נחלת מנשה
בפרק זה אנו לומדים על נחלתם הצפונית של בית יוסף, נחלת מנשה.
בנות צלפחד מלמדות אותנו את הנטיה של נשות ישראל לדבוק בארץ ועל היותן הגורם הבריא והטבעי שאינו חוטא במדבר. לעומתן, אביהם צלפחד חטא, וכן הגברים שנגזרה עליהם מיתה בשנות המדבר. בנות צלפחד מקבלות חמישה חבלים נוספים בנוסף לחמשת החלקים של חמשת אחי אביהן.
בסיום הפרק שוב (ראה סוף המאמר לפרק הקודם) לא מצליחים בני מנשה להוריש את יושב הארץ. הפעם מדובר לא בעיר בודדת, אלא בכמה ערים. הכנענים מתאמצים להיאחז בארץ, "וַיּ֙וֹאֶל֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י". לבסוף מצליחים בני מנשה להוציא מהם מס-כספים בלבד ולא מס עבדות.
צלפחד
מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃" (במדבר טו לב), ולהלן הוא אומר "אָבִ֘ינוּ֮ מֵ֣ת בַּמִּדְבָּר֒" (במדבר כז ג), מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד - דברי ר' עקיבא.
אמר לו ר' יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין; אם כדבריך התורה כיסתו ואתה מגלה אותו ואם לאו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק (אלא מהמעפילים היה).
(שבת צו:)
...אמר לו ר' שמעון אי אפשר לומר מקושש היה צלפחד!
מפני שהיה מקושש בשנה ראשונה בעשרים ואחד לחדש השני וכי אפשר שיהיו בנות צלפחד בנות מלכים, נאות וכשרות, הקטנה שבהן הייתה יושבת ארבעים שנה עד שלא נשאת?
וכי באיזו שעה מת צלפחד? בשעה שנאמר "וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב" (במדבר כא א), באותה שעה מת צלפחד.
(ספרי זוטא פיסקא טו לב)
אֲבָל טַעֲנָה דְּטָעִינוּ אִינוּן בְּנָתִין, דְּמִית בַמִּדְבָּר, אִיהוּ, וַהֲוָה צְלָפְחָד רַב לְבֵי יוֹסֵף, וּמִגּוֹ דְּלָא יָדַע אָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא כַּדְּקָא יָאוּת, לָא הֲוָה נָשִׂיא. וְהוּא הֲוָה דְּלָא נָטַר פּוּמֵיהּ וּמִלּוֹי לָקֳבְלֵיהּ דְּמֹשֶׁה, וְעָלֵיהּ כְּתִיב, "וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃" (במדבר כא ו)... וּבְגִין דְּחָב בַּמִּדְבָּר בְּמִלּוּלָא לְגַבֵּי מֹשֶׁה, חָשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה אַנְטִיר דְּבָבוּ. וּבְגִין כָּךְ קְרִיבוּ לְקַמֵּיהּ דְּמֹשֶׁה, וְאֶלְעָזָר, וְכָל הַנְשִׂיאִין, וְכָל רֵישֵּׁי אֲבָהָן, וְלָא מַלִּילוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לְקַמַּיְיהוּ, בְּגִין דְּקַנִּיאוּ קִנְאָה מִנֵּיהּ. וְאִינּוּן לָא יָדְעוּ דְּהָא "מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃" (במדבר יב ג). וְלָא יָדְעוּ דְּמֹשֶׁה לָאו הָכִי. כֵּיוָן דְּחָמָא מֹשֶׁה כַּךְ... מִיַּד אִתְפְּרַשׁ מֹשֶׁה מִן דִּינָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (במדבר כז) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְיָ.
[אֲבָל טַעֲנָה שֶׁטָּעֲנוּ אוֹתָן בָּנוֹת, שֶׁמֵּת בַּמִּדְבָּר הוּא, וְהָיָה צְלָפְחָד גָּדוֹל לְבֵית יוֹסֵף, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא יָדַע דַּרְכֵי הַתּוֹרָה כָּרָאוּי, לֹא הָיָה נָשִׂיא, וְהוּא הָיָה שֶׁלֹּא שָׁמַר פִּיו וּדְבָרָיו מוּל מֹשֶׁה, וְעָלָיו כָּתוּב "וַיָּ֥מׇת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃" (במדבר כא ו)... וּמִשּׁוּם שֶׁחָטָא בַמִּדְבָּר בְּדִבּוּר לְמֹשֶׁה, חָשְׁבוּ שֶׁמֹּשֶׁה שָׁמַר לוֹ שִׂנְאָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ קָרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר וְכָל הַנְּשִׂיאִים וְכָל רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וְלֹא דִבְּרוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לִפְנֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁקִּנְּאוּ מִמֶּנּוּ קִנְאָה... וְהֵן לֹא יָדְעוּ שֶׁהֲרֵי "מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣ו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה׃" (במדבר יב ג), וְלֹא יָדְעוּ שֶׁמֹּשֶׁה לֹא כָּךְ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה מֹשֶׁה כָּךְ... מִיָּד פֵּרַשׁ מֹשֶׁה מִן הַדִּין, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (שם כז) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה'.]
(זהר בלק רה:)
בין ראשי בתי האב ביציאת מצרים היה אחד מיוחד - צלפחד בן חפר. הוא היה גם ראש בית אב בפני עצמו, ביציאת מצרים וגם בנו של חפר, ראש בית אב אחר ביציאת מצרים. צלפחד אמנם לא חטא בחטא המרגלים, וראוי היה להיות ראש בית אב בכניסה לארץ, אך מת בעוון חטא אחר עוד במדבר.
ונוסף לכך "חטא" צפלחד בכך שלא נולדו לו בנים, אלא בנות בלבד. צלפחד, היה ראוי לקבל את חלקו כראש בית אב ביציאת מצרים, וכן כיורש של חפר בכניסה לארץ.
נחלות אלו היה צלפחד צריך להנחיל לבני בית צלפחד, ולבני בית חפר אשר נלוו אליו. כלומר, אלמלא מת צלפחד בחטאו, הרי שהיה נוחל בארץ, כראש בית צלפחד, ובנוסף כיורש של חפר. עם זאת, צלפחד מת במדבר, ולא הותיר אחריו בנים, כי אם בנות בלבד.
כאשר מת צלפחד, התפרק בית אב זה, וכל בני ביתו עברו לאחיו או ליורשי נחלתו האחרים, כדי לנחול מהם. בשלב זה, באו בנות צלפחד אל משה בבקשה להקים שם לאביהם, ובקשתן נתקבלה. כעת המצב הסתבך - בנות צלפחד חזרו וזכו בנחלת אביהם, אולם, איש לא יכול היה להתלוות אליהן, כיוון שראשות בית אב מסורה רק לאבות ממין זכר. לכן, היו חמש בנות צלפחד היחידות שנחלו את כל נחלת בית צלפחד. יתר על כן, כפי שהזכרנו, בהיות צלפחד בנו הבכור של ראש בית חפר זכה גם בשני חלקים מנחלת חפר, וגם אותם יכלו לירש רק לחמש בנותיו.
"עֲשָׂרָ֑ה" - ששה לששה בתי אבות; ובנות צלפחד לקחו ארבעה חלקים כמו שפירשו חז"ל (בבא בתרא קיח.) ועל פי הפשט: א] מהמכמתת עד עין תפוח. ב] ארץ תפוח עד נחל קנה. ג] מנחל קנה צפונה לנחל עד הים. ד] בית שאן ובנותיה. ה] יבלעם ובנותיה. ו] דאר ובנותיה. ז] עין דור ובנותיה. ח] תענך ובנותיה. ט] מגידו ובנותיה. י] שלשת הנפת. הרי עשרה מחוזות שכל אחד היה חבל ומדה מיוחדת.
(מלבי"ם יהושע יז ה)
רק בנות צלפחד וששת בתי מנשה הנוספים (איעזר, חלק, אשריאל, שכם, שמידע וחפר) נותרו לרשת בעבר הירדן המזרחי ואת עבר הירדן. כלומר חמש בנות צלפחד זכו בארבעה חלקים בצד המערבי של הירדן ואילו שאר חמש המשפחות זכו גם בצד המזרחי של הירדן.
"ולא תסב נחלה ממטה"
כך, מובן גם הדין שנצטווה משה בחלוקת הנחלות בארץ, בשל זעקתם של ראשי האבות: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבתיו"(במדבר לו ח). אלמלא היו נישאות בנות צלפחד למשפחות מטה אביהן, הרי שנתח ענק מנחלת בני מנשה המערבית הייתה אובדת!
"חבלי מנשה – עשרה" חמישה אחים + חמש בנות של האח השישי- הארץ נתחלקה לבאים בשערה!
ההקפדה על הישארות הנחלה לשבט הייתה בתוקף עד לגלות ובמיוחד בתקופת טרום המלוכה המאוחדת. כמו שרואים בתקופת השופטים את המלחמות הפנימיות בין השבטים השונים. אבל לאחר שיבת ציון התבטלה הזיקה השבטית ופחוות יהודה הקטנה הנשלטת ע"י מעצמות חיצוניות, הפכה לעם יהודי אחד ללא חלוקה לשבטים.
בנות צלופחד- פמיניסטיות?
במדרש:
ותקרבנה בנות צלפחד אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים. שכן את מוצא שאמר להן אהרן (שמות לב) פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן ...
וכן במרגלים שהוציאו דיבה (במדבר יד) וישובו וילינו עליו את כל העדה ועליהם נגזרה גזירה שאמרו לא נוכל לעלות
אבל הנשים לא היו עמהם בעצה שכתוב למעלה מן הפרשה (שם /במדבר/ כו) כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה
איש ולא אשה על מה שלא רצו ליכנס לארץ אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים.
רש"י :"האנשים אומרים –נתנה ראש והנשים אומרות תנה לנו אחוזה..."
(במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא)
דור של גאולה מאופיין בהתנחלות של נשים!
כמו בדור משה ויהושע הנשים מובילות בחלוציות לעומת הרפיון של הגברים. כך גם בתחייה הלאומית בדורנו יש חלוצות המוסרות נפשם אף יותר מהגברים על גאולת ישראל. אבל אין כאן ניסיון להחליף את הגברים, וליצור עולם שמתעלם מההבדל בין גברים לנשים. בנות צלפחד אינן זועקות "מדוע לנשים אין נחלה?" אלא "מדוע יגרע שם אבינו?" את כבוד האב הן רוצות להשיב ולא לטשטש את המינים. לכן אין לראות בהן פמיניסטיות בנות זמנינו אלא בנות חכמות שדאגו לכבוד בית אביהן!
מדוע היו צריכות הבנות לבקש מה שכבר הובטח להן?האם תלמיד משה שכח מה שהבטיח רבו? אלא כנראה יש לגלגל זכות דווקא על מי שמבקש ולהנציח את בקשתו על שמו בספר הספרים.
הויכוח על ההר והעמק
מטענות שבט מנשה אנו למדים כי יותר קל לכבוש צבאית מאשר להתנחל. מול השבט עומדים בגב ההר, עצים דוממים לא חמושים. והשבט זועק שאין לו מקום...תשובת יהושע היא התשובה הציונית הקלאסית, יש להכשיר את היער למגורי אדם! העצים באים לשרת את ישראל ולא הפוך. אין אנו פולשים במסגרת של נדידת עמים, לכן גם לא נעקוף מכשולים ונחפש את העמקים הנוחים להתיישבות והמשופעים במקורות מים. השיטה של נטיעת יערות על אדמות הלאום כדי להרחיק פולשים לא רצויים עובדת במפעל הציוני כבר יותר ממאה שנה. וכאשר נתקלים בכוח צבאי משוריין במרכבות בעמקים, גם זו אינה סיבה להתבטל ממצוות ישוב הארץ. יש להילחם בחכמה כדי לבטל את יתרון המרכבות ולהתנחל למרות הקשיים!
נסכם את מסכת הקשיים של העולים והעולות החדשים, הפרק מראה את התובעות בעוז את נחלת אביהן לעומת התובעים הקלה בקשיי הקליטה, בקושי ההתיישבותי ובקושי הביטחוני. האם הקשיים ייעלמו בפרקים הבאים?