איש המעלה המוסרי שראוי לעמוד לפני ה'
מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד ה' מִי-יָג֣וּר בְּאָהֳלֶ֑ךָ מִֽי-יִ֝שְׁכֹּ֗ן בְּהַ֣ר קָדְשֶֽׁךָ:
(תהילים טו א)
צא והקש: לקמן בפרק כ"ד על שאלתו "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו"? הוא משיב: "נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה", כולם ערכים מוסריים מסוג סור־מרע, בחינת טהרה מוסרית; לא כן פה שאלתו היא: "מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך?" כלומר, מי זה האיש במעלה העליונה הראוי לא רק לעלות ולהראות לפני ה', אלא גם להיות מהיושבים לפני ה' תמיד, ובהתאם לזה גם תשובתו כוללת ותופסת בתוכה לא רק תביעות מוסריות מסוג סור־מרע כי אם גם מסוג עשה־טוב, כמו: "פועל צדק", "יראי ה' יכבד".
כַּסְפּ֤וֹ, לֹא-נָתַ֣ן בְּנֶשֶׁךְ֮ וְשֹׁ֥חַד עַל-נָקִ֗י לֹ֥א לָ֫קָ֥ח עֹֽשֵׂה-אֵ֑לֶּה לֹ֖א יִמּ֣וֹט לְעוֹלָֽם:
(תהילים טו ה)
"כספו לא נתן בנשך" - בימי דוד לא התבלטה עוד שחיתות המידות במידה כזו עד שיהא מצוי בישראל עושק וגזל דלים, ולזאת בציור האיש המוסרי לא יכיר עוד מקומו תואר מעין "מואס בבצע מעשקות" הנמצא בציור כזה בישעיהו (לג טו); כנגד זה היה כבר מצוי כי העשיר המלווה מכספו לדל היה מנצלו בנשך, ובהתאם לזה מנויה פה בין מעלות האיש המוסרי זאת שכספו לא נתן בנשך. "עושה אלה לא ימוט לעולם" - הכוונה, לא ימוט לעולם בהר קדשו של ה', אלא יעמוד לפני ה' כל הימים.