מִכְתָּם לְדָוִד
בארץ מפלטו האחרונה של דוד, בארץ פלישתים, חובר המזמור הזה.
[ ההוכחות לזה:
א) צורת לשונו בפסוק ג': "לקדושים אשר בארץ המה" מראה כי דוד נמצא אז בחו"ל.
ב) לשונו בפסוק ד': "ירבו עצבותם אחר מהרו, בל אסיך נסכיהם מדם ובל אשא את שמותם על שפתי" עושה רושם שדוד נמצא בעת ההיא בתוך סביבה עובדת גילולים, והוא מתחזק בתוכה באמונתו בה'. כלום אפשר להעלות על הלב כי בארץ ישראל בימיו נזדווגה לו סביבה כזו?
ג) דבריו לשאול לפני המלטו לארץ פלשתים רומזים על ניסיון זה: "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים".
]
שם, בתוך סביבה נכרית מלאה גילולים, דוד מתחזק באמונתו בא-להי אמת. תלאותיו כמו נשכחו מלבו ונפשו לבשה עוז וחדוות-י-ה על חלקה בא-להי ישראל.
אָמַ֣רְתְּ לַֽ֭י-הוָה אֲ-דֹנָ֣י אָ֑תָּה ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ׃
(תהילים טז ב)
דוד אומר לנפשו: את נפשי היית אומרת לַֽ֭י-הוָה, אֲ-דֹנָ֣י אָ֑תָּה, ומקבלת אני עליי את אדנותך, לו גם ט֝וֹבָתִ֗י בַּל־עָלֶֽיךָ, ולא אתה הוא הגומל לי טובות, באשר מרוצה אני לשמשך כעבד המשמש את רבו שלא על מנת לקבל פרס.
לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר־בָּאָ֣רֶץ הֵ֑מָּה וְ֝אַדִּירֵ֗י כָּל־חֶפְצִי־בָֽם׃
(תהילים טז ג)
להצטרף לִ֭קְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בארץ ישראל הֵ֑מָּה, וְ֝אַדִּירֵ֗י הקדושה אשר כָּל־חֶפְצִי־בָֽם.
יְֽ-הוָ֗ה מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי׃
(תהילים טז ה)
נראה לפרש כי מפני כבוד ה', השתמש פה בלשון "תּוֹמִ֥יךְ" להוראת נושא (סובל), שכן עניין התומך הוא על דרך הנושא ידו למטה ויד הנתמך למעלה, ונושא הגורל הוא זה שעלה עליו הגורל, ככתוב: "ונתן אהרן על שני השעירים גואלות"(ויקרא טז ה), מוכח שדרכם היה להניח הגורל על מי שעלה בגורל. נמצא לפי זה שהלשון " אַ֝תָּ֗ה תּוֹמִ֥יךְ גּוֹרָלִֽי", ביחס אל ה', הכוונה כי ה' עלה בגורלו, ומתאים לתחילת הפסוק: "יְֽ-הוָ֗ה מְנָת־חֶלְקִ֥י וְכוֹסִ֑י".
חֲבָלִ֣ים נָֽפְלוּ־לִ֭י בַּנְּעִמִ֑ים אַף־נַ֝חֲלָ֗ת שָֽׁפְרָ֥ה עָלָֽי׃
(תהילים טז ו)
פסוק זה דבוק לפסוק הקודם, לומר כי בזה שה' נפל בגורלו נָֽפְלוּ לו חֲבָלִ֣ים בַּנְּעִמִ֑ים, ואם בירושה מאבותיו זכה בה' בתור מנת חלקו אַף־נַ֝חֲלָ֗ת זו שָֽׁפְרָ֥ה עליו. כי דוד מכיר שמידת היראה ומידת הביטחון נפלו לחייו בגורל רק הודות להכשרתו הטבעית שזכה אליה בירושה מאת הדורות שהיו לפניו.
לָכֵ֤ן ׀ שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח׃
(תהילים טז ט)
"שָׂמַ֣ח לִ֭בִּי וַיָּ֣גֶל כְּבוֹדִ֑י" – היא שמחת הנפש בחלקה בה'; "אַף־בְּ֝שָׂרִ֗י יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶֽטַח׃" – בטוח כי ה' יגן עליו בשלומו.
תּֽוֹדִיעֵנִי֮ אֹ֤רַח חַ֫יִּ֥ים שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח׃
(תהילים טז יא)
"שֹׂ֣בַע שְׂ֭מָחוֹת אֶת־פָּנֶ֑יךָ" הוא כלפי האמור למעלה: "שִׁוִּ֬יתִי יְ-הוָ֣ה לְנֶגְדִּ֣י תָמִ֑יד"(תהילים טז ח), כלומר פנים אל פנים; "נְעִמ֖וֹת בִּימִינְךָ֣ נֶֽצַח" הוא כלפי האומר שם :כִּ֥י מִֽ֝ימִינִ֗י בַּל־אֶמּֽוֹט׃"(תהילים טז ח).