השכינה עוזבת ממערב למזרח
בפרקנו מתוארת עזיבת השכינה את המקדש. כיוון העזיבה המתואר הינו ממערב למזרח. כביכול המזרח הוא מקום הסתר העליון בו שוכן כבוד ה', ואליו מסתלקת השכינה ממקום מושבה בתחתונים במערב, שכן קודש הקדשים היה במערב המקדש. "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמוד על הכרובים וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מעל הארץ לעיני בצאתם, והאופנים לעומתם ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני....".
עוד מצינו שהכיוון היחידי שעליו נתייחד שם ה' במקרא הוא המזרח! בדברים נאמר: "מעונה א-להי קדם..."(דברים לג כז) וכן בתהילים: "ישמע אל ויענם, ויושב קדם סלה"(תהילים נה כ); "לרוכב בשמי שמי קדם"(תהילים סח לד). לכל הכיוונים האחרים לא מיוחס שם ה' בתנ"ך!
חז"ל אומרים: "שכינה במערב"(בבא בתרא כה:). עניין השכינה הוא השראת קדושת הקב"ה בכל המדרגות התחתונות - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אין הקב"ה מסתפק בשמים למקום מושבו, אלא מתאווה הוא שנכין לו אנו מקום שישרה בתוכו, בתוך בתי החומר: גופותינו ונפשותינו. השראת שכינה משמעותה, קידוש כל המדרגות. קישור של כל הרבדים בחיי האדם אל הקב"ה. לעומת ניתוק בין שמים וארץ, הקיים בתפיסה הפילוסופית [בעיקר אריסטו], לפיה האלוה שרוי במרומיו בבדידות מזהרת, והאדם למטה ללא השגחה, ולעומת הייאוש מהגוף ומכל כוחותיו החומריים המאפיין את הנצרות, התורה מביעה את רצונו יתברך לרדת אל התחתונים ולקשרם במערכה אחת של קודש, הכוללת את הגוף ואת הנשמה. את החומר ואת הרוח. דבקות זו, היא הטוב העליון, שרצה ה' להיטיב עם עולמו. [עיין דרך ה' ח"א פ"ב]