תנ"ך על הפרק - מלכים ב יד - לפרק י"ד / הרב צבי שוויגר שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים ב יד

323 / 929
היום

הפרק

בִּשְׁנַ֣ת שְׁתַּ֔יִם לְיוֹאָ֥שׁ בֶּן־יוֹאָחָ֖ז מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל מָלַ֛ךְ אֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃בֶּן־עֶשְׂרִ֨ים וְחָמֵ֤שׁ שָׁנָה֙ הָיָ֣ה בְמָלְכ֔וֹ וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלִָ֑ם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹיהועדיןיְהֽוֹעַדָּ֖ןמִן־יְרוּשָׁלִָֽם׃וַיַּ֤עַשׂ הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה רַ֕ק לֹ֖א כְּדָוִ֣ד אָבִ֑יו כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יוֹאָ֥שׁ אָבִ֖יו עָשָֽׂה׃רַ֥ק הַבָּמ֖וֹת לֹא־סָ֑רוּ ע֥וֹד הָעָ֛ם מְזַבְּחִ֥ים וּֽמְקַטְּרִ֖ים בַּבָּמֽוֹת׃וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֛ר חָזְקָ֥ה הַמַּמְלָכָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו הַמַּכִּ֖ים אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אָבִֽיו׃וְאֶת־בְּנֵ֥י הַמַּכִּ֖ים לֹ֣א הֵמִ֑ית כַּכָּת֣וּב בְּסֵ֣פֶר תּֽוֹרַת־מֹ֠שֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר לֹא־יוּמְת֨וּ אָב֤וֹת עַל־בָּנִים֙ וּבָנִים֙ לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֔וֹת כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹימותיוּמָֽת׃הוּא־הִכָּ֨ה אֶת־אֱד֤וֹם בְּגֵיא־המלחמֶ֙לַח֙עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים וְתָפַ֥שׂ אֶת־הַסֶּ֖לַע בַּמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָהּ֙ יָקְתְאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃אָ֣ז שָׁלַ֤ח אֲמַצְיָה֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יְהוֹאָ֨שׁ בֶּן־יְהוֹאָחָ֧ז בֶּן־יֵה֛וּא מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לְכָ֖ה נִתְרָאֶ֥ה פָנִֽים׃וַיִּשְׁלַ֞ח יְהוֹאָ֣שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶל־אֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָה֮ לֵאמֹר֒ הַח֜וֹחַ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֗וֹן שָׁ֠לַח אֶל־הָאֶ֜רֶז אֲשֶׁ֤ר בַּלְּבָנוֹן֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָֽה־אֶת־בִּתְּךָ֥ לִבְנִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וַֽתַּעֲבֹ֞ר חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וַתִּרְמֹ֖ס אֶת־הַחֽוֹחַ׃הַכֵּ֤ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֱד֔וֹם וּֽנְשָׂאֲךָ֖ לִבֶּ֑ךָ הִכָּבֵד֙ וְשֵׁ֣ב בְּבֵיתֶ֔ךָ וְלָ֤מָּה תִתְגָּרֶה֙ בְּרָעָ֔ה וְנָ֣פַלְתָּ֔ה אַתָּ֖ה וִיהוּדָ֥ה עִמָּֽךְ׃וְלֹא־שָׁמַ֣ע אֲמַצְיָ֔הוּ וַיַּ֨עַל יְהוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ וַיִּתְרָא֣וּ פָנִ֔ים ה֖וּא וַאֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה בְּבֵ֥ית שֶׁ֖מֶשׁ אֲשֶׁ֥ר לִיהוּדָֽה׃וַיִּנָּ֥גֶף יְהוּדָ֖ה לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּנֻ֖סוּ אִ֥ישׁלאהלולְאֹהָלָֽיו׃וְאֵת֩ אֲמַצְיָ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה בֶּן־יְהוֹאָ֣שׁ בֶּן־אֲחַזְיָ֗הוּ תָּפַ֛שׂ יְהוֹאָ֥שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּבֵ֣ית שָׁ֑מֶשׁויבאווַיָּבֹא֙יְר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּפְרֹץ֩ בְּחוֹמַ֨ת יְרוּשָׁלִַ֜ם בְּשַׁ֤עַר אֶפְרַ֙יִם֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנָּ֔ה אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת אַמָּֽה׃וְלָקַ֣ח אֶת־כָּל־הַזָּהָב־וְ֠הַכֶּסֶף וְאֵ֨ת כָּל־הַכֵּלִ֜ים הַנִּמְצְאִ֣ים בֵּית־יְהוָ֗ה וּבְאֹֽצְרוֹת֙ בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ וְאֵ֖ת בְּנֵ֣י הַתַּֽעֲרֻב֑וֹת וַיָּ֖שָׁב שֹׁמְרֽוֹנָה׃וְיֶתֶר֩ דִּבְרֵ֨י יְהוֹאָ֜שׁ אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ וּגְב֣וּרָת֔וֹ וַאֲשֶׁ֣ר נִלְחַ֔ם עִ֖ם אֲמַצְיָ֣הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֤ב יְהוֹאָשׁ֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וַיִּקָּבֵר֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן עִ֖ם מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמְלֹ֛ךְ יָרָבְעָ֥ם בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃וַיְחִ֨י אֲמַצְיָ֤הוּ בֶן־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה אַֽחֲרֵ֣י מ֔וֹת יְהוֹאָ֥שׁ בֶּן־יְהֽוֹאָחָ֖ז מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֑ל חֲמֵ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃וְיֶ֖תֶר דִּבְרֵ֣י אֲמַצְיָ֑הוּ הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יְהוּדָֽה׃וַיִּקְשְׁר֨וּ עָלָ֥יו קֶ֛שֶׁר בִּירוּשָׁלִַ֖ם וַיָּ֣נָס לָכִ֑ישָׁה וַיִּשְׁלְח֤וּ אַֽחֲרָיו֙ לָכִ֔ישָׁה וַיְמִתֻ֖הוּ שָֽׁם׃וַיִּשְׂא֥וּ אֹת֖וֹ עַל־הַסּוּסִ֑ים וַיִּקָּבֵ֧ר בִּירוּשָׁלִַ֛ם עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃וַיִּקְח֞וּ כָּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֲזַרְיָ֔ה וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣כוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ׃ה֚וּא בָּנָ֣ה אֶת־אֵילַ֔ת וַיְשִׁבֶ֖הָ לִֽיהוּדָ֑ה אַחֲרֵ֥י שְׁכַֽב־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָֽיו׃בִּשְׁנַת֙ חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵ֣ה שָׁנָ֔ה לַאֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ יָרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן אַרְבָּעִ֥ים וְאַחַ֖ת שָׁנָֽה׃וַיַּ֥עַשׂ הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לֹ֣א סָ֗ר מִכָּל־חַטֹּאות֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט אֲשֶׁ֥ר הֶחֱטִ֖יא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה כִּדְבַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֗ר בְּיַד־עַבְדּ֞וֹ יוֹנָ֤ה בֶן־אֲמִתַּי֙ הַנָּבִ֔יא אֲשֶׁ֖ר מִגַּ֥ת הַחֵֽפֶר׃כִּי־רָאָ֧ה יְהוָ֛ה אֶת־עֳנִ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מֹרֶ֣ה מְאֹ֑ד וְאֶ֤פֶס עָצוּר֙ וְאֶ֣פֶס עָז֔וּב וְאֵ֥ין עֹזֵ֖ר לְיִשְׂרָאֵֽל׃וְלֹא־דִבֶּ֣ר יְהוָ֔ה לִמְחוֹת֙ אֶת־שֵׁ֣ם יִשְׂרָאֵ֔ל מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם וַיּ֣וֹשִׁיעֵ֔ם בְּיַ֖ד יָרָבְעָ֥ם בֶּן־יוֹאָֽשׁ׃וְיֶתֶר֩ דִּבְרֵ֨י יָרָבְעָ֜ם וְכָל־אֲשֶׁ֤ר עָשָׂה֙ וּגְבוּרָת֣וֹ אֲשֶׁר־נִלְחָ֔ם וַאֲשֶׁ֨ר הֵשִׁ֜יב אֶת־דַּמֶּ֧שֶׂק וְאֶת־חֲמָ֛ת לִיהוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיִּשְׁכַּ֤ב יָֽרָבְעָם֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו עִ֖ם מַלְכֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּמְלֹ֛ךְ זְכַרְיָ֥ה בְנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

הרב צבי שוויגר שליט
מאת:

לפרק י"ד

בִּשְׁנַ֣ת... מָלַ֛ךְ אֲמַצְיָ֥הוּ בֶן־יוֹאָ֖שׁ מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃
וַיַּ֤עַשׂ הַיָּשָׁר֙ בְּעֵינֵ֣י יְ-הוָ֔ה רַ֕ק לֹ֖א כְּדָוִ֣ד אָבִ֑יו כְּכֹ֧ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יוֹאָ֥שׁ אָבִ֖יו עָשָֽׂה׃
(מלכים ב יד א,ג)

יש לשאול מה פשר ההדגשה בסוף הפסוק שאמציה מלך יהודה עשה כמו אביו המלך יואש.

ראינו (מלכים ב יב ג; ויותר בהרחבה בדברי הימים) שליואש מלך יהודה היו תקופות שונות של עבודת ה' בחייו; כל זמן שיהוידע הכהן היה בחיים עשה המלך יואש את רצון ה', אך כאשר יהוידע הכהן הלך לעולמו, סר המלך יואש מדרך ה'.

לכן נאמר שאמציה הלך בדרך יואש; כשם שאצל אביו הייתה תקופה של התעלות ותקופת נפילה, כך קרה גם למלך אמציה.

כאשר חזקה הממלכה

וַיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁ֛ר חָֽזְקָ֥ה הַמַּמְלָכָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲבָדָ֔יו הַמַּכִּ֖ים אֶת־הַמֶּ֥לֶךְ אָבִֽיו׃
(מלכים ב יד ה)

כתבנו בתחילת הספר שבראשית המלוכה, המלך מקבל תואר נגיד, והוא יכול לעשות רק את תפקידי השופט, והיינו לעשות מלחמות מצוה, ולאחר שעשה והצליח בתחום הנ"ל, נהיה מלך גמור ומשתנה תארו. וכתבנו שהמעבר המתואר מנגיד למלך הוא הכפילות המוזכרת ארבע פעמים שם בפרק:

"ימלוך..." = נגיד

"ישב על כסאי" = מלך; שהרי מלך מתאפיין בישיבה על כסא.

ונראה שגם אצל אמציה היו שני שלבים. בתחילה מלך (שימש כנגיד), אך לאחר שעשה מלחמה והצליח בה, נקרא מלך היושב על כסאו, ומשום כך התחיל להעניש עבריינים על פי כללי המלכות.

אמציה חס על הבנים כמצוות התורה

וְאֶת־בְּנֵ֥י הַמַּכִּ֖ים לֹ֣א הֵמִ֑ית כַּכָּת֣וּב בְּסֵֽפֶר־תּֽוֹרַת־מֹ֠שֶׁה אֲשֶׁר־צִוָּ֨ה יְ-הוָ֜ה לֵאמֹ֗ר לֹֽא־יוּמְת֨וּ אָב֤וֹת עַל־בָּנִים֙ וּבָנִים֙ לֹֽא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֔וֹת כִּ֛י אִם־אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ ימות (יוּמָֽת):
(מלכים ב יד ו)

הכתוב מתכוון להוראת התורה:

לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹֽא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥ישׁ בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ׃
(דברים כד ט)

חז"ל ביארו לנו שהפסוק מתכוון לאסור עדות של קרוב משפחה (ויתבאר: לא יומתו אבות על פי בנים). והסביר הרד"ק שאמנם חז"ל קיבלו כך בתורה שבעל פה, אבל עיקר האזהרה היא באמת לא להמית בנים בחטאי אבותם ולהיפך. כעין זה הסביר הרמב"ן את הכלל "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" - שדרשות חז"ל נאמרו בנוסף על הפשט.

הספורנו (דברים כד ט) הסביר את החידוש בדברי הכתוב שלא יומתו אבות על בנים, שכן זה פשוט - אם האב חטא מה אשם הבן? אלא שהזהיר הכתוב אפילו על חטא המרד במלכות ישראל, שמנהג המלכים הקדמונים היה להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות. וזה מה שעשה אמציה.

אז שלח אמציה

הוּא־הִכָּ֨ה אֶת־אֱד֤וֹם בְּגֵי־המלח (מֶ֨לַח֙) עֲשֶׂ֣רֶת אֲלָפִ֔ים וְתָפַ֥שׂ אֶת־הַסֶּ֖לַע בַּמִּלְחָמָ֑ה וַיִּקְרָ֤א אֶת־שְׁמָהּ֙ יָקְתְאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
אָ֣ז שָׁלַ֤ח אֲמַצְיָה֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־יְהוֹאָ֨שׁ בֶּן־יְהֽוֹאָחָ֧ז בֶּן־יֵה֛וּא מֶ֥לֶךְ יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר לְכָ֖ה נִתְרָאֶ֥ה פָנִֽים׃
הַכֵּ֤ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת־אֱד֔וֹם וּֽנְשָׂאֲךָ֖ לִבֶּ֑ךָ הִכָּבֵד֙ וְשֵׁ֣ב בְּבֵיתֶ֔ךָ וְלָ֤מָּה תִתְגָּרֶה֙ בְּרָעָ֔ה וְנָ֣פַלְתָּ֔ה אַתָּ֖ה וִֽיהוּדָ֥ה עִמָּֽךְ׃
(מלכים ב יד ז,ח,י)

המילה "אָ֣ז" הפותחת את פסוק ח' היא מילת תוצאה. אפשר להסביר בשתי דרכים:

  1. כתוצאה מנצחונו של אמציה על אדום הוא התגאה וחשב לכבוש גם את ממלכת ישראל.
  2. אמציה דרש את אלהי אדום ולכן השיא אותו ה' להתגרות בישראל ולנחול הפסד.

ירושלים או עיר דוד?

וְיֶ֖תֶר דִּבְרֵ֣י אֲמַצְיָ֑הוּ... וַיִּקָּבֵ֧ר בִּירֽוּשָׁלִַ֛ם עִם־אֲבֹתָ֖יו בְּעִ֥יר דָּוִֽד׃
(מלכים ב יד יח,כ)

לכאורה הכתוב סותר עצמו, אם בירושלים לא בעיר דוד, ואם בעיר דוד לא בירושלים, שכן עיר דוד היא מצודת ציון (שמואל ב ה ז) וכתב אבן עזרא (ויקרא א יא) שציון היא מחוץ לירושלים.

ויש לומר שכלפי ערים אחרות אפשר לקרוא לעיר דוד "ירושלים" (מהר"י וייל סימן עא).


וַיִּקְח֞וּ כָּל־עַ֤ם יְהוּדָה֙ אֶת־עֲזַרְיָ֔ה וְה֕וּא בֶּן־שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיַּמְלִ֣כוּ אֹת֔וֹ תַּ֖חַת אָבִ֥יו אֲמַצְיָֽהוּ׃
(מלכים ב יד כא)

העם בוחר בעוזיהו

יש לעיין מי הם "כל עם יהודה" הממליכים את עוזיהו. וכבר כתבנו לעיל(פרק י') את דברי הרמב"ם:

אין מעמידין מלך תחילה, אלא על פי בית דין של שבעים זקנים ועל פי נביא--כיהושוע שמינהו משה רבנו ובית דינו, וכשאול ודויד שמינה אותם שמואל הרמתי ובית דינו.
(משנה תורה הלכות מלכים פ"א ה"ד(ג))
אין מעמידין מלך, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.
(משנה תורה הלכות סנהדרין פ"ה ה"א)

בהלכות סנהדרין לא כתב הרמב"ם שצריך נביא כדי למנות מלך. וכתבו לתרץ שיש הבדל בין מלך-תחילה, שאינו בן מלך, ולכן צריך נביא שיקבע מיהו הרצוי לפני הקב"ה, לבין מלך בן מלך שמספיק סנהדרין כדי לבחור אותו.

מכיון שעוזיהו היה מלך משושללת בית דוד היה מספיק סנהדרין שימנה אותו. אך עדיין יש לשאול אפוא מדוע העם הם הממנים ולא הסנהדרין?

אך באמת לא קשה, ויתבאר על פי מה שכתב חידושי הגרי"ז(על הרמב"ם) שלפעמים תפקידה של הסנהדרין לייצג את כלל ישראל, ובכל דבר שצריך ציבור - הם קובעים. אם כן בפרקנו, העם בעצמו בחר את המלך ולא היה צריך גוף שייצג אותו בבחירה הזו, משום שרצו בעוזיה בעצמם - ואפילו עדיף כך מאשר לתת לגוף המייצג לבחור.

המלך עוזיה מחזיר את אילת

ה֚וּא בָּנָ֣ה אֶת־אֵילַ֔ת וַיְשִׁבֶ֖הָ לִֽיהוּדָ֑ה אַֽחֲרֵ֥י שְׁכַֽב־הַמֶּ֖לֶךְ עִם־אֲבֹתָֽיו׃
(מלכים ב יד כב)

הסביר הרד"ק שמלשון "השבה" הכתובה פה משמע שאילת כבר הייתה שייכת פעם למלכות יהודה וכעת חוזרת אל בעליה. ולא ראינו בפירוש מתי כבשו אותה. אלא אומר הרד"ק שאפשר כי דוד לקחה ממלך אדום כי מושל היה בכל ארץ אדום כאמר הכתוב "וישם דוד באדום נציבים". ובימי יהורם בן יהושפט פשע אדום מתחת יד יהודה ונטלו אותה מחדש.

ויש להבין מדוע אם כן לא נכללת אילת בתחום של "כיבוש עולי מצרים"(השטחים שכבשו בזמן בית המקדש הראשון ולהם משמעות הלכתית).

ונראה לומר שיש שני סוגי כיבוש(הזכרנו זאת לעיל) כמו שמבואר ברמב"ם:

מלחמת מצוה--זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם.
...במלחמת הרשות--והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים:
(א) כדי להרחיב גבול ישראל
(ב) ולהרבות בגדולתו ושמעו.
(משנה תורה הלכות מלכים פ"ה ה"א)

והסוג השני, שהוא להרבות בגדולתו ושמעו, היא המכונה מלחמת פרנסה(ברכות ד.), ונעשית כדי לגבות מיסים מהעמים הנכפפים.

ונראה שכאשר עושים מלחמה מסוג זה של פרנסה ולקיחת מיסים, אין השטח הנשלט נחשב כארץ ישראל, כי זה לא כיבוש מוחלט. ובאמת גם השטחים המפורשים ששלט עליהם דוד אצל עמון ומואב(שמואל ב ז) לא נכללים בגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

לכן יש לומר שגם לגבי אילת, לא כבש אותה דוד לגמרי אל רק הטיל עליה מסים, ולכן לא נכללת בגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

ומה שכתוב בפרקנו שהמלך עוזיה מחזיר את אילת, אין הכוונה שהפך אותה ליישוב יהודי בלבד, אלא שנטל מידי אדום את השליטה על העיר ואת נטילת המיסים עליה. לכן גם לאחר הכיבוש החוזר של המלך עוזיה אינה נוספת אילת לגבולות הכיבוש של עולי מצרים.

כיבוש מלכי ישראל לא משאיר רושם

בהמשך למה שכתבנו על כיבוש אילת בידי המלך עוזיה, רואים בפרקנו שגם המלך ירבעם בן יואש עסק בכיבוש:

בִּשְׁנַת֙... מָ֠לַךְ יָֽרָבְעָ֨ם בֶּן־יוֹאָ֤שׁ... ה֗וּא הֵשִׁיב֙ אֶת־גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֔ל מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־יָ֣ם הָֽעֲרָבָ֑ה...
(מלכים ב יד כג,כה)

השטחים הללו כוללים גם את סוריא. ויש לשאול את אותן השאלות ששאלנו לגבי אילת גם כאן:

א. מדוע למרות שדוד כבש את סוריא היא לא נכללת בגבולות של כיבוש עולי מצרים?

ב. מדוע גם לאחר כיבוש נוסף זה של ירבעם בן יואש לא נכללת בגבולות של כיבוש עולי מצרים?

התשובה לשאלה הראשונה היא כמו שענינו לגבי אילת. דוד המלך לא כבש לגמרי את אילת וגם לא את סוריא, אלא רק שלט עליהם לעניין נטילת מיסים מתושבי המקום.

לגבי השאלה השניה אי אפשר לומר פה מה שענינו לגבי המלך עוזיה ואילת, שגם הוא החזיר את השטח רק לעניין הגביה, שכן מהפסוק של ירבעם משמע שכבש ממש.

ויש לומר שכיבושו של ירבעם שונה מכיבושם של דוד ועוזיה בעניין אחר; כל מלחמות הרשות של המלכים להגדלת השטח של ארץ ישראל יש לו תוקף רק במלכות בית דוד המלווה בסנהדרין. אבל מלכי ישראל שעשו מלחמות כאלו, ואפילו כבשו ממש ולא רק לצורך גביית מסים, נחשבות להן רק כמו הסוג השני של מלחמה להגדיל גדולתו ושמעו ולא נחשבות ככיבוש רבים להצטרף לגבולות ההלכתיים. 

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך