לפרק ב'
בתום האבל עלה דוד, בשאלת פי ה', אל העיר חברון, שם נמשח למלך על ידי בני שבטו. העובדה שדוד נזהר לא לדרוש את המלכות הכוללת בעצמו, גם הפעם הזו וגם בהזדמנויות אחרות, ענינה בהבנה עמוקה ורגישה הן לתפקיד המלכות בהופעת כוחות האומה(ועל כן הוא נדרש להסכמת האומה כתנאי הכרחי), והן לרגישות כלפי משפחת שאול, שבטו, שריו ועבדיו שכאבו את מותו. רגישות זו הופיעה גם בברכה ששלח דוד לאנשי יבש גלעד בעבור מצות גמילות החסד שזכו לה בהצלת גופתו של שאול ובקבורתה.
בינתיים, שר צבא שאול, אבנר בן נר, המליך את אישבושת, בנו האחרון של שאול על שארית הארץ שנותרה בידי ישראל: עבר הירדן, עמק יזרעאל והרי אפרים ובנימין. אולם, כתוצאה מחשדות פרצה מלחמה בין שתי המלכויות הישראליות, ונסתיימה בנצחון מוחלט של עבדי דוד. בחכמתו וברגישותו לא ניצל דוד את נצחונו להתפשטות על חשבון המלכות השניה.