לפרק כ"ב
לאחר בירור הגבול בין בית אברהם לגויי הארץ ובין נחלת אברהם לחלק הגויים, הגיע הזמן לעלייה אל המעלה התכליתית שבה מתגלה חלק ד' השוכן בתוך ישראל. שני הבירורים נדרשים לצורך השראת השכינה, השורה בגבולה המיוחד לה הן בעמים והן בארצות. על היותם של ישראל חלק ד' מכל העמים נאמר בפרשת האזינו: "כִּ֛י חֵ֥לֶק יְ-הוָ֖ה עַמּ֑וֹ"(דברים לב ט). על קביעת השכינה בארץ ישראל לגבולותיה נאמר בספר מלאכי: "יִגְדַּ֣ל יְ-הוָ֔ה מֵעַ֖ל לִגְב֥וּל יִשְׂרָאֵֽל׃"(מלאכי א ה).
בספר דברים נלמד כי הזכות לעלות אל מקום המקדש הקבוע מותנית בבירור ביטחוני של ישראל בין עמי האזור, כמו שנאמר: "וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹֽיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח׃ וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ יְ-הוָ֨ה אֱ-לֹֽהֵיכֶ֥ם"(דברים יב י-יא). גם בפרקנו, בעקבות ייצובו של בית אברהם המיוחד בגבולות ארץ הקודש אנו זוכים להגיע אל נקודת המוקד, לבה של הארץ: הר המוריה, מקום המקדש.
פרשת העקדה
העלייה אל מקום הקודש הייתה כרוכה בניסיון יחיד במינו שהוציא מן ההעלם אל הגילוי את גודל נשמתם של אברהם ויצחק. הופעה מקודשת ומעולה מסוג זה הינה בבחינת בריאה חדשה, שלעומתה מתגלה העולם הקודם כמסגרת בלבד, כבמה המשמשת לעליית האדם התכליתי, בחיר ד'.
מתוך כך פותחת פרשת העקדה במילים "אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה"(א), המלמדות על היותם של כל המאורעות הקודמים בגדר הכנה בלבד. כמו כן משתמשת התורה כאן בשם "אֱ-לֹהִים"(א;ג;ח), השם שהכרנו בבריאת העולם כיוצר, מחדש וגורם להופעת הכוחות הגדולים מן הנסתר אל הנגלה; ואכן, בפרשת העקדה תופיע נשמה עצומה שאין דומה לה מאז בריאת העולם.
בציווי מיוחד במינו נקרא אברהם לקחת ברצונו החופשי את בנו היקר והנבחר, אשר אושר בדבר ד' בפרק הקודם בתואר זרעו המיוחד של אברהם – "כִּ֣י בְיִצְחָ֔ק יִקָּרֵ֥א לְךָ֖ זָֽרַע׃"(בראשית כא יב) – ולהעלותו לעולה. בשעת קודש זו התבררה מעלתו של חבל הארץ הראוי לכך, הקרוי על שם מקום המקדש: "אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה"(ב).
כפי שאנו יודעים מהשתלשלות דברי ימי ישראל, עתידה ירושלים להיבחר רק מתוך שותפות הדוקה בין מעשיהם של ישראל ובין השפע העליון, ועד אז יהיה מקומה נסתר. גם כאן נעלם מאברהם המקום הנבחר, והוא עתיד להתגלות אליו בדבר ד' רק כאשר יוכיח את גודל נפשו בעמידתו בניסיון העקדה.
כמצופה, עומד אברהם ומגלה את הדבקות השלמה ברצון ד', כאשר הוא רותם את כל כוחותיו המוסריים והחומריים לשם מילוי הרצון הא-להי במלוא שלמותו. הוא משכים בבוקר, חובש אֶת־חֲמֹר֔וֹ, לוקח עמו אֶת נְעָרָיו֙ - כדי לקרבם ולחנכם במצוות, וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק הבן האהוב - שעליו נצטווה, מכין עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה ובגבורה קם ויוצא לחיפוש אחר המקום המיועד (ג).
לאחר הליכה של שלושת ימים, שבהם הולך אברהם ומתעלה בפנימיותו מרגע לרגע, הוא זוכה להברקה המראה לו אֶת־הַמָּק֖וֹם – אך מֵרָחֹֽק בלבד (ד). הראייה מֵרָחֹֽק מלמדת אותו כי יש עיכוב בקרבתו אל דבר ד', והוא תולה זאת בנְעָרָיו, שאינם ראויים לשותפות במחזה הגדול אף כצופים מן הצד. משום כך מניח אברהם את נעריו להמתין עִֽם־הַחֲמוֹר, ומבטיח כי לאחר עלייתו עם יצחק הוא עתיד לשוב אליהם (ה). החזרה אליהם היא לטובתם – כדי להעלות גם אותם, על־פי האופן הראוי להארת האור המיוחד לזרע אברהם בעמי הארץ הגויים [לכן נאמר "וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃" (עולת ראיה לרב קוק, פרשת העקדה)].
כעת נוטל אברהם אֶת מכשירי הקרבן ואת יִצְחָ֣ק, ושְׁנֵיהֶם הולכים כאחד למלא את השליחות הנשגבה (ו). ברגע זה נוצר הצורך להבחין בין המדרגות השונות של ישראל – מדרגת המנהיג ומדרגת המונהג. יצחק, שלא זכה להשגה הגדולה ואיננו יודע שעליו לעלות על המזבח כקרבן עולה, שואל את אביו: "הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃"(ז). תשובתו של אברהם מלמדת את יצחק לקבל באמון מלא את דבר ד' (ח). בזאת מתהדקת האחדות הישראלית למרות הבדלי התפיסה הניכרים שבין מנהיגי העדה להמון העם; רק מתוך האחדות הזו הם מגיעים אל המקום ומתחילים לקיים בפועל את דבר ד' (ט) [כדאי לעמוד על הדמיון למעמד הר סיני, שדרש שלושה ימי הכנה, וכן את אחדותם של ישראל כדי לשמוע את דבר ה'].
יצחק נעקד על המזבח (א) ואברהם שולח את ידו למעשה ההקרבה של כל דורותיו, הזרע הנקרא לו ביצחק, לשם שמים (י). ברגע גורלי זה נשלח מלאך ד' (יא) כדי להודיעו שקיומם של ישראל מובטח, ולא רק בשמי־שמים תתעלה מדרגתם אלא גם בחיי הגוף ובירושת הארץ: "כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם... וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו׃"(יז). אמנם הצורך במעשה הקרבה קיים, אך נמצא לו תחליף בדמותו של האיל, שיהיה עולה תמורתו של יצחק (יג).
אַבְרָהָ֛ם קורא את שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם "יְ-הוָ֣ה ׀ יִרְאֶ֑ה"(יד), לשון עתיד; ללמד על ההשפעה העתידה להמשך לעולם מתוך המסירות המופלאה שבמעשה העקדה. כאן נגלה מַלְאַ֥ךְ יְ-הוָ֖ה שֵׁנִ֖ית (טו) וקובע בשבועה שאין לה ביטול (טז) את גורלו של נצח ישראל בהופעתו הלאומית המבורכת ובממשלתו בארץ הקודש (יז). עתיד מבורך וכפול זה ישמש מקור הברכה לכל עממי העולם (יח), כדבר ד' לישעיה הנביא: "וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָֽמְרוּ֙ לְכ֣וּ ׀ וְנַֽעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְ-הוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱ-לֹהֵ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֨נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו..."(ישעיה ב ג).
אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה
לאחר מאורעות העקדה חוזר אברהם עם נעריו לבְאֵר שָׁ֑בַע, גבולה של ישראל (יט), וממשיך במעשיו החינוכיים לפי יכולת הקיבול של אותה השעה. בשעה זו הוא מתבשר על הולדת בני משפחת אחיו (כ), וביניהם רבקה (כג) – העתידה לבנות את ביתו של יצחק בעולם־הזה. כאן מתחילה התגשמות ההבטחה הא-להית על הבניין הכפול של בית־ישראל מתוך העקדה, המעידה על מעלת הרוח הגדולה המרוממת גם את חלק החומר ללא סתירה פנימית.
בזאת תם תפקידו העיקרי של אברהם בעולם־הזה, ורשות ההנהגה עוברת ליצחק. סילוקו של אברהם מחיי העולם נפתח בסילוקה של אשת בריתו (ראה תרגום יונתן בראשית כב כ). על גודלם של אותם רגעים, רגעי צדיק שגדול במיתתו מבחייו, נעמוד בפרק הבאה.