קשה זיווגן כקריעת ים סוף
"איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל" (במדבר ה, יב). א"ר שמואל בר רב יצחק, פתח ריש לקיש בסוטה, אמר הכי: אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו (רש"י: צנועה לצדיק ופרוצה לרשע) וכו'. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן וקשין לזיווגן כקריעת ים סוף (רש"י: שנשתנו מעשי בראשית) שנאמר "אלוקים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות" (תהילים סח, ז). איני, והא אמר רב יהודה אמר רב, ארבעים יום קודם יצירת הולד, בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו'. לא קשיא, הא בזווג ראשון (רש"י: לפי המזל), הא בזווג שני (רש"י: לפי מעשיו, וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו)" (סוטה ב ע"א).
לכאורה עניין הזיווג הוא מהדברים הטבעיים שבעולמנו, שכן האיש והאישה שניהם שואפים להקים בית מתוך אינטרס משותף. ואף כי ישנן קשיים, מ"מ הדמיון לנס הגדול של קריעת ים סוף דורש הסבר; שהרי מלשון חז"ל משמע שעצם הזיווג הוא מעשה המצריך שינוי מעשה בראשית כקריעת ים סוף בשעתה. עוד יש להבין, מה שאמרו חז"ל שכבר ארבעים יום לפני יצירת הוולד מכריזין על בת זוגו של אדם - מה טעם להכריז על כך בשעה מוקדמת כ"כ, ולא לעשות כן בשעת הלידה? ועוד, מה הקושי המיוחד בזיווג שני דווקא, שהוא דומה לקריעת ים סוף?
והערה נוספת. מצינו נס הדומה לזה של קריעת ים סוף, נס נחלי ארנון, והוא מתאים יותר לתאר את הקושי למצוא זיווג הולם. על הפסוק "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון" (במדבר כא, יד), כתב רש"י "כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים". לכאורה הדמיון לנסי נחל ארנון מתאים יותר מאשר לקריעת ים סוף, שהרי בזיווג וחיבור בין בני זוג עסקינן, והרי זה דומה לנס נחל ארנון שנתקרבו ההרים זה לזה "והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב, ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור, נזדעזע ההר של ארץ ישראל כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד ההר של מואב, ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום" (רש"י, שם שם, טו). הרי שלעניין האחדות, יפה יותר הדוגמא של נחלי ארנון שנתקרבו ההרים זה לזה, יותר מאשר קריעת ים סוף שעניינו פירוד ולא אחדות.
בספר באר יוסף לרב יוסף צבי סלנט [מי שהיה חותנו של מורנו ורבנו הבלתי נשכח, הרב אליעזרוב זצ"ל] כתב לבאר הדברים עפ"י דברי הרמב"ן בפרשת בראשית. את הפסוק "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (ב, כג-כד), פירש רש"י, "הוולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". הרמב"ן שם דחה את פירושו, והעיר שאין בזה טעם, כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בולדותיהם"; וביאר שהאדם דבק באשתו תמיד, והיא בשר מבשרו, אבל "הבהמה והחיה אין להם דבקות בנקבותיהן", והזכר בא על איזו נקבה שימצא. ברם באדם "הושם טבעו בתולדותיו, להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאילו הן עמם לבשר אחד וכו' והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
ונתן טעם לדבר הטור בהקדמה לאבן העזר:
ועוד הפליא והגדיל עמו בעזר אשר עזרו וכו' ולא כשאר הברואים אשר בראם שנים שנים, אלא בראו לבדו, ויקח אחת מצלעותיו ויבן אותה לאשה ויביאה לו וכו'. שאילו נברא זכר ונקבה כשאר הברואים, היתה האשה אצל האדם כנקבות הבהמה אצל הזכר וכו'. על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד, כלומר ראויה זו שתהיה מיוחדת לאדם, ואדם אליה, ועל כן ראוי לאדם לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו וכו' (ד"ה "ועוד").
מבואר מדברי הראשונים שמתוך שנבראה האישה מצלעו של אדם, שונה טבעם מטבע בעלי חיים שנבראו שניים שניים; שכן האיש והאישה מחוברים ודבוקים יחד, ואשתו כגופו כפשוטו. אולם מציאות זו של דבקות האדם באשתו, גוררת עמה הליך של פירוד בינו לבין הוריו ומשפחתו; וכדברי הרמב"ן "יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם, ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
לכאורה הליך זה הוא נגד הטבע, שידבק אדם באישה זרה לו וייפרד מהוריו מולידיו שהביאוהו לאוויר העולם וגדלוהו. ברם אין זה כך, שהרי ארבעים יום קודם ליצירתו יוצאת בת קול ומכריזה בת פלוני לפלוני, נמצא שהיחס והקרבה לאשתו קודמים ליחסו ולקרבתו להוריו, שכן ארבעים יום קודם ליצירתו הוא כבר מקושר לבת פלוני. ועל כורחנו כשהאדם מוצא את זיווגו, מתגלה למפרע שהיא הקרובה לו ביותר, והאיחוד ביניהם הוא איחוד נפשי טבעי, והרי הוא כבעל אבדה המוצא את אבדתו. על כן מסוגל אדם לעזוב את אביו ואמו ולדבוק באשתו, ואין זה נגד הטבע; וחיבור זה הרי הוא נס כנסי נחלי ארנון.
כל זה אמור בזיווג הראשון, אבל בזיווג השני אין הכרזה ולא היה ביניהם קשר קודם יצירתם, ועל כן קשה זיווגם וקשה להפרידם מבני משפחותם. משום הכי אמרה הגמרא שהזיווג השני קשה כקריעת ים סוף, "מושיב יחידים ביתה", שהרי במקרה זה יחידים הם, ומעולם לא היה קשר ביניהם, ויש בזה קושי להפרידם מבני משפחותם מצד אחד, ולאחד ביניהם מצד שני, והרי זה כקריעת ים סוף שהמים נבקעו ונפרדו מחד, ומאידך נדבקו ונצבו כמו נד נוזלים.