חלומות

החלומות במקרא ובדברי חז"ל 

ספר בראשית הוא ספר החלומות. מכל החומשים רק בו מסופר על חלומות שנחלמו, ומכל ספרי המקרא נטל בראשית את רוב ההיקרויות של שם העצם חלום, ושל הפעל חל"ם להטיותיו השונות. החולמים הם גם אנשי מעלה, אנשי קודש כיעקב וכיוסף, אבל גם גויים רחוקים מקדושה כגון לבן, שרי מצרים ופרעה. הצד השווה שבכל חלומות בראשית הוא שחלומות לא שוא ידברון, ובכל אחד מהם יש רק נבואה ואין בהם כלל דברים בטלים. אין אנו מדברים בחלומות שהם ממש נבואה, שבהן מוזכר השם חלום, וגם שם ה' - כמו חלום הסולם, או החלום הקורא ליעקב לשוב לביתו -  או חלום נבואי בלא הזכרת שם חלום - כמו מראה שלושת המלאכים לאברהם לשיטת הרמב"ם. גם חלומות פשוטים וגם של אנשים פשוטים מתגלים כאמת הזוכה ליישום מעשי ונכון בהתאם לצפי החלום.

פסוקי המקרא מצביעים על שני סוגי חלומות: חלומות של הזיות שוא, וחלומות של נבואה. כך אומר ה' לאהרן ומרים: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו" (במדבר יב ו), ובכמה מקומות מתוארת נבואה ודבר ה' אל האנשים בחלום "ויבא א-להים...בחלום הלילה" (בראשית כ, ג; לא,כד). גם שאול מנסה לפנות אל ה' בדרכים כשרות, לפני שפנה אל בעלת האוב: "וישאל שאול בה' ולא ענהו ה' גם בחלומות גם באורים גם בנביאים" (שמואל א כח, ו), אולם מול חלומות נבואה אלו דיברו התורה והנביאים גם על חלומות שוא: "כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת... לא תשמע... כי מנסה ה' אלהיכם אתכם" (דברים יג, ב-ד); "וחלומות השוא ידברו" (זכריה י, ב); "כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים...כי ברוב חלומות והבלים" (קהלת ה, ב-ו).

גם חז"ל מדברים על פנים שונות וסותרות של החלומות. מצד אחד, "חלום – אחד משישים בנבואה" (ברכות נז:), "אמר הקב"ה, אע"פ שהסתרתי פני מהם 'בחלום אדבר בו'" (חגיגה ה:), וכן "אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י:); אבל מצד שני נאמר, "כשם שאי אפשר לתבן בלי הבר, כך אי אפשר לחלום בלי דברים בטלים" (ברכות נה:), "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו", "דברי חלומות אין מעלין ואין מורידין" (גיטין נב.), "כל החלומות הולכים אחרי הפה" (שם), נראה, שגם כאן נכון הכלל "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ויש חלומות כאלו ויש כאלו. ומצינו בגמרא, "רבא רמי, 'כתיב בחלום אדבר בו', וכתיב 'וחלומות השוא ידברו' לא קשיא כאן ע"י מלאך וכאן ע"י שד" (ברכות נה:). בתנחומא מצאנו הבחנה נוספת: "חלומות הרשעים לא בשמים ולא בארץ, אבל חלומות של צדיקים בשמים ובארץ" (תנחומא ויצא ו), ואע"פ שלפי הדוגמאות של המדרש שם, ניכר שהוא מתייחס רק לעצמים שמופיעים בחלום, נראה שיש הבדל בין חלומות צדיקים לחלומות רשעים. ודאי שהבדל זה תקף גם לגבי מימושו של החלום: חלום של מלאך ושל צדיק מתקיים תמיד, ושל שד ושל רשע לא בהכרח.

שיטת האברבנאל בפשר החלומות

בטיבם של החלומות עוסק ר"י אברבנאל בתחילת פרשתנו. אחרי ששאל כמנהגו שאלות רבות, מהן כלליות על חלומות בעלמא, ומהן פרטיות על חלומות פרעה שעל יאור מצרים, הוא מסכם ואומר: "שהחלומות אין ראוי שנחשוב שהם ממין אחד ומפועל אחד, אבל נאמר שהם ממין או מסוג נבדלים ומתחלפים  בעצמם, כי הנה יש מין מהחלומות שהם כולם דמיוניים, ומפועל הכח המדמה, שהוא מעצמו מרכיב הרכבות ומדמה דימויים ובמין הזה אין בו שפע מחוץ כלל. ומאלה הם החלומות הבאים מהמזונות והיין ופרקי השינה ומזגי החולמים ובריאותם...ויש מין אחר שהם צודקים, והפועל בהם הם הגרמים השמיימיים. כי בהיות הנפש בשינה פנוי מעסקי החושים...הוכנה להתדבק בעצמים העליונים, ויטבעו בנפש מה שבאותם העצמים השמיימיים מצורות הדברים...ויש גם כן מין שלישי מהחלומות שהפועל והמודיע בהם הוא ההשגחה האלהית".

להלן שואל אברבנאל איך נבחין בין חלום לחלום ובין אמת לשקר: "וכי תאמר בלבבך: במה יבדלו חלומות השוא המשובשים, מהחלומות הצודקים המושפעים אצל החולם אותם? אני אשיבך שכבר ימצאו על זה שתי אותות עצמיים. האחד הוא שהחלום הצודק יבוא מסודר ונכון...אמנם חלומות השוא יבוא מבלי סדור, מבולבלים עם ערוב דברים זרים ממנו, כמו שאמר שלמה 'כי בא החלום ברוב ענין'. והאות השני הוא שהחולם החלומות הצודקים ירגיש בעצמו התפעלות גדול, מה שלא יתפעל מהדמיונים הכוזבים. כי כמו שהחלום הנבואי יעשה רושם והתפעלות עצום בנפש הנביא וכמו שכתוב 'ותהי בלבי אש בוערת' מה שלא יעשה כל כך רושם החלום הצודק הבלתי נבואי... ככה בחלומות הבלתי נבואי, יעשה החלום הצודק רושם והתפעול בנפש החולם אותו, מה שלא יעשה בו החלום הדמיוני המשובש".

מדוע לא אימץ פרעה את פתרון החרטומים

אף אנו ננהג כמנהג ראשונים רבים בפרשתנו, שאחרי דיון על חלומות באופן כללי, עסקו בחלומות המפורסמים של פרעה. אנו נתייחס הפעם לאו דווקא לחלום, אלא לשברון פתרונו. במצרים היה, כנראה, פתרון חלומות מקצוע מוכר ומכובד, ועסקו בו טובי החכמים. אשר על כן משהקיץ פרעה ומצא את רוחו מפועמת מהחלומות: "וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (מא, ח). התיבה האחרונה הזו, 'לפרעה' שימשה מקור להבנת חז"ל, "פותרים היו אותם, אבל לא לפרעה. שלא היה קולן נכנס באוזניו ולא היה לו קורת רוח בפתרונם. שהיו אומרים שבע בנות אתה מוליד שבע בנות אתה קובר, וכן אמרו שבע מלכויות אתה מכבש ושבע אפרכיות מורדות בך"

והשאלה עולה מאליה: מה ראה פרעה לסרב לפתרונם של חרטומים מדופלמים, ביניהם מן הסתם בעלי יחוס חרטומי מדורי דורות, וביניהם כאלו שהיו להם קבלות למאות על פתרון מוצלח של חלומות מסובכים. ולא רק שהפנה פניו מאלו, אלא שהשליך יהבו על אדם שיש בו תלתא לרעותא, "ושם אתנו נער עברי עבד" (מא, יב) – ארורין הרשעים שאין טובתם שלמה שמזכירו בלשון בזיון, נער – שוטה ואין ראוי לגדולה, עברי – אפילו לשוננו אינו מכיר, עבד – וכתיב בנימוסי מצרים שאין עבד מולך ולא לובש בגדי שרים" (רש"י). לא רק הפותר מוזר גם פתרונו אינו הגיוני, ופתרון החרטומים נשמע יותר מציאותי ומתבקש, מאשר הפתרון הניסי המורכב של יוסף. מהיכן ידע אפוא פרעה לבחור דווקא בפתרון של יוסף? 

לדעת אברבנאל, פרעה הבין שפתרון החרטומים שגוי, כי הם נתנו לו שני פתרונות לשני חלומות, בעוד שהוא הבין שמדובר בחלום אחד: "אחשוב שהרגיש בעצמו שהיה הכל חלום אחד, ולכן היה מכנה אותו תמד בלשון יחיד, אמנם החרטומים הפותרים חשבו שיהיה שני חלומות". האברבנאל מבחין בהדגשת המילים של פרעה: "ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (מא, ח). ואכן יוסף מדגיש כהבנת פרעה "ועל השנות החלום אל פרעה פעמיים כי נכון הדבר..." (מא, לב) – אין כאן שני חלומות נפרדים, אלא חלום אחד שחוזר בשינוי תמונה, כדי להראות את הנחיצות לממש את החלום.

להלן מביא אברבנאל תשובה נוספת לשאלה, "מנין ידע פרעה שהיה פתרון יוסף אמיתי ושלא היו אמיתיים פתרונות החרטומים. אבל אמיתת זה הענין, כמו שהוא מושפע עליו מההשגחה האלהית, אלא שהכח המדמה יגשים אותו השפע, ויחקה אותו בחיקויים והמשלים, לכן כשהפותר אומר לחלום – הנכון והאמת, מיד יזכור החולם וירגיש בנפשו שזהו מה שראה בעצמו. כי זה טבע השוכח איזה דבר, שכאשר יזכור לו אדם אחר אותו ענין מיד יזכור בעצמו שהוא מה ששכח". אולי לזה כוונו חז"ל באמרם "ולא היה לו קורת רוח בפתרונם"

עצת יוסף גרמה לקבלת פתרונו

תשובה נוספת עולה מדיון הראשונים בענין פתרון יוסף ובעצה שנתן "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישתהו על ארץ מצרים" (מא, לג). וכך העיר אברבנאל: "כי הוא בעצה הזו נדרש ללא שאלונו! וכמו שכתב רמב"ן: 'הליועץ המלך נתנוהו?' ודעתו [של הרמב"ן] הוא שהיה זה מכלל הפתרון, אבל זה לא יתכן". ונראה שהעובדה שיוסף אינו פותר את החלומות בלבד, אלא סומך לפתרון גם הצעות מעשיות לתיקון המצב ולקדם את פני הרעה – היא היא שהכריעה את כף דעתו של פרעה לקבל את הפתרון המוצע.

כך במדרש שכל טוב "ויטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו – על שנתן עצה להחיות יושבי הארץ", וכן כתב שד"ל: לא היה מי שידע לפתור לפרעה להנאתו ולהנאת עמו, כי זה מה שהיה פרעה מבקש שיבינו מתוך חלומו, דבר העתיד לבא על עמו ושיועיל היותו נודע בטרם יבוא...כי זה אמנם היה המבוקש, לא לידע העתיד אלא לידע אותו כדי להשמר ממנו; ותוספת העצה הזו של יוסף היא שעשתה את פתרונו לקביל יותר.

כעין זה מצאנו במדרש על שמותיו של יתרו: "שבע שמות נקראו לו, יתר – שהותיר פרשה אחת בתורה" (מכילתא יתרו), וביאר רש"י שיתרו ייתר את פרשה "ואתה תחזה". דברי רש"י קשים, שהרי "ואתה תחזה" הוא פסוק כא בפרק יח, פרשת יתרו עצמה נפתחת בפסוק א של הפרק ואפילו דברי יתרו בענין הצעתו מתחילים מוקדם יותר בפסוק יז "לא טוב הדבר אשר אתה עושה" – ומדוע מאחר רש"י את "פרשת יתרו" לפסוק כא? השיב על כך בעל חידושי הרי"ם: "אין זו חכמה רבה לעמוד ולהקשות ולהצביע על מגרעות, כנגד זה לא קל לתת עצה ותושיה, ולפיכך רק הפרשה של 'ואתה תחזה' נזקפת לזכותו" – כאן מתחיל יתרו לדבר! להגיד ביקורות וחסרונות סתמיים בלי ליעץ כיצד להתגבר עליהם – זה אינו פתרון. רק יוסף העלה פתרון ממשי.

ותירוץ אחרון: על הפסוק "וידבר פרעה אל יוסף, בחלומי הנני עומד על שפת היאור (מא, יז) מובא מדרש: "ההוא דכתיב עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" (תהילים פא, ו). פשר הענין הוא, שפרעה שינה בלשונו, כשסיפר למי שנסה לפתור, את החלום המקורי. שם נאמר, "ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאר"(מא, א), אולם בספרו את חלומו הוא מעיד "בחלומי הנני עומד על שפת היאור" (מא, יז). כל החרטומים כמובן לא עמדו על ההבדל, רק יוסף שידע בנבואה גם את החלום המקורי קפץ ואמר "שפת – לא ידעתי, אשמע", אני שומע מילה שאינה בחלום המקורי; מיד אמר פרעה, "הנמצא כזה איש אשר רוח אלהים בו" (מא, לח). הבחנה זו שימשה עדות לפרעה להכתיר את יוסף למשנה למלך על ארץ מצרים, ולבחור בפתרונו מכל הפתרונות.