תנ"ך על הפרק - תהילים נה - היחס לרשעים ולימוד זכות על כלל ישראל / הרב דוב ליאור שליט"א

תנ"ך על הפרק

תהילים נה

622 / 929
היום

הפרק

לַמְנַצֵּ֥חַ בִּנְגִינֹ֗ת מַשְׂכִּ֥יל לְדָוִֽד׃הַאֲזִ֣ינָה אֱ֭לֹהִים תְּפִלָּתִ֑י וְאַל־תִּ֝תְעַלַּ֗ם מִתְּחִנָּתִֽי׃הַקְשִׁ֣יבָה לִּ֣י וַעֲנֵ֑נִי אָרִ֖יד בְּשִׂיחִ֣י וְאָהִֽימָה׃מִקּ֤וֹל אוֹיֵ֗ב מִפְּנֵ֣י עָקַ֣ת רָשָׁ֑ע כִּי־יָמִ֥יטוּ עָלַ֥י אָ֝֗וֶן וּבְאַ֥ף יִשְׂטְמֽוּנִי׃לִ֭בִּי יָחִ֣יל בְּקִרְבִּ֑י וְאֵימ֥וֹת מָ֝֗וֶת נָפְל֥וּ עָלָֽי׃יִרְאָ֣ה וָ֭רַעַד יָ֣בֹא בִ֑י וַ֝תְּכַסֵּ֗נִי פַּלָּצֽוּת׃וָאֹמַ֗ר מִֽי־יִתֶּן־לִּ֣י אֵ֭בֶר כַּיּוֹנָ֗ה אָע֥וּפָה וְאֶשְׁכֹּֽנָה׃הִ֭נֵּה אַרְחִ֣יק נְדֹ֑ד אָלִ֖ין בַּמִּדְבָּ֣ר סֶֽלָה׃אָחִ֣ישָׁה מִפְלָ֣ט לִ֑י מֵר֖וּחַ סֹעָ֣ה מִסָּֽעַר׃בַּלַּ֣ע אֲ֭דֹנָי פַּלַּ֣ג לְשׁוֹנָ֑ם כִּֽי־רָאִ֨יתִי חָמָ֖ס וְרִ֣יב בָּעִֽיר׃יוֹמָ֤ם וָלַ֗יְלָה יְסוֹבְבֻ֥הָ עַל־חוֹמֹתֶ֑יהָ וְאָ֖וֶן וְעָמָ֣ל בְּקִרְבָּֽהּ׃הַוּ֥וֹת בְּקִרְבָּ֑הּ וְֽלֹא־יָמִ֥ישׁ מֵ֝רְחֹבָ֗הּ תֹּ֣ךְ וּמִרְמָֽה׃כִּ֤י לֹֽא־אוֹיֵ֥ב יְחָֽרְפֵ֗נִי וְאֶ֫שָּׂ֥א לֹֽא־מְ֭שַׂנְאִי עָלַ֣י הִגְדִּ֑יל וְאֶסָּתֵ֥ר מִמֶּֽנּוּ׃וְאַתָּ֣ה אֱנ֣וֹשׁ כְּעֶרְכִּ֑י אַ֝לּוּפִ֗י וּמְיֻדָּֽעִי׃אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹהִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃ישימותיַשִּׁ֤ימָ֨וֶת ׀עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם׃אֲ֭נִי אֶל־אֱלֹהִ֣ים אֶקְרָ֑א וַ֝יהוָ֗ה יוֹשִׁיעֵֽנִי׃עֶ֤רֶב וָבֹ֣קֶר וְ֭צָהֳרַיִם אָשִׂ֣יחָה וְאֶהֱמֶ֑ה וַיִּשְׁמַ֥ע קוֹלִֽי׃פָּ֘דָ֤ה בְשָׁל֣וֹם נַ֭פְשִׁי מִקֲּרָב־לִ֑י כִּֽי־בְ֝רַבִּ֗ים הָי֥וּ עִמָּדִֽי׃יִשְׁמַ֤ע ׀ אֵ֨ל ׀ וְֽיַעֲנֵם֮ וְיֹ֤שֵׁ֥ב קֶ֗דֶם סֶ֥לָה אֲשֶׁ֤ר אֵ֣ין חֲלִיפ֣וֹת לָ֑מוֹ וְלֹ֖א יָרְא֣וּ אֱלֹהִֽים׃שָׁלַ֣ח יָ֭דָיו בִּשְׁלֹמָ֗יו חִלֵּ֥ל בְּרִיתֽוֹ׃חָלְק֤וּ ׀ מַחְמָאֹ֣ת פִּיו֮ וּֽקֲרָב־לִ֫בּ֥וֹ רַכּ֖וּ דְבָרָ֥יו מִשֶּׁ֗מֶן וְהֵ֣מָּה פְתִחֽוֹת׃הַשְׁלֵ֤ךְ עַל־יְהוָ֨ה ׀ יְהָבְךָ֮ וְה֪וּא יְכַ֫לְכְּלֶ֥ךָ לֹא־יִתֵּ֖ן לְעוֹלָ֥ם מ֗וֹט לַצַּדִּֽיק׃וְאַתָּ֤ה אֱלֹהִ֨ים ׀ תּוֹרִדֵ֬ם ׀ לִבְאֵ֬ר שַׁ֗חַת אַנְשֵׁ֤י דָמִ֣ים וּ֭מִרְמָה לֹא־יֶחֱצ֣וּ יְמֵיהֶ֑ם וַ֝אֲנִ֗י אֶבְטַח־בָּֽךְ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב דוב ליאור שליט
מאת:

היחס לרשעים ולימוד זכות על כלל ישראל

דוד המלך אומר בפרקנו על אחיתופל:

ישימות (יַשִּׁ֤י מָ֨וֶת ׀) עָלֵ֗ימוֹ יֵרְד֣וּ שְׁא֣וֹל חַיִּ֑ים כִּֽי־רָע֖וֹת בִּמְגוּרָ֣ם בְּקִרְבָּֽם׃
(תהילים נה טז)

(ובמצודות כתב: ה' יחייב עליהם את המוות... על אחיתופל ורעיו... ראויים הם למיתה פתאומית).

עוד ביטוי דומה של דוד מוצאים לקראת סוף הספר:

הֲלֽוֹא־מְשַׂנְאֶ֖יךָ יְ-הוָ֥ה ׀ אֶשְׂנָ֑א וּ֝בִתְקוֹמְמֶ֗יךָ אֶתְקוֹטָֽט׃
(תהילים קלט כא)

ויש לשאול, הרי בגמרא מופיעים ביטויים שמתייחסים בחיוב באופן כללי גם לרשעים, כגון: "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"(סנהדרין לז.; מגילה ו.). ר' אברהם אזולאי (חסד לאברהם מעיין ג נהר יב) אומר שהדרים בארץ ישראל הם צדיקים, שהרי אם לא כן, הארץ הייתה מקיאה אותם. כיצד אפוא מתיישבים הדברים?

ויש לומר, שלפי החכמה הפנימית, אין רע מוחלט בעולם, אלא בכל רע יש גרעין של טוב, ואין דבר שכולו שלילה. אבל מצד ההנהגה הגלויה אנחנו צריכים להלחם כנגד הרשעה. התורה קובעת מהו טוב ומהו רע, ואם אדם חוטא אנחנו צריכים להביע התנגדות לכך. מבחינה רעיונית עמוקה איננו שוללים את עצם קיומו של הרשע, כי יש בו איזה טוב, אבל לא ייתכן שתהיה לזה השפעה על תגובתנו המעשית. הצד הסגולי הטוב שיש בו אינו צריך לחפות על התנגדותנו לצד הרע המופיע בו.

צריך לעשות הבחנה בין שנאת הרע לשנאת האדם העושה רע. הרב קוק כותב (שמונה קבצים קובץ ח פסקה רכח) שכהדרכה ציבורית איננו יכולים להתחשב בסגולה הפנימית של הרשעים, מפני שזה יפגום ביכולת שלנו להתנגד לרע. לאדם פשוט קשה להבחין בין הטוב שברשע לרע שהוא עושה, וצריך להיות אנשים גדולים מאוד כדי לעשות את ההבחנות האלה. לכן הציבור הרחב צריך להתנגד לרע ולא לחפות עליו.

הדברים שהרב כתב מגיעים מנקודה פנימית, שיש ברע משהו טוב. יש דעה שעשו נשק ליעקב בכל לבו (רש"י בראשית לג ד). כלומר גם בעשו יש דברים גדולים, ולא הכל שלילה, אבל זאת לא סיבה לאהוב את כל הגויים. אנחנו צריכים לדעת להגדיר את האויבים שלנו ולהיאבק נגדם. יש דבר טוב בתוך הרע מבחינה סגולית-רעיונית אבל אין לזה יישום בפועל. ההנהגה המעשית היא להלחם נגד הרע, וזה לא סותר את מציאותה של אותה נקודה טובה בכל רע בעולם. את עמלק יש למחות מתחת השמים (בשם ר' חיים מבריסק מובא שכל העמים שניסו להשמיד את עם ישראל יש להם דין של עמלק), אף על פי שמעל השמים גם בו יש טוב (מוסר אביך מידות הראיה אהבה ו). בעולם שלנו צריך לנהוג בפועל על פי הנגלה, ונקודות של העולם הפנימי אינן סותרות זאת.

תשומת הלב המוגזמת לנקודות הטוב מטשטשת את ההתנגדות לרע. אסור לתת למהלכים מעולם האצילות להשפיע על ההנהגה בעולם העשייה. בעולם המעשי צריך להתנגד לרשעה בפועל. בגמרא יש דברים עמוקים שאי אפשר ללמוד מהם הלכה; ואנחנו צריכים להגדיר את ההלכה בתוקף.

בכל אופן יש דרגות ברשעות; על כלל ישראל צריך ללמד זכות, שהם חוטאים רק בגלל האווירה הכללית, והם שוגגים.

בזמן הקמת המדינה, חלק מהציבור הדתי התנתק מהמדינה לגמרי, אך אנחנו לא התנתקנו, מפני שיש לנו מכנים משותפים עם הציבור הכללי: עליה, ארץ ישראל, התיישבות, הגנה על כבוד האומה ועל כבודה של ארץ ישראל. לצערנו הרב, כיום חלק מהציבור החילוני התנתק לגמרי ממורשת ישראל. זה לא אותו ציבור שהיה בראשית הציונות, וזה מביא אותו להתנתקות מהלאומיות ולהתנתקות מארץ ישראל.

הרב זצ"ל כותב באגרותיו (אגרות הראיה, קמד) שהיהדות אינה יכולה להישען על "גרגרים של היסטוריה ושל חיבת השפה" בלבד, והגישה שנשענת רק על זה תהפוך "למפלצת... לשנאת ישראל וארץ ישראל". יש היום אנשים שלהוטים להסגיר את הארץ לאויב, והם היו עושים זאת כבר מזמן, אילו הקב"ה לא היה מקשה את עורפם של אויבינו. מה המכנה המשותף שלנו עם אותם אנשים? עם איזה רעיון נלך ביחד? אפילו את כבוד האומה הם הורסים. הרי הם מנסים לטשטש את זהותנו היהודית. אבל עם ישראל הפשוט הוא בריא, כפי שראינו באחוזי הגיוס הגבוהים במלחמה האחרונה (הכוונה למלחמת לבנון השניה). יש קבוצה שהשתלטה על תחומים מסויימים, ואיתם קשה לנו למצוא מכנה משותף.

היחס הנכון כלפי יהודי שהזיק

יהודי שהזיק, קודם כל יש לנסות להוכיח אותו, ועל זה נאמר "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתך"(ויקרא יט יז). כלומר אסור לשנוא אותו לפני שמוכיחים אותו, אבל אם הוא אינו מקשיב לתוכחה, אין מצווה לאהוב אותו. חז"ל אומרים שלא הזהירה התורה אלא על שנאה שבלב בלי להוכיח, אבל מי שלא שומע לתוכחה – אין איסור לשונאו (משנה תורה לרמב"ם הלכות דעות פ"ו ה"ו).

מי שעושה בשוגג – אסור לשנוא אותו, אך כמובן צריך להתנגד אליו ולמנוע את הצלחת מעשיו. אם אפשר לדון אותו לכף זכות צריך לעשות כך, אך אם הסבירו לו את פשעו והוא לא סר ממנו, אי אפשר לסנגר עליו.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך