כל גוים סבבוני – חלק א'
לו זכו ישראל היו עולים אל הארץ בדרך המלך המפולשת, בלא עיכוב או מכשול כלשהו; אולם גרם החטא ובדרכם הנוכחית מצאו את הארץ נעולה מפניהם בחמישה מנעולים.
שלוש אומות השוכנות בסביבות הארץ נשאו בתוכן ניצוצות אורה רוחנית, ועל כן ניתנה להן הרשות להתייצב כנגד ישראל – שלא עמדו באותה עת בשלמות מעלתם. אומות אלו היו שארות בשר לישראל, וכל אחת מהן הייתה גבוהה במעלתה מחברתה.
האומה הראשונה היא "בני עשו הישבים בשעיר", שנהנו הן מזכות האבות הכפולה של אברהם ויצחק והן מפירות תכונתם הטובה להיזהר בכבוד האב. על כן הוזהרו ישראל להישמר מאוד מהתגרות בעשו, ונצטוו לרכוש מאתם אוכל ומים בכסף מלא.
האומה השנייה היא מואב, שנהנו אף הם מזכות אבות מצד קרבתם לאברהם אבינו, אמנם לא היה להם שורש ביצחק. עובדה זו התבטאה גם בתכונות חייהם, כפי שניכר בלוט שהכניס אורחים כאברהם, איש החסד, אך בלא המסירות והדבקות הקשורות ביצחק, הבן הנעקד.
התורה מודיעה את תולדות יישובן של שתי אומות אלה בארצן: "כי לבני לוט נתתי את ער ירשה, האמים לפנים ישבו בה... ובשעיר ישבו החרים לפנים ובני עשו יירשום וישמידום מפניהם וישבו תחתם". לכאורה אין לנו עניין בכך, זולת חיזוק הידיעה כי באותן אומות גנוז שורש קדוש, שבכוחו עלה בידן להוריש מפניהן את אותם עממים קדמונים, ענקי הגוף ומדולדלי הרוח, "כאשר עשה ישראל לארץ ירשתו אשר נתן ה' להם".
שברו של דור המדבר, דור מעמד הר סיני, שזכה לחזות באור הגדול המכהה באורו את כל הפרטים, הביא לשינוי מגמתו החינוכית של הדור הבא ולהתעלותו אל עבודת ה' דרך פרטי המעשים גם כאשר אין האמונה מאירה בכל תוקפה. מעבר זה, שנשלם עם תום מות הדור הגדול, דור דעה, מתבטא בציווי: "קמו ועברו לכם את נחל זרד"; שכן הזרדים הם הענפים הדקים הצומחים מתוך גזעו המוצק של העץ הגדול.
בעוברנו את נחל זרד התקרבנו אל האומה האחרונה מבין השלוש הנזכרות, המקורבות לישראל ואסורות במלחמה. אלו הם העמונים, מבני לוט, שאף הם זכו לשבת בארצם בשל שורשם הקדוש: "כי לבני לוט נתתיה ירשה... רפאים ישבו בה לפנים והעמנים יקראו להם זמזמים... וישמידם ה' מפניהם ויירשם וישבו תחתם".
מכלל האמור בעניינן של שלוש האומות הללו – אדום, מואב ועמון – אנו למדים שארצותיהן נמסרו בידן בדבר ה' ובדרך נס, ולא נכבשו לפניהן בכוחן הטבעי. כדי להעמידנו על כך מציינת התורה את שמותיהם של אותם עמים קדומים שישבו בארצותיהן מלפנים, שבהם נשמע הד לעצמתם הגדולה: באדום ישבו ה"חרים", שם שיש בו ללמד על עושר ומלכות (כנאמר: "אשריך ארץ שמלכך בן חורים"). במואב ישבו ה"זמזמים", שעניינם אינו ברור, אולם שמם מזכיר את הבטחת ה' לישראל כי יסייע למלחמתם על ידי הצרעה שישלח באויביהם. אפשר שאותה צרעה מזמזמת היא שהניסה את העם הקדום ההוא מפני בני עמון, ברצות ה' לתת להם את נחלתם בסמוך לגבול ישראל.
ניתן להבין את הדברים על פי הידוע כי דרכו של הקב"ה שאין הוא משדד את מערכות הטבע בנס פתאומי וחזק, אלא מתערב בהנהגת המציאות באופן מדורג המקרב את הנס אל הטבע (כך מצינו גם בנס הגדול של קריעת ים סוף, שתחילתו הייתה על ידי ששלח ה' רוח קדים עזה, המייבשת את המים באופן טבעי). אם נאמר כך, הרי שכיבושי האדומים, העמונים והמואבים שימשו כשלבי הכנה לקראת כיבוש הארץ על ידי ישראל.
לעומת אותם העמים שזכו לסיוע על-טבעי, נאמר כי "העוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היצאים מכפתר השמידם וישבו תחתם". בכיבוש זה לא מוזכר נס כלשהו, ואולי רמז יש כאן לעתיד לבוא, שאף אנו כאשר נבוא להילחם באותם כפתורים – הלא הם פלישתים – נצטרך לנהל את מלחמתנו בכוחותינו אנו, ללא נסים עליונים. ואכן המלחמה בפלישתים הייתה הארוכה והקשה ביותר בתולדות ישראל. מסתבר כי לא בכל המלחמות יש לנו לסמוך על הנס, כדרכה החינוכית הכללית של התורה שאין לסמוך על הנס לגמרי, וכי בצד הביטחון הראוי בה' אלוקינו יש לנקוט גם במידת ההשתדלות האנושית.
כעת נצטוו ישראל לעבור נחל נוסף, הוא נחל ארנון, כשבידם הבטחה מפורשת כי יוכלו למלך האדיר השוכן מעברו השני: "ראה נתתי בידך את סיחן מלך חשבון האמרי ואת ארצו". מעבר הנחל מהווה התעלות נוספת , המקבלת ביטוי מעשי במצווה שנצטווינו לראשונה – "...החל רש והתגר בו מלחמה!" בניגוד לכל המצבים הקודמים שבהם הוזהרו ישראל מכל תגרה, כאן נצטוו לצאת למלחמה ואף הובטחו כי יזכו לניצחון שיטיל אימה על כל שומעיו.
כראוי לישראל, עם החסד, שלח משה רבנו מלאכי שלום אל סיחון כדי לבקש רישיון מעבר בארצו. בדבר השליחות הודיעה התורה כי זכינו קודם לכן לקבל אוכל ומים בכסף מבני עשו והמואבים, ומתוך כך למדנו כי נקשרו קשרים כלשהם בינינו ובין עמי האזור, קשרים המעידים על יכולת גיור והשפעה לכל אומה על פי מדרגתה. זאת בניגוד לסיחון, שכפרעה בשעתו ניטלה ממנו הבחירה החופשית עד שסירב לקבל את השפעת ישראל בדרכי שלום: "ולא אבה סיחן מלך חשבון העבירנו בו כי הקשה ה' אלקיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך". זאת כדי לשבור את אותם הגויים שאין להם תקנה, על מנת שלא ישתמשו במחסה השלום ככסות לרשעתם הנסתרת.
במלחמה שפרצה הצליחו ישראל להכות את סיחון, בניו ועמו ולכדו את כל עריו וארצו. כל אלו הותרו בשימוש, שכן דינו של סיחון לא היה כדין עמלק, שרשעתו העמיקה לחדור גם אל רכושו ועל כן נצטווינו להימנע מלשלוח יד בכל אשר לו ואף להשמידו (כנזכר במגילת אסתר "ובבזה לא שלחו את ידם").
כיבוש הארץ כלל את הכנעת כל כוחותיו השליליים של סיחון, מהקטנים והשפלים שבהם ועד הרמים והנישאים: מהעיר אשר בנחל ועד הגלעד". ייתכן שבשמות המקומות רמזה התורה לתכונות האכזריות ושפיכות הדמים שפשטו בהם, ואם כן "העיר אשר בנחל" רומזת לעגלה הנערפת בנחל, ו"הגלעד" רומז לדם הרב שנשפך שם, כנאמר בהושע: "גלעד קרית פועלי אוון עקבה מדם".
בע"ה נמשיך לבאר אודות המנעול החמישי בפרק הבא