בקשת דוד למחילה על חטאו

חָנֵּ֣נִי אֱ-לֹהִ֣ים כְּחַסְדֶּ֑ךָ כְּרֹ֥ב רַ֝חֲמֶ֗יךָ מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי: הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי: כִּֽי-פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:
(תהילים נא ג-ה)

הפסוקים האלה מקושרים יחד על כוונה זו: "מְחֵ֣ה פְשָׁעָֽי" - שיימחה זכרם מלפניך [על דרך הכוונה בלשון פסוק י"א, "הַסְתֵּ֣ר פָּ֭נֶיךָ מֵחֲטָאָ֑י וְֽכָל־עֲוֺ֖נֹתַ֣י מְחֵֽה׃", בו ראש הפסוק מעיד על סופו כי כוונתו כלפי ה']; "הֶ֭רֶב כַּבְּסֵ֣נִי מֵעֲוֹנִ֑י וּֽמֵחַטָּאתִ֥י טַהֲרֵֽנִי:" - שתזכך נפשי ותמחה משם עקבות החטא, ואל תחוש שאם כן יימחה החטא גם מזכרוני, כִּֽי-פְ֭שָׁעַי אֲנִ֣י אֵדָ֑ע וְחַטָּאתִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד:

לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ חָטָאתִי֮ וְהָרַ֥ע בְּעֵינֶ֗יךָ עָ֫שִׂ֥יתִי לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:
(תהילים נא ו)

"לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨ חָטָאתִי֮" - כי דוד, כדברי נתן הנביא, עשה בסתר, וגם אוריה לא ידע מאומה ולא גרם לו חטא דוד צער או בושה.

"לְ֭מַעַן תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ:" - הכוונה: לאחר שלא חָטָאתִי֮ אלא לְךָ֤ לְבַדְּךָ֨, אם כן לא תהיה מידת הדין לקויה על כל פנים אף אם תסלח לחטאתי; ולעולם, איך שיצא משפטי מלפניך, תִּצְדַּ֥ק בְּדָבְרֶ֗ךָ תִּזְכֶּ֥ה בְשָׁפְטֶֽךָ.

הֵן-בְּעָו֥וֹן חוֹלָ֑לְתִּי וּ֝בְחֵ֗טְא יֶֽחֱמַ֥תְנִי אִמִּֽי: הֵן-אֱ֭מֶת חָפַ֣צְתָּ בַטֻּח֑וֹת וּ֝בְסָתֻ֗ם חָכְמָ֥ה תוֹדִיעֵֽנִי: תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי וּמִשֶּׁ֥לֶג אַלְבִּֽין:
(תהילים נא ז-ט)

הפסוקים מקושרים, וכוונת דבריו: כי אכן קשה לאדם לשחרר נפשו מן החטא בלי סיוע ה', באשר החטא מושרש בו בטבעו, אפס הלא ה' חפץ באֱמֶת ובלבב חָכְמָ֥ה, כלומר, בצדקת האדם, ובכן בקשתי: תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב וְאֶטְהָ֑ר. ותפס לשון "תְּחַטְּאֵ֣נִי בְאֵז֣וֹב" כנגד דת התורה בצרעת הגוף, ולשון "תְּ֝כַבְּסֵ֗נִי" כנגד דת התורה בצרעת הבגד.

עוד יש לפרש כי פסוקים ז' ו-ח' אינם מקושרים יחד, ושני טעמים נפרדים הם לנמק בקשתו לסלוח עוונו: טעם אחד, כי נכשל בעוון המושרש בטבע האדם; וטעם שני: כי חבל לאבד כלי יקר כמותו, שבכליותיו צפונות חכמה ואמיתיות במידה כה גדושה ["וּ֝בְסָתֻ֗ם" - הכוונה גם כן על הכליות, כי גם "בַטֻּח֑וֹת" מורה על סתימה: שהכליות נתכסו כהלב כבמין טיח].

הַצִּ֘ילֵ֤נִי מִדָּמִ֨ים אֱֽ-לֹהִ֗ים אֱ-לֹהֵ֥י תְּשׁוּעָתִ֑י תְּרַנֵּ֥ן לְשׁוֹנִ֗י צִדְקָתֶֽךָ: א-דני שְׂפָתַ֣י תִּפְתָּ֑ח וּ֝פִ֗י יַגִּ֥יד תְּהִלָּתֶֽךָ:
(תהילים טז-יז)

לפעמים מקילים על החוטא ענשו אם יש בעונש הקל יתרון לטובה לזולתו, למשל: תחת לדונו למאסר בכלא אפל כפי הראוי לעוונו, דנים אותו למאסר בחדר מואר כדי שיוכל לעסוק שם במלאכה לטובת הכלל; על דרך זה דוד מנמק בקשתו מה' לחוננו מִדָּמִ֨ים, כלומר, מעונש מיתה, חלף הבטחתו להקדיש יתר חייו לשם ה' - לרנן צדקתו ולהגיד תהילתו.

ובלשונו פה מפתח לסתימת הלשון בשמואל: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה', ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות"(שמואל ב יב יג), ולכאורה, הלא ה' העביר חטאתו רק למחצה, אלא שגם דוד, כמוכח מלשונו פה, לא ביקש יותר, כי לא ביקש בהתוודותו על חטאו אלא לפטרו מעונש מיתה בלבד.

כִּ֤י לֹא-תַחְפֹּ֣ץ זֶ֣בַח וְאֶתֵּ֑נָה ע֝וֹלָ֗ה לֹ֣א תִרְצֶֽה: זִֽבְחֵ֣י אֱ-לֹהִים֮ ר֪וּחַ נִשְׁבָּ֫רָ֥ה לֵב-נִשְׁבָּ֥ר וְנִדְכֶּ֑ה אֱ֝-לֹהִ֗ים לֹ֣א תִבְזֶֽה: הֵיטִ֣יבָה בִ֭רְצוֹנְךָ אֶת-צִיּ֑וֹן תִּ֝בְנֶ֗ה חוֹמ֥וֹת יְרוּשָׁלִָֽם: אָ֤ז תַּחְפֹּ֣ץ זִבְחֵי-צֶ֭דֶק עוֹלָ֣ה וְכָלִ֑יל אָ֤ז יַעֲל֖וּ עַל-מִזְבַּחֲךָ֣ פָרִֽים:
(תהילים נא יח-כא)

מזבח העולה היה אז בגבעון הרחוקה מירושלים: "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון"(דברי הימים א כא כט). ונראה שלא העתיקו אותו לירושלים מפני שלא הייתה ירושלים עדיין בצורה למדי מפני אויב, ומטעם זה לא יכול גם דוד לעזוב את ירושלים וללכת לגבעון להעלות שם זבחים, ומה גם בזמן חיבור המזמור הזה בעודנו נמצא בסבך מלחמה עם בני עמון, ועל פי ההנחה הזאת עולה יפה כוונת הפסוקים שלפנינו.

ורק בתקופה מאוחרת לעת זקנותו, מתוך מצוקת מגיפה כללית, מצא דוד את לבו לבנות בירושלים מזבח לה' ולהעלות עליו עולה ושלמים (ככתוב בדברי הימים א כא); וצא וראה כי גם שם נמצא כעין נימוק זה שכתבנו למניעת דוד מלכת לגבעון, שנאמר שם: "ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון, ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש א-להים כי נבעת מפני חרב מלאך ה' "(דברי הימים א כא כט-ל).