תנ"ך על הפרק - בראשית מג - מי זה עומד אחר כתלנו / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

בראשית מג

43 / 929
היום

הפרק

יעקב נאלץ להוריד את בנימין מצרימה למפגש עם יוסף

וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּוישתחווַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

מי זה עומד אחר כתלנו

בגבור הרעב בארץ כנען משתכנע יעקב לשלוח את בנימין עם האחים מצרימה:

אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒... וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ... וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃
(בראשית מג יא,יג,יד)

ואמרו חז"ל:

וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי בחורבן ראשון, שָׁכָֽלְתִּי בחורבן שני. כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי בחורבן ראשון ובשני לא אשכל עוד.
(בראשית רבה צב ג)

בתקופת מלחמת העולם השנייה, שהה הרב הראשי, הרב הרצוג זצ"ל, בארה"ב בענייני היישוב. כשגמר עיסוקיו וביקש לחזור, יעץ לו שר החוץ האמריקאי להישאר בארה"ב, שכן סכנת חיים מרחפת על היישוב היהודי בארץ מפני הכיבוש הגרמני. הרב הרצוג סירב ואמר שמקובלים אנו שחורבן שלישי לא יהיה, וחזר ארצה בשלום.

לימים שאלתי את הרב נריה זצ"ל, שבימים אלו חל יום הזיכרון שלו, מה היה מקור בטחונו של הרב הרצוג. הרב סיפר לי, שאף הוא התעניין בזה, ושאל בזמנו את בנו של הרב הראשי, יעקב הרצוג ז"ל, והוא סיפר לו שאביו הצביע בשעתו על המדרש שהובא לעיל, שרק פעמיים יהיה שכול ו"לא אשכל עוד".

בימינו, כאשר הויכוח על ירושת הארץ מתחדש במלוא עוזו, ושוב מאיימים עלינו בפוגרומים ואינטיפאדות אם נעמוד בתוקף על זכותנו בארץ, כדאי שמדרש זה יהיה נר לרגלנו.

פתגם חכם אומר: ההיסטוריה של האנושות מלמדת, שהאנושות לא לומדת מן ההיסטוריה. אולם לנו יש מצווה מיוחדת, "זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דֹּר־וָדֹ֑ר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃"(דברים לב ז), חובה עלינו להתעניין בתולדות הימים;

כדאי לזכור את שאירע בשנת תרפ"ט. בשנה זו סערו הרוחות בארץ, והחל המאבק הגלוי בין היהודים והערבים, כשבמרכז העימות עמד הכותל המערבי. כל מחיצה, ספסל, הדלקת נר וכדומה שימשו עילה לפרץ של אלימות. בשבת המפורסמת י"ח באב נשחטו עשרות יהודים בחברון, במוצא, בהר טוב ועוד. הוקמו ועדות שונות ולבסוף הוצע, כי היהודים יודיעו שהבעלות על הכותל שייכת לערבים, והערבים יודו שיש ליהודים זכויות תפילה במקום. המופתי הגיב מיד, שאין שום מקום לפשרה בין הערבים ליהודים. הוא חזר והצהיר:

א. בידי המוסלמים הבעלות המלאה על אזור הכותל.
ב. ליהודים אין שום זכויות שם.
ג. הערבים הסכימו רק לביקור יהודים ברחבת הכותל, בלי שישאו קולם בתפילה ובלי תשמישי פולחן.

דבר לא השתנה מאז בדעת הערבים, אך כיוון שדעתם של היהודים הולכת ומשתנה, כדאי להזכיר כאן את דעתם של המנהיגים הרוחניים של היהודים באותה תקופה.

כך כתב הרב קוק זצ"ל בקשר ליחסנו להר הבית ולכותל:

א. כל ישראל מאמינים באמונה שלימה, שמקום המקדש והר הבית כולו, הוא המקום הקדוש הנצחי של עם ישראל, וגם אם יארכו ימים וזמנים, והמקום יהיה תחת יד זולתנו, סוף כל סוף יבוא לידינו, ויד ה' תגלה את הפלא הגדול, שעליו יבנה בית המקדש בתפארת גדולה, כאשר הבטיחו הנביאים.
ב. מה שאין אנו נכנסים לפנים מן הכותל, הוא לא מיעוט זכויותנו ומיעוט קישורינו אל המקום הקדוש הזה, אלא מפני רוב הקישור שלנו אליו ואל רוממות קדושתו וכו' ואין לנו עתה האמצעים הדתיים שנוכל על ידם להכשיר את עצמנו.
ג. הכותל המערבי נשאר לנו לפליטה לאות ולמופת על גאולתנו ועל הבטחון של שובנו אל המעמד הקדוש שהיינו עליו בימים מקדם וכו', אין לנו עסק על דבר האבנים מאיזו תקופה הם. העיקר הוא המקום והאוויר הקדוש שכנגדו עד רום שמים וכו'.

בעניין ההצעה המעשית על ההכרזה בדבר הבעלות הערבית על המקום הייתה תשובתם של הרב קוק זצ"ל והרב יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, מנהיג העדה החרדית, זהה. "אין אנו רשאים לחתום בידינו על דבר שכזה וכו'", הייתה תשובתו של הרב זוננפלד, והוסיף שאין הוא יכול להתכחש להבטחת הקב"ה, והוא לא יוותר על אף שעל מאדמת ארץ ישראל. 

באותו נוסח ענה הרב קוק זצ"ל: "חלילה לנו! אין לנו שום רשות לכך! עם ישראל לא ייפה את כוחנו לוותר בשמו על הכותל המערבי וכו'"(מובא בספר "מלאכים כבני אדם", עמ'  178), וכל זאת למרות איומי המנהיגות היהודית, שהמופתי מאיים בפוגרומים ויש בזה סכנת נפשות. העתונות החילונית ציינה אז, ששני הרבנים הצילו את כבודו של עם ישראל.

המשא ומתן הביא בסופו של דבר לנוסחת הפשרה, "לעת עתה אין היהודים תובעים בעלות על הכותל". בנוסח המקורי נכתב ש"אין אנו דורשים בעלות על הכותל". הרב זוננפלד ביקש לתקן, והסביר שהפועל דורשים מופנה כלפי רבונו של עולם, וממנו אנו דורשים זאת גם כיום, אך מאומות העולם אין אנו תובעים זאת "לעת עתה". הרב קוק קיבל את דבריו והסכים לנוסח המתוקן. 

לאחר פרסום הספר הלבן – שבו הגבילו הבריטים את מספר הרשיונות לכניסת יהודים לארץ – פרסם הרב קוק מחאה ונחמה, והנה כמה משפטים: 

עמי הגדול, עם א-להים חיים ומלך עולם. אם יד רשעה ולשון תרמית נגעו כעת עד לבבך, והרבו פצעיך חינם על ידי הבגידה הגדולה אשר הממשלה הממונית של עכשיו בגדה בך, אחר ההצהרה החגיגית שהצהירה באזני כל העולם להיות לך לעזר בבניין ביתך הלאומי על ארץ ירושתך הקדושה – אל תבהל עמי, ואחור לא תיסוג וכו'. 
ידעו כל באי עולם כי לא איזה ממלכת גויים, נתנה לנו יד ושם על אדמת הקודש, כי רק יד קדוש ישראל א-להי כל הארץ וכו' היא אשר נתנה לנו את אדמת הקודש לירושת עולם וכו'. ואם איזו ממשלה שהיא, אחרי אשר עליה נפל הגורל מאת ההשגחה העליונה להיות מעוז ומחסה לעם נרדף וכו', היא תבגוד במשלחתה, ולא די מה שתחת חסותה נשפך דם נקיים קדושים וטהורים, ונעשו דברי טומאה, שערוריות ונבלות, אשר תצלינה כל אוזניים לשמוע, ועוד תתכחש לדברי א-להים חי, ותחרף מערכותיו בדברי כפירה בתקומת ישראל על אדמת קדשו, בניגוד לכל חזון הקודש וכו' - הנה ידענו נכונה מהו הכח של מנאצי ה' המחרפים והמגדפים, ואנחנו בשם ה' א-להינו נדגול ונתעודד, ונדע נאמנה כי לא יעלה בידה להפר את עצת ה' הנצחית וכו'.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך