תנ"ך על הפרק - שמואל ב ו - לפרק ו' / הרב דוד חי הכהן שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל ב ו

269 / 929
היום

הפרק

וַיֹּ֨סֶף ע֥וֹד דָּוִ֛ד אֶת־כָּל־בָּח֥וּר בְּיִשְׂרָאֵ֖ל שְׁלֹשִׁ֥ים אָֽלֶף׃וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְהוָ֧ה צְבָא֛וֹת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃וַיַּרְכִּ֜בוּ אֶת־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־עֲגָלָ֣ה חֲדָשָׁ֔ה וַיִּשָּׂאֻ֔הוּ מִבֵּ֥ית אֲבִינָדָ֖ב אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֑ה וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃וַיִּשָּׂאֻ֗הוּ מִבֵּ֤ית אֲבִֽינָדָב֙ אֲשֶׁ֣ר בַּגִּבְעָ֔ה עִ֖ם אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וְאַחְי֕וֹ הֹלֵ֖ךְ לִפְנֵ֥י הָאָרֽוֹן׃וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃וַיָּבֹ֖אוּ עַד־גֹּ֣רֶן נָכ֑וֹן וַיִּשְׁלַ֨ח עֻזָּ֜א אֶל־אֲר֤וֹן הָֽאֱלֹהִים֙ וַיֹּ֣אחֶז בּ֔וֹ כִּ֥י שָׁמְט֖וּ הַבָּקָֽר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱלֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱלֹהִֽים׃וַיִּ֣חַר לְדָוִ֔ד עַל֩ אֲשֶׁ֨ר פָּרַ֧ץ יְהוָ֛ה פֶּ֖רֶץ בְּעֻזָּ֑ה וַיִּקְרָ֞א לַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ פֶּ֣רֶץ עֻזָּ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַיִּרָ֥א דָוִ֛ד אֶת־יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַיֹּ֕אמֶר אֵ֛יךְ יָב֥וֹא אֵלַ֖י אֲר֥וֹן יְהוָֽה׃וְלֹֽא־אָבָ֣ה דָוִ֗ד לְהָסִ֥יר אֵלָ֛יו אֶת־אֲר֥וֹן יְהוָ֖ה עַל־עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיַּטֵּ֣הוּ דָוִ֔ד בֵּ֥ית עֹבֵֽד־אֱד֖וֹם הַגִּתִּֽי׃וַיֵּשֶׁב֩ אֲר֨וֹן יְהוָ֜ה בֵּ֣ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם הַגִּתִּ֖י שְׁלֹשָׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וַיְבָ֧רֶךְ יְהוָ֛ה אֶת־עֹבֵ֥ד אֱדֹ֖ם וְאֶת־כָּל־בֵּיתֽוֹ׃וַיֻּגַּ֗ד לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִד֮ לֵאמֹר֒ בֵּרַ֣ךְ יְהוָ֗ה אֶת־בֵּ֨ית עֹבֵ֤ד אֱדֹם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־ל֔וֹ בַּעֲב֖וּר אֲר֣וֹן הָאֱלֹהִ֑ים וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיַּעַל֩ אֶת־אֲר֨וֹן הָאֱלֹהִ֜ים מִבֵּ֨ית עֹבֵ֥ד אֱדֹ֛ם עִ֥יר דָּוִ֖ד בְּשִׂמְחָֽה׃וַיְהִ֗י כִּ֧י צָעֲד֛וּ נֹשְׂאֵ֥י אֲרוֹן־יְהוָ֖ה שִׁשָּׁ֣ה צְעָדִ֑ים וַיִּזְבַּ֥ח שׁ֖וֹר וּמְרִֽיא׃וְדָוִ֛ד מְכַרְכֵּ֥ר בְּכָל־עֹ֖ז לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃וְדָוִד֙ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל מַעֲלִ֖ים אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֑ה בִּתְרוּעָ֖ה וּבְק֥וֹל שׁוֹפָֽר׃וְהָיָה֙ אֲר֣וֹן יְהוָ֔ה בָּ֖א עִ֣יר דָּוִ֑ד וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל נִשְׁקְפָ֣ה ׀ בְּעַ֣ד הַחַלּ֗וֹן וַתֵּ֨רֶא אֶת־הַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ מְפַזֵּ֤ז וּמְכַרְכֵּר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּ֥בֶז ל֖וֹ בְּלִבָּֽהּ׃וַיָּבִ֜אוּ אֶת־אֲר֣וֹן יְהוָ֗ה וַיַּצִּ֤גוּ אֹתוֹ֙ בִּמְקוֹמ֔וֹ בְּת֣וֹךְ הָאֹ֔הֶל אֲשֶׁ֥ר נָטָה־ל֖וֹ דָּוִ֑ד וַיַּ֨עַל דָּוִ֥ד עֹל֛וֹת לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וּשְׁלָמִֽים׃וַיְכַ֣ל דָּוִ֔ד מֵהַעֲל֥וֹת הָעוֹלָ֖ה וְהַשְּׁלָמִ֑ים וַיְבָ֣רֶךְ אֶת־הָעָ֔ם בְּשֵׁ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת׃וַיְחַלֵּ֨ק לְכָל־הָעָ֜ם לְכָל־הֲמ֣וֹן יִשְׂרָאֵל֮ לְמֵאִ֣ישׁ וְעַד־אִשָּׁה֒ לְאִ֗ישׁ חַלַּ֥ת לֶ֙חֶם֙ אַחַ֔ת וְאֶשְׁפָּ֣ר אֶחָ֔ד וַאֲשִׁישָׁ֖ה אֶחָ֑ת וַיֵּ֥לֶךְ כָּל־הָעָ֖ם אִ֥ישׁ לְבֵיתֽוֹ׃וַיָּ֥שָׁב דָּוִ֖ד לְבָרֵ֣ךְ אֶת־בֵּית֑וֹ וַתֵּצֵ֞א מִיכַ֤ל בַּת־שָׁאוּל֙ לִקְרַ֣את דָּוִ֔ד וַתֹּ֗אמֶר מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃וַיֹּ֣אמֶר דָּוִד֮ אֶל־מִיכַל֒ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בָּֽחַר־בִּ֤י מֵֽאָבִיךְ֙ וּמִכָּל־בֵּית֔וֹ לְצַוֺּ֨ת אֹתִ֥י נָגִ֛יד עַל־עַ֥ם יְהוָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְשִׂחַקְתִּ֖י לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י וְעִם־הָֽאֲמָהוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְתְּ עִמָּ֖ם אִכָּבֵֽדָה׃וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב דוד חי הכהן שליט

לפרק ו'

העלאת ארון ד'

משנגמרה המלחמה עם פלשתים, ובכך סולק האויב הגדול שסיכן את ישראל, הגיעה שעה של רווחה. דוד לא חיפש מנוחה, אלא ביקש להצעיד את העם קדימה אל יעדיו האידיאליים.

הדבר הראשון שעשה דוד כדי להרים את מלכות ישראל אל מעלתה הקדושה הוא להעלות ארון ד' מבית אבינדב הלוי, לאחר עשרים שנה ששהה שם. "וַיָּ֣קָם ׀ וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וְכָל־הָעָם֙ אֲשֶׁ֣ר אִתּ֔וֹ מִֽבַּעֲלֵ֖י יְהוּדָ֑ה לְהַעֲל֣וֹת מִשָּׁ֗ם אֵ֚ת אֲר֣וֹן הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁר־נִקְרָ֣א שֵׁ֗ם שֵׁ֣ם יְ-הוָ֧ה צְבָא֛וֹ-ת יֹשֵׁ֥ב הַכְּרֻבִ֖ים עָלָֽיו׃"(שמואל ב ו ב). חז"ל אומרים (שבועות לה:) שנקרא שם צבאו-ת על שם ישראל - ישראל הם צבא ד', ומלכות ישראל היא מלכות ד'. זהו הדבר העיקרי שהעסיק את דוד; דוד הבין שכדי לבנות את מדינת ישראל צריך להציב את ארון ד' בראש. בתוך הארון מונחת התורה, מונחים לוחות הברית; את זה צריך להעמיד במרכז, כדי שכולם ידעו שמדינת ישראל אינה מדינה ככל המדינות, אלא מדינה לד' - מדינה לריבונו של עולם. וכך נאמר בספר תהילים: "שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת זְכוֹר־יְ-הוָ֥ה לְדָוִ֑ד אֵ֝ת כָּל־עֻנּוֹתֽוֹ׃ אֲשֶׁ֣ר נִ֭שְׁבַּע לַי-הוָ֑ה נָ֝דַ֗ר לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃ אִם־אָ֭בֹא בְּאֹ֣הֶל בֵּיתִ֑י אִם־אֶ֝עֱלֶ֗ה עַל־עֶ֥רֶשׂ יְצוּעָֽי׃ אִם־אֶתֵּ֣ן שְׁנַ֣ת לְעֵינָ֑י לְֽעַפְעַפַּ֥י תְּנוּמָֽה׃ עַד־אֶמְצָ֣א מָ֭קוֹם לַי-הוָ֑ה מִ֝שְׁכָּנ֗וֹת לַאֲבִ֥יר יַעֲקֹֽב׃"(תהילים קלב א-ה).

"וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה"(שמואל ב ו ג) - זה מזכיר לנו את העגלה החדשה בה השיבו פלשתים את ארון ד' מגבולם לגבול ישראל (ראה שמואל א ו ז). כשמדובר בקודש אין משתמשים בדבר ישן, בונים עגלה חדשה שתהיה רק לשם הקודש.

פרץ עוזא - לא כל אחד יכול לגשת אל הקודש

"וְעֻזָּ֣א וְאַחְי֗וֹ בְּנֵי֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב נֹהֲגִ֖ים אֶת־הָעֲגָלָ֥ה חֲדָשָֽׁה׃ ...וְדָוִ֣ד ׀ וְכָל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל מְשַֽׂחֲקִים֙ לִפְנֵ֣י יְ-הוָ֔ה בְּכֹ֖ל עֲצֵ֣י בְרוֹשִׁ֑ים וּבְכִנֹּר֤וֹת וּבִנְבָלִים֙ וּבְתֻפִּ֔ים וּבִמְנַֽעַנְעִ֖ים וּֽבְצֶלְצֶלִֽים׃"(שמואל ב ו ג,ה) - דוד וכל בית ישראל ניגנו, שרו ושמחו. והנה באמצע הדרך נטה הארון הצידה ועוזא הזדרז ליישרו שמא ייפול. עוזא נענש על מעשהו, עליו היה להזהר, לא כך ניגשים אל הקודש, לא כל אחד יכול לגשת ולגעת בארון ד' - "וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְ-הוָה֙ בְּעֻזָּ֔ה וַיַּכֵּ֥הוּ שָׁ֛ם הָאֱ-לֹהִ֖ים עַל־הַשַּׁ֑ל וַיָּ֣מָת שָׁ֔ם עִ֖ם אֲר֥וֹן הָאֱ-לֹהִֽים׃"(שמואל ב ו ז).

דוד הבין שמשהו כאן לא בסדר, לכן החליט להשהות את העלאת הארון לירושלים. הוא לא העלה אותו לעיר דוד, מחשש שאינו ראוי לכך, ובאופן זמני הפקיד אותו אצל עובד אדום הגיתי.

כבודה של תורה

לאחר פרץ עוזא, הופקד הארון אצל עובד אדום הגיתי. מאז, החל ביתו להתברך בצורה מופלאה. חז"ל אומרים (ברכות סג:, במדבר רבה פרשה ד אות כ) שבאותם שישה חודשים נכנסה אשתו של עובד אדום להריון ויחד איתה נכנסו כל כלותיה להריון. היו לה שמונה כלות וכולן ילדו, כל אחת שישה בנים. בכך לא תמה הברכה, בתקופת שלמה המלך זכה עובד אדום לעבוד עם שישים ושנים בחורים, כולם בנים ונכדים שלו, בבית המקדש. הכל בזכות אותה תקופה בה שהה ארון ד' בביתו. הוא נהג כלפי ארון ד' בצורה מאוד מכבדת - כל יום היה מנקה את מקום הארון ומבריקו, שחלילה לא יהיה איזה לכלוך, ולו הקטן ביותר, שיפגע בכבוד הראוי לארון ד'.

ב"ספר חסידים" (קכח) מסופר שרבו של רש"י היה מנקה את האבק שלפני ארון הקודש בזקנו, כדי להראות כמה אנחנו מנמיכים את הראש בפני התורה. כמה צריך להזהר בכבודה של תורה. על המשנה בפרקי אבות "כל המכבד את התורה - גופו מכובד על הבריות, וכל המחלל את התורה - גופו מחולל על הבריות"(פרקי אבות ד ו) כותב רש"י: מה זה "מכבד את התורה"? אם אדם רואה ספר קודש הפוך והוא מיישר אותו, זה לא התורה, זה הספר; התורה היא רוחנית, ואף על פי כן, מי ששומר על הספר שיהיה נקי, שלא יהיה מקופל - גופו מכובד על הבריות.

העלאת הארון המחודשת – בזהירות רבה

משראה דוד את הברכה הגדולה שבאה לעובד, הבין דוד שד' רוצה בישראל, ומה שארע בדרך, בשעה שהעלו את ארון ד', היה בגלל חטא פרטי. אם לא היו ישראל ראויים, אם חרון אף ד' היה בגלל פגם ציבורי, לא היה ד' מברך את עובד, שכן בזמן של כעס אין ד' מברך. כיון שכך, החליט דוד לשוב ולהעלות את ארון ד'.

דוד לא מוותר, הייתה לו תוכנית, היא נכשלה פעם אחת, והוא מנסה פעם שניה. הפעם דוד נזהר מאוד. כל שישה צעדים מקריבים קרבן, מרגישים אחריות; מי שנכווה ברותחין, נזהר בפושרין (ברכות טז:). מעלים את הארון ברגל, לא בעגלה. הכהנים מחזיקים את הארון בעצמם. דוד מבין שעבור הפלשתים היה נכון לשים את הארון על העגלה, כי היה נגרם יותר חילול השם אם היו לוקחים את הארון בידיהם הטמאות; יותר מכובד שהבהמות יישאו את הארון מאשר שהפלשתים ישאוהו. אבל בישראל מוטב שהכהנים ישאו ולא בהמות.

כשמדובר בכבוד ד' - אין לדוד כבוד משלו

"וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד׃"(שמואל ב ו יד) - דוד התלבש בבגד של כהנים, הוא לבש אפוד בד, בגד שדומה לבגדי הכהנים [לא בבגדי כהונה ממש, זה אסור(שמואל ב ו ד; רד"ק שם)], כדי להראות שלפני ארון ד' הוא מרגיש כמו כהן שעובד את ד' ולא כמו מלך.

דוד ליווה את ארון ד' יחד עם כולם: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ד' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר". הם הלכו בדרך - מבית עובד אדום ועד ירושלים - וכל שישה צעדים הקריבו קרבנות ולאורך כל הדרך דוד ניגן ורקד. משהגיע ארון ד' לעיר דוד, ראתה מיכל את דוד המלך רוקד בהתלהבות ברחובה של עיר עם כל האנשים. היא הביטה בו בזלזול. הרי מלך צריך להיות מכובד ולא לנהוג כך ברשות הרבים. 

"וּמִיכַ֨ל בַּת־שָׁא֜וּל"(שמואל ב ו טז) - אפשר היה להסתפק בשמה, מדוע חשוב לציין כאן את עובדת היותה בת שאול? נראה שהכתוב רומז לנו שכשלונה נבע מהיותה בת שאול. כיון שמיכל בת מלך וגדלה בבית המלכות, היא היתה רגישה מאוד לגינוני המלכות; מלך צריך מאוד להיזהר שלא לעשות דבר בחברת אנשים; מלך לא אוכל בחברת אנשים, לא מתלבש כשאנשים נוספים נמצאים אתו. כאן בא דוד, המלך החדש, ורוקד ברחובה של עיר - זה לא מתאים למלך. 

מיכל יצאה לקראתו, ולמרות שהיא אשתו והוא מלך, אמרה לו מה שחשבה בלבה פנימה, היא זלזלה בו, "מַה־נִּכְבַּ֨ד הַיּ֜וֹם מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר נִגְלָ֤ה הַיּוֹם֙ לְעֵינֵ֨י אַמְה֣וֹת עֲבָדָ֔יו כְּהִגָּל֥וֹת נִגְל֖וֹת אַחַ֥ד הָרֵקִֽים׃"(שמואל ב ו כ) - אתה כמו אחד מהאנשים ברחוב, אתה מתנהג כמו אחד מההמון, הרי אתה מלך ישראל, אתה לא מתבייש?! נשים הולכות בדרך ומוחאות לך כפיים. אתה רוצה לעשות רושם על אנשים? איזה מין מלך אתה?

דוד השיב למיכל: אל תשכחי שד' בחר אותי יותר מבית אביך. אנשי בית אביך דאגו לכבוד שלהם, ואני דואג לכבוד ד'. כשמדובר בכבוד ד' - אין לי כבוד משלי. המדרגה שלי לא עומדת מול ארון ד'. יתרה מזאת, "וּנְקַלֹּ֤תִי עוֹד֙ מִזֹּ֔את וְהָיִ֥יתִי שָׁפָ֖ל בְּעֵינָ֑י"(שמואל ב ו כב), אני מוכן להיות עוד פחות מזה, האנשים האלה מישראל שאת רואה אותם כאנשים פשוטים, בשבילי זה כבוד גדול לרקוד לצדם כי הם הולכים לפני ארון ד'. עם ישראל איננו המון עם, הם לא אנשים פשוטים, לצדם אני מוכן לרקוד ולהשפיל את עצמי, אני מרגיש שזה כבוד גדול בשבילי, להשפיל את עצמי לפני ריבונו של עולם. 

הנביא אומר לנו שמיכל נענשה על התנהגותה, "וּלְמִיכַל֙ בַּת־שָׁא֔וּל לֹֽא־הָ֥יָה לָ֖הּ יָ֑לֶד עַ֖ד י֥וֹם מוֹתָֽהּ׃"(שמואל ב ו כב). מיכל הבינה את מעלת המלכות, אבל לא את מעלתו של דוד, ולא את מעלתה של מלכות ישראל. מלך שמכיר עד כמה גדול ערכה של תורה, יותר מכהונה ויותר ממלכות, מלך כזה הוא באמת מלך שראוי למלוך על ישראל, הוא מבין שהמלכות של ישראל אינה דומה למלכות של גויים, הוא מלך בזכות האומה, בזכות מלכות שמים שמתגלה בישראל שהוא עם התורה.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך