מצווה להתפלל בבית הכנסת
בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה פי"א ה"א). ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"(שמות כה ח). ואמנם ברור שעיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת. שכן מטרת שניהם אחת, לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך לקדש את שמו של ה' בעולם. וזהו שאמר הנביא יחזקאל בפרקנו: "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט"(יא טז), ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט.). במלים אחרות, הקדושה ששורה בבית הכנסת היא מעין הקדושה ששורה בבית המקדש.
[יש אומרים שהקמת בית הכנסת היא מצווה מן התורה, בכלל המצווה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". וכן משמע מהזוהר(רעיא מהימנא בשלח נט:). ויש סוברים שבניית בית הכנסת היא מצווה דרבנן, כזכר למקדש וכדי לקבוע מקום לתפילה (עיין בשדי חמד כללים מערכת הב' אות מג-מד).]
במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהיראות לפני ה' א-להינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את הזיכרון של אותה התגלות השכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש.
וכיוון שהשכינה שורה בבית הכנסת, גם אדם שאיחר לתפילה במניין, מצווה שיבוא לבית הכנסת להתפלל שם ביחידות (ברכות ו.; שו"ע או"ח צ ט).
נמצא אם כן שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות: האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש.
וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, ניתן לכפות את הקהל לבנותו. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, על פי ההלכה, נציגי הציבור יכולים לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ א). באופן כללי חלוקת התשלומים הייתה נקבעת על פי העושר; העשירים היו משלמים יותר, והעניים פחות. כיום ישנן קהילות שמממנות את בניית בית הכנסת על ידי מכירת מקומות הישיבה בבית הכנסת, כאשר המקומות הקדמיים עולים יותר ואלו שמאחור פחות, וכל אחד מחליט איזה כסא ברצונו לקנות. וישנן קהילות שקובעות סכום שווה לכולם.
בני קהילה שאין ביכולתם לממן בניית בית כנסת, צריכים לשכור לעצמם מקום לתפילה, וכשיתעשרו יבנו בית כנסת קבוע (מ"ב קנ ב).
ואמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע.
סגולות בית הכנסת לקיום האומה ולאריכות ימים
כדי להבין את ערכו העצום של בית הכנסת, יש להקדים ולומר, שקיומו של עם תלוי בארצו. ולכן כל עם שנאלץ לגלות מארצו, תוך זמן קצר איבד את זהותו ונטמע בין בני המקום שאליו גלה. העם היחיד שנשאר חי וקיים בלא שהמשיך להתגורר בארצו היה עם ישראל. במידה רבה היה זה בזכות בית הכנסת, שכן בית הכנסת הוא מעין שלוחה רוחנית של ארץ ישראל ובית המקדש, וכל יהודי שנכנס לבית כנסת, בכל מקום שהוא בעולם, זוכה לינוק מעט מקדושתה של ארץ ישראל. וכמו שנאמר בפרקנו: "כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי א-להים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם"(יחזקאל יא טז). ופירש רבי יצחק: "מקדש מעט" – "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות"(מגילה כט.). וכך למרות כל הצרות והגלויות יכולנו להמשיך ולקיים את זהותנו הלאומית, שהביטוי העיקרי שלה הוא האמונה כי ה' הוא הא-להים.
וכך מסופר בתלמוד (ברכות ח.), שכאשר שמע רבי יוחנן שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזִקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם"(דברים יא כא), היינו בארץ ישראל ירבו ימיכם ולא בחוץ לארץ. כיוון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר, זהו שהועיל להם שיאריכו ימים. נמצא אם כן שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת ארץ ישראל. ועל כן אמרו חז"ל שבעת הגאולה, עתידים בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ שייקבעו בארץ ישראל, ששם הוא מקומם הטבעי (מגילה כט. ועיין ליקוטי הלכות למהר"ן ביהכ"נ ג).
וכיוון שבית הכנסת הוא מקום קדוש, שבו מתגלה האמונה בה', כל היושב בבית הכנסת בכובד ראש, מקיים מצווה, ועל אחת כמה וכמה כשהוא מתפלל ולומד בבית הכנסת שיש בידו מצווה (שו"ע קנא א, ע"פ מגילה כח:).
ובזכות מצווה זו שיש בה ביטוי לדבקות בה', זוכים להאריך ימים. וכן סיפרו חז"ל על אישה אחת שהזקינה מאוד, עד שקצה בחייה. באה לפני רבי יוסי בן חלפתא ואמרה לו, רבי, זקנתי יותר מידי, ומעכשיו חיים של ניוול הם, שאיני טועמת לא מאכל ולא משתה, ואני מבקשת להיפטר מן העולם. אמר לה: במה הארכת כל כך ימים? אמרה לו: רגילה אני, שאפילו יש לי דבר חביב, אני מנחת אותו ומשכמת לבית הכנסת בכל יום. אמר לה: מנעי עצמך מבית הכנסת שלושה ימים זה אחר זה. הלכה ועשתה כך, וביום השלישי חלתה ומתה. לכך אמר שלמה (משלי ח לד-לה): "אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. כִּי מֹצְאִי מָצָא חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'" (ילקו"ש תת"ק).
באדיבות הרב, מתוך ספריו 'פניני הלכה - תפילה, פניני הלכה - ליקוטים א'