תנ"ך על הפרק - יהושע יג - המשמעות הרוחנית של הכיוונים / הרב אליהו מאלי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע יג

200 / 929
היום

הפרק

צווי ה' ליהושע להנחיל הארץ, נחלות ראובן גד, וחצי המנשה

וִיהוֹשֻׁ֣עַ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלָ֗יו אַתָּ֤ה זָקַ֙נְתָּה֙ בָּ֣אתָ בַיָּמִ֔ים וְהָאָ֛רֶץ נִשְׁאֲרָ֥ה הַרְבֵּֽה־מְאֹ֖ד לְרִשְׁתָּֽהּ׃זֹ֥את הָאָ֖רֶץ הַנִּשְׁאָ֑רֶת כָּל־גְּלִיל֥וֹת הַפְּלִשְׁתִּ֖ים וְכָל־הַגְּשׁוּרִֽי׃מִֽן־הַשִּׁיח֞וֹר אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י מִצְרַ֗יִם וְעַ֨ד גְּב֤וּל עֶקְרוֹן֙ צָפ֔וֹנָה לַֽכְּנַעֲנִ֖י תֵּחָשֵׁ֑ב חֲמֵ֣שֶׁת ׀ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים הָעַזָּתִ֤י וְהָאַשְׁדּוֹדִי֙ הָאֶשְׁקְלוֹנִ֣י הַגִּתִּ֔י וְהָעֶקְרוֹנִ֖י וְהָעַוִּֽים׃מִתֵּימָ֞ן כָּל־אֶ֣רֶץ הַֽכְּנַעֲנִ֗י וּמְעָרָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לַצִּידֹנִ֖ים עַד־אֲפֵ֑קָה עַ֖ד גְּב֥וּל הָאֱמֹרִֽי׃וְהָאָ֣רֶץ הַגִּבְלִ֗י וְכָל־הַלְּבָנוֹן֙ מִזְרַ֣ח הַשֶּׁ֔מֶשׁ מִבַּ֣עַל גָּ֔ד תַּ֖חַת הַר־חֶרְמ֑וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת׃כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הָ֠הָר מִֽן־הַלְּבָנ֞וֹן עַד־מִשְׂרְפֹ֥ת מַ֙יִם֙ כָּל־צִ֣ידֹנִ֔ים אָֽנֹכִי֙ אוֹרִישֵׁ֔ם מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֠ק הַפִּלֶ֤הָ לְיִשְׂרָאֵל֙ בְּֽנַחֲלָ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִֽיךָ׃וְעַתָּ֗ה חַלֵּ֞ק אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את בְּנַחֲלָ֖ה לְתִשְׁעַ֣ת הַשְּׁבָטִ֑ים וַחֲצִ֖י הַשֵּׁ֥בֶט הַֽמְנַשֶּֽׁה׃עִמּ֗וֹ הָרֽאוּבֵנִי֙ וְהַגָּדִ֔י לָקְח֖וּ נַחֲלָתָ֑ם אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן לָהֶ֜ם מֹשֶׁ֗ה בְּעֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה כַּאֲשֶׁר֙ נָתַ֣ן לָהֶ֔ם מֹשֶׁ֖ה עֶ֥בֶד יְהוָֽה׃מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֛חַל וְכָל־הַמִּישֹׁ֥ר מֵידְבָ֖א עַד־דִּיבֽוֹן׃וְכֹ֗ל עָרֵי֙ סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחֶשְׁבּ֑וֹן עַד־גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וְהַגִּלְעָ֞ד וּגְב֧וּל הַגְּשׁוּרִ֣י וְהַמַּעֲכָתִ֗י וְכֹ֨ל הַ֥ר חֶרְמ֛וֹן וְכָל־הַבָּשָׁ֖ן עַד־סַלְכָֽה׃כָּל־מַמְלְכ֥וּת עוֹג֙ בַּבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־מָלַ֥ךְ בְּעַשְׁתָּר֖וֹת וּבְאֶדְרֶ֑עִי ה֤וּא נִשְׁאַר֙ מִיֶּ֣תֶר הָרְפָאִ֔ים וַיַּכֵּ֥ם מֹשֶׁ֖ה וַיֹּרִשֵֽׁם׃וְלֹ֤א הוֹרִ֙ישׁוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַגְּשׁוּרִ֖י וְאֶת־הַמַּעֲכָתִ֑י וַיֵּ֨שֶׁב גְּשׁ֤וּר וּמַֽעֲכָת֙ בְּקֶ֣רֶב יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃רַ֚ק לְשֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לֹ֥א נָתַ֖ן נַחֲלָ֑ה אִשֵּׁ֨י יְהוָ֜ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ה֣וּא נַחֲלָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לְמַטֵּ֥ה בְנֵֽי־רְאוּבֵ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וַיְהִ֨י לָהֶ֜ם הַגְּב֗וּל מֵעֲרוֹעֵ֡ר אֲשֶׁר֩ עַל־שְׂפַת־נַ֨חַל אַרְנ֜וֹן וְהָעִ֨יר אֲשֶׁ֧ר בְּתוֹךְ־הַנַּ֛חַל וְכָל־הַמִּישֹׁ֖ר עַל־מֵידְבָֽא׃חֶשְׁבּ֥וֹן וְכָל־עָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּישֹׁ֑ר דִּיבוֹן֙ וּבָמ֣וֹת בַּ֔עַל וּבֵ֖ית בַּ֥עַל מְעֽוֹן׃וְיַ֥הְצָה וּקְדֵמֹ֖ת וּמֵפָֽעַת׃וְקִרְיָתַ֣יִם וְשִׂבְמָ֔ה וְצֶ֥רֶת הַשַּׁ֖חַר בְּהַ֥ר הָעֵֽמֶק׃וּבֵ֥ית פְּע֛וֹר וְאַשְׁדּ֥וֹת הַפִּסְגָּ֖ה וּבֵ֥ית הַיְשִׁמֽוֹת׃וְכֹל֙ עָרֵ֣י הַמִּישֹׁ֔ר וְכָֽל־מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר מָלַ֖ךְ בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁר֩ הִכָּ֨ה מֹשֶׁ֜ה אֹת֣וֹ ׀ וְאֶת־נְשִׂיאֵ֣י מִדְיָ֗ן אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע נְסִיכֵ֣י סִיח֔וֹן יֹשְׁבֵ֖י הָאָֽרֶץ׃וְאֶת־בִּלְעָ֥ם בֶּן־בְּע֖וֹר הַקּוֹסֵ֑ם הָרְג֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בַּחֶ֖רֶב אֶל־חַלְלֵיהֶֽם׃וַיְהִ֗י גְּבוּל֙ בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֔ן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְב֑וּל זֹ֣את נַחֲלַ֤ת בְּנֵֽי־רְאוּבֵן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽן׃וַיִּתֵּ֤ן מֹשֶׁה֙ לְמַטֵּה־גָ֔ד לִבְנֵי־גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃וַיְהִ֤י לָהֶם֙ הַגְּב֔וּל יַעְזֵר֙ וְכָל־עָרֵ֣י הַגִּלְעָ֔ד וַחֲצִ֕י אֶ֖רֶץ בְּנֵ֣י עַמּ֑וֹן עַד־עֲרוֹעֵ֕ר אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י רַבָּֽה׃וּמֵחֶשְׁבּ֛וֹן עַד־רָמַ֥ת הַמִּצְפֶּ֖ה וּבְטֹנִ֑ים וּמִֽמַּחֲנַ֖יִם עַד־גְּב֥וּל לִדְבִֽר׃וּבָעֵ֡מֶק בֵּ֣ית הָרָם֩ וּבֵ֨ית נִמְרָ֜ה וְסֻכּ֣וֹת וְצָפ֗וֹן יֶ֚תֶר מַמְלְכ֗וּת סִיחוֹן֙ מֶ֣לֶךְ חֶשְׁבּ֔וֹן הַיַּרְדֵּ֖ן וּגְבֻ֑ל עַד־קְצֵה֙ יָם־כִּנֶּ֔רֶת עֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן מִזְרָֽחָה׃זֹ֛את נַחֲלַ֥ת בְּנֵי־גָ֖ד לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם הֶעָרִ֖ים וְחַצְרֵיהֶֽם׃וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֔ה לַחֲצִ֖י שֵׁ֣בֶט מְנַשֶּׁ֑ה וַיְהִ֗י לַחֲצִ֛י מַטֵּ֥ה בְנֵֽי־מְנַשֶּׁ֖ה לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם׃וַיְהִ֣י גְבוּלָ֗ם מִמַּחֲנַ֨יִם כָּֽל־הַבָּשָׁ֜ן כָּֽל־מַמְלְכ֣וּת ׀ ע֣וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן וְכָל־חַוֺּ֥ת יָאִ֛יר אֲשֶׁ֥ר בַּבָּשָׁ֖ן שִׁשִּׁ֥ים עִֽיר׃וַחֲצִ֤י הַגִּלְעָד֙ וְעַשְׁתָּר֣וֹת וְאֶדְרֶ֔עִי עָרֵ֛י מַמְלְכ֥וּת ע֖וֹג בַּבָּשָׁ֑ן לִבְנֵ֤י מָכִיר֙ בֶּן־מְנַשֶּׁ֔ה לַחֲצִ֥י בְנֵֽי־מָכִ֖יר לְמִשְׁפְּחוֹתָֽם׃אֵ֕לֶּה אֲשֶׁר־נִחַ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֑ב מֵעֵ֛בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרִיח֖וֹ מִזְרָֽחָה׃וּלְשֵׁ֙בֶט֙ הַלֵּוִ֔י לֹֽא־נָתַ֥ן מֹשֶׁ֖ה נַחֲלָ֑ה יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ ה֣וּא נַחֲלָתָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליהו מאלי שליט

המשמעות הרוחנית של הכיוונים

מזרח

כשנבדוק בפשטי המקראות, נבחין שלצד המזרח מיוחס הכבוד האלוקי העליון. המעלה הרוחנית העליונה ביותר, היא במזרח. ביחזקאל [מג' א'] נאמר: "ויוליכני אל השער, שער אשר פונה דרך הקדים והנה כבוד אלוקי ישראל בא מדרך הקדים...". מראה זה הוא חזרת השכינה למקדש. השכינה מגיעה ממקומה העליון לפני ירידתה לתחתונים, מהמזרח אל המערב. 

ביחזקאל פרק י' מתוארת עזיבת השכינה את המקדש, ושם הכיוון ממערב למזרח. כביכול המזרח הוא מקום הסתר העליון בו שוכן כבוד ה', ואליו מסתלקת השכינה ממקום מושבה בתחתונים במערב.

קודש הקדשים היה במערב המקדש. "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמוד על הכרובים וישאו הכרובים את כנפיהם וירומו מעל הארץ לעיני בצאתם, והאופנים לעומתם ויעמוד פתח שער בית ה' הקדמוני....". מקודש הקדשים נודדת השכינה לשער המזרח.

עוד מצינו שהכיוון היחידי, שעליו נתייחד שם ה' במקרא הוא המזרח! בדברים [לג כז] נאמר: "מעונה אלהי קדם..." וכן בתהלים נה כ: "ישמע אל ויענם, ויושב קדם סלה". ושם סח לד: "לרוכב בשמי שמי קדם". לכל הכיוונים האחרים לא מיוחס שם ה' בתנ"ך!

כותב ר' יצחק דמן עכו: "...כי ממזרח מתפשט האור הראשון (בעולם העליון) והוא מקום זריחת השמש בעולם התחתון, כן בעולם העליון הוא מקום אצילות האור הראשון....".

לפי דבריו של ר' יצחק דמן עכו מתבררת משמעות חדשה לביטוי "מקדם". קדם מלשון קדמון וראשון. השמש מתחילה ומקדימה לזרוח ממזרח כשם שבעולם העליון, אצילות האור הראשון דהיינו התחלת הופעת הבריאה מרצונו הקדום של רבונו של עולם באה מהמזרח הרוחני.

יש להעיר שהתפיסה של מהלך הבריאה שונה כאן מהמקובל. בדרך כלל שגור המשפט, שהקב"ה ברא את העולם "יש מאין". תחילה לא היה מאומה, ומהחידלון והריק המוחלט, המציא הקב"ה את העולם שהוא יש. כאן אנו נפגשים בתפיסה הפוכה, הרואה בתהליך הבריאה, תהליך של יצירת "אין מיש"!

כותב הרב ז"ל : "מהלך כל ה"יש" הוא בנוי על יסוד התשובה. ההויות מתגלות (כלומר הולכות ונוצרות ומופיעות במציאות) בתור ירידה מאלוהיות לעולמיות". (כלומר ממעלה של ישות עליונה אינסופית לא מוגבלת, ישנה ירידה והתגבלות למעלה של סופיות, בעלת גבולות שונים, של מקום וזמן וכדומה).

"ירידה זו היא כמו השפלה "ומיתה" נוראה, אשר כל הירידות שבעולם מדרגה לדרגה מרבוי כשרון וקנין למעוט כשרון וקנין לא ישוו לה". ביאר הרב צבי יהודה בהערותיו שם, שהכוונה בביטוי "מיתה נוראה" כדברי "ראשית חכמה" - "סיבת הסתלקות שפעו ואורו, וקרא לו מיתה, ובאדיר במרום לרמח"ל כתב - "מיתה הוא הסתלקות ממדרגה למדרגה". ועוד הביא מהעץ חיים"... שיורד והולך לעולם אחר (תחתון יותר) נקרא מיתה".

נמצא שהמזרח, שם תחילת הבריאה, שם המדרגה העליונה הרוחנית האינסופית, שעוד לפני הירידות. ממנו תחילת הירידות. משם הולכת ויורדת ההויה לכיון המערב. ירידה שמשמעותה צמצום הגודל והרוחב, וכניסה למימדים גשמיים בסופו של דבר.

מעניין להיוכח שאף לגבי הקב"ה אנו מוצאים "פנים ואחור" - ומפיו של הקב"ה!

כשביקש משה רבינו מהקב"ה, "הראני נא את כבודך", ענה לו הקב"ה: "...וראית את אחורי ופני לא יראו". מפשט הפסוק אנו לומדים שפנים הוא מדרגה עליונה שאינה ניתנת להשגה (מזרח), ואחור מדרגה נמוכה יותר, הניתנת להשגה ע"י האדם.

כך מבאר הרמב"ם במורה נבוכים במספר מקומות, "... משה ע"ה ביקש השגה מסוימת כינה אותה בראיית פנים באמרו ופני לא יראו, והובטחה לו השגה למטה ממה שביקש. והוא אשר כינה אותה בראית אחור, באומרו וראית את אחורי.... כלומר ידיעת הפעולות המיוחסות לו יתעלה..." (לעומת השגת עָצְמוּת ה' הוא הפנים) (מורה נבוכים א כא).

ועוד כתב ".... אח"כ ביקש משה השגת עצמו יתעלה, והוא אומרו הראני נא את כבודך, ונאמר לו... לא תוכל לראות פני וכו'. אך אומרו "אני אעביר כל טובי", הוא רמז למה שהציג לפניו כל הנמצאים, שעליהם נאמר: "וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כוונתי בהצגתם לפניו, שישיג (משה) טבעיהם וקשריהם זה בזה, שאז ידע הנהגתו אותם היאך היא הכלל והפרט..." (שם).
לסיכום, לדעת התוס', הכיוונים נקבעים על פי השכינה שנמצאת במערב ופניה למזרח. מהמזרח ירדה לעולם ושם מקורה! אף הפסוקים בתורה לגבי הקב"ה מורים שהמזרח עניינו המקור של הכל. אם כן כוון המזרח, יציין מגמה של מציאות מופשטת רוחנית עליונה, לעומת המערב שזו ירידה לעולמיות. ירידה לכל הכוחות שפועלים בעולם. השכינה היא העניין האלוקי היורד לשכון בתחתונים ומגיע עד לכל המדרגות העולמיות התחתונות ושוכן בתוכם.

מערב

פירש הראב"ד מלשון לערבב, כל הכוחות מתערבים במערב. זו המגמה של הסיכום, של האיסוף של כל המדרגות השונות אשר נוצרו במהלך הבריאה, ועל כן זו מדרגה תחתונה מצד אחד, וכוללת מצד שני! חז"ל אומרים: "שכינה במערב" (בבא בתרא כה א).

עניין השכינה הוא השראת קדושת הקב"ה בכל המדרגות התחתונות, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. אין הקב"ה מסתפק בשמים למקום מושבו, אלא מתאוה הוא, שנכין לו אנו מקום שישרה בתוכו, בתוך בתי החומר: גופותינו ונפשותינו. השראת שכינה משמעותה, קידוש כל המדרגות. קשור של כל הרבדים בחיי האדם אל הקב"ה. לעומת ניתוק בין שמים וארץ, הקיים בתפיסה הפילוסופית [בעיקר אריסטו], לפיה האלוה שרוי במרומיו בבדידות מזהרת, והאדם למטה ללא השגחה. ולעומת היאוש מהגוף ומכל כוחותיו החומריים המאפיין את הנצרות, התורה מביעה את רצונו יתברך לרדת אל התחתונים ולקשרם במערכה אחת של קודש, הכוללת את הגוף ואת הנשמה. את החומר ואת הרוח. דבקות זו, היא הטוב העליון, שרצה ה' להיטיב עם עולמו.

צפון

כשנבדוק בפסוקים מהם העניינים המיוחסים לצפון נמצא שני תכנים שנראים כמנוגדים.

א. "ואת השולחן תיתן על צלע צפון" (שמות כו' לה').

השולחן שעליו לחם הפנים, מסמל את השפע החומרי שהקב"ה משפיע לישראל. מהמרכז: בית המקדש,, מושפעת הברכה אל כל מרחבי הארץ, שפע זה מושפע ע"י השולחן ועבודתו. המקום המיוחד לכך הוא צפון. אם כן בצפון יש מגמה של עושר ושפע כלכלי. באיוב לז כב נאמר: "מצפון זהב יאתה". הזהב שהוא סמל העושר, מיוחס לצפון. אמרו חז"ל: "הרוצה להעשיר יצפין...." .

אולי אפשר לצרף לכך גם את הפסוק "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד" כפי שכבר נאמר קודם לכן שמאל במקרא הוא צפון, ומצד שמאל בא עושר וכבוד.

ב. מאידך אנו מוצאים שלצפון מיוחסת התכונה: "רעה", - "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א' 14 ועוד). (כמובן שיש גם המובן הגיאוגרפי הפשוט, בבל אשר ממנה באה הרעה על ירושלים - יושבת בצפונה של ארץ ישראל).

ג. השחיטה בעולה חטאת ואשם, נעשית דווקא בצפון. "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'". [ויקרא א' יא]

פעולת השחיטה היא מעשה של קטיעת החיים, מעשה של מידת הדין, מעשה שביסודו שייך לכל המעשים המהרסים ומחבלים את סדר הופעת החיים הרגיל, והוא מיוחס דווקא לצפון.

סנהדרין היתה יושבת בלשכת הגזית אשר חציה בקודש וחציה בחול.

לשכת הגזית היתה בצפון בית המקדש. הסנהדרין שתפקידה לחתוך דינים לחרוץ גורלות של אנשים מבחינה ממונית ובעיקר בדיני נפשות. מקומה בצפון, מקום הדין והרעה.

לסיכום אנו מוצאים שתי מגמות המיוחסות לצפון ונראות במבט ראשון כסותרות, מחד עשירות ושפע של ברכה מהשמים, ומאידך מקום הגבורה והדין הקשה, מקום המשפט והשחיטה.

כמה מרבותינו התייחסו לכפילות העניינים השייכים לצפון.

הגאון ר' אליהו מוילנא מביא הסבר נפלא בלשונו הקצרה והתמציתית: "...צפון הוא הגבורה... מצפון תיפתח הרעה. ושם הוא גיהנום ושם הוא מדור המזיקים ומשם באה הטובה לעולם כי אור החסד גנוז הוא ואי אפשר לקבלו. ושם הזהב מצפון זהב יאתה. וכן אמרו הרוצה להעשיר יצפין". חסדו של ה' כה גדול, כה שופע ואינסופי, עד שאין לנו אפשרות לקבל אותו בשלמותו והוא מוכרח להיגנז!

דומה הדבר לדלי שפותחים לתוכו ברז של מים בכל עצמתו. המים ניתזין לכל עבר והדלי אינו מתמלא. כשנצמצם את הזרם, ונחליש אותו, הוא יזרום בנחת, אז יכול הדלי להתמלא. אף זאת רק במידה מסוימת, מעבר לזה ישפכו המים החוצה.

אם נזרים מים בצינורות בלחץ גדול מדי הצינורות יתפוצצו ולא יוכלו להכיל את המים.

אף חסדו של הקב"ה, שפע העושר והברכה שרוצה להשפיע לעולם כה גדול הוא שאין אפשרות למציאות המוגבלת לקלוט אותו, ועל כן מידת המשפט והדין קולטות ומגבילות אותו.

אין הדין המונע הזרמת שפעו של הקב"ה בעולם פועל כמידת כעס ונקמה אנושית, אלא אך ורק במחשבה ומגמה להיטיב לבריאה, ככל יכולתה לקבל. על כן דווקא בצפון ששם מידת הדין והגבורה, שם הוא גם מקור השפעת השפע העושר והברכה!

ר' יוסף ג'יקטיליא מבאר אף הוא כפילות זו ואומר: "...כשהאדם שואל חפציו מאת ה', אז מתעורר החסד ומושך ממקור הרצון כל מיני עושר וטובות לתת לשואל די מחסורו. וכשמגיעין אותן המתנות והטובות, אזי עומדת מדת הדין מצד צפון ומעכבת לגמור חפצי השואל ואומרת ישב לדין ונראה אם זה השואל ראוי לתת לו שאלה זו ששאל, אם לאו. ואז נדון השואל בסנהדרין גדולה העומדת בצפון. ואם הוא ראוי נותנים לו שאלתו ואם אינו ראוי מונעים ממנו כל אותו העושר והטוב... ואז נצפן כל אותו העושר וכל אותו הטוב באוצרות ובתי גנזים אשר בצפון, ונשאר גנוז כל אותו העושר והטוב..." עד שיוכל שוב לרדת לעולם. אם כן אף כאן אנו רואים אותו עיקרון, יש לתת את העושר למי שמגיע לו. אם ינתן למי שאינו ראוי - יהפך לו העושר לרועץ, ויהיה, "עושר השמור לבעליו לרעתו". על כן דרושה הכנה של המקבל שיהיה ראוי, ויפעל אך טוב, בברכה שיקבל. זה תפקיד הדין והגבורה שבצפון.

נמצאנו למדים שעומק החסד הוא, שיהיה ניתן דווקא במידה וצמצום ולא בהשפעה ללא גבולות.

דווקא הדין והמשפט הם המפתח להטבה השלמה והאמיתית. לעושר שיביא רק ברכה למקבליו ולא יהפך ל"שמנת עבית כשית....".

הדין וה"רעה" במימד האלוקי, אינם מתנגדים לחסד לעושר ולברכה אלא באים להשלימם ועל כן שניהם מיוחסים לצפון!

אף הרב קוק בביאורו לסידור מסביר מדוע נשחט התמיד דווקא בצפון. "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה'"; מפעל השחיטה, הוא פעולה של רוגז ומידת הדין, שנעשה בקרבן. הרי הוא מקשר בקדושת תוכיותו, את כל עניני הדינים, הפעולות המרעישות המחבלות והנראות כמהרסות ומחריבות את העולם. באמת הלא הכל הוא בא מסוד ההנהגה העליונה הצפונה. מרכז המחשבה של אל מלא רחמים, שהכל הוא לטובה ולברכה לחסד ולרחמים...." (עולת ראיה א קעג).

הרב רואה את פעולת השחיטה כפעולה מייצגת. ישנם הרבה עניינים במציאות שפעולתם חבלה הרס והשחתה. אף השחיטה נראית כזאת במבט חיצוני ושטחי.

כל הפעולות הללו אינן חריגה מהתכנון האלוקי אלא חלק ממנו.

ההנהגה האלוקית העליונה של המציאות, מכריעה שיש צורך גם בפעולות של הרס וחורבן. ודווקא הן יקדמו בצורה הטובה ביותר את בניין הטוב העולמי השלם. במבט לאחור יתברר שכל הפעולות האלוהיות היו לטובה ולברכה והיו נחוצות והכרחיות. אולי כדוגמת רופא מנתח, שפעולתו קשה אך מלאת חסד!

לכאורה הוא מצמצם את כוחות החיים חותך איברים שלמים אולם דווקא כך יוכל זרם החיים לזרום ולהחיות את כל הגויה. ללא פעולות אלו לא היה אפשר לחיים להתקיים.

אם כן, רואים אנו אותו רעיון. ישנו קשר הדוק בין החסד לבין הדין, בין העושר לבין המשפט, והשני משלים את הראשון. דווקא דרך המשפט יופיע העושר במיטבו.

ולעתיד לבא יאמר הקב"ה לצפון, תן כל הטובות שנתתי בך" (זהר ח"ג קעג).

דרום

בצד דרום אנו מוצאים במקדש את המנורה.

המנורה, הדולקת בשמן זית, מציינת את אור החכמה. השמן רומז לחכמה, וגם האור רומז לחכמה (המהר"ל ב"נר מצוה" מבאר: כשם שהשמן גנוז בזית, כך החכמה גנוזה וצריכה גילוי). אמרו חז"ל: "הרוצה להחכים ידרים" .

המהר"ל מגדיר: "כוח הימין זריזות קלות התנועה והמהירות" .

ר' יצחק דמן עכו כתב: "... דרום היא לצד ימין מנורה בדרום ומדרום עיקר התורה והאור" (האור הוא החכמה).

עד כאן עסקנו מעט במשמעות הכיוונים ומעתה ננסה להבין את מיקום הנחלות של כל שבט בהתאם לתכונותיו.

הנחלות הראשונות הנזכרות בפרק הם נחלותיהם של ראובן וגד. שניהם קבלו את נחלותיהם בזמן משה בעבר הירדן (פרשת מטות).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך