תנ"ך על הפרק - שמות ל - כי תשא את ראש בני ישראל / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמות ל

80 / 929
היום

הפרק

מזבח הקטורת, הכיור, אופן מניית העם, שמן המשחה והקטורת

וְעָשִׂ֥יתָ מִזְבֵּ֖חַ מִקְטַ֣ר קְטֹ֑רֶת עֲצֵ֥י שִׁטִּ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃אַמָּ֨ה אָרְכּ֜וֹ וְאַמָּ֤ה רָחְבּוֹ֙ רָב֣וּעַ יִהְיֶ֔ה וְאַמָּתַ֖יִם קֹמָת֑וֹ מִמֶּ֖נּוּ קַרְנֹתָֽיו׃וְצִפִּיתָ֨ אֹת֜וֹ זָהָ֣ב טָה֗וֹר אֶת־גַּגּ֧וֹ וְאֶת־קִירֹתָ֛יו סָבִ֖יב וְאֶת־קַרְנֹתָ֑יו וְעָשִׂ֥יתָ לּ֛וֹ זֵ֥ר זָהָ֖ב סָבִֽיב׃וּשְׁתֵּי֩ טַבְּעֹ֨ת זָהָ֜ב תַּֽעֲשֶׂה־לּ֣וֹ ׀ מִתַּ֣חַת לְזֵר֗וֹ עַ֚ל שְׁתֵּ֣י צַלְעֹתָ֔יו תַּעֲשֶׂ֖ה עַל־שְׁנֵ֣י צִדָּ֑יו וְהָיָה֙ לְבָתִּ֣ים לְבַדִּ֔ים לָשֵׂ֥את אֹת֖וֹ בָּהֵֽמָּה׃וְעָשִׂ֥יתָ אֶת־הַבַּדִּ֖ים עֲצֵ֣י שִׁטִּ֑ים וְצִפִּיתָ֥ אֹתָ֖ם זָהָֽב׃וְנָתַתָּ֤ה אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י הַפָּרֹ֔כֶת אֲשֶׁ֖ר עַל־אֲרֹ֣ן הָעֵדֻ֑ת לִפְנֵ֣י הַכַּפֹּ֗רֶת אֲשֶׁר֙ עַל־הָ֣עֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָֽׁמָּה׃וְהִקְטִ֥יר עָלָ֛יו אַהֲרֹ֖ן קְטֹ֣רֶת סַמִּ֑ים בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר בְּהֵיטִיב֛וֹ אֶת־הַנֵּרֹ֖ת יַקְטִירֶֽנָּה׃וּבְהַעֲלֹ֨ת אַהֲרֹ֧ן אֶת־הַנֵּרֹ֛ת בֵּ֥ין הָעֲרְבַּ֖יִם יַקְטִירֶ֑נָּה קְטֹ֧רֶת תָּמִ֛יד לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲל֥וּ עָלָ֛יו קְטֹ֥רֶת זָרָ֖ה וְעֹלָ֣ה וּמִנְחָ֑ה וְנֵ֕סֶךְ לֹ֥א תִסְּכ֖וּ עָלָֽיו׃וְכִפֶּ֤ר אַהֲרֹן֙ עַל־קַרְנֹתָ֔יו אַחַ֖ת בַּשָּׁנָ֑ה מִדַּ֞ם חַטַּ֣את הַכִּפֻּרִ֗ים אַחַ֤ת בַּשָּׁנָה֙ יְכַפֵּ֤ר עָלָיו֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַיהוָֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃זֶ֣ה ׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְעָשִׂ֜יתָ כִּיּ֥וֹר נְחֹ֛שֶׁת וְכַנּ֥וֹ נְחֹ֖שֶׁת לְרָחְצָ֑ה וְנָתַתָּ֣ אֹת֗וֹ בֵּֽין־אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ וּבֵ֣ין הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָתַתָּ֥ שָׁ֖מָּה מָֽיִם׃וְרָחֲצ֛וּ אַהֲרֹ֥ן וּבָנָ֖יו מִמֶּ֑נּוּ אֶת־יְדֵיהֶ֖ם וְאֶת־רַגְלֵיהֶֽם׃בְּבֹאָ֞ם אֶל־אֹ֧הֶל מוֹעֵ֛ד יִרְחֲצוּ־מַ֖יִם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ א֣וֹ בְגִשְׁתָּ֤ם אֶל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ לְשָׁרֵ֔ת לְהַקְטִ֥יר אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃וְרָחֲצ֛וּ יְדֵיהֶ֥ם וְרַגְלֵיהֶ֖ם וְלֹ֣א יָמֻ֑תוּ וְהָיְתָ֨ה לָהֶ֧ם חָק־עוֹלָ֛ם ל֥וֹ וּלְזַרְע֖וֹ לְדֹרֹתָֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃וַיֹּאמֶר֩ יְהוָ֨ה אֶל־מֹשֶׁ֜ה קַח־לְךָ֣ סַמִּ֗ים נָטָ֤ף ׀ וּשְׁחֵ֙לֶת֙ וְחֶלְבְּנָ֔ה סַמִּ֖ים וּלְבֹנָ֣ה זַכָּ֑ה בַּ֥ד בְּבַ֖ד יִהְיֶֽה׃וְעָשִׂ֤יתָ אֹתָהּ֙ קְטֹ֔רֶת רֹ֖קַח מַעֲשֵׂ֣ה רוֹקֵ֑חַ מְמֻלָּ֖ח טָה֥וֹר קֹֽדֶשׁ׃וְשָֽׁחַקְתָּ֣ מִמֶּנָּה֮ הָדֵק֒ וְנָתַתָּ֨ה מִמֶּ֜נָּה לִפְנֵ֤י הָעֵדֻת֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לְךָ֖ שָׁ֑מָּה קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים תִּהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃וְהַקְּטֹ֙רֶת֙ אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשֶׂ֔ה בְּמַ֨תְכֻּנְתָּ֔הּ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם קֹ֛דֶשׁ תִּהְיֶ֥ה לְךָ֖ לַיהוָֽה׃אִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה כָמ֖וֹהָ לְהָרִ֣יחַ בָּ֑הּ וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

כי תשא את ראש בני ישראל

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם, ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקד אותם" (שמות ל, יב). המפקד של בני ישראל מגדיר את מהותם של ישראל ביחסם אל ריבונו של עולם ובינם לבין עצמם. כנסת ישראל איננה קיבוץ פרטים רבים המצטרפים להיות עם אחד, אלא היא אישיות אחת, המתפרטת ליחידים רבים. "כנסת ישראל" כשמה כן היא, היא מהווה כינוס כל נשמות ישראל בכל הדורות, "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד); וכהגדרתו הקולעת של בעל התניא, "שורש נפשם בה' אחד רק שהגופים מחולקים" (פרק לב). 

השורש המשותף בא לידי ביטוי במניינם. בנוהג שבעולם כשאדם מונה פרטים ומצרפם כאחד מופיע הסיכום לאחרונה; אבל כשאדם לוקח שלמות אחת ופורטה לחלקים, הוא מעמיד את השלמות והכלליות בראש, ורק אח"כ הוא מפרט את חלקיה. מניינם של ישראל קרוי נשיאת ראש, משום שהסכום אינו סיכום היחידים המתחברים ויוצרים גוף אחד, אלא פירוט השלמות הנתונה וקבועה מראש. כשתדע את מניינם, תדע את ראשיתם ולא את אחריתם,"כי תשא את ראש בני ישראל", מן הכלל אל הפרט (פחד יצחק, פסח מאמר לג). 

בדומה נקרא האדם "רֵע" ביחסו אל חברו,"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח); ואף הקב"ה נקרא רֵע ביחסו לישראל, שכן את המקרא "רעך ורע אביך אל תעזב" (משלי כז, י), דרשו חז"ל על הקב"ה (שמות רבה כז, א); וכן נקראת אשה ביחס אל בעלה "רעיה". "רע" הוא שבר, חלק מהשלם מלשון "תרעם בשבט ברזל" (תהילים ב, ט). וכן התקיעה היא קו ארוך ושלם לעומת התרועה - שברים. האדם בישראל אינו שלם בפני עצמו, אלא אבר מן הכלל ועל כן הוא "רֵע"; ואשה היא חלק משלמות האדם והיא "רעיה", וישראל והקב"ה חד הוא; הקב"ה הוא ה"רֵע", וישראל הם ה"רעיה" - "פתחי לי אחתי רעיתי" (שיר השירים ה, ב). וע"כ אמרה תורה שכל אחד מישראל נותן רק מחצית השקל במפקד להורות שמציאותו תמיד חלקית, ושלמותו היא בחיבורו עם הכלל. גם הסנהדרין ישבו בחצי גורן עגולה, משום שכנסת ישראל הנה רק מחצית מהכלל, ומשלים אותה הקב"ה, שנאמר (תהילים פב, א) "אלוקים נצב בעדת א-ל" (סנהדרין לו ע"ב). 

גם בפרשה הבאה, פרשת הקטורת, מופיע הרעיון של שלמותו של כלל ישראל. אחד עשר סממנים מנויים בפרשת הקטורת, ודרשו בגמרא "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת" (כריתות ו ע"ב). ההבנה השטחית אומרת שפושעי ישראל מצטרפים בדיעבד אל הכלל, ועלינו למזגם בתוכנו; ברם לשון חז"ל מורה על כוונה אחרת, שחסרונו של הפושע גורם שהתענית אינה תענית, משום שהכלל חסר. ודייק מכאן בעל המשך חכמה, "דדבר הפחות בעצמיותו, בכל זאת כשהוא מתערב באגודה כללית הוא מתבשם, ומועיל להוציא ריח ניחוח מן הסממנים האחרים" (הפטרת פרשת דברים). הרי שהחלבנה מועיל למצות מן האחרים את המיטב שבהם. וע"כ בשעה שהם נפרדים, גוער בהם הנביא "לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטרת תועבה היא לי... לא אוכל און ועצרה" (ישעיה א, יג), שכן כאשר העצרת והאספה מבוססים על און ורשעות, אין זו אחדות וכל אחד עומד לעצמו. וכך גם החלבנה מפיצה ריח רע כשהיא בפני עצמה, והקטורת היא תועבה. רק כשקיימת אחדות בישראל, מתאחדת החלבנה עם שאר הסממנים ומקטירים ממנה קטורת. 

אף שתלמידי החכמים עומדים בראש האומה, עליהם להוקיר את פועלם של השכבות הנמוכות, שכולם אורגניזם אחד, וכשיחסר אבר אחד, ילקה גם הראש. 

"גפן ממצרים תסיע" (תהילים פ, ט) אמר רבי שמעון בן לקיש אומה זו (ישראל) כגפן נמשלה... אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ וכו' דשלחו מתם, ליבעי רחמים איתכליא על עליא (לעולם יתפללו האשכולות על העלין), דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא (שאלמלא עלין אין אשכולות) (חולין צב ע"א).

וכך כתב הספורנו בפרשת המנורה: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח, ב), "'אל מול פני המנורה' שהוא הקנה האמצעי. וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי, אז יאירו שבעת הנרות וכו'. שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי, שהוא עיקר המנורה. ושכן ראוי שכוונת המימינים - העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים - העוסקים בחיי שעה, העוזרים למימינים, כאומרם 'אלמלי עליא לא מתקיימי איתכליא', תהיה להפיק רצון הא-ל יתברך, באופן שיושג מכוונו בין כולם, וירוממו את שמו יחדיו, כמו שקבלו עליהם, כאשר העיד באמרו 'ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה' (שמות יט, ח), כלומר: בין כולנו נשלים כוונתו".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך