אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי
את הפסוק "אַחַת דִּבֶּר אֱ-לֹהִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי" (תהלים סב יב) דרשו חז"ל בכמה דרכים.
א. פסוק זה בא ללמדנו שלא יתכן שיש שני מקראות שמלמדים את אותו הלימוד, כי אז אחד מהם מיותר. מה שכן ייתכן הוא שממקרא אחד ילמדו מספר לימודים: "כדבעא מיניה רבי אסי מרבי יוחנן: אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו! - אמר ליה: אין מונין להן אלא אחד. מנהני מילי? - אמר אביי: דאמר קרא: 'אחת דבר א-להים שתים זו שמעתי...' - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים, ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות [רש"י: אבל שתיים לא דיבר א-להים לשמוע אחת]"(סנהדרין דף לד.).
ב. פסוק זה בא ללמדנו כי יתכן מצב בו הקב"ה אומר בבת אחת שני דיבורים ואנחנו איננו יכולים לקלוט אותם כאחד ולכן הם מופיעים בתורה בנפרד. הדוגמא הקלאסית למקרה זה היא "זכור ושמור" כמו שמופיע במדרש "אבל הקב"ה אומר שני דברים בדבור אחר מה שאי אפשר לבשר ודם לעשות כן שנאמר 'אחת דבר א-להים שתיים זו שמעתי' "(מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מס' דשירה פרשה ח).
ג. המכילתא דבי רבי ישמעאל (יתרו - מס' דבחודש פרשה ז ד"ה זכור ושמור) מרחיבה רעיון זה וטוענת כי גם סתירות הלכתיות לכאורה אינן סתירות, כי שני ההיגדים נאמרו יחד, וממילא לא היה אף פעם מצב שאחד מהם היה קיים ורק אחר כך הופיע ציווי סותר: "מחלליה מות יומת", החיוב לשמור שבת והאזהרה מפני חילולה, נאמרו יחד עם הציווי "וביום השבת שני כבשים" שמחייב להקריב את קרבן השבת, אף על פי שהדבר כרוך בעשיית מלאכות שנאסרו באופן כללי בשבת, שניהם בדיבור אחד נאמרו. כנ"ל לגבי האיסור ללבוש שעטנז עם הציווי להטיל ציצית בבגד פשתן, או החיוב לייבם אשת אח עם איסור לקשר אישות עם אשת אח.
ד. במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי יש הסבר נוסף וחדשני: "דבר אחר 'וידבר א-להים' - מלמד שדברים שנאמרו כאן הן שנאמרו להלן שניהם לעניין אחד, מה שאי אפשר לו לפה לומר ואי אפשר לה לאוזן לשמוע. כאן הוא אומר 'וידבר א-להים את כל הדברים האלה', ולהלן הוא אומר 'אחת דיבר א-להים שתיים זו שמעתי'(תהילים סב יב), ואומר 'הלא כה דברי כאש נאם י-הוה'(ירמיה כג כט), מה אש זה נחלק לכמה ניצוצות כך דבר אחד יוצא לכמה מקראות"(מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק כ פסוק א 'וידבר').
לפי המדרש האחרון, היות ודברי התורה ממקור א-להי לא ייתכן שהרעיון כולו יובע בכתוב אחד בלבד, אלא הוא חייב מעצם מהותו "להתפוצץ" לכמה כתובים. לפי דעה זו, השאלה הקבועה שצריכה להישאל על כל פרשייה שנלמדת במקום מסוים בתורה היא: היכן מופיע חלק נוסף או חלקים נוספים של הרעיון במקומות אחרים בתורה?
אם נמשיך בכוון זה ונרחיב אותו מעט נוכל לומר שהדבר נכון גם לגבי התנ"ך כולו. אנו מאמינים כי התנ"ך כולו הוא ספר אחד שמקורו א-להי, לכן כל רעיון יתפרש במלואו רק אם נמצא את כל המקומות בתנ"ך העוסקים בו. העושר של הדברים יתגלה רק כאשר כל היריעה תהיה פרוסה לפנינו. גם מאמר חז"ל "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר"(ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ג ה"ה) מקבל משמעות הרבה יותר עשירה. לפי זה, השאלה הקלאסית בלימוד תנ"ך תהיה, 'היכן המקום הנוסף' ולא 'מדוע העניין מופיע פעמיים'.
נדגים את העיקרון בפרשיה אחת, סיפור ההצלה של העם בתקופת אחשוורוש מופיע במגילת אסתר. היכן בתנ"ך מופיע הוא שוב?
ייתכן וניתן להציע את המקור הבא:
חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה.
טָבְחָה טִבְחָהּ מָסְכָה יֵינָהּ אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ.
שָׁלְחָה נַעֲרֹתֶיהָ תִקְרָא עַל גַּפֵּי מְרֹמֵי קָרֶת.
מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה חֲסַר לֵב אָמְרָה לּוֹ.
לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי.
(משלי ט)
ואכן, המדרש מבאר פסוקים אלה בדרך זו:
אמר ר' אבהו: "חָכְמוֹת" זו אסתר המלכה, שבשעה שהגיע צער לישראל בימי מרדכי, מה עשתה "טָבְחָה טִבְחָהּ", התקינה סעודה לאחשוורוש ולהמן הרשע, "מָסְכָה יֵינָהּ" ושיכרה אותו יין ביותר, "מִי פֶתִי" והיה הרשע "חֲסַר לֵב" סבור בעצמו שחלקה לו כבוד, והוא לא היה יודע שפרשה לו מצודה שמתוך ששיכרה אותו יין קנתה לה אומתה לעולם. "אַף עָרְכָה שֻׁלְחָנָהּ" שערכה לה שולחן בעולם הזה ובעולם הבא, ואי זה, זה שם טוב שקנתה לה בעולם הזה ובעולם הבא, שכל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים [אינם בטלים לעולם, שנאמר "וימי הפורים] (")האלה לא יעברו מתוך היהודים"(אסתר ט כח).
(מדרש משלי פרשה ט ד"ה [ב] טבחה טבחה).
באדיבות הרב, מתוך 'חמדת ימים' גליון צו תשס"ה