תנ"ך על הפרק - שמואל א יח - דוד מספר ליהונתן דבר משיחתו / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל א יח

250 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֗י כְּכַלֹּתוֹ֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־שָׁא֔וּל וְנֶ֙פֶשׁ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן נִקְשְׁרָ֖ה בְּנֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑דויאהבווַיֶּאֱהָבֵ֥הוּיְהוֹנָתָ֖ן כְּנַפְשֽׁוֹ׃וַיִּקָּחֵ֥הוּ שָׁא֖וּל בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וְלֹ֣א נְתָנ֔וֹ לָשׁ֖וּב בֵּ֥ית אָבִֽיו׃וַיִּכְרֹ֧ת יְהוֹנָתָ֛ן וְדָוִ֖ד בְּרִ֑ית בְּאַהֲבָת֥וֹ אֹת֖וֹ כְּנַפְשֽׁוֹ׃וַיִּתְפַּשֵּׁ֣ט יְהוֹנָתָ֗ן אֶֽת־הַמְּעִיל֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַֽיִּתְּנֵ֖הוּ לְדָוִ֑ד וּמַדָּ֕יו וְעַד־חַרְבּ֥וֹ וְעַד־קַשְׁתּ֖וֹ וְעַד־חֲגֹרֽוֹ׃וַיֵּצֵ֨א דָוִ֜ד בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁלָחֶ֤נּוּ שָׁאוּל֙ יַשְׂכִּ֔יל וַיְשִׂמֵ֣הוּ שָׁא֔וּל עַ֖ל אַנְשֵׁ֣י הַמִּלְחָמָ֑ה וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י כָל־הָעָ֔ם וְגַ֕ם בְּעֵינֵ֖י עַבְדֵ֥י שָׁאֽוּל׃וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗ם בְּשׁ֤וּב דָּוִד֙ מֵהַכּ֣וֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַתֵּצֶ֨אנָה הַנָּשִׁ֜ים מִכָּל־עָרֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙לשורלָשִׁ֣ירוְהַמְּחֹל֔וֹת לִקְרַ֖את שָׁא֣וּל הַמֶּ֑לֶךְ בְּתֻפִּ֥ים בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְשָׁלִשִֽׁים׃וַֽתַּעֲנֶ֛ינָה הַנָּשִׁ֥ים הַֽמְשַׂחֲק֖וֹת וַתֹּאמַ֑רְןָ הִכָּ֤ה שָׁאוּל֙באלפובַּאֲלָפָ֔יווְדָוִ֖ד בְּרִבְבֹתָֽיו׃וַיִּ֨חַר לְשָׁא֜וּל מְאֹ֗ד וַיֵּ֤רַע בְּעֵינָיו֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וַיֹּ֗אמֶר נָתְנ֤וּ לְדָוִד֙ רְבָב֔וֹת וְלִ֥י נָתְנ֖וּ הָאֲלָפִ֑ים וְע֥וֹד ל֖וֹ אַ֥ךְ הַמְּלוּכָֽה׃וַיְהִ֥י שָׁא֖וּלעוןעוֹיֵ֣ןאֶת־דָּוִ֑ד מֵהַיּ֥וֹם הַה֖וּא וָהָֽלְאָה׃וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַתִּצְלַ֣ח רוּחַ֩ אֱלֹהִ֨ים ׀ רָעָ֤ה ׀ אֶל־שָׁאוּל֙ וַיִּתְנַבֵּ֣א בְתוֹךְ־הַבַּ֔יִת וְדָוִ֛ד מְנַגֵּ֥ן בְּיָד֖וֹ כְּי֣וֹם ׀ בְּי֑וֹם וְהַחֲנִ֖ית בְּיַד־שָׁאֽוּל׃וַיָּ֤טֶל שָׁאוּל֙ אֶֽת־הַחֲנִ֔ית וַיֹּ֕אמֶר אַכֶּ֥ה בְדָוִ֖ד וּבַקִּ֑יר וַיִּסֹּ֥ב דָּוִ֛ד מִפָּנָ֖יו פַּעֲמָֽיִם׃וַיִּרָ֥א שָׁא֖וּל מִלִּפְנֵ֣י דָוִ֑ד כִּֽי־הָיָ֤ה יְהוָה֙ עִמּ֔וֹ וּמֵעִ֥ם שָׁא֖וּל סָֽר׃וַיְסִרֵ֤הוּ שָׁאוּל֙ מֵֽעִמּ֔וֹ וַיְשִׂמֵ֥הוּ ל֖וֹ שַׂר־אָ֑לֶף וַיֵּצֵ֥א וַיָּבֹ֖א לִפְנֵ֥י הָעָֽם׃וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל־דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ׃וַיַּ֣רְא שָׁא֔וּל אֲשֶׁר־ה֖וּא מַשְׂכִּ֣יל מְאֹ֑ד וַיָּ֖גָר מִפָּנָֽיו׃וְכָל־יִשְׂרָאֵל֙ וִיהוּדָ֔ה אֹהֵ֖ב אֶת־דָּוִ֑ד כִּֽי־ה֛וּא יוֹצֵ֥א וָבָ֖א לִפְנֵיהֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד הִנֵּה֩ בִתִּ֨י הַגְּדוֹלָ֤ה מֵרַב֙ אֹתָהּ֙ אֶתֶּן־לְךָ֣ לְאִשָּׁ֔ה אַ֚ךְ הֱיֵה־לִּ֣י לְבֶן־חַ֔יִל וְהִלָּחֵ֖ם מִלְחֲמ֣וֹת יְהוָ֑ה וְשָׁא֣וּל אָמַ֗ר אַל־תְּהִ֤י יָדִי֙ בּ֔וֹ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל מִ֤י אָֽנֹכִי֙ וּמִ֣י חַיַּ֔י מִשְׁפַּ֥חַת אָבִ֖י בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־אֶהְיֶ֥ה חָתָ֖ן לַמֶּֽלֶךְ׃וַיְהִ֗י בְּעֵ֥ת תֵּ֛ת אֶת־מֵרַ֥ב בַּת־שָׁא֖וּל לְדָוִ֑ד וְהִ֧יא נִתְּנָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל הַמְּחֹלָתִ֖י לְאִשָּֽׁה׃וַתֶּאֱהַ֛ב מִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֶת־דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֣דוּ לְשָׁא֔וּל וַיִּשַׁ֥ר הַדָּבָ֖ר בְּעֵינָֽיו׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶתְּנֶ֤נָּה לּוֹ֙ וּתְהִי־ל֣וֹ לְמוֹקֵ֔שׁ וּתְהִי־ב֖וֹ יַד־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיֹּ֤אמֶר שָׁאוּל֙ אֶל־דָּוִ֔ד בִּשְׁתַּ֛יִם תִּתְחַתֵּ֥ן בִּ֖י הַיּֽוֹם׃וַיְצַ֨ו שָׁא֜וּל אֶת־עֲבָדָ֗ו דַּבְּר֨וּ אֶל־דָּוִ֤ד בַּלָּט֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה חָפֵ֤ץ בְּךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְכָל־עֲבָדָ֖יו אֲהֵב֑וּךָ וְעַתָּ֖ה הִתְחַתֵּ֥ן בַּמֶּֽלֶךְ׃וַֽיְדַבְּר֞וּ עַבְדֵ֤י שָׁאוּל֙ בְּאָזְנֵ֣י דָוִ֔ד אֶת־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד הַֽנְקַלָּ֤ה בְעֵֽינֵיכֶם֙ הִתְחַתֵּ֣ן בַּמֶּ֔לֶךְ וְאָנֹכִ֖י אִֽישׁ־רָ֥שׁ וְנִקְלֶֽה׃וַיַּגִּ֜דוּ עַבְדֵ֥י שָׁא֛וּל ל֖וֹ לֵאמֹ֑ר כַּדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה דִּבֶּ֥ר דָּוִֽד׃וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל כֹּֽה־תֹאמְר֣וּ לְדָוִ֗ד אֵֽין־חֵ֤פֶץ לַמֶּ֙לֶךְ֙ בְּמֹ֔הַר כִּ֗י בְּמֵאָה֙ עָרְל֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים לְהִנָּקֵ֖ם בְּאֹיְבֵ֣י הַמֶּ֑לֶךְ וְשָׁא֣וּל חָשַׁ֔ב לְהַפִּ֥יל אֶת־דָּוִ֖ד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּֽים׃וַיַּגִּ֨דוּ עֲבָדָ֤יו לְדָוִד֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיִּשַׁ֤ר הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י דָוִ֔ד לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וְלֹ֥א מָלְא֖וּ הַיָּמִֽים׃וַיָּ֨קָם דָּוִ֜ד וַיֵּ֣לֶךְ ׀ ה֣וּא וַאֲנָשָׁ֗יו וַיַּ֣ךְ בַּפְּלִשְׁתִּים֮ מָאתַ֣יִם אִישׁ֒ וַיָּבֵ֤א דָוִד֙ אֶת־עָרְלֹ֣תֵיהֶ֔ם וַיְמַלְא֣וּם לַמֶּ֔לֶךְ לְהִתְחַתֵּ֖ן בַּמֶּ֑לֶךְ וַיִּתֶּן־ל֥וֹ שָׁא֛וּל אֶת־מִיכַ֥ל בִּתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃וַיַּ֤רְא שָׁאוּל֙ וַיֵּ֔דַע כִּ֥י יְהוָ֖ה עִם־דָּוִ֑ד וּמִיכַ֥ל בַּת־שָׁא֖וּל אֲהֵבַֽתְהוּ׃וַיֹּ֣אסֶף שָׁא֗וּל לֵרֹ֛א מִפְּנֵ֥י דָוִ֖ד ע֑וֹד וַיְהִ֥י שָׁא֛וּל אֹיֵ֥ב אֶת־דָּוִ֖ד כָּל־הַיָּמִֽים׃וַיֵּצְא֖וּ שָׂרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיְהִ֣י ׀ מִדֵּ֣י צֵאתָ֗ם שָׂכַ֤ל דָּוִד֙ מִכֹּל֙ עַבְדֵ֣י שָׁא֔וּל וַיִּיקַ֥ר שְׁמ֖וֹ מְאֹֽד׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

דוד מספר ליהונתן דבר משיחתו

דוד ידע כי כל עוד שאול חי הוא(דוד) ימשיך למלוך בכח ולא בפועל, כי שאול עודנו מלך. בפועל אין שאול יכול לתפקד כראוי. הרוח הרעה השורה עליו מפריעה לו מאד. אנשים אחרים צריכים לבצע את מירב התפקידים שהיו מוטלים על המלך, בכל זאת דוד שנמשח למלך על ידי שמואל לא יוכל למלא תפקיד זה בחיי שאול. שמואל לא רצה לגלות לשאול מי האדם שימלוך במקומו ומסתפק במשפט מעורפל: "לרעך הטוב ממך"(שמואל א טו כח), בכל זאת הנביא אמר למלך כי אדם אשר יקרע את כנף מעילו הוא אשר ימלוך תחתיו. משיחת דוד נעשית בצנעה והנביא נקט באמצעי הסתרה והסואה(כמו עגלת הבקר שלקח עמו) כדי ששאול ושום אדם אחר(פרט למשפחת ישי, ולפי דעה אחת גם הם לא ידעו) לא ידע על  דבר משיחתו של דוד. לאחר שדוד עבר להיות מנגן בבית שאול, הבחין דוד שהולך ונרקם קשר בינו ובין יורש העצר בבית שאול והוא יהונתן. דוד בקש משמואל להרשות לו לספר את דבר משיחתו לפחות לאדם אחד, והנביא הסכים. עתה, לאחר המלחמה, מספר לנו הכתוב שנפש דוד נקשרה בנפש יהונתן. דוד ראה את טוהר נפשו של יהונתן, את מידותיו הנעלות, צדקותו, אמיתות דרכו ויראת ה׳ הטהורה שלו והחליט שהוא יהיה האיש שיספר לו את דבר משיחתו למלך, למרות שהדבר אמור לפגוע בו ישירות, כי הוא צריך להיות יורש העצר. דוד ידע כי יהונתן הצדיק יקבל את רצון ה׳ שדוד ימלוך ולא חשש כלל פן יבולע לו אם יספר ליהונתן דבר משיחתו. המקובלים מסבירים כי דוד ויהונתן הנם משרש נשמה משותף לכן מצאו שפה משותפת ואהבו זה את זה אהבת נפש. כאמור גם נשמות שאול ושמואל באו משרש אחד ולכן שמואל לא נח ולא שקט עד אשר הביא את שאול למחיצתו.

דוד הופתע מן היחס החם שזכה לו בבית שאול. יהונתן הלביש את דוד את מדיו וחגר לו את חרבו. יהונתן סמל במעשיו אלה כי דוד צריך למלוך אחרי שאול ולא הוא. יהונתן אהב את דוד יותר מאשר את עצמו. הוא עשה זאת בנגוד לדרכי תגובה של אנשים רגילים וזאת משום רצון ה׳. כיון שידע יהונתן שדוד הוא המלך המיועד סילק הצידה את הנגיעות ונהג כפי רצון ה׳. הוא התגבר גם על רגשי הלב ולא רק על השכל הקר. לכל אורך הדרך שמר יהונתן על דוד. הוא הדף את טענות שאול ועמד בפרץ כדי שלא יאונה לדוד כל רע. יהונתן ודוד כורתים ברית במגמה לסייע לדוד להגיע למלוכה מפני שהקב"ה רוצה כך. בכל הזדמנות הדגיש יהונתן את אהבתו לדוד ואפילו הגיע לסכנת נפשות כאשר שאול השליך לעברו את החנית(שמואל א כ לג). כאשר דוד בורח מפני שאול וחייו היו בסכנה, יזם יהונתן פגישה עמו בחורשה ושם חדש את הברית עמו. יהונתן בטוח ששאול לא יוכל לדוד כי הקב"ה רוצה שימלוך משום שנמשח על ידי נביא ואי אפשר לבטל מעשה שנעשה. יהונתן מבטיח לדוד כי הוא ימלוך כלומר שאול לא יצליח למנוע זאת ממנו וגם יהונתן לא יעמוד בדרכו. להיפך, הוא ישתף אתו פעולה לכל אורך הדרך. הפסוק מספר: "ויקם יהונתן בן שאול וילך אל דוד חורשה ויחזק את ידו באלוקים. ויאמר לו: אל תירא כי לא תמצאך יד שאול אבי ואתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה וגם שאול אבי יודע כן. ויכרתו שניהם ברית לפני ה'"(שמואל א כג טז יח). אהבת דוד ויהונתן לא היתה תלויה בדבר לכן לא בטלה לעולם. מצב זה יכל להמשך עד מות שאול, אבל הקב"ה רצה לתת לשטן לנסות שוב את מזלו להפריע להקמת מלכות בית דוד, לפיכך התערערו היחסים בין שאול ודוד והגיעו לשפל חדש.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך