תנ"ך על הפרק - שופטים יג - מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי / הרב אברהם ריבלין שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים יג

224 / 929
היום

הפרק

וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּתְּנֵ֧ם יְהוָ֛ה בְּיַד־פְּלִשְׁתִּ֖ים אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה׃וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה׃וַיֵּרָ֥א מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה אֶל־הָאִשָּׁ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ הִנֵּה־נָ֤א אַתְּ־עֲקָרָה֙ וְלֹ֣א יָלַ֔דְתְּ וְהָרִ֖ית וְיָלַ֥דְתְּ בֵּֽן׃וְעַתָּה֙ הִשָּׁ֣מְרִי נָ֔א וְאַל־תִּשְׁתִּ֖י יַ֣יִן וְשֵׁכָ֑ר וְאַל־תֹּאכְלִ֖י כָּל־טָמֵֽא׃כִּי֩ הִנָּ֨ךְ הָרָ֜ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֗ן וּמוֹרָה֙ לֹא־יַעֲלֶ֣ה עַל־רֹאשׁ֔וֹ כִּֽי־נְזִ֧יר אֱלֹהִ֛ים יִהְיֶ֥ה הַנַּ֖עַר מִן־הַבָּ֑טֶן וְה֗וּא יָחֵ֛ל לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃וַתָּבֹ֣א הָאִשָּׁ֗ה וַתֹּ֣אמֶר לְאִישָׁהּ֮ לֵאמֹר֒ אִ֤ישׁ הָאֱלֹהִים֙ בָּ֣א אֵלַ֔י וּמַרְאֵ֕הוּ כְּמַרְאֵ֛ה מַלְאַ֥ךְ הָאֱלֹהִ֖ים נוֹרָ֣א מְאֹ֑ד וְלֹ֤א שְׁאִלְתִּ֙יהוּ֙ אֵֽי־מִזֶּ֣ה ה֔וּא וְאֶת־שְׁמ֖וֹ לֹֽא־הִגִּ֥יד לִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר לִ֔י הִנָּ֥ךְ הָרָ֖ה וְיֹלַ֣דְתְּ בֵּ֑ן וְעַתָּ֞ה אַל־תִּשְׁתִּ֣י ׀ יַ֣יִן וְשֵׁכָ֗ר וְאַל־תֹּֽאכְלִי֙ כָּל־טֻמְאָ֔ה כִּֽי־נְזִ֤יר אֱלֹהִים֙ יִהְיֶ֣ה הַנַּ֔עַר מִן־הַבֶּ֖טֶן עַד־י֥וֹם מוֹתֽוֹ׃וַיֶּעְתַּ֥ר מָנ֛וֹחַ אֶל־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר בִּ֣י אֲדוֹנָ֔י אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֞ים אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֗חְתָּ יָבוֹא־נָ֥א עוֹד֙ אֵלֵ֔ינוּ וְיוֹרֵ֕נוּ מַֽה־נַּעֲשֶׂ֖ה לַנַּ֥עַר הַיּוּלָּֽד׃וַיִּשְׁמַ֥ע הָאֱלֹהִ֖ים בְּק֣וֹל מָנ֑וֹחַ וַיָּבֹ֣א מַלְאַךְ֩ הָאֱלֹהִ֨ים ע֜וֹד אֶל־הָאִשָּׁ֗ה וְהִיא֙ יוֹשֶׁ֣בֶת בַּשָּׂדֶ֔ה וּמָנ֥וֹחַ אִישָׁ֖הּ אֵ֥ין עִמָּֽהּ׃וַתְּמַהֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁ֑הּ וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּ֨ה נִרְאָ֤ה אֵלַי֙ הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א בַיּ֖וֹם אֵלָֽי׃וַיָּ֛קָם וַיֵּ֥לֶךְ מָנ֖וֹחַ אַחֲרֵ֣י אִשְׁתּ֑וֹ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ הַאַתָּ֥ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־דִּבַּ֥רְתָּ אֶל־הָאִשָּׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר מָנ֔וֹחַ עַתָּ֖ה יָבֹ֣א דְבָרֶ֑יךָ מַה־יִּֽהְיֶ֥ה מִשְׁפַּט־הַנַּ֖עַר וּמַעֲשֵֽׂהוּ׃וַיֹּ֛אמֶר מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה אֶל־מָנ֑וֹחַ מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֶל־הָאִשָּׁ֖ה תִּשָּׁמֵֽר׃מִכֹּ֣ל אֲשֶׁר־יֵצֵא֩ מִגֶּ֨פֶן הַיַּ֜יִן לֹ֣א תֹאכַ֗ל וְיַ֤יִן וְשֵׁכָר֙ אַל־תֵּ֔שְׁתְּ וְכָל־טֻמְאָ֖ה אַל־תֹּאכַ֑ל כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוִּיתִ֖יהָ תִּשְׁמֹֽר׃וַיֹּ֥אמֶר מָנ֖וֹחַ אֶל־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֑ה נַעְצְרָה־נָּ֣א אוֹתָ֔ךְ וְנַעֲשֶׂ֥ה לְפָנֶ֖יךָ גְּדִ֥י עִזִּֽים׃וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־מָנ֗וֹחַ אִם־תַּעְצְרֵ֙נִי֙ לֹא־אֹכַ֣ל בְּלַחְמֶ֔ךָ וְאִם־תַּעֲשֶׂ֣ה עֹלָ֔ה לַיהוָ֖ה תַּעֲלֶ֑נָּה כִּ֚י לֹא־יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי־מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא׃וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל־מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה מִ֣י שְׁמֶ֑ךָ כִּֽי־יָבֹ֥אדבריךדְבָרְךָ֖וְכִבַּדְנֽוּךָ׃וַיֹּ֤אמֶר לּוֹ֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וְהוּא־פֶ֛לִאי׃וַיִּקַּ֨ח מָנ֜וֹחַ אֶת־גְּדִ֤י הָעִזִּים֙ וְאֶת־הַמִּנְחָ֔ה וַיַּ֥עַל עַל־הַצּ֖וּר לַֽיהוָ֑ה וּמַפְלִ֣א לַעֲשׂ֔וֹת וּמָנ֥וֹחַ וְאִשְׁתּ֖וֹ רֹאִֽים׃וַיְהִי֩ בַעֲל֨וֹת הַלַּ֜הַב מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ הַשָּׁמַ֔יְמָה וַיַּ֥עַל מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה בְּלַ֣הַב הַמִּזְבֵּ֑חַ וּמָנ֤וֹחַ וְאִשְׁתּוֹ֙ רֹאִ֔ים וַיִּפְּל֥וּ עַל־פְּנֵיהֶ֖ם אָֽרְצָה׃וְלֹא־יָ֤סַף עוֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה לְהֵרָאֹ֖ה אֶל־מָנ֣וֹחַ וְאֶל־אִשְׁתּ֑וֹ אָ֚ז יָדַ֣ע מָנ֔וֹחַ כִּֽי־מַלְאַ֥ךְ יְהוָ֖ה הֽוּא׃וַיֹּ֧אמֶר מָנ֛וֹחַ אֶל־אִשְׁתּ֖וֹ מ֣וֹת נָמ֑וּת כִּ֥י אֱלֹהִ֖ים רָאִֽינוּ׃וַתֹּ֧אמֶר ל֣וֹ אִשְׁתּ֗וֹ לוּ֩ חָפֵ֨ץ יְהוָ֤ה לַהֲמִיתֵ֙נוּ֙ לֹֽא־לָקַ֤ח מִיָּדֵ֙נוּ֙ עֹלָ֣ה וּמִנְחָ֔ה וְלֹ֥א הֶרְאָ֖נוּ אֶת־כָּל־אֵ֑לֶּה וְכָעֵ֕ת לֹ֥א הִשְׁמִיעָ֖נוּ כָּזֹֽאת׃וַתֵּ֤לֶד הָֽאִשָּׁה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שִׁמְשׁ֑וֹן וַיִּגְדַּ֣ל הַנַּ֔עַר וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוָֽה׃וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְהוָ֔ה לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה־דָ֑ן בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אברהם ריבלין שליט

מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי

לא כל השופטים אשר הושיעו את עם ישראל בתקופת השופטים מזוהים כבני שבט מסוים [למשל: שמגר בן ענת (ג לא); דבורה (ד ד); יפתח (יא א)]. לגבי שמשון, נושא פרקנו, מצויין בתחילת הפרק ובסופו שמוצאו משבט דן. כך בתחילת הפרק: "וַיְהִי֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֧ד מִצָּרְעָ֛ה מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י וּשְׁמ֣וֹ מָנ֑וֹחַ וְאִשְׁתּ֥וֹ עֲקָרָ֖ה וְלֹ֥א יָלָֽדָה׃" (ב), וכך בפסוק האחרון: "וַתָּ֙חֶל֙ ר֣וּחַ יְ-הוָ֔ה לְפַעֲמ֖וֹ בְּמַחֲנֵה־דָ֑ן בֵּ֥ין צָרְעָ֖ה וּבֵ֥ין אֶשְׁתָּאֹֽל׃" (כה). כפי שנראה, התפוח הולם את העץ שעליו גדל, וניסיונותיו של שמשון הולמים את טבעו ואת מהותו של שבט דן כולו.

נדרשים לגנות

על שבט דן מצאנו בדברי חז"ל דברים שאינם מחמיאים:

אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן.
(שמות רבה לא ו)

את הכתוב "וַיְזַנֵּ֤ב בְּךָ֙ כׇּל־הַנֶּחֱשָׁלִ֣ים אַֽחֲרֶ֔יךָ" (דברים כה יח) דרשו: 

שבטו של דן שפלטם הענן, שהיו כולם עובדי עבודה זרה.
(ילקוט שמעוני רמז תתקלח)

וביאר הרב דסלר:

וצריך לדעת שפליטת הענן לא הייתה ניכרת מבחוץ, אלא בפנים הלב, שחסרה להם אותה ההבדלה החמורה מהרגשת דרכי הגויים, דרכי עולם הזה המגושם.
(מכתב מאליהו חלק ב עמוד 267; וראה עוד בית ישי – דרשות חלק א עמוד רמג)

וכן דרשו:

"פֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ... א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְ-הֹוָ֣ה אֱ-לֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם" – זה שבט דן שהיה בו פסל מיכה.
(ספרי דברים כט יז)

גם בפסוק שדרשו חז"ל וגם בפרקנו המילה "משפחה" רומזת לשבט דן, שמנה משפחת אחת בלבד, שנאמר: "וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃" (בראשית מו כג).

העובדה ששבט דן נסע בסוף המחנה נדרשת לטוב ולרע. ברוח מאמרי חז"ל בגנות השבט נדרש גם הכתוב "לאחרונה יסעו" האמור במחנה דן. כך כתב בעל הטורים:

"לאחרונה" פעמיים במסורה: (א) "לָאַחֲרֹנָ֥ה יִסְע֖וּ" (במדבר ב לא). (ב) "לֹֽא־יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן עִ֥ם שֶׁיִּהְי֖וּ לָאַחֲרֹנָֽה׃" (קהלת א יא) – שעמלק היה מסרס שבט דן בעוון פסל מיכה שעמהם. "יִהְיֶ֤ה לָהֶם֙ זִכָּר֔וֹן" – סופי תיבות "המן", שגם הוא ביקש לאבד זכרם.
(בעל הטורים במדבר ב לא; ובדומה בבעל הטורים במדבר י כה)

נדרשים לשבח

אולם רש"י דורשו לשבח:

"מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת" - תלמוד ירושלמי (עירובין ה א): לפי שהיה שבטו של דן מרובה באוכלוסין היה נוסע באחרונה וכל מי שהיה מאבד דבר היה מחזירו לו. 
(רש"י במדבר י כה)

וחז"ל דרשו עוד:

"וּבְנֵי־דָ֖ן חֻשִֽׁים׃" (בראשית מו כג) – זריזים וחריפין, שהיו מרובים כחורשה של קנים.
(בבא בתרא קמג:).

ויונתן הוסיף "ואין מספר למניינם" (תרגום יונתן בראשית מו כג).

שבט דן מנה שישים ושניים אלף ושבע מאות איש, ובכך היה לשבט השני בגודלו, אחרי שבט יהודה. אם כן, משפחת חושים, היחידה בשבט דן, הייתה הגדולה במשפחות עם ישראל.

בגלל ריבוי האנשים במשפחה ובשבט נבחרו בני דן להיות מאסף לכל המחנות להשיב האבדות לבעליהם.

בספרי ח"ן הסבירו שהאבדות ששבט דן עסק בהחזרתן לא היו חפצים גשמיים בעלמא. כך נמסר בשם ר' נחמן מברלסב:

ומה הן האבדות? הן הן הנפשות הנידחות והאובדות שאין להן דורש ומבקש, וכדכתיב (=וככתוב): "צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ היה (הָי֣וּ) עַמִּ֔י" (ירמיה נ ו), וכתיב (=וכתוב): "ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ ...וְאֶת־הַנִּדַּ֙חַת֙ לֹ֣א הֲשֵׁבֹתֶ֔ם וְאֶת־הָאֹבֶ֖דֶת לֹ֣א בִקַּשְׁתֶּ֑ם... וַתְּפוּצֶ֖ינָה מִבְּלִ֣י רֹעֶ֑ה", ואילו שבט דן היה מטפל בהן להחזירן למוטב... והנה כך היא דרכו של עולם, שאלה המתעסקים בזה להתחבר לרשעים, לטפל בהם להחזירם למוטב, נחשדים הם בעיני כל ומטילים בהם שיקוצים והם מוקצים בעם.
(בית ישי – דרשות חלק א' עמוד רמד)

וכן כתב הרב דסלר:

נאמר עליו מאסף לכל המחנות, שהיה עוסק בהחזרת הנפלטים אל תחת כנפי הענן, להביאם אל מדרגת אותה קדושה הרמה... והנה מתגלה לנו כאן דבר עמוק, שדווקא משום שהייתה בשבט דן קצת בחינה דקה של ירידה [במדרש נקרא "ירוד שבשבטים"], היה ראוי להציל ולהחזיר את נפלטי הענן. כידוע שכדי שהצדיק יוכל להעלות נשמות הנטמעות בעמקי הקליפות, צריך להוריד את עצמו אליהן. אך מאידך גיסא הרי יש בזה סכנה גדולה למי שאיננו נקי. לכן בזה ניכרת גדולתם של שבט דן שהקב"ה יעד להם תפקיד קשה כזה.

מכאן נבין את מאמרי חז"ל המפריזים בכח קדושתו של שמשון:

"דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" (בראשית מט טז) – זה שמשון בן מנוח, כיחידו של עולם. מה יחידו של עולם אינו צריך סיוע, כך שמשון בן מנוח אינו צריך סיוע... לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו וסבור שהוא מלך המשיח, כיוון שראה אותו שמת, אמר, אף זה מת, לִֽישׁוּעָתְךָ֖ קִוִּ֥יתִי יְ-הוָֽה׃" (בראשית מט יח).
(בראשית רבה צח יח-יט)

הרב דסלר הוסיף:

היה בחלקו גם בחינת תיקון חטא הנחש, כמפורש בברכת יעקב, "יְהִי־דָן֙ נָחָ֣שׁ עֲלֵי־דֶ֔רֶךְ", פירוש, שהוא עצמו יתקן... עד שיהיה בחינת נחש מצד הקדושה, היינו שיהפך גם הרע לטוב... בגדולת קדושתו יכול היה שמשון לצאת מבחינת הענו, השמירה, ולרדת אל הנחשלים ואל מקומות הטומאה ולא יכשל, ואמרו חז"ל: "שהייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג" (סוטה ט:)

מכאן נבין גם את הקשר של שמשון ושל שבט דן לשבט יהודה. לעיל ראינו את הניגוד בין יהודה, הגדול שבשבטים, לבין דן, הירוד שבשבטים. חז"ל הדגישו שבבניין המשכן והמקדש חברו שניהם כאחד [במשכן: בצלאל ואהליאב, ראה רש"י שמות לה לד. במקדש: שלמה וחירם, ראה דברי הימים ב ב יג], וכן בשמשון:

"דָּ֖ן יָדִ֣ין עַמּ֑וֹ כְּאַחַ֖ד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃" (בראשית מט טז) – כמיוחד שבשבטים זה יהודה. "מִמִּשְׁפַּ֥חַת הַדָּנִ֖י" – אינו אומר 'משבט', מלמד שהיה אביו של מנוח מדן ואמו מיהודה. וכן מנוח היה מדן ואשתו מיהודה.
(במדבר רבה י ה)

והיה שמשון מסוגל כנראה לרדת מטה מטה, כמו דרכו של המשיח שבא בסבכים ועקלקלות ולהעלות משם את ניצוצות הקדושה. אך במה שנתגאה במעלתו – נפל:

שמשון, במה שנתגאה, בו נפרעו ממנו, שנאמר: "קַֽח־לִ֔י כִּֽי־הִ֖יא יָשְׁרָ֥ה בְעֵינָֽי׃", לפיכך נקרו את עיניו.
(תנחומא בשלח יב)

העיסוק בחומרים הטמאים מחייב קדושה כה גבוהה וחוסר נגיעה מוחלט, שגם לשמשון הייתה זו משימה כבדה מדי:

כתיב: "וַיֵּ֥רֶד שִׁמְשׁ֖וֹן תִּמְנָ֑תָה" (שופטים יד א), וכתיב [ביהודה]: "הִנֵּ֥ה חָמִ֛יךְ עֹלֶ֥ה תִמְנָ֖תָה"(בראשית לח יג). אמר רבי אלעזר: שמשון שנתגנה בה כתיב ביה (=כתוב בו) ירידה. יהודה שנתעלה בה, כתיב ביה (=כתוב בו) עליה.
(סוטה י.).

בדרך המשיח יהודה עולה ושמשון יורד.

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך