לפרק א' - חזון ישעיהו

חֲזוֹן֙ יְשַֽׁעְיָ֣הוּ בֶן־ אָמ֔וֹץ אֲשֶׁ֣ר חָזָ֔ה עַל־ יְהוּדָ֖ה וִירוּשָׁלִָ֑ם בִּימֵ֨י עֻזִּיָּ֧הוּ יוֹתָ֛ם אָחָ֥ז יְחִזְקִיָּ֖הוּ מַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃
(ישעיה א א)

חזון, שתי דרגות יש בנביאים בזמן ישעיהו: יש רואה ויש חוזה – "אשר אמרו לרואים לא תראו ולחוזים לא תחזו לנו"(ישעיה ל י), הרואה הוא במדרגה עליונה מחוזה, כי השגת הרואה בנבואתו היא ברורה יותר והשגת החוזה היא באספקלריא שאינה מאירה, ומה שסמן ישעיהו נבואה זו בכינוי חזון, אין זה אלא מענותנותו, כי בלי ספק ישעיה היה בזמנו מהנביאים שבמדרגה העליונה.

ישעיהו בן אמוץ, לפי קבלת חכמים היה ישעיהו מזרע המלוכה ואמוץ ואמציה מלך יהודה אחים היו, ומהקרא(=מהכתוב) לא מצאתי ראיה ברורה לזה, רק שיומתק קצת לפי זה שהיה ממשפחת המלוכה סגנונו בפרק ט' בנוגע לחזקיהו: "כי ילד יולד לנו בן נתן לנו"(ישעיהו ט ה); אולם לקבלת חז"ל האחרת(ברכות י.), שחזקיהו לאחר שחיה מחליו נשא בת ישעיהו ומנשה הוא בנה, יש סמוכים משם אם מנשה חפצי־בה(מלכים ב כא א), דשם זה ניבא ישעיהו בפרק סב(פסוק ד) לירושלים לעתיד וידוע דרך ישעיהו לקרוא שם הנולדים לו על שם העתיד(שאר ישוב, מהר שלל חש בז) עד שרש"י הראב"ע ואברבנאל פירשו לכונה זו את לשונו של ישעיה בפרק ח: "הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל"(ישעיה ח יח); וכן תתיישב בזה תמיהה בסוף פרק לט: שם ישעיהו מנבא לחזקיהו: "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקהו והיו סריסים בהיכל מלך בבל"(ישעיה לט ז-ח): וחזקיהו משיב באדישות גמורה: "טוב דבר ה' אשר דברת ויאמר כי יהיה שלום ואמת בימי", ותמוה, איך לא נגע גורל בניו אל לבו ולא ניסה לבקש מאת השם לקרוע רוע גזר דינם, וכמה הצטער ובכה דוד לפני השם לבטל הגזרה מאת הבן הנולד לו מבת שבע! - ועל מדוכה זו כבר ישבו אברבנאל ושד"ל ודחקו בישוב הענין, אולם קבלת חז"ל הנ"ל מסלקת התמיהה, שהרי לפיה הגזרה הזאת נגעה אל ישעיהו כמו אל חזקיהו, ואם לא הועילה תפלת הנביא להמתיק גזר הדין על זרעו, מה תקוה כי תועיל תפלת חזקיהו, ולא נשאר איפוא לפני חזקיהו כי אם לברך על הרעה.

והנה חזון זה של פרק א', לפי ענינו היה בתחילת מלכות אחז כאשר מחוץ שיכלה חרב ארם ואפרים, אדומים ופלשתים ונהפכה כל ארץ יהודה לשדה קטל לחרבה ולממון ובבית עלתה השחתת המידות למדרגה מבהילה, אבל בכל זאת לא פנה אז עוד עם הארץ לאלהים אחרים ועוד היה כרוך אחר עבודת ה' במקדשו, אולם זרע החטאת של עבודה זרה כבר נזרע בארץ על ידי זה שהוקמו בגני  הצבור פסילים מחוטבים תבנית גבורים־ענקים, ואל מעשה זה הבא להזנות לב העם אחרי אלילים מרמז הנביא ומוכיח עליו בסוף הפרק.

הנביא ישעיה קובל על עם ישראל בפני הטבע

שִׁמְע֤וּ שָׁמַ֙יִם֙ וְהַאֲזִ֣ינִי אֶ֔רֶץ כִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּ֑ר בָּנִים֙ גִּדַּ֣לְתִּי וְרוֹמַ֔מְתִּי וְהֵ֖ם פָּ֥שְׁעוּ בִֽי׃
יָדַ֥ע שׁוֹר֙ קֹנֵ֔הוּ וַחֲמ֖וֹר אֵב֣וּס בְּעָלָ֑יו יִשְׂרָאֵל֙ לֹ֣א יָדַ֔ע עַמִּ֖י לֹ֥א הִתְבּוֹנָֽן׃
(ישעיה א ב-ג)

שמעו שמים והאזיני ארץ, הנביא פונה תחלה אל הטבע בכללו וקובל לפניו על הנהגת עם ישראל שלא כדרך הטבע, כי הלא בטבע החי נטועה הכרת הטובה: "ידע שור קרבהו וחמור אבוס בעליו" ועם ישראל הוא כפוי טובה ליוצרו מגדלו ומרוממו.

הנביא ישעיה פונה אל עם ישראל

ה֣וֹי ׀ גּ֣וֹי חֹטֵ֗א עַ֚ם כֶּ֣בֶד עָוֺ֔ן זֶ֣רַע מְרֵעִ֔ים בָּנִ֖ים מַשְׁחִיתִ֑ים עָזְב֣וּ אֶת־ יְהוָ֗ה נִֽאֲצ֛וּ אֶת־ קְד֥וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֖ל נָזֹ֥רוּ אָחֽוֹר׃
(ישעיה א ד)

עכשיו הוא פונה אל הנאשם, אל העם עצמו, ושופך עליו עזוז אפו בשורה של תארים שכל אחד קשה ומעליב מזה שלפניו: "כבד עוון" כמובן קשה מ"חוטא" ו"זרע מרעים" קשה מ"כבד עוון" כי מרעים הם הרעים בטבעם, ולזה בא הכינוי "זרע מרעים" לומר כי הזרע בבטן האם כבר היה מוכן לטבע הרע, ו"משחיתים" קשה מ"מרעים", כי הרע אצלם הוא פועל יוצא ומתדבק באחרים, וכן יחוסם אל ה' הוא מתאר בהדרגה כזו: "נאצו" קשה מ"עזבו" כי המנאץ הוא המבזה, אולם "נזורו אחור" קשה משניהם כי הוא מורה על העזיבה המוחלטה.

אַרְצְכֶ֣ם שְׁמָמָ֔ה עָרֵיכֶ֖ם שְׂרֻפ֣וֹת אֵ֑שׁ אַדְמַתְכֶ֗ם לְנֶגְדְּכֶם֙ זָרִים֙ אֹכְלִ֣ים אֹתָ֔הּ וּשְׁמָמָ֖ה כְּמַהְפֵּכַ֥ת זָרִֽים׃
(ישעיה א ז)

ארץ הוא מושג כולל כל השטח, ובשם אדמה מכנה פה ישעיהו השטח המעובד לזריעה או לנטיעה, וכונת לשונו כך: ארצכם שממה דרך כלל, ובפרט: עריכם שרופות אש ואדמתכם (מ)קצתה עוד נושאת פירות אלא שזרים אוכלים אותה ו(מ)קצתה שממה כמהפכת זרים.

וְנוֹתְרָ֥ה בַת־ צִיּ֖וֹן כְּסֻכָּ֣ה בְכָ֑רֶם כִּמְלוּנָ֥ה בְמִקְשָׁ֖ה כְּעִ֥יר נְצוּרָֽה׃
(ישעיה א ח)

גם כאן בהדרגה: ה"סוכה שבכרם" היא (בית) קבע יותר ממלונה, כי בסוכת הכרם השומר שוהה בימים ובלילות כל עת הבציר, מה שאין כן בקישואין שאינם טעונים שמירה אלא מעקירה עד אסיפה שאם לא הספיק לאספם ביום עקירתם דרוש לשמרם לכל היותר לילה אחד, שלזאת נקראת מלונה לפי שאינו אלא לן בה, אולם גם ב"מלונה" מצויה שלוה יותר מב"עיר נצורה", לכן הפליג לומר בסוף "כעיר נצורה".

רודפים רק אחרי שלמונים

שָׂרַ֣יִךְ סוֹרְרִ֗ים וְחַבְרֵי֙ גַּנָּבִ֔ים כֻּלּוֹ֙ אֹהֵ֣ב שֹׁ֔חַד וְרֹדֵ֖ף שַׁלְמֹנִ֑ים יָתוֹם֙ לֹ֣א יִשְׁפֹּ֔טוּ וְרִ֥יב אַלְמָנָ֖ה לֹֽא־ יָב֥וֹא אֲלֵיהֶֽם׃
(ישעיה א כג)

שוחד מקבל השופט למפרע כדי לעוות הדין, ושלמונים הוא תשלום גמול מהצד שזכה בדין, לכך נאמר "אוהב שוחד", כי השוחד אי אפשר להשופט לרדוף, דעד שיבוא הדין לפניו אינו יודע שיבוא, אבל שלמונים אפשר לרדוף, לכן נאמר "ורודף שלמונים".

האדון ה' לעומת האדון אשר אינו מתנהג כראוי

לָכֵ֗ן נְאֻ֤ם הָֽאָדוֹן֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת... וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה...
(ישעיה א כד-כו)

הנביא ישעיה מכנה כאן את ה' צבאות בשם "אדון" בתור ניגוד לאדון האחר, המלך אחז, אשר אינו דורש משפט וצדק.

המלך חזקיהו יעמיד המשפט

וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַחֲרֵי־ כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה׃
(ישעיה א כו)

(וזה יקרה) במלוך חזקיהו.

צִיּ֖וֹן בְּמִשְׁפָּ֣ט תִּפָּדֶ֑ה וְשָׁבֶ֖יהָ בִּצְדָקָֽה׃
(ישעיה א כז)

חוזר(=מתייחס) גם כאן אל תקופת חזקיהו עת נפדתה ציון מכיבוש סנחריב ושבו פליטיה אליה בזכות המשפט שהעמיד המלך חזקיהו בארצו, כמו שמדגיש הנביא היחס הזה גם בראש פרק ט': "העם ההולכים בחושך ראו אור גדול... כי ילד יולד לנו...למרבה המשרה ולשלום אין קץ על כסא דוד ועל ממלכתו להכין אותה ולסעדה במשפט ובצדקה..."

שבר פושעים וחטאים

וְשֶׁ֧בֶר פֹּשְׁעִ֛ים וְחַטָּאִ֖ים יַחְדָּ֑ו וְעֹזְבֵ֥י יְהוָ֖ה יִכְלֽוּ: כִּ֣י יֵבֹ֔שׁוּ...
(ישעיה א כח-כט)

הכוונה על שבר רוחני כאשר מוכיח הלשון "כי יבושו".

החסון ופעלו יבערו שניהם יחדיו

וְהָיָ֤ה הֶחָסֹן֙ לִנְעֹ֔רֶת וּפֹעֲל֖וֹ לְנִיצ֑וֹץ וּבָעֲר֧וּ שְׁנֵיהֶ֛ם יַחְדָּ֖ו וְאֵ֥ין מְכַבֶּֽה׃ {ס}
(ישעיה א לב)

הֶחָסֹן זה הוא הפסל שהוקם בגני העיר תחת האלים. ונקרא חסון מפני שהיה מחוטב תבנית גיבור ענק, והנביא מנבא רע אף לפֹּעֲלוֹ(=יוצר הפסל), כי עשיית הפסל נאסרה אף אם לא יהא נעבד, ועוד, כי תחלת עשייתו היתה שומה מאת המלך למען הזנות לב העם לעבודתו.