תנ"ך על הפרק - במדבר כד - מה טובו אהליך יעקב / הרב מרדכי גרינברג שליט"א

תנ"ך על הפרק

במדבר כד

141 / 929
היום

הפרק

בלעם מברך את ישראל פעם נוספת ומנבא על ישראל והאומות

וַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו׃וַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃מַה־טֹּ֥בוּ אֹהָלֶ֖יךָ יַעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל׃כִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהוָ֔ה כַּאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם׃יִֽזַּל־מַ֙יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ׃אֵ֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ׃כָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹרְרֶ֖יךָ אָרֽוּר׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִֽים׃וְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֙רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָעֲךָ֥ יְהוָ֖ה מִכָּבֽוֹד׃וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר׃אִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֮ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהוָ֔ה לַעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃וְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן׃נְאֻ֗ם שֹׁמֵ֙עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם׃אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃וְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל׃וְיֵ֖רְדְּ מִֽיַּעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר׃וַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ׃כִּ֥י אִם־יִהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ׃וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל׃וְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד׃וַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב מרדכי גרינברג שליט

מה טובו אהליך יעקב

בלעם נשכר על ידי בלק מלך ארם לקלל את ישראל, אך הוא אינו ממלא את תפקידו: "לקֹב אֹיבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים" (במדבר כד, י), טוען כנגדו בלק; ובברכה השלישית הוא מצהיר: "מה טבו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל" (שם שם, ה).

"אוהלי יעקב" מתפרשים בשני דרכים, כאוהל פרטי של כל אחד מישראל, "שראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה" (רש"י שם, שם); וכאוהל ציבורי של כלל ישראל, "בתי כנסיות ובתי מדרשות" (סנהדרין קה ע"ב). וכן נדרש הפסוק "זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד), "שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה" (ברכות סג ע"ב), ומכאן הביטוי "ממית עצמו באהלה של תורה".

והוסיף המשך חכמה היבט נוסף, שגם גופו של האדם הוא אוהל לנשמתו. הרב מסביר שבזמן מעמד הר סיני היו ישראל משוללי כוח בחירה, שכן היו מוכרחים לבחור בתורה, וזה הפירוש שכפה עליהם הר כגיגית. "זה עיקר תכלית הבריאה, לזכך החומר עד שישוב בשרו לרוחני, ולכלי חזיון בכבוד אלקים, וכמו שכתוב באיוב (יט, כו): 'ומבשרי אחזה אלו-ה'". אלא שהאדם צריך להגיע להישג זה בכוחות עצמו ובבחירתו החפשית, ועל כן מיד לאחר מתן תורה נאמר לישראל - "שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כו): לגוף של האדם, לאוהל של הנשמה.1 כלומר, לאחר ימי הפרישות יש לשוב לחיי הגוף, והסביר רש"י 'שובו לנשותיכם' (ראה רש"י במדבר יב, ח), שהרי "ביתו זו אשתו" (יומא ב ע"א). ישראל נצטוו לחזור לחיים החומריים, אך באותה שעה לרומם אותם לרמה של מתן תורה. וכן אמר הקוצקאי, "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם" (תהילים קטו, טז) - כדי שיעשו מהארץ שמים.

וכן ביקש דוד, "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי" (תהילים כז, ד); דוד לא ביקש שהוא לא יצא מבית ה', שהרי צריך אדם לעסוק גם בענייני חול ופרנסה וכדומה, אלא בכל מקום שילך, יחוש שהוא נמצא בבית ה'. זוהי תכלית האדם, "ושכנתי בתוכם" - בתוכו של כל אחד ואחד בכל עת ובכל שעה.2וכן כתב הרמב"ם, שלא ידבר אדם שיחה בטלה, אלא או בדברי חכמה, או בדברים שצריך להן לחיי הגוף. וכן כתב הרמב"ם על שאר ענייני הגוף, כגון: אכילה, שתיה, נשיאת אישה, שהכל יהיה לשם שמים. "נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד  את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל". וזהו שאמרו על רב שלא שח שיחה בטלה, שגם דברי החולין שלו היו הכרחיים לצורך גופו, כדי שיוכל לעסוק בתורה (הלכות דעות פ"ב ה"ד).

וכן נהג רב חסדא. הגמרא מספרת שמלאך המוות לא יכול לנצח את רב חסדא, "דלא הוי שתיק פומיה מגירסא" (מועד קטן כח ע"א). האם אפשר שאדם לא יפסיק רגע מלימודו לעסוק בצורכי גופו? אלא אף צורכי גופו צורך תורה הן, ועל כן מלאך המוות לא יכול לו.

אומנם החומר הוא החוצץ בין ישראל לאביהם שבשמים, ויפה ניסח זאת הבעל שם טוב: "אנכי עמד בין ה' וביניכם" (דברים ה, ה), ה'אנכי' של האדם הוא המפריד בין ישראל לאביהם שבשמים (נתיבות שלום, במדבר קח); אבל בכוח התורה יכול אדם להפוך את אוהלו-גופו וביתו למעון לשכינה. וכתב הב"ח שע"י לימוד התורה נעשה האדם היכל ה' ומרכבה לשכינה (אורח חיים, סימן מז, אות ב). אדם הממית עצמו על דברי תורה הופך את אוהלו להיכל ה'. ושני הפירושים לאוהלי יעקב חד הן, שע"י לימוד תורה הופך הבית היהודי לבית מדרש; נמצא שהאדם יושב כל ימיו בבית ה'. וע"כ רמזה תורה הנהגה זו דווקא בטומאת מת באוהל, שהאוהל-הגוף הוא מקור הטומאה, שהחומר הוא טמא, שהרי בנשמה אין טומאה, ורק לאחר הפרדת הנשמה מן הגוף הוא נטמא. וע"י תורה הופכת הטומאה לטהרה והאהל החמרי למשכן רוחני ואהלה של תורה.

אין פלא אפוא שאומות העולם התנכלו מאז ומעולם לבית היהודי ולבית המדרש. זו היתה גם הקללה של בלעם, לולא שם הקב"ה דברים בפיו; אבל בסופו של דבר בלעם הצליח במזימת בנות מדין. ואומרת הגמרא בסנהדרין, ש"מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - 'מה טובו אהליך יעקב' וכו'. אמר רבי אבא בר כהנא, כולם חזרו לקללה, חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שנאמר 'ויהפך ה' אלקיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך' - קללה ולא קללות" (קה ע"ה). ופירש שם רש"י: "אחת מן הקללות הפך לברכה, שלא חזרה לעולם, ולא כל הקללות לברכות, שחזרו", והוא שהובטח לנו "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא, כא).

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך