וַיַּעַן צֹפַר הַנַּעֲמָתִי
לָ֭כֵן שְׂעִפַּ֣י יְשִׁיב֑וּנִי וּ֝בַעֲב֗וּר ח֣וּשִׁי בִֽי׃
מוּסַ֣ר כְּלִמָּתִ֣י אֶשְׁמָ֑ע וְ֝ר֗וּחַ מִֽבִּינָתִ֥י יַעֲנֵֽנִי׃
(איוב כ ב)
מילת "לָ֭כֵן" אין לה מובן בתחילת הפרק, אבל נמשכת היא על דברי איוב אשר דיבר איתם תוכחות לגור מִפְּנֵי־חֶ֗רֶב עבור שחשדוהו, ושהיה להם להוכיחו על פי דרכו שהוא צדיק, ושתכלית תלונתו להודיע האושר הנצחי, ושנחזיק בלבנו כי ימינו כצל ולאפס נחשבו.
הנה נכנסו דברי איוב באזנו של צֹפַר וקיבל התוכחה ולא החזיק עוד עוון על איוב והבין קוטב אמריו כמוהו, באומרו כי הרשע תְּ֭אָכְלֵהוּ אֵ֣שׁ לֹֽא־נֻפָּ֑ח בעולם הבא.
רק באחת השיבו, כי משפט א-להים אמת ובלתי אפשרי לייסר הרשעים בעולם הזה, כי ללא יועיל יהיה, כי הרעה תמתיק בפיו, יחמול עליה ולא יעזבנה, וכאמרם: "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה"(עירובין יט.).
ראיה ברורה לדברי כי צֹפַר חזר בו מלדבר סרה נגד איוב, כי אחר מענה זה לא תמצא עוד דברי צֹפַר מאומה. כי שני הרעים, אליפז ובלדד, עוד ענו לו, וצופר לא ענה עוד, ולא אבה עוד להמרות עיני כבודו.
עתה יבוארו פרטי המקראות.
לָ֭כֵן אני מקבל מוּסַרך וחוזר בי מלהזכיר לך עוד עוון. אך גם אתה תקבל ממני מוסרי בדבר אחד אשר שגית.
"שְׂעִפַּ֣י יְשִׁיב֑וּנִי" – רעיוני יְשִׁיב֑וּנִי ויחזירוני מדרכי ואיני עומד באֲמָרַי לחפש הניצחון, רק האמת אחפש כמטמונים.
"וּ֝בַעֲב֗וּר ח֣וּשִׁי בִֽי" – אמר צופר לאיוב, אל ירע בעיניך מה שעד הנה הכעסתיך, כי בעבור ח֣וּשִׁי, מהירות אשר הייתה בי, דיברתי נגד כבודך. ח֣וּשִׁי מלשון מהירות, כמו "ח֥וּשָׁה לְעֶזְרָתִ֑י"(תהילים לח כג).
בגלל שהכלמתיך, מוּסַ֣ר כְּלִמָּתִ֣י אֶשְׁמָ֑ע. הגם שהמוּסַר לכְלִמָּה לי, לא אמנע מלשמוע מוּסַרך.
"וְ֝ר֗וּחַ מִֽבִּינָתִ֥י יַעֲנֵֽנִי" – לא אהיה מן אותם המחזיקים את דעתם בכל עוז מפני אהבת הניצוח, ויבושו לומר 'שגיתי'. לא כן אנכי, כי רק רוּחַ בִּינָתִי יַעֲנֵנִי, לא רוח הניצחון.
על כן לא יהיו עוד דברי אליך כמורה דרך למי שאינו יודע האמונה, רק אעירך בדבר אשר כבר נודע לך.
הֲזֹ֣את יָ֭דַעְתָּ מִנִּי־עַ֑ד מִנִּ֤י שִׂ֖ים אָדָ֣ם עֲלֵי־אָֽרֶץ׃
כִּ֤י רִנְנַ֣ת רְ֭שָׁעִים מִקָּר֑וֹב וְשִׂמְחַ֖ת חָנֵ֣ף עֲדֵי־רָֽגַע׃
אִם־יַעֲלֶ֣ה לַשָּׁמַ֣יִם שִׂיא֑וֹ וְ֝רֹאשׁ֗וֹ לָעָ֥ב יַגִּֽיעַ׃
כְּֽ֭גֶלֲלוֹ לָנֶ֣צַח יֹאבֵ֑ד רֹ֝אָ֗יו יֹאמְר֥וּ אַיּֽוֹ׃
(איוב כ ד-ז)
הלא מעולם יָ֭דַעְתָּ זֹאת, כִּ֤י רִנְנַ֣ת רְ֭שָׁעִים מִקָּר֑וֹב, כי כרגע יאבדו. וכיוון שידעת כן, מה זה כי תלין על יוצרנו, אשר יצליח הרשעים לזמן קרוב, רֹ֝אָ֗יו יֹאמְר֥וּ אַיּֽוֹ?
עַ֭צְמוֹתָיו מָלְא֣וּ עלומו (עֲלוּמָ֑יו) וְ֝עִמּ֗וֹ עַל־עָפָ֥ר תִּשְׁכָּֽב׃
(איוב כ יא)
ומה שאמרת שְיַרְאֶה ה' פרעון הרשעים למען ישוב, זה בלתי אפשרי כי ימי עֲלוּמָ֑יו, חטאת נעוריו מָלְא֣וּ בעצמיו, ומִמֶּנָּה לֹֽא־יָס֥וּר, אף אם יעמוד עַל־עָפָ֥ר, על פתח הקבר, עִמּוֹ נצמדת חטאתו כאזור אל מתניו. כי "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה"(עירובין יט.). וזאת מליצה נעימה, כי ימי עֲלוּמָ֑יו עַד־עָפָר תִּשְׁכָּֽב עמו, וממנו לא יפרד; "לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ"(בראשית ד ז).
אִם־תַּמְתִּ֣יק בְּפִ֣יו רָעָ֑ה יַ֝כְחִידֶ֗נָּה תַּ֣חַת לְשׁוֹנֽוֹ׃
(איוב כ יב)
אִם עשות הרעה הוא מתוק בְּפִ֣יו ותאוה לעיניו, אף אם רואה כי רע ומר יהיה בסופו, עם כל זה לא יפליט המתוק מפיו.
"יַ֝כְחִידֶ֗נָּה תַּ֣חַת לְשׁוֹנֽוֹ" – יסתירנה תַּ֣חַת לְשׁוֹנֽוֹ ויכזב לעצמו לאמר לא תבוא בעדני הרעה.
יַחְמֹ֣ל עָ֭לֶיהָ וְלֹ֣א יַֽעַזְבֶ֑נָּה וְ֝יִמְנָעֶ֗נָּה בְּת֣וֹךְ חִכּֽוֹ׃
לַ֭חְמוֹ בְּמֵעָ֣יו נֶהְפָּ֑ךְ מְרוֹרַ֖ת פְּתָנִ֣ים בְּקִרְבּֽוֹ׃
חַ֣יִל בָּ֭לַע וַיְקִאֶ֑נּוּ מִ֝בִּטְנ֗וֹ יֹרִשֶׁ֥נּוּ אֵֽל׃
(איוב יג-יד)
ימליץ העניין כמי שהוא בעל תאווה ואוכל הרבה יותר משבעו, עודנו בן שיניו רואה כי יאחזנו השבץ (ראה שמואל ב א), כי נתמלא בטנו מן רוב המאכל, עם כל זה יַחְמֹ֣ל עָ֭לֶיהָ מלהסיר את אשר בפיו, עד כי יבוא כחרבות לתוך מֵעָיו. ובעוד לַ֭חְמוֹ בְּמֵעָ֣יו נֶהְפָּ֑ךְ למְרוֹרות בְּקִרְבּֽוֹ.
"מְרוֹרַ֖ת פְּתָנִ֣ים בְּקִרְבּֽוֹ" – כמו ארס פתן מר לו בקרבו ויקיא גם הטוב. "כֵּ֗ן אׇ֭רְחוֹת כׇּל־בֹּ֣צֵֽעַ בָּ֑צַע"(משלי א יט), העושק משחית גם את ההון שלו, ויקיא הכל, גם אשר הורישו א-ל. זהו שכתוב "חַ֣יִל בָּ֭לַע וַיְקִאֶ֑נּוּ מִ֝בִּטְנ֗וֹ יֹרִשֶׁ֥נּוּ אֵֽל׃", פירוש חַ֣יִל של אחרים אשר בָּ֭לַע יְקִאֶנּוּ, וגם החיל אשר יֹרִשֶׁ֥נּוּ אֵֽל (מלשון ירושה), אשר לא בגזל ובחמס, גם כן יקיא עמו [ומילת וַיְקִאֶ֑נּוּ נמשך גם לפניו וגם לאחריו].
מֵשִׁ֣יב יָ֭גָע וְלֹ֣א יִבְלָ֑ע כְּחֵ֥יל תְּ֝מוּרָת֗וֹ וְלֹ֣א יַעֲלֹֽס׃
(איוב כ יח)
גם את אשר יָ֭גָע בעצמו מֵשִׁ֣יב וְלֹ֣א יִבְלָענו לתוכו, כְּמו חֵ֥יל תְּ֝מוּרָת֗וֹ, והוא רכוש אשר אינו שלו, רק המר ימירנו מאשר לרעהו כאילו הוא שלו, וכל אשר הביא מרשות לרשות נקרא תמורה, שמן רשות אחרת החזיקו כשלו, וכמו שבחֵיל תְּמוּרָה לֹא יַעֲלֹֽס, כן היָגָע אשר ביגיע כפו רכש לֹא יִבְלָ֑ע.
כִּ֤י ׀ לֹא־יָדַ֣ע שָׁלֵ֣ו בְּבִטְנ֑וֹ בַּ֝חֲמוּד֗וֹ לֹ֣א יְמַלֵּֽט׃
בִּמְלֹ֣אות שִׂ֭פְקוֹ יֵ֣צֶר ל֑וֹ כָּל־יַ֖ד עָמֵ֣ל תְּבוֹאֶֽנּוּ׃
יְהִ֤י ׀ לְמַלֵּ֬א בִטְנ֗וֹ יְֽשַׁלַּח־בּ֭וֹ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וְיַמְטֵ֥ר עָ֝לֵ֗ימוֹ בִּלְחוּמֽוֹ׃
(איוב כ,כב-כג)
עבור שלא היה שָׁלֵ֣ו בְּבִטְנ֑וֹ, אך אם כבר מילאו כל טוב לא ידע שבעו, כי תמיד יחמוד את של רעהו, על כן יקיא הכל, גם את שלו. זהו שאמר "בַּ֝חֲמוּד֗וֹ", בחימוד שלו אשר בשל חברו, על כן לא ימלט כלל, אף שלו לא ימלט לו מן האבדון אשר יאבד. כי בִּמְלֹ֣אות שִׂ֭פְקוֹ יֵ֣צֶר ל֑וֹ, אם נתמלא לו די סיפוקו, עוד יֵ֣צֶר ל֑וֹ, תהיה לו צרות עין בהון רעהו.
"כָּל־יַ֖ד עָמֵ֣ל תְּבוֹאֶֽנּוּ׃" – כל רשות עמל אשר יעמול רעהו בו, תבוא לו לפי חמדתו, כאילו הכל שלו ולחבירו אין חלק כלל בחמדת תבל. כן ארחות כל חומד כל אשר רואה אצל רעהו כאילו גזלו ממנו, כי תְּבוֹאֶהוּ לפי דעתו, יְהִ֤י ׀ לְמַלֵּ֬א בִטְנ֗וֹ, הכל יהיה ׀ לְמַלֵּ֬א בִטְנ֗וֹ, כי בֶטֶן רְשָׁעִ֣ים תֶּחְסָֽר (על פי משלי יג כה).
על כן יְֽשַׁלַּח־בּ֭וֹ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ ותבוא לו צרה על צרה.
כָּל־חֹשֶׁךְ֮ טָמ֪וּן לִצְפּ֫וּנָ֥יו תְּ֭אָכְלֵהוּ אֵ֣שׁ לֹֽא־נֻפָּ֑ח יֵ֖רַע שָׂרִ֣יד בְּאָהֳלֽוֹ׃
יְגַלּ֣וּ שָׁמַ֣יִם עֲוֺנ֑וֹ וְ֝אֶ֗רֶץ מִתְקוֹמָ֘מָ֥ה לֽוֹ׃
יִ֭גֶל יְב֣וּל בֵּית֑וֹ נִ֝גָּר֗וֹת בְּי֣וֹם אַפּֽוֹ׃
זֶ֤ה ׀ חֵֽלֶק־אָדָ֣ם רָ֭שָׁע מֵאֱלֹהִ֑ים וְנַחֲלַ֖ת אִמְר֣וֹ מֵאֵֽל׃
(איוב כ כז-כט)
ארבעת פסוקים אלו יבוארו במאמר נפרד בע"ה.