יחזקאל - נביא הגלות
אין הקב"ה מביא מכה על ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה מתוכה (השווה מגילה יג:)! האסון הופך למקור הגאולה, ומן הפצע עצמו צומחת התרופה.
ההיסטוריה של עם ישראל חזרה ואישרה אמרה זו, וגלות בבל היא הדוגמא הבולטת ביותר. אירוע גורלי זה, המר והנמהר, פרק זמן זה שכולו מצור ומצוק במהלך התפתחותנו הלאומית, הוא אשר גאל אותנו מאבדון. ממנו צמחו ההתחדשות והתחייה של עם ישראל.
לזכותו של נביא דגול יש לזקוף את העובדה שהגלות הזאת הביאה בסופו של דבר לחיזוק רוחם של הגולים. היחיד שפיתח פעילות נבואית חשובה בתוך הגולה הלוא הוא הנביא הכהן, יחזקאל בן בוזי.
הוא לא ראה במו עיניו את נפילת ירושלים בשנת 586 [לפני הספירה הנוצרית]. כבר קודם לכן, כנראה בשנת 606 [לפני הספירה הנוצרית], עוד בהיותו עלם, הוגלה לבבל. אחרי מרד יהויכין הגלה נבוכדנאצר לבבל את העלית הרוחנית ואת הבקיאים בתכסיסי המלחמה, בנשיאת נשק ובהכנתו, כדי ליטול מארץ יהודה – זו שלעולם אינה יודעת מנוח, זו הכמהה לחירות – את כוח ההגנה המדיני שלה (מלכים ב כד יד-טז). באמצעות נטילת הראש והזרוע מן הארץ הזאת הוא רצה לעקור ממנה את הרצון למרידה נוספת. בין הגולים הראשונים האלה, שעוד ראו את ירושלים בתפארתה ונשאו בלבם את התמונה של "כלילת יופי"(איכה ב טו; וראה תהילים נ ב) זו, היה גם יחזקאל.
הגם שהגליית עלית העם הייתה הרת אסון לירושלים, הרי במכה זו הונח היסוד לרפואתה. במהלך שני עשורים יכול היה הנביא לייסד בבבל קהילה יהודית חדשה כהכנה לעתיד, ולאחר מכן מצא בה קהל הגולים העיקרי משען ותמיכה, כפי שנאמר: "וישקוד ה' על הרעה [ויקדם להביאה] עלינו כי צדיק ה' א-להינו..."(ע"פ דניאל ט יד).
ועל כך אומר המדרש:
משום ד'צדיק י-הוה א-להינו' 'וישקוד י-הוה על הרעה'?! – אלא צדקה עשה הקב"ה שהקדים והגלה גלות יכניה לבבל עם החרש והמסגר וכל גיבורי התורה, וירדו לבבל ועשו תרביץ לתורה, שאילולא כן הייתה התורה משתכחת מישראל.
(ילקוט שמעוני מלכים רמז רלא)
יחזקאל היה למחנך הגדול של קהילת הגלות; הוא השכיל להציל את הנשמה היהודית על אדמת נכר, ולשמר את הייעוד הדתי של הגולים ואת השקפת עולמם היהודית, ללא התמיכה החזקה של ארגון מדיני ושל אדמת הקודש, וללא הקשר ההדוק אל בית המקדש, קשר שהיה מתחדש שלוש פעמים בשנה, בעלייה לרגל. הוא אחד המורים והמנהיגים הדגולים ביותר של עמנו ושל האנושות כולה, כי הוא היה הראשון שלימד הלכה למעשה את העוצמה הייחודית הקיימת בדתיות כנה הטמונה בלבו של הפרט, והיא אינה תלויה באמצעי חיצוני כלשהו. הוא לימד את עוצמתה מעצבת הנשמות של עבודת ה' משותפת, שהיא כולה רוחנית, והורה על קיום מצוות באמונה. הוא עזר לנו לגלות מחדש את כוחה של הנשמה ואת עוצמתו של הלב. ולא זו בלבד אלא שהוא נתן לנו למעשה את הנצח, את המודעות העצמית העומדת מעל הזמן ומעל המקום, זו שאפשרה ליהדות לשרוד בכל תמורות ההסטוריה.
הישג גדול זה העניק לנו יחזקאל בדברו; הוא היה אמן הדיבור, מוכרחים היו להאזין לו. סגנונו הוא מוזיקה; המוני העם חשו אותה כעונג מוזיקלי לאוזניים (ראה יחזקאל לג לב). גם אם לא האזינו לו תמיד מתוך צמא לדבר ה', בכל זאת עמדו כולם מרותקים לשמוע את דבריו המרגשים, המסעירים והמקסימים. כמו תייר העולה בשביל מתפתל, וחוזר ורואה שוב ושוב אותה תמונת נוף שיופיה מתחדש מגובה וממרחק שונים, כך חוזרים נאומי יחזקאל אל הנקודה המהותית באמצעות ביטויים קבועים ומילות מפתח, וכך הם חודרים לתודעה ונחרטים בה כקניין נצחי. עם כל מקוריותו הוא אוהב לקשור את דבריו אל פסוקי התורה שהאוזן רגילה להם זה מכבר; הוא מראה לשומעיו את החדש בתוך הישן, את האמת הידועה והמוכרת, ודבריו נופלים ומתקבלים על לבבות המוכנים לקבלם כדברי אמת נצחיים.
דברו של יחזקאל מצטיין בכנות בלתי-מתפשרת; הוא נאמר ללא כחל ושרק, כמעט אפשר לומר שהוא נטורליסטי. רצינות ייעודו הנבואי מנעה ממנו לכסות את מערומי החיים בצעיף מגונן. לפי דברי אחד המחזאים המודרניים יש זמנים, שבהם ייפוי כיעורה של המציאות היומיומית על ידי צבעי זריחה ורדרדים או תיאורי שקיעה עדינים – לפשע ייחשב (טולר, 1929 לסה"נ). גם יחזקאל הניח את אצבעו על פצעיו של העם החולה מתוך מחויבות של לוחם; מתוך אחריות זו הוא נאלץ להמיר את חרט היופי המרגיע בבהירות החריפה של הקטגור. קטגוריה זו אינה יכולה להסתפק בדברים כוללניים, היא נכנסת לקטנות, לפרטי פרטים, כדי לחשוף את החטא בכל שלב ובכל מהלך. כשם שהמתוודה חייב לפרט את חטאו לכל פרטיו, כך, במידה מסוימת, נאומי יחזקאל הם ההארה הפסיכו-אנליטית של אשמת העם.
האנושות אובדת בשל פשעים של שפלות, לאמר: לא להבין, לשכוח ולשקוע באשליות (ראה תהילים פב). יחזקאל הציל אותנו מאבדון זה הנובע מחוסר הבנה, משכחה ומאשליה עצמית, שאיימו עלינו במשך הגלות יותר מאשר אי פעם.
באדיבות הוצאות תבונות, מתוך ספרו של הרב 'שלושת הנביאים הגדולים: ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל'