תנ"ך על הפרק - דברים יז - שום תשים עליך מלך! / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

דברים יז

170 / 929
היום

הפרק

חובת הריגת עובד עבודה זרה, זקן ממרא, מינוי מלך והלכותיו

לֹא־תִזְבַּח֩ לַיהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ שׁ֣וֹר וָשֶׂ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה בוֹ֙ מ֔וּם כֹּ֖ל דָּבָ֣ר רָ֑ע כִּ֧י תוֹעֲבַ֛ת יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ הֽוּא׃כִּֽי־יִמָּצֵ֤א בְקִרְבְּךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ אִ֣ישׁ אוֹ־אִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֧ה אֶת־הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לַעֲבֹ֥ר בְּרִיתֽוֹ׃וַיֵּ֗לֶךְ וַֽיַּעֲבֹד֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לָהֶ֑ם וְלַשֶּׁ֣מֶשׁ ׀ א֣וֹ לַיָּרֵ֗חַ א֛וֹ לְכָל־צְבָ֥א הַשָּׁמַ֖יִם אֲשֶׁ֥ר לֹא־צִוִּֽיתִי׃וְהֻֽגַּד־לְךָ֖ וְשָׁמָ֑עְתָּ וְדָרַשְׁתָּ֣ הֵיטֵ֔ב וְהִנֵּ֤ה אֱמֶת֙ נָכ֣וֹן הַדָּבָ֔ר נֶעֶשְׂתָ֛ה הַתּוֹעֵבָ֥ה הַזֹּ֖את בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וְהֽוֹצֵאתָ֣ אֶת־הָאִ֣ישׁ הַה֡וּא אוֹ֩ אֶת־הָאִשָּׁ֨ה הַהִ֜וא אֲשֶׁ֣ר עָ֠שׂוּ אֶת־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֶל־שְׁעָרֶ֔יךָ אֶת־הָאִ֕ישׁ א֖וֹ אֶת־הָאִשָּׁ֑ה וּסְקַלְתָּ֥ם בָּאֲבָנִ֖ים וָמֵֽתוּ׃עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנַ֣יִם עֵדִ֗ים א֛וֹ שְׁלֹשָׁ֥ה עֵדִ֖ים יוּמַ֣ת הַמֵּ֑ת לֹ֣א יוּמַ֔ת עַל־פִּ֖י עֵ֥ד אֶחָֽד׃יַ֣ד הָעֵדִ֞ים תִּֽהְיֶה־בּ֤וֹ בָרִאשֹׁנָה֙ לַהֲמִית֔וֹ וְיַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם בָּאַחֲרֹנָ֑ה וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֨ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם ׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ׃וּבָאתָ֗ אֶל־הַכֹּהֲנִים֙ הַלְוִיִּ֔ם וְאֶל־הַשֹּׁפֵ֔ט אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְדָרַשְׁתָּ֙ וְהִגִּ֣ידוּ לְךָ֔ אֵ֖ת דְּבַ֥ר הַמִּשְׁפָּֽט׃וְעָשִׂ֗יתָ עַל־פִּ֤י הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יַגִּ֣ידֽוּ לְךָ֔ מִן־הַמָּק֣וֹם הַה֔וּא אֲשֶׁ֖ר יִבְחַ֣ר יְהוָ֑ה וְשָׁמַרְתָּ֣ לַעֲשׂ֔וֹת כְּכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר יוֹרֽוּךָ׃עַל־פִּ֨י הַתּוֹרָ֜ה אֲשֶׁ֣ר יוֹר֗וּךָ וְעַל־הַמִּשְׁפָּ֛ט אֲשֶׁר־יֹאמְר֥וּ לְךָ֖ תַּעֲשֶׂ֑ה לֹ֣א תָס֗וּר מִן־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־יַגִּ֥ידֽוּ לְךָ֖ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃וְהָאִ֞ישׁ אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֣ה בְזָד֗וֹן לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤עַ אֶל־הַכֹּהֵן֙ הָעֹמֵ֞ד לְשָׁ֤רֶת שָׁם֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ א֖וֹ אֶל־הַשֹּׁפֵ֑ט וּמֵת֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וְכָל־הָעָ֖ם יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹ֥א יְזִיד֖וּן עֽוֹד׃כִּֽי־תָבֹ֣א אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נֹתֵ֣ן לָ֔ךְ וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֣בְתָּה בָּ֑הּ וְאָמַרְתָּ֗ אָשִׂ֤ימָה עָלַי֙ מֶ֔לֶךְ כְּכָל־הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתָֽי׃שׂ֣וֹם תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ מִקֶּ֣רֶב אַחֶ֗יךָ תָּשִׂ֤ים עָלֶ֙יךָ֙ מֶ֔לֶךְ לֹ֣א תוּכַ֗ל לָתֵ֤ת עָלֶ֙יךָ֙ אִ֣ישׁ נָכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־אָחִ֖יךָ הֽוּא׃רַק֮ לֹא־יַרְבֶּה־לּ֣וֹ סוּסִים֒ וְלֹֽא־יָשִׁ֤יב אֶת־הָעָם֙ מִצְרַ֔יְמָה לְמַ֖עַן הַרְבּ֣וֹת ס֑וּס וַֽיהוָה֙ אָמַ֣ר לָכֶ֔ם לֹ֣א תֹסִפ֗וּן לָשׁ֛וּב בַּדֶּ֥רֶךְ הַזֶּ֖ה עֽוֹד׃וְלֹ֤א יַרְבֶּה־לּוֹ֙ נָשִׁ֔ים וְלֹ֥א יָס֖וּר לְבָב֑וֹ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֹ֥א יַרְבֶּה־לּ֖וֹ מְאֹֽד׃וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם׃וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם׃לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

שום תשים עליך מלך

"כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך… שום תשים עליך מלך..." (דברים יז, יד-טו). מצוה זו של מינוי המלך אינה הסכמה בדיעבד לרחשי לב העם, אלא היא מצוה לכתחילה, והיא אחת משלוש מצות שנצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: "למנות להם מלך, שנאמר 'שום תשים עליך מלך', וכו'" (רמב"ם הל' מלכים א, א).

אולם אחרי כניסתם לארץ, כשביקשו ישראל משמואל לקיים מצוה זו "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים" (שמואל א ח, ה), קצף עליהם שמואל, והוכיח להם באות ובמופת כי חטאו בבקשתם. במה חטא דורו של שמואל?

הר"ן בדרשותיו מפרש, ששני סוגי משפט הם בישראל. האחד, משפט המצוי והמחויב בכל חברה, שאילולא סדרי חברה ומשפט, "איש את רעהו חיים בלעו" (אבות ג, ב). והשני - מיוחד רק לישראל מעבר לתיקון המדיני: "ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח), והוא "חול השפע האלקי באומתנו והידבקו עמנו". "וזה שנתיחדה בו תורתנו הקדושה מנמוסי האומות, שאין להם עסק בזה כלל, כי אם בתקון ענין קבוצם".

ובלשונו של המהר"ל: "כל מצוות התורה הם אלוקיים, ואין התורה דת טבעית או דת נימוסית או דרך ארץ לקיום הישוב וכו' אבל התורה היא אלוקית, שכל דבריה אלוקיים, ומפני כך ע"י זה זוכה לעולם הבא". ובשו"ת חוות יאיר נאמר "כן במשפטי ה' (ניתן לומר) כי חיות הנה, וממקום קדוש חוצבו, ואינם בנוים כלל על שיקול דעת אדם" (סימן קלו).
והרב זלמן פינס, מתלמידיו של הרב קוק זצ"ל, כתב ש"יש צדק משפטי ויש צדק מוסרי. הסיסמא של הצדק המשפטי: תן לכל אדם את שלו, ותפקידו הוא לממש זאת בחיים, להגן על הנפש והרכוש של כל אחד, מפני התקפת חבירו". ברם "הצדק המוסרי עליון על הצדק המשפטי, הוא ניגש אל האדם בתביעות מכוח הטענה שהאדם נברא בצלם אלוקים וע"כ עליו להסתלק מן האנוכיות הבהמית, להתעלות עליה, לכבוש את היצרים המשחיתים את הוד תכונותיו. הצדק המשפטי עיקר מגמתו להגן על זולתי, מפני מעשי. לא כן הצדק המוסרי, סוף מגמתו הוא האני שלי, לעשות אותי לאדם עליון" (מוסר המקרא והתלמוד, עמ' ח-ט).

כדי להשיג מטרה זו יושבים הסנהדרין בלשכת הגזית, במקום השראת השכינה. תפקידם לשפוט משפט צדק, וכל הלכות התראה ועדות וסנהדרין מתאימים למגמה מיוחדת זו. ואף שדינים מיוחדים אלו מעכבים לפעמים מימוש של פסק הדין, הם חיוניים לצורך "חול השפע האלוקי". במקרים אלו ישלים המלך את הצדדים המעשיים מתוקף ההלכה, ובכוחו לדון שלא ע"פ עדים, שכן "יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" (רמב"ם, הלכות מלכים ג, י).

וזו הטרוניה שהיתה על ישראל בזמן שמואל, לדעתו של הר"ן: אילו היו זקני ישראל מבקשים מלך לתיקון מלחמותיהם, לא היה בזה שום חטא; אך כשביקשו "שימה לנו מלך לשפטנו", גילו בזה דעתם, שברצונם להניח את יסוד המשפט בישראל ככל הגויים ולהתחמק מהמשפט האלוקי.

דרך שונה להסבר חטאם של זקני ישראל מצאנו בפירושו של הרש"ר הירש לתורה. לדעתו, דווקא הדרישה למלך שיצא להילחם מלחמותינו, אותה פסלה התורה; שהרי כך נאמר בפרשה "וכי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך". סדר זה מוכיח, שמלך ישראל לא נועד לכבוש את הארץ ולהבטיח את ירושתה, שהרי רק לאחר הכיבוש נצטווינו לשים מלך. עניינו של המלך אינו לפתח עָצְמה כלפי חוץ, שכן לצורך הכיבוש אין לישראל אלא להיות "ישראל", ובתוקף מוסרי זה יזכה בארץ. וכך דרשו בספרי: אשר ה' אלקיך נותן לך בזכותך (שופטים פסקא קנו). ואכן כך היא ההלכה, שאין ממנים מלך אלא לאחר ירושה וישיבה (רש"ר הירש, דברים יז, יד).

עיקרו של המלך לפי זה הוא באיחוד הכוחות כלפי פנים, "וכתב לו את משנה התורה הזאת... והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו" (דברים יז, יח-יט). זה מעשהו הראשון מיד בשבתו על כסא ממלכתו, ובכך הוא מצהיר שאין המלך עומד מעל לחוק האלוקי, אלא התורה מכוונת את כל דרכי חייו, ותפקידו לדאוג לקיום התורה באומה. והוא עצמו משמש דוגמא אישית לכך שכל תהלוכותיו על פי תורה, ועל כן נצטוה לכתוב ספר תורה לשמו "יתר על הספר שהניחו לו אבותיו וכו'. אחד מניחו בבית גנזיו שהוא מצווה בו ככל אחד מישראל. והשני לא יזוז מלפניו, אלא בעת שיכנס לבית הכסא, או לבית המרחץ, או למקום שאין ראוי לקריאה. יוצא למלחמה והוא עמו, נכנס והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, מיסב והוא כנגדו, שנאמר 'והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו'".3 וע"כ חוזרים ומדגישים ספרי הנבואה מספר פעמים "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים יז, ו).

וזה היה חטאם של ישראל, לדעת הרב הירש. שמואל מאשים את העם: "ותראו כי נחש מלך בני עמון בא עליכם, ותאמרו לי, לא כי מלך ימלך עלינו, וה' אלקיכם מלככם". (שמואל א יב, יב). הזקנים ביקשו לבחור מלך להגנה מפני האויבים החיצוניים, ובזה גילו דעתם שרצונם שמלך ישראל ידמה למלכי אומות העולם, "והיינו גם אנחנו ככל הגוים, ושפטנו מלכנו, ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתנו" (שמואל א, ח, כ). מלך בישראל ישלוט לדעתם לא רק על פי הצורה של האומות העולם, אלא גם על פי הרוח שלהם.

ולכן מלך הנוהג על פי רוח התורה, איננו זקוק לעָצְמה רבה, הוא לא ירבה לו כסף וזהב ולא סוסים למרכבותיו. ברם להשקפת העם, שתפקיד המלך להוציאם למלחמה עליו להרבות חילותיו, "את בניכם יקח ושם לו במרכבתו וכו' צאנכם יעשר ואתם תהיו לו לעבדים" (שמואל א ח, יא-יז).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך