תנ"ך על הפרק - עמוס ג - אריה שאג מי לא ירא / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

עמוס ג

521 / 929
היום

הפרק

שִׁמְע֞וּ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה עֲלֵיכֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֚ל כָּל־הַמִּשְׁפָּחָ֔ה אֲשֶׁ֧ר הֶעֱלֵ֛יתִי מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה עַל־כֵּן֙ אֶפְקֹ֣ד עֲלֵיכֶ֔ם אֵ֖ת כָּל־עֲוֺנֹֽתֵיכֶֽם׃הֲיֵלְכ֥וּ שְׁנַ֖יִם יַחְדָּ֑ו בִּלְתִּ֖י אִם־נוֹעָֽדוּ׃הֲיִשְׁאַ֤ג אַרְיֵה֙ בַּיַּ֔עַר וְטֶ֖רֶף אֵ֣ין ל֑וֹ הֲיִתֵּ֨ן כְּפִ֤יר קוֹלוֹ֙ מִמְּעֹ֣נָת֔וֹ בִּלְתִּ֖י אִם־לָכָֽד׃הֲתִפֹּ֤ל צִפּוֹר֙ עַל־פַּ֣ח הָאָ֔רֶץ וּמוֹקֵ֖שׁ אֵ֣ין לָ֑הּ הֲיַֽעֲלֶה־פַּח֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְלָכ֖וֹד לֹ֥א יִלְכּֽוֹד׃אִם־יִתָּקַ֤ע שׁוֹפָר֙ בְּעִ֔יר וְעָ֖ם לֹ֣א יֶחֱרָ֑דוּ אִם־תִּהְיֶ֤ה רָעָה֙ בְּעִ֔יר וַיהוָ֖ה לֹ֥א עָשָֽׂה׃כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא׃הַשְׁמִ֙יעוּ֙ עַל־אַרְמְנ֣וֹת בְּאַשְׁדּ֔וֹד וְעַֽל־אַרְמְנ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאִמְר֗וּ הֵאָֽסְפוּ֙ עַל־הָרֵ֣י שֹׁמְר֔וֹן וּרְא֞וּ מְהוּמֹ֤ת רַבּוֹת֙ בְּתוֹכָ֔הּ וַעֲשׁוּקִ֖ים בְּקִרְבָּֽהּ׃וְלֹֽא־יָדְע֥וּ עֲשׂוֹת־נְכֹחָ֖ה נְאֻם־יְהוָ֑ה הָאֽוֹצְרִ֛ים חָמָ֥ס וָשֹׁ֖ד בְּאַרְמְנֽוֹתֵיהֶֽם׃לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה צַ֖ר וּסְבִ֣יב הָאָ֑רֶץ וְהוֹרִ֤ד מִמֵּךְ֙ עֻזֵּ֔ךְ וְנָבֹ֖זּוּ אַרְמְנוֹתָֽיִךְ׃כֹּה֮ אָמַ֣ר יְהוָה֒ כַּאֲשֶׁר֩ יַצִּ֨יל הָרֹעֶ֜ה מִפִּ֧י הָאֲרִ֛י שְׁתֵּ֥י כְרָעַ֖יִם א֣וֹ בְדַל־אֹ֑זֶן כֵּ֣ן יִנָּצְל֞וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן בִּפְאַ֥ת מִטָּ֖ה וּבִדְמֶ֥שֶׁק עָֽרֶשׂ׃שִׁמְע֥וּ וְהָעִ֖ידוּ בְּבֵ֣ית יַֽעֲקֹ֑ב נְאֻם־אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה אֱלֹהֵ֥י הַצְּבָאֽוֹת׃כִּ֗י בְּי֛וֹם פָּקְדִ֥י פִשְׁעֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עָלָ֑יו וּפָֽקַדְתִּי֙ עַל־מִזְבְּח֣וֹת בֵּֽית־אֵ֔ל וְנִגְדְּעוּ֙ קַרְנ֣וֹת הַמִּזְבֵּ֔חַ וְנָפְל֖וּ לָאָֽרֶץ׃וְהִכֵּיתִ֥י בֵית־הַחֹ֖רֶף עַל־בֵּ֣ית הַקָּ֑יִץ וְאָבְד֞וּ בָּתֵּ֣י הַשֵּׁ֗ן וְסָפ֛וּ בָּתִּ֥ים רַבִּ֖ים נְאֻם־יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

אריה שאג מי לא ירא

בפרקנו מתאר הנביא עמוס את חטאיהם הכבדים של עם ישראל והעונש הצפוי בעקבותם. העם חשב שבהיות בני ישראל בנים למקום הם מחוסנים מעונש (השווה ירמיה ז ד; שמואל א ד ג), על כן מדגיש הנביא עמוס שההיפך הוא הנכון "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם"(עמוס ג ב), כי "את אשר יאהב ה' יוכיח" ו"חושך שבטו שונא בנו". דווקא משום ש"רק אתכם ידעתי", אין הקב"ה יכול להעלים עיניו מדרככם הסוררת, כיון שאתם בניו אהוביו, הוא דואג לכם ורוצה בתקנתכם, גם אם הדרך לכך היא ענישה.

ועדיין אין העם מאמין שהעונש יבוא, שכן עתה הם שרויים בטובה. לכן ממשיך עמוס ושואל שבע שאלות רטוריות החוזרות על רעיון אחד, תוך שימוש במשלים שונים מעולם הטבע. הרעיון הוא שלכל תופעה בטבע קדמה סיבה המולידה אותה ומכריחה אותה "הישאג אריה ביער וטרף אין לא? ...אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו?"(עמוס ג ד-ו), ועל כן באה הקביעה המסכמת "אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה?". כשיש טרף - האריה שואג, וכשיש חטא – ה' מגיב. הכתובת על הקיר, צריך רק להתבונן ולקרוא אותה.

מי כותב את הכתובת המזהירה את העם מפני העונש שבוודאי יבוא לאחר חטאי העם? על שאלה זו עונה עמוס: "כי לא יעשה ה' א-להים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. אריה שאג מי לא ירא, ה' א-להים דיבר מי לא ינבא"(עמוס ג ז-ח). בפסוקים אלה דוחה הנביא את טענת העם כאילו הנביא בודה דברים מלבו, ומציין שנבואתו היא דבר ה'.

אכן בפסוקים אלו ישנה חזרה על הרעיון שהעלה עמוס בנבואתו, ואשר הובאו בפתיחת דברינו. העונש שמביא ה' על העם אינו תוצאה של כעס ושנאה, אלא תוצאה של אהבה גדולה. הסיבה שה' מגלה את סוד העונש הצפוי לעם לעבדיו הנביאים, היא כדי שהם יזהירו את העם מהצפוי להם. ה' רוצה שהעם יחדל מחטאיו, יעשה תשובה ויזכה לחנינה. לכן משתמש הנביא בכינוי "ה' א-להים" אשר מציין כידוע שילוב של מידת הרחמים ומידת הדין - להראות שגם העונש הצפוי לעם בא מאהבת ה' את עמו, כפי שהתבאר לעיל. החסד הגדול ביותר של הבורא עם האדם הוא, כידוע, מתן האפשרות למחיקת חטאיו ע"י התשובה. על כן קורא הנביא לעם לנצל את דבריו הקשים על הפורענות [מידת הדין] ולהפכה להנהגה של חסד ורחמים אם יחדלו ממעשיהם הרעים.

הרעיון של שילוב הדין והרחמים עומד גם ביסוד פסוק ח', בו מוזכר שם "ה' א-להים". החוטאים סבורים שהנביא מנבא פורענות מפני שהוא שונא את העם ושמח לאידם, ועל-כן מנבא את העונש לעם בשמחה. כנגד טענה זו אומר עמוס שהנבואה יוצאת מפיו כמעט בעל כורחו "אריה שאג מי לא ירא, ה' א-להים דיבר מי לא ינבא". הנביא אינו מתענג בדברי הפורענות שהוא מטיח בעם. הוא כואב את כאבם, ורוצה בכל מאודו שנבואתו לא תתקיים בפועל. בדיוק לשם כך גילה לו ה' את סודו, כדי שבעקבות גילוי הסוד יחזור העם בתשובה והנבואה לא תתממש.

גם ירמיהו מתאר את הנבואה כמשא המתפרץ מפיו של הנביא בעל כורחו: "הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע"(ירמיהו כג כט). אף אם הנביא רוצה, אין הוא יכול להימנע מלהעביר את המסר הא-להי "ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו, והיה בלבי כאש בוערת עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל ולא אוכל"(ירמיהו כ ט) - על כן נביא שאינו מנבא נקרא בפי חז"ל "כובש את נבואתו"(סנהדרין פט.). בדרך כלל דיבור הוא פעולה בקום עשה, ושתיקה באה בשב ואל תעשה. אצל הנביא הדברים הפוכים: הדיבור הנבואי פורץ ובא ממילא, ומניעתו, חוסר הדיבור, היא פעולת כבישה המצריכה גבורה וחוזק יד.

זה שאומר עמוס "אריה שאג מי לא ירא" - הנבואה בקרבי היא כשאגת אריה, והוצאתה בכלי הדיבור היא תגובה לא רצונית, כמו היראה משאגת הארי. "ה' א-להים דיבר מי לא ינבא" - משום כך על העם להבין שנבואת הנביא באה לטובתו למען ייטיב דרכיו וימנע את מימושה של הנבואה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך