תנ"ך על הפרק - ישעיה נז - הפטרת יום הכפורים: ההכנעה והענוה (א) / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה נז

391 / 929
היום

הפרק

הַצַּדִּ֣יק אָבָ֔ד וְאֵ֥ין אִ֖ישׁ שָׂ֣ם עַל־לֵ֑ב וְאַנְשֵׁי־חֶ֤סֶד נֶֽאֱסָפִים֙ בְּאֵ֣ין מֵבִ֔ין כִּֽי־מִפְּנֵ֥י הָרָעָ֖ה נֶאֱסַ֥ף הַצַּדִּֽיק׃יָב֣וֹא שָׁל֔וֹם יָנ֖וּחוּ עַל־מִשְׁכְּבוֹתָ֑ם הֹלֵ֖ךְ נְכֹחֽוֹ׃וְאַתֶּ֥ם קִרְבוּ־הֵ֖נָּה בְּנֵ֣י עֹנְנָ֑ה זֶ֥רַע מְנָאֵ֖ף וַתִּזְנֶֽה׃עַל־מִי֙ תִּתְעַנָּ֔גוּ עַל־מִ֛י תַּרְחִ֥יבוּ פֶ֖ה תַּאֲרִ֣יכוּ לָשׁ֑וֹן הֲלֽוֹא־אַתֶּ֥ם יִלְדֵי־פֶ֖שַׁע זֶ֥רַע שָֽׁקֶר׃הַנֵּֽחָמִים֙ בָּֽאֵלִ֔ים תַּ֖חַת כָּל־עֵ֣ץ רַעֲנָ֑ן שֹׁחֲטֵ֤י הַיְלָדִים֙ בַּנְּחָלִ֔ים תַּ֖חַת סְעִפֵ֥י הַסְּלָעִֽים׃בְּחַלְּקֵי־נַ֣חַל חֶלְקֵ֔ךְ הֵ֥ם הֵ֖ם גּוֹרָלֵ֑ךְ גַּם־לָהֶ֞ם שָׁפַ֥כְתְּ נֶ֙סֶךְ֙ הֶעֱלִ֣ית מִנְחָ֔ה הַ֥עַל אֵ֖לֶּה אֶנָּחֵֽם׃עַ֤ל הַר־גָּבֹ֙הַּ֙ וְנִשָּׂ֔א שַׂ֖מְתְּ מִשְׁכָּבֵ֑ךְ גַּם־שָׁ֥ם עָלִ֖ית לִזְבֹּ֥חַ זָֽבַח׃וְאַחַ֤ר הַדֶּ֙לֶת֙ וְהַמְּזוּזָ֔ה שַׂ֖מְתְּ זִכְרוֹנֵ֑ךְ כִּ֣י מֵאִתִּ֞י גִּלִּ֣ית וַֽתַּעֲלִ֗י הִרְחַ֤בְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ֙ וַתִּכְרָת־לָ֣ךְ מֵהֶ֔ם אָהַ֥בְתְּ מִשְׁכָּבָ֖ם יָ֥ד חָזִֽית׃וַתָּשֻׁ֤רִי לַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּשֶּׁ֔מֶן וַתַּרְבִּ֖י רִקֻּחָ֑יִךְ וַתְּשַׁלְּחִ֤י צִרַ֙יִךְ֙ עַד־מֵ֣רָחֹ֔ק וַתַּשְׁפִּ֖ילִי עַד־שְׁאֽוֹל׃בְּרֹ֤ב דַּרְכֵּךְ֙ יָגַ֔עַתְּ לֹ֥א אָמַ֖רְתְּ נוֹאָ֑שׁ חַיַּ֤ת יָדֵךְ֙ מָצָ֔את עַל־כֵּ֖ן לֹ֥א חָלִֽית׃וְאֶת־מִ֞י דָּאַ֤גְתְּ וַתִּֽירְאִי֙ כִּ֣י תְכַזֵּ֔בִי וְאוֹתִי֙ לֹ֣א זָכַ֔רְתְּ לֹא־שַׂ֖מְתְּ עַל־לִבֵּ֑ךְ הֲלֹ֨א אֲנִ֤י מַחְשֶׁה֙ וּמֵ֣עֹלָ֔ם וְאוֹתִ֖י לֹ֥א תִירָֽאִי׃אֲנִ֥י אַגִּ֖יד צִדְקָתֵ֑ךְ וְאֶֽת־מַעֲשַׂ֖יִךְ וְלֹ֥א יוֹעִילֽוּךְ׃בְּזַֽעֲקֵךְ֙ יַצִּילֻ֣ךְ קִבּוּצַ֔יִךְ וְאֶת־כֻּלָּ֥ם יִשָּׂא־ר֖וּחַ יִקַּח־הָ֑בֶל וְהַחוֹסֶ֥ה בִי֙ יִנְחַל־אֶ֔רֶץ וְיִירַ֖שׁ הַר־קָדְשִֽׁי׃וְאָמַ֥ר סֹֽלּוּ־סֹ֖לּוּ פַּנּוּ־דָ֑רֶךְ הָרִ֥ימוּ מִכְשׁ֖וֹל מִדֶּ֥רֶךְ עַמִּֽי׃כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִשָּׂ֗א שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ לְהַחֲיוֹת֙ ר֣וּחַ שְׁפָלִ֔ים וּֽלְהַחֲי֖וֹת לֵ֥ב נִדְכָּאִֽים׃כִּ֣י לֹ֤א לְעוֹלָם֙ אָרִ֔יב וְלֹ֥א לָנֶ֖צַח אֶקְּצ֑וֹף כִּי־ר֙וּחַ֙ מִלְּפָנַ֣י יַֽעֲט֔וֹף וּנְשָׁמ֖וֹת אֲנִ֥י עָשִֽׂיתִי׃בַּעֲוֺ֥ן בִּצְע֛וֹ קָצַ֥פְתִּי וְאַכֵּ֖הוּ הַסְתֵּ֣ר וְאֶקְצֹ֑ף וַיֵּ֥לֶךְ שׁוֹבָ֖ב בְּדֶ֥רֶךְ לִבּֽוֹ׃דְּרָכָ֥יו רָאִ֖יתִי וְאֶרְפָּאֵ֑הוּ וְאַנְחֵ֕הוּ וַאֲשַׁלֵּ֧ם נִֽחֻמִ֛ים ל֖וֹ וְלַאֲבֵלָֽיו׃בּוֹרֵ֖אנובנִ֣יבשְׂפָתָ֑יִם שָׁל֨וֹם ׀ שָׁל֜וֹם לָרָח֧וֹק וְלַקָּר֛וֹב אָמַ֥ר יְהוָ֖ה וּרְפָאתִֽיו׃וְהָרְשָׁעִ֖ים כַּיָּ֣ם נִגְרָ֑שׁ כִּ֤י הַשְׁקֵט֙ לֹ֣א יוּכָ֔ל וַיִּגְרְשׁ֥וּ מֵימָ֖יו רֶ֥פֶשׁ וָטִֽיט׃אֵ֣ין שָׁל֔וֹם אָמַ֥ר אֱלֹהַ֖י לָרְשָׁעִֽים׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט
מאת:

הפטרת יום הכפורים: ההכנעה והענוה
החלק הראשון של הנבואה

הקדמה

כך נאמר שם בחלק הראשון של הנבואה (ישעיה נז):

יד. ואמר סֹלו סֹלו פנו דָרך, הרימו מכשול מדרך עמי.
טו. כי כה אמר רם ונשא, שֹׁכֵן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים.
טז. כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי.
יז. בעון בצעו קצפתי וְאכהו, הַסְתֵר וְאֶקְצֹף, וילך שובב בדרך לבו.
יח. דרכיו ראיתי וְארפאהו, וְאנחהו, וַאֲשלם נִחֻמים לו וְלַאֲבֵלָיו.
יט. בורא ניב שפתים, שלום שלום לרחוק ולקרוב, אמר ד', ורפאתיו.
כ. והרשעים כים נִגְרָש, כי השְקֵט לא יוכל, ויִגְרְשו מימיו רפש וטיט.
כא. אין שלום אמר אלקי לרשעים.

א. השאלות

  1. מה הקשר בין הפסוק הראשון: "ואמר סֹלו סֹלו, פנו דָרך, הרימו מכשול מדרך עמי" להמשך הדברים?
  2. מה פירוש הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי" (טז)? ובמיוחד מה פירוש המלים "כי רוח מלפני יעטוף", וכיצד הן מהוות נימוק לתחילת הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף"?

ב. תשובות רש"י

1. על השאלה הראשונה, מה הקשר בין הפסוק הראשון להמשך הדברים, ענה רש"י:

ואמר סלו סלו - כה אמר הנביא בשמי לעמי: כבשו מסילה סלולה, פנו יצר הרע מדרכיכם.
הרימו מכשול - סלקו האבנים שאתם נכשלים רגליכם בהם, הם הרהורי רשע.

כלומר: כל הנבואה עוסקת בתשובה, ופסוק זה הוא הקדמה כללית, שקוראת לפנות את היצר הרע ואת הרהורי הרשע מהדרך.

אולי אפשר להסביר שה"כלבו", שהובא לעיל, שכתב שבנבואה זו נאמר "שצריך אדם להיות נשמר מן החטא, ואם חטא - שיתן לבו לשוב בתשובה שלימה", התכוון לפסוק זה.

2. על השאלה השניה, מה פירוש הפסוק "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף, ונשמות אני עשיתי", ענה רש"י (טז):

כי לא לעולם אריב - אם אביא יסורין על האדם אין תחרותי עליו לאורך ימים, ולא קצפי לנצח.
כי רוח מלפני יעטוף - כאשר רוח האדם שהוא מלפני, שניתן בו מאתי, יעטוף - יודה ויכנע על מעלו, כמו: 'העטופים ברעב' (איכה ב, יט), 'בֵּעָטֵף עולל' (שם, יא) והנשמות שאני עשיתי.
כי רוח מלפני - 'כי' זה משמש בלשון 'כאשר'. כמו: 'כי תראה' (שמות כג, ה), 'כי תבא' (דברים יז, יד). כלומר: כשרוחו נעטפת והוא נכנע - אני מבטל ריבי וקצפי מעליו.

כלומר: פירוש המלים "כי רוח מלפני יעטוף" הוא: "כאשר הרוח תיכנע", והן אינן מהוות נימוק לתחילת הפסוק: "כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף", אלא הן מסבירות מתי הדבר יקרה: כאשר הרוח תיכנע.

רואים בדברי רש"י אלו את חשיבות ההכנעה, שהיא מיסודות התשובה, שכאשר האדם נכנע - ד' מפסיק להעניש אותו.

עוד כתב רש"י (בפסוק י"ח):

דרכיו ראיתי - כשהוא נכנע מלפני שבאתהו צרה.
וארפאהו ואנחהו - אוליכו בדרך מרפא. או 'ואנחהו' לשון הנחה ומרגוע.
לו ולאבליו - למצטערים עליו.

רואים גם בדברי רש"י אלו את חשיבות ההכנעה, שהיא מיסודות התשובה, שכאשר האדם נכנע - ד' מפסיק להעניש אותו.

עוד כתב רש"י (כ):

והרשעים - שאין נותנין לב לשוב.
כים נגרש - הים הזה גליו מתגאים לרום למעלה, ולצאת חוץ לגבול החול אשר שמתי גבול לים, וכשמגיע שם הוא נשבר על כורחו, וכל זה גל חבירו רואה, ואינו חוזר בו. כך הרשע רואה את חברו לוקה ברשעו, ואינו חוזר בו. ומה הים רפשו וסריותו על פיו - כך הרשעים סריותם בפיהם, כגון פרעה אמר: 'מי ד'' (שמות ה, ב), סנחריב אמר: 'מי בכל אלהי הארצות' (ישעיה לו, כ), נבוכדנצר אמר: 'אדמה לעליון' (ישעיהו יד, יד).
כים נגרש - כים אשר נגרש, שגורש כל היום רפש וטיט.

גם בדברי רש"י אלו רואים אנו את חשיבות ההכנעה, שהנקודה העיקרית ברשעים שאינם נותנים לב לשוב היא שהם מתנהגים בהיפך ההכנעה, ומתגאים.

ג. דברי רבנו יונה

כתב רבנו יונה בספרו "שערי תשובה" (שער א):

העיקר השביעי: הכניעה בכל לב והשפלות. כי המכיר את בוראו ידע כמה העובר על דבריו שח ושפל ונגרע מערכו...
ודוד עליו השלום, בהתודותו על חטאו, בבוא אליו נתן הנביא, אמר בסוף דבריו: 'זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה' (תהלים נא, יט). 'רוח נשברה' - רוח נמוכה.
למדנו מזה כי ההכנעה מעיקרי התשובה, כי המזמור הזה יסוד מוסד לעיקרי התשובה, ובהכנעה יתרצה האדם אל ד', שנאמר: 'ואל זה אביט - אל עני ונכה רוח' (ישעיה סו, ב).
ונאמר בענין התשובה: 'ואמר סֹלו סֹלו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי. כי כה אמר רם ונשא, שוכן עד וקדוש שמו: מרום וקדוש אשכון, ואת דכא ושפל רוח, להחיות רוח שפלים, ולהחיות לב נדכאים' (שם נז, יד-טו). למדנו כי ההכנעה מעיקרי התשובה.
וכן שאר כל הפרשה מדברת על בעלי התשובה: 'כי לא לעולם אריב, ולא לנצח אקצוף, כי רוח מלפני יעטוף וגו', בעון בצעו קצפתי וגו', דרכיו ראיתי וארפאהו ואנחהו' (פסוקים טז-יח).
פירוש 'דרכיו ראיתי' - בהכנעה, כמו שאמר: 'ואת דכא ושפל רוח' (טו).
ובמרירות הלב, כמו שאמר: 'כי רוח מלפני יעטוף'.
'וארפאהו' - כי אסלח לעוונו, כמו: 'ארפא משובתם' (הושע יד, ה), 'ושב ורפא לו' (ישעיה ו, י).
'ואנחהו' - אעזרהו על עזיבת החטא ואגבירהו על יצרו.

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך