וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן־ה'
פרקנו פותח בנחמה גדולה:
כִּֽי־נִחַ֨ם יְ-הוָ֜ה צִיּ֗וֹן נִחַם֙ כָּל־חָרְבֹתֶ֔יהָ וַיָּ֤שֶׂם מִדְבָּרָהּ֙ כְּעֵ֔דֶן וְעַרְבָתָ֖הּ כְּגַן־יְהוָ֑ה שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יִמָּ֣צֵא בָ֔הּ תּוֹדָ֖ה וְק֥וֹל זִמְרָֽה׃
(ישעיה נא ג)
בכוונת מכוון משתמש הנביא בפועל בזמן עבר - 'נִחַם', כדי להראות את ביטחונו במימוש הנבואה. "ואמר בלשון עבר כדרך הנבואה בהרבה מקומות כי הדבר ברור כאילו כבר נעשתה" (מצודת דוד), וכך דרשו חז"ל "לזרעך נתתי את הארץ הזאת, אמר רב הונא בשם ר' שמואל בר' נחמן 'לזרעך אתן' אין כתיב כאן אלא 'לזרעך נתתי' - כמו נתתי כבר"(ירושלמי חלה ב א).
כפל הלשון "מדברה" ו"ערבתה" וכן כפילות הלשון "עדן" ו"גן ה'" באים לגוון כדרך הלשון הפיוטית של הנבואה. וכך כתב הרד"ק: "וערבתה - כמו מדברה וכן 'במדבר בערבה' והדומים להם" (ובדעת מקרא הפנה לדוגמאות דומות בישעיה לה ב ובישעיה מ ג). אמנם כבר רש"י הרגיש שיש הבדל בין מדבר לערבה:
וערבתה - אף הוא לשון מדבר, כמו "בארץ ערבה ושוחה"(ירמיהו ב), אלא שהערבה כבר היה בה ישוב והוחרבה.
(רש"י ישעיה נא ג)
אלא שלא חש רש"י לדקדק כיצד באה לידי ביטוי משמעותו של ההבדל בפסוקנו.
המלבי"ם כשיטתו מבחין בין מדבר לערבה ובמקביל נתן לבו להבדל שבין ה"עדן" ל"גן ה'" הלא הוא "גן עדן". וכך כתב:
ההבדל בין מדבר לערבה שהמדבר היא ארץ שממה והערבה הם מקומות שגדלים בו קוצים וסנאים ודרדרים (ואכן גם בארץ רואים את ההבדל בין הנגב הצחיח לבין הערבה שבה יש בכל זאת צמחיה). הערבה היא בתוך המדבר כערך הגנות ומקומות הנטועים בתוך הישוב, כי צמחים כאלה תוציא [!] המדבר. על זה אמר שמדברה ישם כעדן, וערבתה יהפך כגן אשר בעדן. והנמשל מקום החרב מבני אדם יתהפך לישוב טוב ומובחר, ומקום המיושב מרשעים עובדי כוכבים יתהפך למושב צדיקים.
לפי דעתו של המלבי"ם המדבר שנהפך לעדן הם המקומות הגשמיים-הגיאוגרפיים, ואילו הערבה שנהפכה לגן עדן היא משל לאוכלוסיה - לרשעים ששבו בתשובה והפכו מקוצים ודרדרים לגן עדן של צדיקים.
אם נמשיך את הפירוש של המלבי"ם ייתכן שנמצא גם רמז בביטוי "גן ה'" במקום "גן עדן". הביטוי הזה מופיע גם בתיאור סדום ועמורה:
לפני שחת ה' את סדום ואת עמורה כגן ה' כארץ מצרים
(בראשית יג י)
ואכן סדום ועמורה נמצאות באזור הגיאוגרפי הקרוי ערבה, ולכן ייתכן שהביטוי "וערבתה כגן ה'" רומז שבעת הגאולה אפילו סדום ועמורה שהוזכרו לרעה בנבואת ישעיהו בתחילת הספר(ישעיה א ט; שם שם י) ייהפכו שוב לגן ה'. כך אכן ניבא יחזקאל "ואחותיך סדום ובנותיה תשובנה לקדמותן". (יחזקאל טז נה).
ככלל יש להדגיש שתחיית עולם הצומח מהווה שלב חשוב בנבואות הנחמה. ניתן להכליל ולומר שאין לך נביא המדבר בענייני ימות המשיח שאינו מזכיר בנבואתו, ברב או במעט, את הברכה הבוטנית העצומה שתתרחש בארץ באחרית הימים. למשל: "ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר"(ירמיהו לא יא), "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל"(יחזקאל לו, ח) ועל פסוק זה דרשו חז"ל "אין לך קץ מגולה מזה"(סנהדרין צח.); "והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר"(הושע ב כד), "ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר" (יואל ב כד).
יש מהנביאים שמתארים ניסים גלויים בתחום הצומח בעת הגאולה. מבלי להיכנס למחלוקת התנאים, האמוראים ומחלוקת הרמב"ם והרמב"ן, אם מדובר במשל או דברים כפשוטן, נצטט דוגמאות אחדות: "הנה ימים באים נאום ה' ונגש חורש בקוצר ודורך ענבים במושך הזרע" (עמוס ט יג). "לא יבול עלהו ולא יתום פריו לחדשיו יבכר"(יחזקאל מז יב). ומכאן דרשו חז"ל "שהעץ עתיד להיות נוטע ועושה פירות בן יומו" (תורת כהנים ויקרא כו ד), וש"עתידים אילנות שמוציאין פירות בכל יום"(שבת ל:), וש"עתידה חיטה שתגמר כדקל"(כתובות ק:), וש"עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיתנו פירות" (כתובות קיא:), ועוד.
חשיבות הצומח בגאולה מסומלת בעובדה שהביטוי "גן עדן", המשמש לתיאור מושג יסודי בענייני גאולה, מקורו בתחום הצומח ובגן ממשי שנטע ה' בעדן מקדם. ולכן אחד משמותיו או כינויו של המשיח הוא צמח. "הנה ימים באים נאום ה' והקימותי לדוד צמח צדיק" (ירמיהו כג ה), "הנני מביא את עבדי צמח" (זכריה ג ח); ולעתיד לבוא יתוקן חטא הארץ על שלושת רכיביו כפי המבואר: "ועץ השדה יתן פריו" - "עושה פירות בן יומו...והעץ עתיד להיות נאכל...ואף אילני סרק יעשו פירות" (תורת כהנים ויקרא כו ד).
על כן מובנת היטב הדגשת הנביא בפסוק "וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'", וממילא "ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה".