ברכת איש האלקים
חטיבת הברכות נחלקת לשלושה חלקים, חלוקה המזכירה בצורתה ובתוכנה את סידור דבריו של המתפלל: פותח בשבח, מסיים בהודאה ובתווך מתייחד בבקשת צרכים פרטיים.
גם כאן נפתחת מערכת הברכות בדברי שבחו של משה לכלל ישראל, שאהבת הנצח של מלך עולמים נתונה להם. אהבה זו נתגלתה באופן מיוחד בשעת מתן תורה, עת ירד ה' אל עם סגולתו ומסר להם את תורתו-חמדתו, המחברת אותם אליו לעולם. בסיום הברכות נשא איש האלוקים את מבטו כלפי מעלה, אל חזון העתיד, בו הודיע עד כמה עצום הביטחון שזכה לו ישראל, הנושע תשועת עולמים על ידי רוכב שמים. בין דברי השבח לדברי ההודאה לצור ישראל המגן עליהם ומושיעם, באו הברכות המיוחדות לכל שבט ושבט.
ההבחנה הראשונה העולה מתוך התבוננות בסדר הברכות היא העדר סדר הגיוני. לא סדר תולדת השבטים, שכן יהודה הצעיר קודם ללוי הגדול ממנו, ואף בנימין הקטון שבשבטים קודם ליוסף, בכורה של אמו רחל; לא סדר דגלי המדבר, שבו אמנם קדם יהודה לשאר אחיו, אולם לא ראובן ולוי נלווה אליו כי אם יששכר וזבולון; אף לא סדר הנחלה בארץ, שכן ראובן ויהודה מתברכים זה צד זה, ואילו בנחלתם הם שוכנים משני עברי הירדן.
את ההיגיון העומד מאחורי סדר הברכות עלינו לחפש מתוך ראיית ההקשר, הכולל שני עניינים: חתימת התורה והמבט המיוחד על כלל האומה. מזווית זו, אפשר להבין שמשה עורך את שבטי ישראל על פי מקומם בתהליך חיבורה של האומה אל חיי הקודש האלוקיים השופעים משמי מרום ומתפשטים עליה באמצעות התורה – מן הפנים אל החוץ, מתוך הגזע המרכזי אל הענפים שבקצוות. מרכז האומה, כפי שעתיד להתברר בעוד מאות בשנים, הוא במקום השכנת השכינה שבירושלים, עיר הקודש. במקום הקדוש הזה, שבו נפתחו שערי שמים לאומה, נפגשו שלושה שבטים יחדיו – הם השבטים הסמוכים זה לזה בברכת משה – יהודה, לוי ובנימין.
בפיוט 'לכה דודי' מתוארת ירושלים כ"מקדש מלך עיר מלוכה", כשהכוונה היא למפגש בין מלכות שמים, המתגלה במקדש, לבין מלכות ישראל בארץ, היא מלכות בית דוד. על שתי מלכויות אלה אמר רבי עקיבא כי עתידים שני כיסאות מלכות לעמוד זה בצד זה – כיסא מלכות שמים וכיסא מלכות דוד. כיסא מלכותם של ישראל שייך לשבט יהודה, המגבש בתוכו את תמצית כבודה של האומה, והמלך היוצא ממנו ישב בירושלים. כיסא מלכות ה' נגלה במקדש, נחלתו של בנימין ומקום עבודת הכהנים משבט לוי.
בתוך סדרם של שלושת השבטים הללו הקדים משה את ברכת יהודה לברכת לוי ובנימין, ובכך רמז על הקדמת מלכות ישראל למלכות שמים. בטעם הדבר יש לומר כי כאשר נעלה אל המקדש ניפגש קודם כל במלכות ישראל שבירושלים, ורק לאחר מכן – על ידי הכשרת קדושה וטהרה נוספת – נזכה לבוא אל המקדש עצמו ולחזות בנועם ה'.
הבנה זו היא גם הטעם להקדמת ברכתו של ראובן, בכור השבטים, לברכותיהם של שלושת השבטים שהזכרנו. כוחו של ראובן לא עמד במרכז האומה ככוחותיהם של שלושת אחיו, אולם הוקדם אליהם מאחר וזכה להיות תחילה להופעתה של סגולת האומה בעולם הזה.
לאחר המבט המברך אל מרכזה הרוחני של האומה (מלכות ומקדש), הניכר בשבטים הנזכרים, עבר משה לעסוק בשבטיו של יוסף – אפרים ומנשה – שהיוו את מרכז 'גופה' של אומתנו הקדושה הן מצד ריבוי מניינם והן מצד נחלתם, שמוקמה בלב ארץ ישראל ממערב וממזרח לירדן והשתרעה על פני רוב שטחה. נסיבות אלו הביאו את יוסף למעמד של השפעה בולטת על רוב שבטי ישראל (כפי שאנו עתידים לראות כאשר תיחלק המלכות לשניים – מלכות יהודה ומלכות ישראל). מעמדו החשוב של יוסף ניכר כבר בקבלת התורה, כאשר המשנה למשה רבנו – שידו לא זזה מתוך ידו – היה יהושע בן נון, איש שבט אפרים. יהושע היה גם מי שהוטל עליו למלא את מקומו של משה הן בהנחלת הארץ לישראל והן בנטיעת התורה בתוכם.
מן העיסוק במרכז קומת האומה פנה משה אל הכוחות הישראליים המתפשטים החוצה. שבט זבולון מגיע במסחרו למרחקי ארץ, ומפגיש את עמי העולם עם המיוחד שבישראל. את כוחו הוא יונק מתורתו של יששכר אחיו, המפורסם בסגולתו המפליאה לקבוע את חשבון הזמנים, השנים והחודשים, חכמה שעליה נאמר: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים".
הרחבת התפשטות החכמה למרחקים מביאה אותנו אל הרחבת הגבורה הגופנית, ומתוך כך אל היופי והעושר הנלווים לתכונות לו. גבורת הגוף התייחדה לשבטי גד ודן המתוארים כאריות בגבורתם. היופי והעושר נתבררו בשבט נפתלי ואשר, שזכו לנחלה הסמוכה לים הכינרת, שבה התגלתה ברכתה של הארץ במלוא תוקפה. בשבט אשר נתגלה היופי הישראלי באופן מיוחד, כנאמר במדרש שהיו בנותיו נאות ביותר והיו נשואות לכהנים גדולים, ובזאת ניתן למצוא את החיבור בין מעלותיהם הפנימיות (כהנים) והחיצוניות (אשר) של ישראל.