לא דיברתי את אבותיכם... על דברי עולה וזבח
כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עֹלוֹתֵיכֶ֛ם סְפ֥וּ עַל־זִבְחֵיכֶ֖ם וְאִכְל֥וּ בָשָֽׂר׃
כִּ֠י לֹֽא־דִבַּ֤רְתִּי אֶת־אֲבֽוֹתֵיכֶם֙ וְלֹ֣א צִוִּיתִ֔ים בְּי֛וֹם הוציא (הוֹצִיאִ֥י) אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־דִּבְרֵ֥י עוֹלָ֖ה וָזָֽבַח׃
(ירמיה ז כב)
שני הפסוקים כאחד טעונים הסבר, שכן בשניהם נראה, לכאורה, שהנביא יוצא כנגד מצוות הקרבנות. להלן נסביר את שני הפסוקים הקשים ונעמוד על יחסו של ירמיהו לקרבנות.
הפועל "ספו" שבפסוק הראשון סובל שני הסברים מנוגדים: פירושו גם להוסיף, להרבות; וגם לכלות ולהשמיד. דוגמאות לשימוש הראשון: "למען ספות הרוה את הצמאה"(דברים כט יח), וכן "אספה עלימו רעות"(דברים לב כג), ובלשונו של ישעיהו "למען ספות חטאת על חטאת"(ישעיה ל א). ודוגמאות לשימוש השני, לכלות ולהשמיד: "האף תספה צדיק עם רשע"(בראשית יח כג), "פן תספה בעוון העיר"(בראשית יט טו), "ויש נספה בלא משפט"(משלי יג כג).
למרות שהמפרשים משתמשים בשתי ההוראות הסותרות של הפועל "ספו", המסקנה היא אחת: ה' אינו חפץ בקורבנות העם. כידוע, עולה מוקרבת כליל לה', וזבחי השלמים נאכלים ברובם על ידי המקריב, על כן מפרש רש"י: "עולותיכם – שאתם מקריבים כליל, טוב לכם שתוסיפו אותם על שלמיכם ותאכלו הבשר, שהרי אינם מקובלים לפני, ולמה תפסידום?"; וכן פירשו רד"ק ומצודות על אתר.
לעומתם פירש המלבי"ם את הפועל "ספו" בהוראת לכלות: "ספו – כלו והשביתו את עולותיכם עם זבחיכם, בל תביאו עולות וזבחים לה' ואכלו אתם את הבשר". ולמרות ההבנה ההפוכה בשורש ס.פ.ה, הבנת הפסוק אינה משתנה, וגם לפי פירוש זה דוחה ה' את קרבנות העם ומציע להם שלא להקריב קרבנות.
הקושי בפסוק השני אינו קושי בהבנת מילות הפשט, כמו בפסוק הקודם, אלא קושי של תוכן. מה פשר דברי הנביא, שלא נצטוו על דברי עולה וזבח ביציאה ממצרים? האם אין התורה שקיבלו בני ישראל בצאתם ממצרים כוללת את ספר ויקרא שבו יש ציוויים מפורשים על עולה וזבח? והלא "כל ספר תורת כהנים מלא הלכות מהבאת הקרבנות"(מלבי"ם)? [מעל רבע מתרי"ג מצוות תלויות בבית המקדש].
חבר מפרשים מתרצים את השאלה תוך שימת דגש בהיגד "ביום הוציאי אותם מארץ מצרים". רש"י מסביר: "תחילת תנאי לא הייתה אלא 'אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה' ". רש"י מתייחס לנאמר לבני ישראל קודם מתן תורה. ואכן אז לא הוזכרו קרבנות.
לדעת הרד"ק הפסוק מתייחס ל"מצוה הראשונה, והוא מה שציווה ואתם במרה, שנאמר בו: 'שם שם לו חק ומשפט'(שמות טו כה), והוא מה שאמרו חז"ל: שבת ודינין במרה איפקוד (=הצטוו)". בני ישראל הגיעו למרה סמוך מאוד ליציאת מצרים (כ"ה ניסן), ואכן, שם לא נצטוו על הקרבנות.
העובדה שבשתי הזדמנויות קודמות למתן תורה ניתנו לעם מצוות והוטלו עליו מטלות שונות, אך לא הוזכרו הקרבנות, מעידה ש"לא הייתה כוונתי על הקרבנות... – שיהיו תכלית לעצמם, רק בציווי של הקרבנות היה שישמעו בקולי שזה עיקר המבוקש של הקרבן"(מלבי"ם). "ואם היה עיקר ההוצאה בעבור הקרבנות כי בזה הכל תלוי אף בזולת שמוע בקול ה' [=אם הקרבנות יותר חשובים מהציות לדברי ה'], היה אם כן ראוי להצטוות עליהם ביום שהוצאתים ממצרים"(מצודת דוד).
לא רק העיתוי של נתינת מצוות הקרבנות, אלא גם התוכן שלהם ופרטי הדינים מקהים את החשיבות המופרזת והמוחלטה שייחסו להם בני דורו של הנביא: "ואף כשידבר על הקרבנות לא ציווה להם שיקריבו קרבן [כחובת היחיד] אלא אם יעשה מדעתו והיה כך וכך, והתמידים ציווה בהם הוא לכבוד הבית והיו באין לציבור. אבל ליחידים לא ציווה להקריב קרבן"(רד"ק).
ואכן כדי להבין נכוחה את דברי ירמיהו על הקרבנות יש ללמוד את פרקנו מתחילתו. בתחילת הפרק מצטווה ירמיהו לקרוא לעם בשער בית ה' "היטיבו דרכיכם ומעלליכם ואשכנה אתכם במקום הזה, אל תבטחו לכם אל דברי השקר לאמר היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה... הגנוב רצוח ונאוף ושקר, וקטר לבעל והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם ניצלנו, למען עשות את כל התועבות האלה"(ירמיה ז ג-ד,ט-י).
נבואת ירמיהו על חוסר התכלית שבקרבנות מכוונת אפוא לאותם מקריבים אשר סברו שבקיימם את הפולחן החיצוני של ההקרבה הם משחדים כביכול את הא-לוה לבלתי יפגע בם. אצלם נחשב זבח – טוב משמוע, וחלב אילים בא בתמורה להקשבה לדבר ה'. על אלה נושא ירמיהו את נבואת זעמו, ורק להם הוא מציע "עולותיכם ספו על זבחיכם כי לא דיברתי את אבותיכם... על דברי עולה וזבח". והוא מוסיף: "כי אם את הדבר הזה ציוויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לא-להים"(ירמיה ז כג). הדרך לשמוע בקול ה' כוללת, כמובן, גם את מעשי הקרבנות.