תנ"ך על הפרק - ישעיה מג - עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

ישעיה מג

377 / 929
היום

הפרק

וְעַתָּ֞ה כֹּֽה־אָמַ֤ר יְהוָה֙ בֹּרַאֲךָ֣ יַעֲקֹ֔ב וְיֹצֶרְךָ֖ יִשְׂרָאֵ֑ל אַל־תִּירָא֙ כִּ֣י גְאַלְתִּ֔יךָ קָרָ֥אתִי בְשִׁמְךָ֖ לִי־אָֽתָּה׃כִּֽי־תַעֲבֹ֤ר בַּמַּ֙יִם֙ אִתְּךָ־אָ֔נִי וּבַנְּהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּךָ כִּֽי־תֵלֵ֤ךְ בְּמוֹ־אֵשׁ֙ לֹ֣א תִכָּוֶ֔ה וְלֶהָבָ֖ה לֹ֥א תִבְעַר־בָּֽךְ׃כִּ֗י אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל מוֹשִׁיעֶ֑ךָ נָתַ֤תִּי כָפְרְךָ֙ מִצְרַ֔יִם כּ֥וּשׁ וּסְבָ֖א תַּחְתֶּֽיךָ׃מֵאֲשֶׁ֨ר יָקַ֧רְתָּ בְעֵינַ֛י נִכְבַּ֖דְתָּ וַאֲנִ֣י אֲהַבְתִּ֑יךָ וְאֶתֵּ֤ן אָדָם֙ תַּחְתֶּ֔יךָ וּלְאֻמִּ֖ים תַּ֥חַת נַפְשֶֽׁךָ׃אַל־תִּירָ֖א כִּ֣י אִתְּךָ־אָ֑נִי מִמִּזְרָח֙ אָבִ֣יא זַרְעֶ֔ךָ וּמִֽמַּעֲרָ֖ב אֲקַבְּצֶֽךָּ׃אֹמַ֤ר לַצָּפוֹן֙ תֵּ֔נִי וּלְתֵימָ֖ן אַל־תִּכְלָ֑אִי הָבִ֤יאִי בָנַי֙ מֵרָח֔וֹק וּבְנוֹתַ֖י מִקְצֵ֥ה הָאָֽרֶץ׃כֹּ֚ל הַנִּקְרָ֣א בִשְׁמִ֔י וְלִכְבוֹדִ֖י בְּרָאתִ֑יו יְצַרְתִּ֖יו אַף־עֲשִׂיתִֽיו׃הוֹצִ֥יא עַם־עִוֵּ֖ר וְעֵינַ֣יִם יֵ֑שׁ וְחֵרְשִׁ֖ים וְאָזְנַ֥יִם לָֽמוֹ׃כָּֽל־הַגּוֹיִ֞ם נִקְבְּצ֣וּ יַחְדָּ֗ו וְיֵאָֽסְפוּ֙ לְאֻמִּ֔ים מִ֤י בָהֶם֙ יַגִּ֣יד זֹ֔את וְרִֽאשֹׁנ֖וֹת יַשְׁמִיעֻ֑נוּ יִתְּנ֤וּ עֵֽדֵיהֶם֙ וְיִצְדָּ֔קוּ וְיִשְׁמְע֖וּ וְיֹאמְר֥וּ אֱמֶֽת׃אַתֶּ֤ם עֵדַי֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה וְעַבְדִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בָּחָ֑רְתִּי לְמַ֣עַן תֵּ֠דְעוּ וְתַאֲמִ֨ינוּ לִ֤י וְתָבִ֙ינוּ֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה֔וּא לְפָנַי֙ לֹא־נ֣וֹצַר אֵ֔ל וְאַחֲרַ֖י לֹ֥א יִהְיֶֽה׃אָנֹכִ֥י אָנֹכִ֖י יְהוָ֑ה וְאֵ֥ין מִבַּלְעָדַ֖י מוֹשִֽׁיעַ׃אָנֹכִ֞י הִגַּ֤דְתִּי וְהוֹשַׁ֙עְתִּי֙ וְהִשְׁמַ֔עְתִּי וְאֵ֥ין בָּכֶ֖ם זָ֑ר וְאַתֶּ֥ם עֵדַ֛י נְאֻם־יְהוָ֖ה וַֽאֲנִי־אֵֽל׃גַּם־מִיּוֹם֙ אֲנִ֣י ה֔וּא וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּ֑יל אֶפְעַ֖ל וּמִ֥י יְשִׁיבֶֽנָּה׃כֹּֽה־אָמַ֧ר יְהוָ֛ה גֹּאַלְכֶ֖ם קְד֣וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֑ל לְמַעַנְכֶ֞ם שִׁלַּ֣חְתִּי בָבֶ֗לָה וְהוֹרַדְתִּ֤י בָֽרִיחִים֙ כֻּלָּ֔ם וְכַשְׂדִּ֖ים בָּאֳנִיּ֥וֹת רִנָּתָֽם׃אֲנִ֥י יְהוָ֖ה קְדֽוֹשְׁכֶ֑ם בּוֹרֵ֥א יִשְׂרָאֵ֖ל מַלְכְּכֶֽם׃כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הַנּוֹתֵ֥ן בַּיָּ֖ם דָּ֑רֶךְ וּבְמַ֥יִם עַזִּ֖ים נְתִיבָֽה׃הַמּוֹצִ֥יא רֶֽכֶב־וָס֖וּס חַ֣יִל וְעִזּ֑וּז יַחְדָּ֤ו יִשְׁכְּבוּ֙ בַּל־יָק֔וּמוּ דָּעֲכ֖וּ כַּפִּשְׁתָּ֥ה כָבֽוּ׃אַֽל־תִּזְכְּר֖וּ רִֽאשֹׁנ֑וֹת וְקַדְמֹנִיּ֖וֹת אַל־תִּתְבֹּנָֽנוּ׃הִנְנִ֨י עֹשֶׂ֤ה חֲדָשָׁה֙ עַתָּ֣ה תִצְמָ֔ח הֲל֖וֹא תֵֽדָע֑וּהָ אַ֣ף אָשִׂ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ דֶּ֔רֶךְ בִּֽישִׁמ֖וֹן נְהָרֽוֹת׃תְּכַבְּדֵ֙נִי֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה תַּנִּ֖ים וּבְנ֣וֹת יַֽעֲנָ֑ה כִּֽי־נָתַ֨תִּי בַמִּדְבָּ֜ר מַ֗יִם נְהָרוֹת֙ בִּֽישִׁימֹ֔ן לְהַשְׁק֖וֹת עַמִּ֥י בְחִירִֽי׃עַם־זוּ֙ יָצַ֣רְתִּי לִ֔י תְּהִלָּתִ֖י יְסַפֵּֽרוּ׃וְלֹא־אֹתִ֥י קָרָ֖אתָ יַֽעֲקֹ֑ב כִּֽי־יָגַ֥עְתָּ בִּ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃לֹֽא־הֵבֵ֤יאתָ לִּי֙ שֵׂ֣ה עֹלֹתֶ֔יךָ וּזְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א כִבַּדְתָּ֑נִי לֹ֤א הֶעֱבַדְתִּ֙יךָ֙ בְּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הוֹגַעְתִּ֖יךָ בִּלְבוֹנָֽה׃לֹא־קָנִ֨יתָ לִּ֤י בַכֶּ֙סֶף֙ קָנֶ֔ה וְחֵ֥לֶב זְבָחֶ֖יךָ לֹ֣א הִרְוִיתָ֑נִי אַ֗ךְ הֶעֱבַדְתַּ֙נִי֙ בְּחַטֹּאותֶ֔יךָ הוֹגַעְתַּ֖נִי בַּעֲוֺנֹתֶֽיךָ׃אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר׃הַזְכִּירֵ֕נִי נִשָּׁפְטָ֖ה יָ֑חַד סַפֵּ֥ר אַתָּ֖ה לְמַ֥עַן תִּצְדָּֽק׃אָבִ֥יךָ הָרִאשׁ֖וֹן חָטָ֑א וּמְלִיצֶ֖יךָ פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃וַאֲחַלֵּ֖ל שָׂ֣רֵי קֹ֑דֶשׁ וְאֶתְּנָ֤ה לַחֵ֙רֶם֙ יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל לְגִדּוּפִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו

בספר ויקרא מתואר מעמדם המיוחד של הכהנים כמשרתי ה', שנבחרו להיות נושאי דברו אל העם. בפרקנו מדבר ישעיהו על שליחות מקבילה, על תפקידו של עם ישראל בקרב הגויים. רעיון זה בדבר מהותו ותפקידו של העם הנבחר מורגש מאוד בפרקנו ובפרק הבא. בפרקנו קובע הנביא את תפקידו של העם: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו"(ישעיה מג כא), בתחילת הפרק הבא קובע הנביא כי עם ישראל נבחר ע"י ה': "ועתה שמע יעקב עבדי וישראל בחרתי בו"(ישעיה מד א), ובפסוק שלאחריו "אל תירא עבדי יעקב וישורון בחרתי בו"(ישעיה מד ב). ולקראת סוף הפרק הבא מבשר הנביא את גאולתו שמשמעה תפארת ה': "כי גאל ה' יעקב ובישראל יתפאר"(ישעיה מד בג).

פסוקים אלו מעמידים אותנו על ההבדל התהומי בין התפיסה הדתית של עובדי האלילים ושל עם ישראל. האליל העכומ"י נבחר על ידי העם לשמש לו אלוהים פרטיים, בעוד שא-להי ישראל הוא א-להי כל העולם והוא בחר בעם ישראל להיות לו עבדים למען יספרו תהילתו בעולם וישמשו עדיו.

כך מתאר ר' חיים מוולוזין את הבחירה של אומות העולם באלוהיהם:

וזו הייתה כל עניין עבודת הכוכבים והמזלות של דורות הראשונים מימי דור אנוש... שהיו עובדים לכוחות הכוכבים והמזלות, כל אחד לכוכב ומזל מיוחד שברר לעצמו. לא שחשב כל אחד שאותו הכוכב הוא אלוה שברא את כל , שהרי מעולם היה שומה בפיהם של עובדי הכוכבים והמזלות לקרותו יתברך שמו, א-להא דאלהין(א-להי האלהים). וכן אמר מלאכי הנביא בתוכחתו לישראל: "כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגויים... כי גדול שמי בגויים אמר ה' צבאות"(מלאכי א יא).
(נפש החיים שער ג פרק ט; ועיין נפש החיים שער א פרק ב בהגה"ה ד"ה "ואף שהוא שם משותף")

אולם בעם ישראל כיוון הבחירה הוא שונה, לא העם בחר לו אלוה, אלא הבורא בחר לו עם. לא הוא תלוי בנו, אלא אנו תלויים בו, "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"(שמות יט ה). יש לחזור ולשנן את הידיעה, שהעובדה שה' בחר בעם ישראל להיות לו סגולה אינה ממעטת את העובדה שהוא א-להי העולם כולו. גם הבחירה באברהם ובזרעו נעשתה לצורך העולם כולו. לאברהם נאמר "ונברכו בך כל משפחות האדמה"(בראשית יב ג). וגם חלום-חזון אחרית הימים שלנו קובע: "ונהרו אליו כל הגויים והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה'(ישעיה ב ב-ג). וכך אנו מתפללים שלוש פעמים ביום: "לתקן עולם במלכות שדי וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ... ויקבלו כולם את עול מלכותך".

למרות המטרה המאחדת את העולם כולו, הדרך להשגתה מכריחה הפרדה בין ישראל לעמים אברהם מצטווה "לך לך מארצך"(בראשית יב א), גורל עם ישראל הוא "עם לבדד ישכון"(במדבר כג ט), ובתפילת עלינו לשבח מודגשת יפה הבדלה זו "שהם... אנחנו...".

אבל אם המטרה האסטרטגית הסופית של עם ישראל היא שכלל האנושות תכיר במלכות ה' עליהם, מדוע צריך ה' לבחור עם אחד להיות לו סגולה מכל העמים? מה פשר האפליה של בחירת עם אחד לתיתו עליון על שאר האומות? ואכן כך שאל מלך כוזר את החבר:

ומדוע לא נתנה התורה כהישרה לכל בני האדם? וכי לא היה זה ראוי יותר לחכמה הא-להית?
(כוזרי מאמר א פסקה קב).

התשובה שמשיב החבר למלך כוזר, מדגישה את הכלל הבסיסי שיש דרגות שונות בקדושה. לשם התעלות בקדושה יש לשים לב גם לצד הסגולי הטבעי שנקבע ע"י הבורא וגם לצד הבחירי הנתון בידי האדם(ועיין אגרת תקנ"ה של הרב קוק, אגרות ראי"ה חלק ב עמ' קכא):

וכי לא היה ראוי יותר כי יהיו כל בעלי החיים מדברים? בראשונה חל הענין הא-להי על יחיד בכל משפחה שהיה גרעין האחרים וסגולת האב, הוא שהיה מקבל האור ההוא, וכל האחרים לא היו כי אם כקליפות, ולא קבלו אותו האור עד שבאו בני יעקב, שכולם היו סגולה וגרעין ונבדלו משאר בני אדם בתכונות א-להיות שעשאום כאילו לבני מין אחר – מלאכי, כולם מבקשים דרגות הנבואה.
(כוזרי מאמר א פסקה קג)

הרב קוק מסביר את העניין:

הקריאה של "כל העדה כולם קדושים ובתוכם י-הוה"(במדבר טז ג) הייתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת... הקריאה אל כל העמים השקועים בכל רפש הטומאה בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החושך היותר מחרידות: "הנכם כולכם קדושים, כולם בנים לה', אין הפרש בין עם לעם' אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשווה" זאת היא הקרחות(מלשון קרח ועדתו) האנושית שהיא הקינות(מלשון קין והבל) החדשה שממנה סובל האדם... אז יבורר לכל, כי סגולת הקודש אינה סגולה זולה שיכולה להינטל בכל ידיים מסואבות, כי אם סגולה העולה בעמל נורא במסירות נפש קבועה וע"י זכות נחלת קודש של אבות לבנים.
(אורות עמ' לב)

אכן בכל השטחים בנויה הקדושה במעגלים מעגלים של עלייה בלתי פוסקת במקום, בזמן ובאדם. בכל המישורים יורדת ההשפעה בדרך המרכז לכלל הבריאה, וכך גם בקדושת האדם. ה' הוא מלך על כל הארץ, אבל הקדושה יורדת לעולם כולו דרך העם שהוא ברא לתכלית זו - עם ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו".

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך