דוד מושמט ממלחמת פלשתים בישראל
ראינו בפרק כ"ז שדוד הצטרף לאכיש מלך גת תוך הבטחה שהוא יעזור לו להלחם בשאול מלך ישראל. בפרק הקודם נאמר: "וַיִּקְבְּצ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַצָּבָ֔א לְהִלָּחֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֤אמֶר אָכִישׁ֙ אֶל־דָּוִ֔ד יָדֹ֣עַ תֵּדַ֗ע כִּ֤י אִתִּי֙ תֵּצֵ֣א בַֽמַּחֲנֶ֔ה אַתָּ֖ה וַֽאֲנָשֶֽׁיךָ׃" (שמואל א כח א), וביאור "בַֽמַּחֲנֶ֔ה" הוא הקו האחורי, היכן שהמלך נמצא. ובאמת נאמר מיד: "לָכֵ֗ן שֹׁמֵ֧ר לְרֹאשִׁ֛י אֲשִֽׂימְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים:", כלומר דוד נמצא בקו האחורי ליד המלך, ושם הרי אין חשש שיצטרך להלחם ולהרוג חיילים יהודים.
בפרקנו נאמר: "וְסַרְנֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ עֹֽבְרִ֔ים לְמֵא֖וֹת וְלַֽאֲלָפִ֑ים וְדָוִ֣ד וַֽאֲנָשָׁ֗יו עֹ֥בְרִ֛ים בָּאַֽחֲרֹנָ֖ה עִם־אָכִֽישׁ׃" (שמואל א כט א) – כלומר דוד נמצא בקו האחורי יחד עם המלך.
הקשה רלב"ג איך הסכים בכלל דוד ללכת עם אכיש להלחם בישראל. התשובה: מחשבת דוד בלכתו היא להיות לשטן לפלשתים ולסכל עצתם על ישראל [ועיין בעקידה מה שכתב לעומת הרלב"ג]. לפי מה שהבאנו לעיל שדוד שימש רק שומר ראש לאכיש בקו האחורי יש לומר שהיה ברור לו שלא יצטרך לפגוע בחיילי ישראל.
סרני פלשתים חוששים מדוד ורוצים שאכיש יגרש אותו מן המחנה הפלשתי: "הָשֵׁ֣ב אֶת־הָאִ֗ישׁ וְיָשֹׁב֙ אֶל־מְקוֹמוֹ֙... וְלֹֽא־יֵרֵ֤ד עִמָּ֨נוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה" (שמואל א כט ד). הם מבקשים מאכיש לסלקו גם מהקו האחורי כדי שילך לגמרי ולא יישאר ביניהם.
אכיש מקיים בקשתם: "וְעַתָּ֥ה שׁ֖וּב וְלֵ֣ךְ בְּשָׁל֑וֹם... וְעַתָּה֙ הַשְׁכֵּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְעַבְדֵ֥י אֲדֹנֶ֖יךָ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ אִתָּ֑ךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּ֣ם בַּבֹּ֔קֶר וְא֥וֹר לָכֶ֖ם וָלֵֽכוּ׃"(שמואל א כט ז,י). אכיש מבקש מדוד ללכת לגמרי, גם הוא וגם אנשיו. ואכן: "וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד ה֤וּא וַֽאֲנָשָׁיו֙ לָלֶ֣כֶת בַּבֹּ֔קֶר לָשׁ֖וּב..." (שמואל א כט יא).
יש לומר שרואים כן חסד ה' שדוד הוצרך ללכת ממחנה פלשתים, כדי שבקרב ישראל לא יגידו עליו שהיה שותף עם הפלשתים במלחמתם בישראל.
כתב ר' יצחק עראמה:
ועתה פקח עיניך וראה כמה נתעצמה בידו זאת התכונה השלמה ואיך הסכימה עמו דעת קונו בה במלחמת אכיש מלך פלשתים עם שאול וכל ישראל (שם כ"ח) כי הוא כבר היה שם בצרה עצומה בעיני לא ראיתי כמוה בכל הבאות עליו מיום היותו לאיש לפי הראוי והמחוייב מדרך השכל והוא כי אכיש שקרא לו ללכת עמו למלחמה עם שאול מלכו וחמיו ועם עם ה' כלו היוצאים עמו ואוי לו אם יודה לבא עמו ואוי לו אם לא יודה והוא כבר קבלו בארצו ומקומו בברחו מפניו וגמל עמו חסד ואמת. ואין לומר שהיה בדעתו להלחם עם עם ה' אלהיו ולא ג"כ ליהפך אל האויב כי תהיה בגידה גדולה. והנה הוא ע"ה קבל עליו לבא עמו בהשענו על אלהיו יסבב פני הדבר אל אשר יהיה הישר והטוב לעשותו וכן עשה כי עיני ה' אל צדיקים ולא יאונה להם כל און ונתן בלב עבדי אכיש שיחזיקוהו בבוגד ויאמרו לאדוניהם במה יתרצה זה אל אדוניו הלא בראשי האנשים האלה (שם) והמלך על כן צוה לו לשוב וכבר הפציר בו דוד ולא קבלו. וכבר הוציאו האל ית' משני הענינים. ואחשוב שלזה נתנבא באומרו אל שאול מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך (שם כ"ד) לומר כי מן הרשעים האלו עבדי אכיש יצא רשע החשד הזה וימנעוני מצאת עמהם למלחמה אשר תפול בה. ויראה כי לזה כוון במה שאמר בדברי הימים (א' י"ב) וממנשה נפלו על דוד בבוא עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום כי בעצה שלחוהו סרני פלשתים לאמר בראשינו יפול אל אדוניו שאול. וזו היא מדה שלימה בכל כיוצא בזה כשיגיע האדם אל סוף מה שבידו לעשות יבטח בשם ה' וישען באלהיו יגמר בעדו ע"י התפלה והתחינה אליו ית' והוא בהשגחתו ישמע בקולו ויגמר בעדו כמו שעשה לדוד בזה שהצילו מנפול בידי חטא ובגידה...
(עקידת יצחק שער כ"ו)