הודיה על הצלת ירושלים מהרעש, וביאת מלכי העמים לראות את הפלא

לאחר הרעש בימי דוד שְזִכְרוֹ בא בכמה פרקים, הרעש שהפליא בחסד ה' לפסוח על ירושלים והיכל קודשה (כמרומז בתהילים כט ט; תהילים מו ה), נועדו יחד מלכים מהארצות מסביב לבוא לירושלים ולהשתומם על מראה הפלא; ולב המשורר מלא שמחה וגאון על כבוד ה' ועל כבוד ירושלים עיר קדשו שנגלו לעיניהם.

גָּ֘ד֤וֹל ה' וּמְהֻלָּ֣ל מְאֹ֑ד בְּעִ֥יר אֱ֝-לֹהֵ֗ינוּ הַר-קָדְשֽׁוֹ: יְפֵ֥ה נוֹף֮ מְשׂ֪וֹשׂ כָּל-הָ֫אָ֥רֶץ הַר-צִ֭יּוֹן יַרְכְּתֵ֣י צָפ֑וֹן קִ֝רְיַ֗ת מֶ֣לֶךְ רָֽב:
(תהילים מח ב-ג)

הכוונה: ירושלים בכללה היא עִיר א-להים, הר הקודש; והר ציון בצפונה, נוסף על זה, משמש בתור בירת הממלכה, ושם "קרית מלך רב" ["וילכוד דוד את מצודת ציון היא עיר דוד"(שמואל ב ה ז)].

אֱ-לֹהִ֥ים בְּאַרְמְנוֹתֶ֗יהָ נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב:
(תהילים מח ד)

הכוונה: אֱ-לֹהִ֥ים נוֹדַ֥ע לְמִשְׂגָּֽב על ידי אַרְמְנוֹתֶיהָ שנשארו עומדים על תילם, ואף על פי שהם עלולים ביותר להרס על ידי רעש [כי על ידי הרעש סובלים דווקא הבניינים הגדולים והגבוהים].

צא והקש הקבלת הלשון: "א-להים בארמנותיה נודע למשגב" אל הלשון: "ה' צבאו-ת עמנו משגב לנו", שהוכפל בפרק מ"ו בכוונה על ההצלה מהרעש.

כִּֽי-הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים נֽוֹעֲד֑וּ עָבְר֥וּ יַחְדָּֽו: הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ נִבְהֲל֥וּ נֶחְפָּֽזוּ: רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם חִ֝֗יל כַּיּוֹלֵֽדָה: בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ:
(תהילים מח ה-ח)

כִּֽי-הִנֵּ֣ה הַ֭מְּלָכִים שנֽוֹעֲדוּ לירושלים ועָבְרוּ יַחְדָּֽו דרך העיר להתבונן עליה ולסיירה "הֵ֣מָּה רָ֭אוּ כֵּ֣ן תָּמָ֑הוּ... רְ֭עָדָה אֲחָזָ֣תַם שָׁ֑ם" מפני אל נורא עלילה.

"בְּר֥וּחַ קָדִ֑ים תְּ֝שַׁבֵּ֗ר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ" – "בְּר֥וּחַ" חסר כ' הדמיון (כ' הדמיון של "כַּיּוֹלֵֽדָה" נמשך גם עליו), והכוונה: ברעדה זו שתוקפת בשעה שמנשבת רוח קָדִ֑ים החזקה עד כדי לשבר אֳנִיּ֥וֹת תַּרְשִֽׁישׁ (וכן פירש ר' אברהם אבן עזרא).

כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר-ה' צְ֭בָאוֹ-ת בְּעִ֣יר אֱ-לֹהֵ֑ינוּ אֱ-לֹ֘הִ֤ים יְכוֹנְנֶ֖הָ עַד-עוֹלָ֣ם סֶֽלָה:
(תהילים מח ט)

"כַּאֲשֶׁ֤ר שָׁמַ֨עְנוּ כֵּ֤ן רָאִ֗ינוּ בְּעִיר-ה' צְ֭בָאוֹ-ת!" - זאת הקריאה קראו המלכים בהשתוממותם, והמשורר חוזר עתה עליה, והמקהלה עונה אחריו בברכה לעיר הקודש לאמר: "בְּעִ֣יר אֱ-לֹהֵ֑ינוּ אֱ-לֹ֘הִ֤ים יְכוֹנְנֶ֖הָ עַד-עוֹלָ֣ם סֶֽלָה!".

דִּמִּ֣ינוּ אֱ-לֹהִ֣ים חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵיכָלֶֽךָ:
(תהילים מח י)

המלכים, בתור בני-נכר, לא הורשו להיכנס אל ההיכל פנימה, אלא שאנו "דִּמִּ֣ינוּ" [כמו "וביד הנביאים אדמה" (הושע יב יא)], תיארנו להם חַסְדֶּ֑ךָ בְּ֝קֶ֗רֶב הֵיכָלֶֽךָ, חסד א-ל שהוצק בקרב היכל ה'.

כְּשִׁמְךָ֤ אֱ-לֹהִ֗ים כֵּ֣ן תְּ֭הִלָּתְךָ עַל-קַצְוֵי-אֶ֑רֶץ צֶ֝֗דֶק מָלְאָ֥ה יְמִינֶֽךָ: יִשְׂמַ֤ח הַר-צִיּ֗וֹן תָּ֭גֵלְנָה בְּנ֣וֹת יְהוּדָ֑ה לְ֝מַ֗עַן מִשְׁפָּטֶֽיךָ:
(תהילים מח יא-יב)

הכוונה: שם ה', וכן תהילתו, בהנקמו עתה על ידי נוראות הרעש מִצָּרָיו [בפרק צ"ז, שנושאיו גם כן הרעש והורקת הררי-געש ונוראותיהם, כתוב מפורש: "אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו"], יגיעו עד קַצְוֵי-אֶ֑רֶץ ויוודע בעולם כי צֶ֝֗דֶק ומשפט הם מכון השגחתו בתבל, וזאת תגרום שמחה וגילה לצִיּוֹן ולבְנוֹת יְהוּדָ֑ה שבקרבתה [ובסגנון הזה גם בפרק צ"ז. ואפשר כי היישובים והערים שבסמוך לציון וירושלים גם כן לא סבלו מהרעש, ולכן שמחתם לפי תיאור המשורר כה שלימה].

סֹ֣בּוּ צִ֭יּוֹן וְהַקִּיפ֑וּהָ סִ֝פְר֗וּ מִגְדָּלֶֽיהָ: שִׁ֤יתוּ לִבְּכֶ֨ם לְֽחֵילָ֗ה פַּסְּג֥וּ אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ לְמַ֥עַן תְּ֝סַפְּר֗וּ לְד֣וֹר אַחֲרֽוֹן:
(תהילים מח יג-יד)

המשורר חותם בקריאה אל המלכים שנועדו בירושלים לשים ליבם לעוז העיר ויופיה שלא נשתנו על ידי הרעש, לְמַ֥עַן יספרו זאת בארצותם לגוייהם, וסיפור הפלא יגיע עד דוֹר אַחֲרֽוֹן.

כִּ֤י זֶ֨ה אֱ-לֹהִ֣ים אֱ֭-לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד ה֖וּא יְנַהֲגֵ֣נוּ עַל-מֽוּת:
(תהילים מח טו)

"עַל-מֽוּת" - למעלה ממקרה המוות, זאת אומרת: לחיי עולם, בהתאם אל לשון ראש הפסוק: "כִּ֤י זֶ֨ה אֱ-לֹהִ֣ים אֱ֭-לֹהֵינוּ עוֹלָ֣ם וָעֶ֑ד", והכוונה, כי כאשר הציל ה' עתה את ירושלים מיד הרעש, כן יוסיף להציל ולגונן על העיר הזאת כל הימים.