פרק ל' – מערכה רביעית של ספר משלי – מוסר שלמה לעצמו
עד פרק כ"ט - הושלם המוסר לכולם
אחרי השלים כל משלי מוסריו בשלוש המערכות הכוללות כל מיני המוסרים המתייחסים לכל מיני בני אדם, בכל המצבים, מהחל ועד כלה. והנה הוא לבדו, החכם מכל אדם, אשר תכונתו כללה כל שלמות המידות וההשכלות, נשאר יוצא מכלל האדם מהתייחס לבוא בברית מסורת המוסר.
שלמה המלך לא נושא פנים לעצמו
במקום גדולתו שם ענוותנותו. ראה להביא גם את נפשו בברית המוסר יחד עם כל האדם, ולא נשא פנים באהבתו לעצמו ובכבודו להתרומם בנפש נישאה על כנפי כל המוסרים. להיות המוסר עוצר כל שלמות האדם, והעדרו יביא כל פחיתות האדם, ובכל אשר הפליא לעשות לטובת כל אישי האדם, איך ישכח את עצמו לקחת חלק נכבד וטוב בעד נפשו הנכבדה?
מערכה נפרדת למוסר עצמו
ואם אמנם כי לא יוכל לכזב בנפשו להביאה במוסרים הפחותים בערכה, באשר ידע כי לא חסרה היא מכלל המידות אשר המוסרים עליהן תסובנה, אולם לא יוכל גם כן לכזב בנפשו לנשאה ולרוממה על כל מוסר, והוא עצמו החליט מאמרו, "וְאִ֥ישׁ אֱ֝מוּנִ֗ים מִ֣י יִמְצָֽא"(משלי כ ו), ו"מִֽי־יֹ֭אמַר זִכִּ֣יתִי לִבִּ֑י"(משלי כ ט). ובכן ראה לעשות מערכה נכבדה מיוחדת לו לבדו, אשר יוסר (מלשון מוסר) בה בנפשו כפי ערכה הרב ותכונתו הנישאה, מבלי הכר פנים לנפשו בעד יקרת כבוד מלכותה ותפארת גדולת חכמתה ובינתה; מבלי כל חנף קרב אל המערכה, להגיד לה דבר אמת את כל ונוכחת.
שלמה המלך מתייצב לייסר את נפשו בבר לבב
ולכן כאשר קרב אל מצב המערכה הזאת, הסיר מצנפת החכמה מעל ראשו, והרים נזר הוד המלוכה, למען יתייצב בבר לבב להגיד לנפשו חטאתה ולייסרה תוכחת מגולה מאהבה מסתרת.
חטא "לא ירבה" "ולא יסור" תחילה
וראשון תחילה תפס את נפשו על חטאה הרב בערכה, אשר חטאה בדבר "לא ירבה" "ולא יסור" ונפשו אמרה לו אני ארבה ולא אסור. ונכשלה בזה בעוון אשר חטא.
שלמה לא חטא מתוך תאווה
חלילה לחשוד בדבר הזה את הנפש הנישאה כי חשבה לגרוע דבר ממצוות התורה בעד אהבת התאווה על בטחונה בעצמה 'אני ארבה ולא אסור'. כי לא יתכן זה אשר היא בעצמה תנגד את דבריה אשר כבר אמרה "חכם ירא וסר מרע וכסיל מתעבר ובוטח", גם כבר הזהירה "אל תסג גבול עולם".
ואולם חטאה היה בכוונה נכבדה מאוד.
מצוות מיוחדות לקבוצות שונות בעם ישראל
בהיות לכל אדם חובה לעמוד על משמרת עבודת הבורא יתברך שמו ולהקדיש את נפשו בעבודה כוללת, ובתוספת עבודה המיוחדת לכל אחד כפי ערכו, מצבו ותכונתו המיוחדת; אל המיוחדים בעם, אל בכורי האדם, אל הכהנים הלויים ואל הכהן הגדול מאחיו, אל הזקנים נשיאי העדה השופטים ואל המלך האחד המיוחד בעם, אשר כל אחד יוסיף בנפשו קדושה ביתר שאת כפי ערכו ותכונת מעלתו הנוספת לו בייחוד, מזה הצד, כאשר באה מצות התורה מיוחדת אל המלך אשר לא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו, לבל יסירו את לבבו, היה זה סייג וגדר לשמירת נפש המלך, לבל תחולל קדושתה המיוחדת.
הסייגים בתורה – לשמור את החכמה מפני התאוה
והדבר מבואר כי הסייג והגדר יבואו למלא מקום חסרוני החכמה והבינה. כי אמנם החכמה והבינה המה נשמרים בעצם מכל חטא ומכשול. רק לבל תפרוץ התאוה להרס חומת החכמה והבינה, תציב לה החכמה סייג וגדר לשמירת חומותיה מסביב.
יתרון חכמת ה' ביד שלמה שאינה פגיעה לתאוות, לכן חשב שצריך לוותר על סייגי התורה
ובהיות נפש שלמה מלאה החכמה והבינה מיד ה' שנתנו לו ביחוד, ויחכם מכל האדם ומכל המלכים, חשבה לה נפשו למגרעת לתת סייג וגדר למשמרת חומת חכמתה הבטוחה לה במתת ה', וחשבה כי מצוות התורה ב"לא ירבה" יאתה בערכי המלכים כולם אשר באדם, לא בערכה המיוחד בחכמה מיד ה'. ומה יתרון לה על המלכים כולם החכמים באדם, אם לא באשר חומת חכמתה לבטח תעמוד מבלעדי כל סייג וגדר. ולזה חשבה למשפט בחוק תבונתה, כי בהיותה נעלה על כל אדם בחכמה ובינה מיד ה' הטובה עליה ביחוד, מהיאות לה בערכה להתייחד בעבודה ביתר שאת בתוספת קדושה על כל המלכים אשר באדם, ולעומת אשר בחוק כל מלך לשום משמרת בסייג וגדר, לבלתי רום לבבו ולבל יסור לבו, מהיאות לה בערכה המיוחד לקום בטהרת הלב וקדושתו בעצם, מבלי כל סייג וגדר.
על אף שמחשבה זאת תבונית, התורה לא חילקה ואין צודק מחוקותיה
ובכן אמרה נפשו לו בחוק תבונתה, אני ארבה ולא אסור. כי לא לבד שלא תחשב זאת למגרעת לה, בהסירה הסייג והגדר, אבל עוד זאת תחשב לה לתוספת עבודה ומעלה בקודש; לעמוד בחופשיות בטהרת הלב וקדושתו בעצם. וזה באמת משפט תבוניי נכון מאוד, מבלי כל סתירה בחוק הבינה. זולת מה שהוא בלתי צודק, יען היותו בלתי מוסכם מחוק החכמה, כי חוק החכמה גזר במצוות התורה, "לא ירבה", ולא הבדילה התורה בין מלך למלך. ולכן המשפט התבוניי הזה, גם כי היה בכוונה רצויה לו, להוסיף עבודה בטהרת הלב וקדושתו, אמנם היה בזאת התבונה הפרזת המידה, באשר היא הריסה בחוק החכמה. [וגם כי חשבה ביושר כי בהיות זה משפט ישר בחוק הבינה, הלא בטח ימצא צודק ומוסכם גם בחוק החכמה. אמנם הלא גם ההשערה הזאת בעצמה היא רק משפט תבוניי לבד. ואין לנו צודק בחוק חכמה זולתי הנגזר מחוקה.] לכן כאשר נפשו אחזה לה בחזקה במשפט התבוני הזה, עם בטחונה החזק כי הוא ימצא לה צודק ומוסכם מכל צד, הפריזה בזה על מדת הבינה, ונכשלה בזה בעוון אשר חטא.
שלמה המלך מקיא את הבינה
וזה עניין מה שהקיא את הבינה, כי אכל את חוקה בהפרזת המידה ברב מדי. לכן כאשר קרב אל מצב המערכה הזאת לייסר את נפשו על הכשלון הזה, ולבאר לה חטאה באר היטב, הציל מעליה עדי תפארת החכמה והבינה, להגיד לה כי הרסה חוק חכמה והקיאה את הבינה.
אגור בן יקרה
ותחת אשר במערכות הראשונות עשתה החכמה עטרה לראשה להתייחס על שם שלמה בן דוד מלך ישראל, במערכה הזאת עשתה ענוה עקב לסולייתה להתייחס על שם אָג֥וּר בִּן־יָקֶ֗ה.
לאגור ולא להפריז
התואר אָג֥וּר הוא שם הפעול; יורה בזה השפלת נפשו בענווה גדולה. היות כל שלמות החכמה והבינה וכל מעלת המידות וההשכלות, הכל אגור ואצור בקרבה מיד חסד השפע העליון. ואין לה להתגרות בכל שלמות מעלותיה הנפלאות בקרבה. אבל מן המחוייב לה לשמור בטוב פקדוני השלמות האגור בה. והיא לא כן עלתה בידה; כי הפריזה על מידת הבינה ברב מדי עד אשר הקיאה ואת חוק החכמה הרסה.
מוסר עצמי
ובזה הוא הולך ומבאר לנפשו כל מערכת המוסר. בהבחנות שכליות נערכו מפי החכם מכל אדם על לב החכם מכל אדם. גם את נזר המלוכה הסיר מראשו בכל מצב המערכה הזאת להעיר את נפשו כי נכשלה היא בחוק המלוכה. וכי עברה מצוות התורה בעניין המיוחד אל המלך.
ההבדלים בין פרק ל' לכל הפרקים הקודמים
ובכן נבדלה המערכה הזאת מן המערכות הראשונות השלוש.
במערכות הראשונות באו משלי מוסריו ערוכים לעומת כל המוני אישי האדם. לזה באו הדברים בלתי חתומים; במראה ולא בחידות. גם כי שכל משליו במאמרים שכליים ובמליצות קצרות כיאות בערך חכמתו ותבונתו הנשגבה, בכל זאת ניתנו להבינם בנקל גם בערכי כל המשיגים, איש איש כערך השגתו, וכמו שיעד בפתיחת הספר לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה, ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
גם ברוב העניינים אחרי ההתבוננות בם הרחיב בם הביאור בתכלית הרוחב, לבאר כל דבר בכל סיבותיו ובכל מיני הבחנות הנבחנות בו, כמשפט היאות במערכת המוסר הכללי לכל אישי האדם.
לא כן במערכה הזאת המיוחדת לו לבדו, באו בה הדברים סתומים וחתומים בקיצור נמרץ ובחידות נפלאות בעינינו. כי כפי מה שהספיקו לו בעד נפשו בחוק המשיג והמושג מפיו אל לבו, מעצמו לעצמו.
האין תקוה אפוא להבין את הפרק?
ובהיות כן, לא היה לנו כל תקוה בחוק תבונתנו להבין-מה מדבריו הנפלאים בזאת המערכה. ואיך יערב על לבנו לבקש כזאת; להבין דברים כמוסים וסודות חתומים אשר נדברו מפי החכם מכל אדם אל לב החכם מכל אדם.
החכם מכל אדם השאיר לנו פתח להבין את הפרק
לבד זה הצד האחד אשר יש לנו זכות-מה ותקוה-מאומה להתבונן בדברי המערכה הזאת, להבין בה אפס קצהו בחוק השגתנו: לאשר העריך המערכה הזאת להכתב בספר משלי מוסריו, מצורף אל המערכות הראשונות. בזה יש לנו גילוי דעת מחפץ חכמתו הנשגבה, כי חפץ הוא להשאירה ברכה לדורות עולם, יחד עם המערכות הראשונות.
וכאשר במערכות הראשונות ערך השולחן בכל מיני מוסרים טובים, מועילים לכל אישי האדם לדורות עולם, גם במערכה הזאת הנכבדה הערוכה ביחוד לפני המלך לבדו, נהג בה טובת עין להשאירה גם לכל אישי האדם לכל הדורות.
ואם כי כבר שולחן המלך לא חסר כלום במערכות הראשונות, אשר כללו כל מיני מטעמי המוסרים כרצון איש ואיש, עוד הפליא טובו להטעים לכל באי עולם גם מטעמי ארוחת שולחנו המיוחד לו לבדו. ולא בעבור שהיו המערכות הראשונות חסרות אותו מין. זולת בעבור שהיו חסרות תבלין אחד, אשר לא ניתן להטעם זולתי מטעם המלך המיוחד לו לבדו; הוא תבלין אחד יקר בערכו, מעט הכמות ורב האיכות, בלתי נמצא רק באוצר המלך האחד, החכם מכל אדם. וכאשר נפתח ביחוד לפני המלך, ריחו נודף גם למרחוק להטעים בו ביתרון רב את כל המוסרים אשר הובאו בכל המערכות לכל אישי האדם.
עניין המוסר המיוחד למלך
וזה עניין התבלין:
היסוד הראשי אשר עליו כל המוסרים יכונו, הוא, שאין לכל אדם בשום צד לסור מחוקי החכמה. וכל שכל וכל תבונה לא יכול להרס דבר אחד מדבריה. גם כי ישכיל ויתבונן לעשות עבודה נוספת בקדושה וטהרת הלב ביתרון רב לאין ערך. ויראה בעיני שכלו כי נחמד הדבר להשכיל, וישפוט במשפטי התבונה היות הדבר מוסכם ונכון מכל צד באין כל סתירה במשפטי הבינה, בכל זאת לא יהרס לסתור דבר מה מחוקי החכמה.
כל המוסרים עברו את מבחן המציאות
והנה היסוד המוסרי הזה כבר הוא בא במערכות הראשונות בפנים שונים. אולם להיות חומת כל המוסרים בנויה על אדני הניסיון, כי אין חכם כבעל הניסיון, הנה בחינת המוסרים כולם המה מאומתי הניסיון. כי הניסיון היומי מעיד ומוכיח דבר יום ביומו היות כל מעלות המידות וההשכלות טובים ומאושרים, וכל פחיתות המידות וההשכלות המה אבדים ונידחים.
המוסר המיוחד אינו יכול להבחן במציאות כיתר המוסרים
לבד זה היסוד הראשי אשר הוא יסוד כל המוסרים, הוא בלתי נופל תחת יד הניסיון, בהיות שכלי אישי האדם רבים מאוד, שונים זה מזה כריבוי אישיהם. ובכן גם כי קרה ויקרה אלפים ורבבות באדם אשר הרסו בשכליהם לעבור חוק חכמה והמה כשלו ונפלו, כל אלה בל יעמדו למוסר נסיוני לאות לבני מרי לדורות עולם.
אבל עוד יקומו אחריהם משכילים חכמים ונבונים בעיניהם אשר יבואו למלא מקום המהרסים הראשונים, ויחשבו לתקן פרצות הראשונים אשר נכשלו ונפלו. ויאמרו, הנה הראשונים בזה ובזה נסכלו ונפלו, ואנחנו נשכילה מהם ביתר שאת ונהיה בטוחים מכל מכשול ופגע.
והדבר הזה נוהג בכל החכמות, טבעיות, לימודיות ומדיניות, אשר חכמי הדורות האחרונים יוסיפו עוז ועוצמה דור אחר דור בהרחבת דרכי התבונות ובהתחדשות נסיונות רבים; יצליחו ויעשו חדשות נפלאות מאוד, אשר לא שערום הראשונים.
והדבר הזה נוהג גם בכל אדם בעצמו; כי יחטא בשכלו ויכשל בדבר וישוב אחרי כן ללכת עוד אחרי שכלו ביתר שאת. ויאמר הנה בדבר זה נכשלתי יען הסכלתי עשֹה, אולם עתה אשכיל בטוב ואנצל מכל מכשול עוד.
ואין במציאות לשית יסוד נסיוני בדבר זה. זולת הניסיון האחד המיוחד אשר קרה את המלך המיוחד החכם מכל האדם; הוא יקום לאות ולמופת נסיוני לכל אישי האדם לדורות עולם, לבל יהרסו בהשכלת משפטי התבונה לעשות חדשות, בהרוס בם דבר מה מחוקי החכמה.
רק הדוגמה של שלמה המלך עצמו יכולה ללמד אותנו את המוסר המיוחד
ומי יבוא אחרי המלך החכם מכל אדם אשר החכמה והמדע נתנה לו במתת ה'. הן שכלו היה קצה השכל האנושי, ותבונתו הקיפה כל משפטי התבונות אשר בכל אישי האדם לכל דורות עולם. והעיד הניסיון בו את אשר העיד בעצמו עדות נאמנה לדורות עולם.
ולכן אחרי שהשלים משלי מוסריו בשלוש המערכות, עדיין חסרו תבלין יסוד המוסר הנסיוני ההוא. הפליא לעשות בטובו במערכה זו המיוחדת לו לבדו, להקים את נפשו לאות ולמופת למוסר הכללי הנסיוני, למשמרת לדורות עולם. למען אשר כל חכמי הדורות הבאים יקחו מוסר נסיוני ממנו, לבל יהרסו בהשכלות יתירות ומשפטי תבונות מתחדשות מה שיהיה נגד חוק מה מחוקי החכמה.
אף החכם מכל אדם, שהפריז בתבונתו, נכשל בהרס החכמה
כמשפט הזה ישמרו בכל החכמות; הא-להית, המוסרית, הטבעית, הלימודים והמדינית. ישכילו כל חכמה ויתבוננו כל בינה ותתרבה הדעת. רק בתנאי שיהיו בם חוקי החכמה נשמרים לבטח, ולא יחדשו שכליים ותבונות מה שינגדו אל חוקי החכמה. גם כי יראו להם תבונות חדשות עמוקות ונכונות מאוד בלי כל סתירה בחוקי התבונה. אמנם [אם] יהיה בם הריסה בצד מה בחוק מחוקי החכמה – יחדלו מן החדשות ההם. ואין חכם כבעל הניסיון, המלך החכם מכל אדם, אשר הקים את נפשו בזה לאות ולמופת נסיוני לדורות עולם.
אין להתיימר לרדת לסוף דעתו של שלמה המלך
מכל האמור יתבאר לנו [ש]בבואנו להבין דברי המערכה המיוחדת, משליה, מליצותיה וחידותיה, אין לנו לבקש לעלות במרומי כוונותיה הנשגבות, אשר רוח כבוד חכמתו המיוחדת דבר בו בקדשו מול יקרת נפשו המיוחדת. כי איך יערב ליבנו אל בקשה נשגבה כזאת.
יש לנסות להסיק כמה שיותר במה שנוגע לנו מתוך המוסר המיוחד בפרק
אבל זאת נשים בקשתנו: להבין הכוונות ולהבחין ההבחנות אשר הן מתייחסות אלינו, כפי מה שהיה חפץ החכם בטובו להועילנו דעת במערכת מוסרו המיוחד, אשר הושיט לנו בטובו מארוחת שולחנו המיוחד לו לבדו, להיות לנו למופת המוסר הכללי הנסיוני ההוא, כמו שנתבאר.