תנ"ך על הפרק - ירמיה מו - ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ירמיה מו

446 / 929
היום

הפרק

אֲשֶׁ֨ר הָיָ֧ה דְבַר־יְהוָ֛ה אֶל־יִרְמְיָ֥הוּ הַנָּבִ֖יא עַל־הַגּוֹיִֽם׃לְמִצְרַ֗יִם עַל־חֵ֨יל פַּרְעֹ֤ה נְכוֹ֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם אֲשֶׁר־הָיָ֥ה עַל־נְהַר־פְּרָ֖ת בְּכַרְכְּמִ֑שׁ אֲשֶׁ֣ר הִכָּ֗ה נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל בִּשְׁנַת֙ הָֽרְבִיעִ֔ית לִיהוֹיָקִ֥ים בֶּן־יֹאשִׁיָּ֖הוּ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃עִרְכ֤וּ מָגֵן֙ וְצִנָּ֔ה וּגְשׁ֖וּ לַמִּלְחָמָֽה׃אִסְר֣וּ הַסּוּסִ֗ים וַֽעֲלוּ֙ הַפָּ֣רָשִׁ֔ים וְהִֽתְיַצְּב֖וּ בְּכ֥וֹבָעִ֑ים מִרְקוּ֙ הָֽרְמָחִ֔ים לִבְשׁ֖וּ הַסִּרְיֹנֹֽת׃מַדּ֣וּעַ רָאִ֗יתִי הֵ֣מָּה חַתִּים֮ נְסֹגִ֣ים אָחוֹר֒ וְגִבּוֹרֵיהֶ֣ם יֻכַּ֔תּוּ וּמָנ֥וֹס נָ֖סוּ וְלֹ֣א הִפְנ֑וּ מָג֥וֹר מִסָּבִ֖יב נְאֻם־יְהוָֽה׃אַל־יָנ֣וּס הַקַּ֔ל וְאַל־יִמָּלֵ֖ט הַגִּבּ֑וֹר צָפ֙וֹנָה֙ עַל־יַ֣ד נְהַר־פְּרָ֔ת כָּשְׁל֖וּ וְנָפָֽלוּ׃מִי־זֶ֖ה כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֑ה כַּנְּהָר֕וֹת יִֽתְגָּעֲשׁ֖וּ מֵימָֽיו׃מִצְרַ֙יִם֙ כַּיְאֹ֣ר יַֽעֲלֶ֔ה וְכַנְּהָר֖וֹת יִתְגֹּ֣עֲשׁוּ מָ֑יִם וַיֹּ֗אמֶר אַֽעֲלֶה֙ אֲכַסֶּה־אֶ֔רֶץ אֹבִ֥ידָה עִ֖יר וְיֹ֥שְׁבֵי בָֽהּ׃עֲל֤וּ הַסּוּסִים֙ וְהִתְהֹלְל֣וּ הָרֶ֔כֶב וְיֵצְא֖וּ הַגִּבּוֹרִ֑ים כּ֤וּשׁ וּפוּט֙ תֹּפְשֵׂ֣י מָגֵ֔ן וְלוּדִ֕ים תֹּפְשֵׂ֖י דֹּ֥רְכֵי קָֽשֶׁת׃וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַאדֹנָ֧י יְהוִ֣ה צְבָא֗וֹת י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם כִּ֣י זֶ֠בַח לַאדֹנָ֨י יְהוִ֧ה צְבָא֛וֹת בְּאֶ֥רֶץ צָפ֖וֹן אֶל־נְהַר־פְּרָֽת׃עֲלִ֤י גִלְעָד֙ וּקְחִ֣י צֳרִ֔י בְּתוּלַ֖ת בַּת־מִצְרָ֑יִם לַשָּׁוְא֙הרביתיהִרְבֵּ֣יתרְפֻא֔וֹת תְּעָלָ֖ה אֵ֥ין לָֽךְ׃שָׁמְע֤וּ גוֹיִם֙ קְלוֹנֵ֔ךְ וְצִוְחָתֵ֖ךְ מָלְאָ֣ה הָאָ֑רֶץ כִּֽי־גִבּ֤וֹר בְּגִבּוֹר֙ כָּשָׁ֔לוּ יַחְדָּ֖יו נָפְל֥וּ שְׁנֵיהֶֽם׃הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־יִרְמְיָ֖הוּ הַנָּבִ֑יא לָב֗וֹא נְבֽוּכַדְרֶאצַּר֙ מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל לְהַכּ֖וֹת אֶת־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃הַגִּ֤ידוּ בְמִצְרַ֙יִם֙ וְהַשְׁמִ֣יעוּ בְמִגְדּ֔וֹל וְהַשְׁמִ֥יעוּ בְנֹ֖ף וּבְתַחְפַּנְחֵ֑ס אִמְר֗וּ הִתְיַצֵּב֙ וְהָכֵ֣ן לָ֔ךְ כִּֽי־אָכְלָ֥ה חֶ֖רֶב סְבִיבֶֽיךָ׃מַדּ֖וּעַ נִסְחַ֣ף אַבִּירֶ֑יךָ לֹ֣א עָמַ֔ד כִּ֥י יְהוָ֖ה הֲדָפֽוֹ׃הִרְבָּ֖ה כּוֹשֵׁ֑ל גַּם־נָפַ֞ל אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ וַיֹּֽאמְרוּ֙ ק֣וּמָה ׀ וְנָשֻׁ֣בָה אֶל־עַמֵּ֗נוּ וְאֶל־אֶ֙רֶץ֙ מֽוֹלַדְתֵּ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַיּוֹנָֽה׃קָרְא֖וּ שָׁ֑ם פַּרְעֹ֤ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ שָׁא֔וֹן הֶעֱבִ֖יר הַמּוֹעֵֽד׃חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־הַמֶּ֔לֶךְ יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת שְׁמ֑וֹ כִּ֚י כְּתָב֣וֹר בֶּֽהָרִ֔ים וּכְכַרְמֶ֖ל בַּיָּ֥ם יָבֽוֹא׃כְּלֵ֤י גוֹלָה֙ עֲשִׂ֣י לָ֔ךְ יוֹשֶׁ֖בֶת בַּת־מִצְרָ֑יִם כִּֽי־נֹף֙ לְשַׁמָּ֣ה תִֽהְיֶ֔ה וְנִצְּתָ֖ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵֽׁב׃עֶגְלָ֥ה יְפֵֽה־פִיָּ֖ה מִצְרָ֑יִם קֶ֥רֶץ מִצָּפ֖וֹן בָּ֥א בָֽא׃גַּם־שְׂכִרֶ֤יהָ בְקִרְבָּהּ֙ כְּעֶגְלֵ֣י מַרְבֵּ֔ק כִּֽי־גַם־הֵ֧מָּה הִפְנ֛וּ נָ֥סוּ יַחְדָּ֖יו לֹ֣א עָמָ֑דוּ כִּ֣י י֥וֹם אֵידָ֛ם בָּ֥א עֲלֵיהֶ֖ם עֵ֥ת פְּקֻדָּתָֽם׃קוֹלָ֖הּ כַּנָּחָ֣שׁ יֵלֵ֑ךְ כִּֽי־בְחַ֣יִל יֵלֵ֔כוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת֙ בָּ֣אוּ לָ֔הּ כְּחֹטְבֵ֖י עֵצִֽים׃כָּרְת֤וּ יַעְרָהּ֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֖י לֹ֣א יֵֽחָקֵ֑ר כִּ֤י רַבּוּ֙ מֵֽאַרְבֶּ֔ה וְאֵ֥ין לָהֶ֖ם מִסְפָּֽר׃הֹבִ֖ישָׁה בַּת־מִצְרָ֑יִם נִתְּנָ֖ה בְּיַ֥ד עַם־צָפֽוֹן׃אָמַר֩ יְהוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל הִנְנִ֤י פוֹקֵד֙ אֶל־אָמ֣וֹן מִנֹּ֔א וְעַל־פַּרְעֹה֙ וְעַל־מִצְרַ֔יִם וְעַל־אֱלֹהֶ֖יהָ וְעַל־מְלָכֶ֑יהָ וְעַ֨ל־פַּרְעֹ֔ה וְעַ֥ל הַבֹּטְחִ֖ים בּֽוֹ׃וּנְתַתִּ֗ים בְּיַד֙ מְבַקְשֵׁ֣י נַפְשָׁ֔ם וּבְיַ֛ד נְבֽוּכַדְרֶאצַּ֥ר מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּבְיַד־עֲבָדָ֑יו וְאַחֲרֵי־כֵ֛ן תִּשְׁכֹּ֥ן כִּֽימֵי־קֶ֖דֶם נְאֻם־יְהוָֽה׃וְ֠אַתָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ וְאַל־תֵּחַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י הִנְנִ֤י מוֹשִֽׁעֲךָ֙ מֵֽרָח֔וֹק וְאֶֽת־זַרְעֲךָ֖ מֵאֶ֣רֶץ שִׁבְיָ֑ם וְשָׁ֧ב יַעֲק֛וֹב וְשָׁקַ֥ט וְשַׁאֲנַ֖ן וְאֵ֥ין מַחֲרִֽיד׃אַ֠תָּה אַל־תִּירָ֞א עַבְדִּ֤י יַֽעֲקֹב֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֥י אִתְּךָ֖ אָ֑נִי כִּי֩ אֶעֱשֶׂ֨ה כָלָ֜ה בְּכָֽל־הַגּוֹיִ֣ם ׀ אֲשֶׁ֧ר הִדַּחְתִּ֣יךָ שָׁ֗מָּה וְאֹֽתְךָ֙ לֹא־אֶעֱשֶׂ֣ה כָלָ֔ה וְיִסַּרְתִּ֙יךָ֙ לַמִּשְׁפָּ֔ט וְנַקֵּ֖ה לֹ֥א אֲנַקֶּֽךָּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך

למרות שבפרקנו מנבא ירמיה חורבן על ממלכת מצרים, מוקדשים פסוקי הסיום לעם ישראל. נראה שעם ישראל חשש שאם ממלכת מצרים הגדולה והמפוארת תושמד על ידי בבל, גם הם יאבדו חס ושלום. לכן מסיים ירמיהו את הנבואה בפסוקי נחמה, שהם בניין אב להבדל התהומי שבין ישראל לעמים ביחס לעונש המושת עליהם על ידי הקב''ה: ''אתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' כי איתך אני. כי אעשה כלה בכל הגויים אשר הדחתיך שמה, ואותך לא אעשה כלה. ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך''(ירמיה מו כח).

ירמיהו אינו מכחש בעונש שעם ישראל יקבל, להיפך, "ויסרתיך למשפט"! אבל הוא מדגיש את ההבדל הגדול בין עונשם של ישראל לעונשם של הגויים. על הגויים נאמר: "כי אעשה כלה בכל הגויים", ועל ישראל נאמר "ואותך לא אעשה כלה". שני ההיגדים מדגישים את הפער בין מטרת הענישה ודרך ביצוע העונש לישראל ולעמים.

וזה שורש ההבדל: כשהגויים חוטאים אין הקב"ה מענישם מיד. "כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"(בראשית טו טז). מעט מעט מצטברים החטאים ורק כאשר הכוס מלאה הקב"ה מענישם, והעונש היחידי הראוי להם הוא מוות וכליון. אצל עם ישראל ההנהגה הפוכה; מיד כשעם ישראל חוטא הוא נענש: כיון שהוא "לב באברים"(כוזרי מאמר ב אות לו ואילך) ואין הקב"ה יכול ורוצה שתתפתח בו מחלה מסוכנת, אינו מזניח את הטיפול אפילו בחטאים "קטנים". על כן נענש עם ישראל על כל חטא, והוא סובל לאורך כל ההסטוריה, אבל זו גם זכותו, כי לעולם אין כמות החטאים גדולה כל כך ומחייבת כליה. הקב"ה נוהג עם ישראל בדרך של "בדמיך חיי"(יחזקאל טז ו) [משל לרופא האמור לטפל בשני פצועים; הפצוע הראשון קיבל זריקת הרגעה ולא טופל, ואילו השני טופל בייסורים גדולים והוא נאנק מכאבים. במבט שטחי היטיב הרופא עם הפצוע הראשון והרע עם השני. אולם בחלוף ימים התברר שהפצוע הראשון נפטר בגלל פציעתו שלא טופלה, ואילו הפצוע השני אמנם עדיין סובל, ואף חסר אבר, אבל חי].

ההסטוריה מוכיחה את הנאמר לעיל. עמים ואימפריות שלטו בכיפה מאות שנים והיום אין להם קיום חי (מצרים, אשור, בבל, פרס, יון ורומא. אם כי השאירו חותמם בהסטוריה בארכיאולגיה וכיו"ב; ואף המכונים מצרים למשל אינם המצרים הקדומים). לעומתם עם ישראל כמעט ולא היה אמפריה אדירה. להיפך, תמיד סבל ייסורים, כיבושים וגלויות. אבל עם ישראל חי [כך פירש רד"ק את הפסוק "בסאסאה בשלחה תריבנה"(ישעיה כז ח): "לא עשה הא-ל עם ישראל כמו שעשה עם אויביו ששפך חמתו לשם ואיבדם מן העולם. לא עשה כן לישראל אלא כשהיו חוטאים, במידה נפרע מהם, לא יותר מן המידה].

זהו פשר צחוקו של רבי עקיבא. אמנם הוא שומע קול המונה של רומי, אך הוא יודע שמצב זה יימשך עוד מספר שנים בלבד, ובעתיד הם יכלו. ואילו צרות עם ישראל, המומחשות בשועל היוצא מבית קודש הקדשים, מעידות שתהיה גאולה. ייתכן שהכפל בדברי חכמים "עקיבא ניחמתנו, עקיבא ניחמתנו"(מכות כד:) בא כנגד שתי התופעות – שלוות הגויים הזמנית, ומנגד ייסורי היהודים המעידים "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג יב).

מספרים בשם הגאון מוילנה משל יפה בענין זה: מלך אחד כעס על בנו שסרח, ונשבע לזרוק עליו סלע גדול. כשוך חמת המלך הוא התחרט כמובן, אבל לא ידע איך להפר את שבועתו. בא חכם גדול ויעץ לו לרסק את הסלע הגדול לחצצים קטנים  ולזרוק את גרגרי החצץ על הבן. אכן זריקת החצץ תארך זמן רב וגם תכאיב מאוד, אבל הבן יישאר חי; אולי פצוע אבל בחיים. בכל מכה ומכה שסופג הבן הוא מרגיש כאב, אבל הוא שמח ומרגיש את אהבת האב בעצם ייסוריו. ייתכן שזו כוונת הנאמר בהגדה "והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו". אוי היה לנו לו רק אחד היה עומד עלינו לכלותינו כמו לשאר הגויים - כי אז לא היתה לנו תקומה. אשרינו ומה טוב חלקנו "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" ואם החצצים מרובים, סימן הוא ש"הקב"ה מצילנו מידם".

על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר"(בראשית א ה) דרשו: "אצל היהודים הולך היום אחרי הלילה, ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחרי היום. הלילה מסמל חושך וייסורים, גלות ופורענות. הרי שהיהודים, תחילה סובלים הם צרות וייסורים, ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים. תחילה זורח להם היום, אך סופם הלילה, כדרך שאמרו חכמינו 'צדיקים תחלתן ייסורים וסופן שלוה, והרשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים'(בראשית רבה סו ה) "(אמרי שפר, מובא במעיינה של תורה בראשית עמ' י).

בנחמה גדולה זו מסיים ירמיהו את נבואתו: "כי אעשה כלה בגויים", אבל בעם ישראל משמשים הייסורים רק כמירוק עוונות: "ויסרתיך למשפט – ונקה לא אנקך".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך