קוראים אל ה' והוא יענם – הנהגה בסייעתא דשמיא

המשורר אומר ברוח קדשו:

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל יְ-הֹוָה וְהוּא יַעֲנֵם.
(תהלים  צט ו)

נעסוק במאמר זה בנקודה המודגשת בסיפא של הפסוק, "קֹרִאים אֶל יְ-הֹוָה וְהוּא יַעֲנֵם".

האישים המוזכרים בפסוק זוכים לסייעתא דשמיא (=סיוע משמים) מיוחדת. היכולת לקבל סיוע שכזה היא זו שהופכת את המנהיג לסמל לדורות.

פן זה מודגש בדרך אחרת גם בדברי הגמרא:

אמר ר' אלעזר: בשלושה מקומות הופיעה רוח הקודש; בבית דינו של שם, ובבית דינו של שמואל הרמתי, ובבית דינו של שלמה.
בבית דינו של שם, דכתיב (=שכתוב): "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני"(בראשית לח כו), מנא ידע? דלמא כי היכי דאזל איהו לגבה, אזל נמי אינש אחרינא לגבה! (כיצד ידע בוודאות יהודה כי התינוק ברחמה של תמר הוא אכן בנו, אולי כשם שחיה עמו חיה גם עם אחרים) יצאת בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים [רש"י: דברים נעלמים הללו מאיתי יצאו שלפי שיהודה היה מלך והיא זכתה לצאת ממנה מלכים. מתוך שהייתה צנועה בבית חמיה יצאתה גזירה זו מלפני שיצא זרע משניהם]. 
בבית דינו של שמואל, דכתיב (=שכתוב): "הנני ענו בי נגד ד' ונגד משיחו את שור מי לקחתי ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו ויאמר... עד ד'... ועד משיחו... כי לא מצאתם בידי מאומה ויאמר עד"(שמואל א יב), "ויאמר"? – 'ויאמרו' מיבעי ליה! (=היה צריך להיות כתוב, אלא ש) יצאת בת קול ואמרה: אני עד בדבר זה.  
בבית דינו של שלמה, דכתיב (=שכתוב): "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילד החי והמת לא תמיתוהו היא אמו"(מלכים א ג), מנא ידע? דלמא איערומא מיערמא! (כיצד ידע שלמה בוודאות כי אכן זו האם האמיתית, אולי היא הצליחה להערים עליו) יצאת בת קול ואמרה: היא אמו.
(מכות כג:)

שלוש הדוגמאות הללו עוסקות בסייעתא דשמיא מיוחדת הקשורה למנהיגות בתולדות העם. מיהודה ותמר יצאה שושלת בית דוד האמורה להנהיג את העם לדורות. שמואל הרואה הוא שהוציא אל הפועל את ברכת יעקב שהבטיחה את ההנהגה ליהודה וצאצאיו. מלכות שלמה התבססה בעקבות ההצלחה ב"משפט שלמה" ובכך הפכה את מלכות דוד לשושלת, מה שלא קרה עד אז. כיצד זוכים לכך?

מצינו במדרש:

"ויקח קרח" - זהו שאמר הכתוב "אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן"(משלי יח יט).
"אח נפשע מקרית עז" - זה קרח שחלק כנגד משה ומרד וירד מן כבוד שהיה בידו, ואין נפשע אלא לשון מרידה.
(תנחומא פרשת קרח סימן א)

המדרש איננו מסביר מה היא "קרית עז". לכן בעל ה"שפת אמת" מבאר "כי קרית עז הוא הִתְכַּלְלוּת כְּללוּת בני ישראל לקבל התורה שנקראת עז"(שפת אמת קרח תר"מ), ומוסיף ומבאר "וגם זאת מתת א-להים הוא, כמו שכתוב 'עז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום'(תהילים כט יא) ...והכלל כי בעולם הזה חוסר השלימות, וסוף הכל צריכין לסייעתא דשמיא כמו שכתוב 'לאל גומר עלי' ".

נשתדל לבאר את דבריו. קרח שהיה בעיני עצמו כליל השלמות, מרד במשה וחלק על ההבנה כי התורה היא האמצעי להגיע לשלמות ולתקן את העולם. דווקא בטענתו "כל העדה כולם קדושים" הוכיח שאיננו מבין "כי הכלל בעולם הזה חוסר השלימות" והדרך היחידה להשלים את החיסרון היא באמצעות "סייעתא דשמיא". ענוותנות המשולבת במנהיגות מאפיינת את התנהלותו של משה בפרשת קרח וזהו הלקח הראשון לדורות. אם רצונך בסייעתא דשמיא, פעל תמיד בהתבסס על הנחת יסוד כי היא הכרחית אבל בלתי מובטחת.

נוסיף אנחנו בשולי גלימתו של ה"שפת אמת" כלל נוסף הנלמד מקביעתו "כי קרית עז הוא התכללות כללות בני ישראל לקבל התורה שנקראת עז". כאשר עוסקים בשאלות ציבוריות, גם מבחינה הלכתית יש לקחת בחשבון לעתים לחומרא ולעתים לקולא שיקולים ציבוריים, הכל מתוך אחריות הלכתית ומתוך ההבנה כי תורה בכללות, בשלמות "ד' יברך את עמו בשלום", היא תורה של כלל העם. רק כלל העם יכול לקיים את כל התורה בשלמות ורק הנהגה שלוקחת בחשבון את צרכי כלל העם היא מבטאת תורה בשלמות. הנהגה מסוג כזה היא שזוכה בסופו של דבר לסייעתא דשמיא בזכות הכלל - הציבור.

נאחל לעם ישראל ולמדינת ישראל כי נזכה בקרוב להנהגה פוליטית ורוחנית שתלך בדרכם של משה, אהרון ושמואל.

  באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון קרח תשס"ח