ויקרא אל משה לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה. פירוש שלא היה מדבר עמו פתאום אלא היה קוראו תחלה משה משה ויאמר הנני ואחר כך היה מדבר עמו בפרק קמא דיומא ויקרא וידבר הקדי' קריאה לדבור למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחבירו דבר אלא אם כן קורהו ובת"כ ויקרא וידבר הקדים קריאה לדבור והלא דין הוא נאמר כאן דבור ונאמר בסנה דבור מה להלן הקדים קריאה לדבור דכתיב וירא יי' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני ואח"כ דבר לו אף כאן הקדים קריאה לדבור לא אם אמרת בדבור הסנה שהוא תחלה לדברות תאמר בדבור אהל מועד שאינו תחלה לדברות דבור הר סיני יוכיח שאינו תחלה לדברות הקדים בו קריאה לדבור דכתיב ויקרא יי' למשה אל ראש ההר ויעל משה ויאמר יי' אל משה אי נמי ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ומראה כבוד יי' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל וגו' ואחר כך וידבר יי' אל משה אבל לא מדכתיב ויקרא אליו יי' מן ההר לאמר כה תאמר לבי' יעקב ותגד לבני ישראל כמו שפירש רבינו הלל ז"ל דא"כ מאי מה הצד השוה שבהן שהן דבור עם האש דקאמר והלא קרא דויקרא אליו מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב כו' לא עם האש נאמר אבל המקראות שכתבתי הם העיקר וכן פירשו הראב"ד ז"ל לא אם אמרת בדבור הר סיני שהוא לכל ישראל שהב"ה היה רוצה לדבר עם כל ישראל ולתת להם י' הדברות ע"פ סרסרותו של משה והוצרך לקרוא למשה בשמו לברר אותו מכל ישראל תאמר בדבור אהל מועד שאינו לכל ישראל הרי אתה דן מבניין אב לא הרי הסנה שהוא תחלה לדברות כהרי הר סיני שאינו תחלה לדברות ולא הרי הר סיני שהוא לכל ישראל כהרי הסנה שאינו לכל ישר' הצד השוה שבהן שהם דבור מפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור אף כל שהוא דבור מפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור א' מה הצד השוה שבה שהן דבור ובאש ומפי קדש למשה הקדים בו קריאה לדבור אף כל שהוא דבור ובאש ומפי קדש למשה הקדי' בו קריאה לדבור יצא דבור אהל מועד שאינו באש ת"ל ויקרא וידבר הקדים בו קריאה לדבור וא"ת א"כ לשתוק מקראי דסנה וסיני וליתו כולהו מאהל מועד מה אהל מועד קדמה בו קריאה לדבור אף כל הדבר' כן יש לומר דמאהל מועד נמי לא מצי למילף דאיכא למפרך מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא יכול משה לבא והוצרך לקריאה כמו שדרשו רז"ל שבשעה ששכן הענן על המשכן היה משה עומד בחוץ והיה מתירא לבוא אל אהל מועד שנאמר ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד אמר הקב"ה אינו דין ודרך כבוד שמשה שנצטער במשכן יהי עומד בחוץ ואני בפנים אלא הריני קורא אותו שיכנס לכך כתוב ויקרא אל משה תאמר בשאר דברות שאינם כן לפיכך הוצרכו כל השלשה מקראות הללו וילפי כל הדברות מינייהו אבל בת"כ לא הוזכר זה מפני שכל עצמן לא היה אלא להודיע למה הוצרך הכתוב לכתוב באהל מועד ויקרא ללמד שקדמה קריאה לדבור ולא למד זה מסנה דכתיב ביה ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה או מסיני דכתיב ביה ויקרא יי' אל משה אל ראש ההר ויעל משה ויאמר יי' אל משה אי נמי ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן ואחר כך וידבר משה או מהצד השוה שבהם שהם דבור מפי קדש למשה הקדים בה קריאה לדבור אף כל שהוא דבור מפי קדש למשה יקדים בו קריאה לדבור ואמר דלא מצי למילף לא מחד מינייהו ולא במה הצד שבשניהם משום דאיכא למפרך אבל לא בא להודיע צריכותא דכולהו קראי דאהל מועד וסיני וסנה עד שיאמרו ולמה לא למדו דברות דסנה וסיני מאהל מועד או מאהל מועד ומח' מינייהו במה הצד דכל שאר הדברו' שכתובות בתורה כלן למדו משלשתן דאהל מועד ומסיני וסנה שקדמה בהם קריא' לדבו' וליכא לאקשויי היכי מצי למילף מנייהו והא הוו ג' כתובים הבאים כאחת ולכ"ע אין מלמדין דעד כאן לא קמיפלגי אלא בב' כתובין הבאין כאחת למ"ד מלמדין ולמ"ד אין מלמדין אבל בג' כתובין הבאים כאחת לכ"ע אין מלמדין והא מצריך צריכי דאי מסנה מה להלן שכן תחלה לדברות ואי מסיני מה להלן שכן לכל ישראל ואי מאהל מועד מה להלן שכן שכן עליו הענן ולא יכול לבא אלא בקריאה ואי במה הצד דסנה בסיני מה לצד השוה שבהם שהן דבור ובאש ומפי קדש למשה תאמר בשאר דברות וא"ת ולמה נכתבו שלשתן נהי דאהל מועד לא מצי יליף במה הצד דסנה וסיני משום דאיכא למפרך מה להצד השוה שבהם שהן דבר ובאש ומפי קדש למשה תאמר באהל מועד מ"מ למה הוצרך הכתוב לכתוב קריאה בסיני וסנה ללמד שקדמה קריאה לדבו' לכתוב סנה לחודיה וליתי סיני במה הצד דאהל מועד וסנה דכי פרכ' מה לסנה שכן תחלה לדברות אהל מועד יוכיח וכי פרכת מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא היה יכול לבא סנה יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה הצד השו' שבהן שהן דבור מפי קדש למשה וקדמה קריאה לדבו' אף כל הדברות שהן מפי קדש למשה קדמה קריא' לדבו' דתו ליכא למפרך מה להצד השוה שבהן אי נמי לכתו' סיני לחוד' וליתי סנה במה הצד דסיני ואהל מועד דכי פרכת מה לסיני שכן לכל ישראל אהל מועד יוכיח וכי פרכת מה לאהל מועד שכן שכן עליו הענן ולא יכול לבא בלא קריאה סיני יוכיח וחזר הדין כו' הצד השוה שבהן שהן דבור מפי קדש למשה וקדמה בהן קריאה לדבור אף כל הדברות שהן מפי קדש למשה קדמה בהן קריאה לדבור דתו ליכא למפרך מה להצד השוה שבהן. יש לומר אין הכי נמי דיליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד אלא שנכתב בו ויקרא ויאמר לדרש' אחריתי לכדתני' מניין שכל הקריאות היו משה משה תלמוד לומר ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה שאין תלמוד לומר ויאמר ומה תלמוד לומר ויאמר מלמד שכל הקריאות היו משה משה פירוש האי ויאמר קרא יתירא הוא ודרשוהו בתורת כהנים ללמד שכל הקריאות היו משה משה ואי לא הוה יליף סנה מהצד השוה דסיני ואהל מועד שקדמה בו קריאה לדבור לא היו אומרים שויאמר אל תקרב הלום קרא יתירא הוא לדרוש בו מה שדרשו שהרי היה צריך לגופיה לומר שקדמה בו קריאה לדבור. ומעתה תו ליכא לאקשויי על הברייתא הזאת אהא דקתני תלמוד לומר דבר וידבר לאמר אף לאמירות ואף לצוויים שבכלן קדמה קריאה באי זה אמירות ודברות וצוויים קמיירי אי בכל הדברות ואמירות וצוויים שבכל התורה אם כן למה נכתבה קריאה בסיני ובסנה לומר שקדמה בהם קריאה ואי בדברות ואמירות וצוויים דאהל מועד קמייר' למה נכתבה קריאה בסנה לומר שקדמה בו קריאה לכתוב ויקרא בסיני לחודיה וליתי סנה בהצד השוה דסיני ואהל מועד כדלעיל אבל לרש"י ז"ל דקאמר סתם לכל דברות ולכל אמירות ולכל צווים קדמה קריאה דמשמע דס"ל דבריתא דדבר וידבר לאמר דהשוה דברות ואמירות וצווים שבכלן קדמה קריאה בכלהו קמיירי בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שנאמרו חוץ מאהל מועד קשיא דאם כן ויקרא דסיני וסנה לעה נאמרו והלא כבר למדנו מקראי דדבר וידבר לאמר שכל הדברות והאמירות והצוויים הכתובים בכל התורה כולה בכלן קדמה קריאה ושמא י"ל שרש"י ז"ל נמי סובר דבריתא דדבר וידבר לאמ' דהשוה דברות ואמירות וצוויים שבכולן קדמה קריאה אינו אלא באמירות ודברות וצוויים שלאהל מועד אלא שבמה הצד דאהל מועד וסיני חזר ולמד שאר האמירות והדברו' והצוויים של כל התורה כלה כלעיל ולפיכך כתב סתם כל הדברות והאמירות והצוויים לכלול הכל ולא מברייתא דקתני יכול לא היתה קריאה אלא לדברות בלבד מניין אף לאמירות ואף לצווים ת"ל דבר וידבר לאמר לרבות אף לאמירות ואף לצוויים כתב פה סתם לכל הדברו' ולכל האמירות ולכל הצווים קדמה קריאה דמשמע בין אותן האמירות והדברות והצוויים שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד כמו שיחשבו רוב המעיינים שפירוש הברייתא לרבות אף לאמירת וכו' הוא של כל התורה כולה דאם כן ויקרא דכתיב בסנה וסיני למה לי תיפוק לי מדבר וידבר לאמר שלמדנו מהם שכל הדברו' והאמירות והצוויים של כל התורה כלה בכלן קדמה קריאה נהי דויקר' דהך איצטריך למילף מיניה שכל הקריאות היו משה משה אלא דסיני למה לי ועוד היאך תיסק אדעתין לומר שדבר וידבר לאמר דכתיב באהל מועד שיורו על כל הדברות והאמירות והצוויים דכל התורה כולה בין אותן שנאמרו באהל מועד בין אותן שלא נאמרו באהל מועד קאי באהל מועד מרבה דאהל מועד אלא קאי באהל מועד ומרבה דאינו באהל מועד אלא מכ"ל דמרבוייא דדבר וידבר לאמר דכתיבי באהל מועד לא קא מתרבי אלא דברות ואמירות וצוויים שנאמרו באהל מועד אבל שאר הדברו' והאמירות והצוויים ילפי מינייהו במה הצד השוה דאהל מועד וסיני דליכא למיפרך ביה מידי:
קריאה לשון חבה לשון שמלאכי השר' משתמשין בו כו'. בויקרא רבה אבל בת"כ אמרו משה משה אברהם אברהם שמואל שמואל לשון חבה ולשון זרוז ורש"י ז"ל פתח בלשון ת"כ ואמר לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה שפירושו קריאת משה משה שהוא לשון תבה וסיים בלשון ויקרא רבה ואמר קריאה לשון תיבה לשון שמלאכי השרת משתמשין בו. ושמא י"ל דס"ל לרש"י דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דבין לשון קריאה בין כפל השמות תרווהו לשון חבה הוו ומשום הקריאה דקרא פירש שהקריאה היא לשון חבה אבל לא ידעתי למה הביא האגדה של ויקרא רבה שהיא רחוקה מפשוטו של מקרא כי למה תשתנה הקריאה הזאת משאר הקריאות שבתור' כמו לקרא לו לאמר קראן לו ויאכל לחם וכל שכן שהבריתא הזאת פירשה הקריאה הזאת קריאת משה משה שהוא כשאר הקריאות שבמקרא ואם בעבור שמצא ויקר אלהים אל בלעם ובנביאי ישראל לשון ויקרא דילמא לא כוונה התורה בזה רק להודיענו שנבואתו לא היתה אלא דרך מקרה ועראי מפני חבתן של ישראל כמו שפרש"י שם אבל לא מפני שהקריאה לשון חבה ובבלעם לא היתה חבה:
ובלשון טומאה. מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקר נופלת על השם ואינו יוצא כי הוא מבנין נפעל כביכול נדמה לו להקב"ה בדברו עם בלעם כאלו קבל מיאוס וטומאה על ידו כאד' המקבל מיאוס וטומאה על ידי הקרי:
ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין. י"מ דמוידבר יי' אליו דכתיב בתריה דדרשי ביה בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכל שכן כל ישראל הוא דמפיק ליה דאין הפרש אצלו בין הדבור של ציווי השם למשה ובין הדבור של קריאת משה משה ולפיכך אמר אחר זה יכול ישמעו את קול הקריאה תלמוד לומר קול לו קול אליו אף על פי ששם מיירי בדבור של צווי השם למשה וכאן בדבור הקריאה של משה משה אבל לא מאל משה הוא דמפיק ליה שהרי כל התורה כולה מלאה ממלת אל ולא דרשו בם כלום והרי בת"כ בהדיא לא דרשו אלא במלת אליו של וידבר ה' אליו ולא במלת אל של ויקרא אל משה הקודם לו ואף על פי שהמדרש של קול לו קול אליו הוא מדברי ר' אליעזר שממעט את אהרן מהדבור מקרא דלדבר עמך ולא כת"ק דרבי יהודה ב"ב דממעט את אהרן מקרא דוידבר ה' אליו אפילו הכי הביא ראיה על יכול ישמעו את קול הקריאה שהם מדברי ת"ק דרבי יהודה ב"ב מקרא דקול לו קול אליו שהם מדברי רבי אליעזר משום דהך דרשא דקול לו קול אליו ליכא מאן דפליג עלה אבל לר' יהודה ב"ב דדריש מלת אל בפסוק ויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים למעט את אהרן מהדברות שנאמרו למשה ולאהרן שלא נאמרו אלא למשה שיאמר לאהרן וכן לרבי יוסי הגלילי דמיעט את אהרן מקרא דויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים מהדברות שנאמרו לו למשה בארץ מצרים ואלו גבי ויקרא אל משה ובשאר אל שבכל התורה כולה לא דרשו כלום י"ל שגם בכל מקום שכתוב ויאמר השם אל משה או וידבר השם אל משה דורשין בו למעט את ישראל ולא הוצרכו להזכיר זה בכל מקום ומקום דומיא דמלת לאמר שכל התורה מלאה ממנו ועכ"ל שהדרש שדרשו בת"כ במלת לאמר שבפסוק ויקרא אל משה נדרש בכל מלת לאמר שבכל התורה כלה מלב' מועטים שאין המדרש הזה נופל בהם והוצרכי לדרוש בהם שאמר משה לפני המקום איני מניחך עד שתאמר לי אם תעשה שאלתי אם לאו אף כאן צ"ל שהדרש שדרשו במלת אל דויהי ביום דבר ה' אל משה למעט את אהרן נדרש גם כן בכל מלת אל שנופל בם המדרש הזה ובמקום שאינו נופל בו המדרש הזה כגון במקומות שאינן דבור השם אל משה אלא דבור משה לישראל כגון דבר אל בני ישראל וכיוצא בו אי איכא למדרש בהו שום דרשא דרשינן ואי ליכא למדרש בהו לא דרשינן שכך אמרו בכמה מקומות בגמ' כל היכא דאיכא למדרש דרשינן וכל היכא דליכא למדרש לא דרשינן ואיצטריך מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את ישראל ואת הזקנים ואת בני אהרן ואת אהרן עצמו מהדבור שלא היה נשמע אלא למשה לבדו ואיצטריך מיעוטא דוישמע את הקול מדבר אליו למעט את כלם אף מקול הברת הדבור שלא היה נשמע אלא משה לבדו ואם תאמר אי הכי לשתוק קרא ממיעוט דאליו ותיתי מקול לו דממעט' אף מקול הברת הדבור וכל שכן מהדבור עצמו י"ל דאי לאו מיעוטא דאליו ה"א מהאי קול הוא הקול באשר הוא עם חתוך אותיות הדבור אבל קול הברתו בלבד בלתי חתוך האותיות היו שומעין השתא דכתיב מיעוטא דאליו למעט מהדבור עצמו בחתוך האותיות נשאר בהכרח מיעוטא דקול לו למעט אף מהברת הדבור בלתי חתוך האותיות אבל לר' יהודה ב"ב דממעט מוידבר ה' אליו למעט את אהרן מהדבור המשותף למשה ולאהרן לומר שלא לאהרן נאמר אלא למשה שיאמר לאהרן איצטריך מיעוטא דקול לו למעט אף מהברת הדבור בלתי חתוך האותיות וכל שכן מהדבור עצמו ואיצטריך מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף למשה ולאהרן שאף על פי שבדבור המיוחד למשה לבדו קמיירי שהוא אדם כי יקריב מכם אפילו הכי דרשינן ליה למעט מהדבור המשותף למשה ולאהרן באם אינו ענין לדבור המיוחד למשה לבדו שכבר למדנו זה ממיעוטא דקול לו דממעט אף מקול הברתו וכל שכן מהדבור עצמו תנהו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף למשה ולאהרן זהו הביאור שיפרש על מאמר רש"י ז"ל שאמר ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין על דעת היש מפרשים דלעיל אבל לבי מגמגם בזה מאד מכמה אנפי חדא דאם כן ה"ל למכתב זה שהקול הולך ומגיע לאזניו כו' גבי וידבר ה' אליו מאחר שהוא לקוח ממה שדרש בת"כ גבי וידבר ה' אליו לומר וידבר ה' אליו למעט את אהרן שהקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל וגם אהרן עצמו לא היו שומעין ולמה פירש אותו גבי ויקרא אל משה שאין שם שום מיעוטא. ועוד מאחר שזה שפירש בויקרא אל משה לקוח ממה שאמרו בת"כ אליו למעט את אהרן שפירושו וכ"ש שאר כל ישראל היה לו להזכיר גם אהרן לומר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל ואף אהרן עצמו לא היו שומעין ולמה חלקן לשנים דגבי ויקרא אל משה אמר שכל ישראל לא שומעין ולא הזכיר את אהרן וגבי וידבר ה' אליו אמר למעט את אהרן שלא היה שומע ולא הזכיר את ישראל ועוד שממש שפירש גבי ויקרא אל משה דמיירי בקריאת משה משה שכל ישראל לא היו שומעין משמע שאף קריאת משה משה דעלה קאי שאינו דבור של צווי מצוה אלא קריאה בעלמא לא היו שומעין ומ"ל הא והלא ממיעוטא דוידבר ה' אליו שממנו לקח מה שפירש גבי ויקרא אל משה לא משתמע אלא למעט מהדבור של צוי השם למשה שהוא אדם כי יקריב מכם דקאי עלה אבל לא מהדבור של קריאת משה משה שאינו אלא קריאה בעלמא ואם תאמר אין הבדל לרש"י ז"ל בין הדבור של משה משה ובין הדבור של צווי המצוה מנא ליה הא דילמא כמו שחלקו רז"ל בת"כ בין הדבור עם חתוך האותיות ובין קול הברתו ככה יש לחלק גם כן בין הדבור של צווי המצוה שהוא מהתורה עצמה ובין הדבור של קריאת משה משה שאין בו אלא קריאה בעלמא ועוד מ"ש גבי אליו דרשו אותו רז"ל למיעוטא ומ"ש גבי אל משה לא דרשו אותו למיעוטא והלא כי היכי דדייקי אליו מדהוה ליה למכתביה בלמ"ד לבדו וכתביה באל"ף למ"ד שמע מינה שהוא למיעוטא כדמשמע מקול לו קול אליו הכי נמי איכא לדיוקי במלת אל מדה"ל למכתביה בלמ"ד לבדו וכתביה באל"ף למ"ד ש"מ שהוא למיעוטא ואם תאמר מפני שמצאנו קראי טובא במלת אל דכתיב פעם בלמ"ד לבדו פעם באל"ף למ"ד כדכתיב ויאמר אלהים לנח ויאמר ה' לנח ואחריו וידבר אלהים אל נח ויאמר אלהים אל נח דמשמע דאין קפידא בזה וגם כל התורה כולה מלאה ממלת אל הנה מצאנו גם במלת אליו קריא' טובא דכתיבי פעם בלמ"ד לבדו ופעם באל"ף למ"ד כדכתיב ויאמר לו כה יהיה זרעך ואחריו ויאמר אליו אני ה' וגם כל התורה כולה מלאה ממלת אליו. ועוד מ"ל לרז"ל לומר דמיעוט' דוידבר ה' אליו הוא למעט את אהרן וכ"ש שאר כל ישראל דילמא לא בא למעט רק שאר כל ישראל אבל לא את אהרן שיפה כחו להשתתף בדבור עם משה וכן מיעוטא דקול לו נמי דילמא לא בא למעט אלא את ישראל אף מקול הברתו של דבור אבל אהרן היה שומע גם הדבור עצמו לכן נ"ל לומר שמה שפרש"י גבי ויקרא אל משה הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ממיעוטא דאל משה הוא דמפיק ליה דכי היכי דדייקי רבותינו ז"ל בת"כ מקרא דוישמע את הקול מדבר אליו מדה"ל למכתב קול לו בלמ"ד לבדו וכתב קול אליו באל"ף למ"ד קרי ביה קול לו קול אליו למיעוטא הכי נמי איכא לדיוקי גבי ויקרא אל משה מדה"ל למכתב למשה בלמ"ד לבדו וכתב אל משה באל"ף למ"ד קרי ביה למשה אל משה למיעוטא כר' יהודה ב"ב וכר' יוסי הגלילי דדרשי קרא דויהי ביום דבר ה' אל משה בארץ מצרים למיעוט' וא"ת אם כן למה לא דרשו במלת אל דויקרא אל משה כמו שדרשו במלת אליו שאחריו ועוד מהיכן למד רש"י לדרוש אל דויקרא למיעוטא ולא יהיה זה כשאר אל שבמקרא שלא דרשו בם כלום ועוד מהיכן ידע לדרוש בו המדרש הזה לומר שאפילו קריאת משה משה לא היו שומעין ישראל דלמא הדבור של מצוה בלבד לא היו שומעין מק"ו דאהרן אבל קריאת משה משה שאין בו דבור של מצוה אלא קריאה בעלמא היו שומעין י"ל דרש"י ז"ל הוציא הדרשה הזאת של ויקרא אל משה מכח מה שדרשו בת"כ אליו למעט את אהרן דמדקא ממעטי את אהרן ממיעוטא דאליו מכלל דאיכא מיעוטא אחרינא דאימעוט מיניה ישראל ונשארה מיעוטא דאליו למעט את אהרן באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו ואין זו אלא מיעוטא דאל משה דלעיל מיניה דאס"ד דליכא מיעוטא אחרינא קודמת למיעוטא דאליו מ"ל לרז"ל דמיעוטא דאליו בא למעט את אהרן דילמא לא בא למעט אלא את ישראל בלבד אבל אהרן שנתוועד בדבור עם משה היה שומעו דמשום הכי לא מיעט רבי אליעזר בת"כ ממיעוטא דודברתי אתך אלא את ישראל בלבד והוצרך למעט את אהרן במיעוטא דלדבר עמך באם אינו ענין למעט את ישראל ואם כן הכא נמי איכא לדיוקי מדקא ממעטי את אהרן ממיעוטא דאליו ולא את ישראל בלבד מכלל דאיכא מיעוטא קודמת לזו דאימעוט מיניה ישראל ונשאר מיעוטא דאליו למעט את אהרן באם אינו ענין ואין זו אלא מיעוטא דאל משה דלעיל מיניה וכיון דההוא מיעוטא מיירי בקריאת משה משה דקאי על' למדנו שאפילו קריאת משה משה לא היו ישראל שומעין וכל שכן הדבור של צווי השם למשה שהוא דבור של מצוה ונשארה מיעוטא דאליו שאחריו למעט את אהרן. ואם תאמר מנ"ל לרש"י לחייב מיעוטא אחרינא חוץ ממיעוטא דאליו דאימעוט מינה ישראל ואהרן כדתניא בת"כ דילמא ממיעוטא דאליו עצמו אימעוט אהרן וישראל דומיא דקול לו יכול לא היו שומעין את הדבור אבל היו שומעין את הקול ת"ל קול לו אוציא את ישראל ולא אוציא את הזקנים אוציא את הזקנים ולא אוציא בני אהרן אוציא בני אהרן ולא אוציא את אהרן עצמו ת"ל קול לו למעט את כולם י"ל שאני התם שהברית' ההיא היא הברייתא של ר' אליעזר שכבר מיעטה את ישר' מהדבור ממיעוטא דודברתי אתך וחזרה ומיעטה גם את אהרן עצמו ממיעוטא דלדבר עמך כי אם אינו עניין למעט את ישראל וכיון שהושוו במיעוט הדבור ישראל עם אהרן שוב אינו צריך במיעוט קול אדבור לכתוב שני מיעוטין אחד למעט את ישראל ואחד למעט את אהרן אלא די במיעוט אחד למעט את ישראל ואת אהרן עצמו אבל ת"ק דר' יהודה ב"ב דמיירי במיעוט הדבור שלא קדם לו מיעוט אחר להשוות את ישראל לאהרן הנה כמו שר' אליעזר לא מיעט מן הדבור את ישראל ואת אהרן אלא משני מיעוטים כך אי אפשר לת"ק דר' יהודה ב"ב למעט את ישראל ואת אהרן אלא דאי לא תימ' הכי קשיא לרבי אליעזר מיניה וביה דבענין מיעוט הדבור הוצרך שני מיעוטין חד למעט את ישראל וחד למעט את אהרן ובענין מיעוט קול הדבור מועט שניהם יחד ממיעוטא דקול לו לחודיה אלא עכ"ל כדפרישית והשתא אצטריכי כולהו מיעוט מיעוטא דויקרא אל משה למעט את ישראל אפי' מקריאת משה משה וכל שכן מן הדבור עצמו ומיעוטא דוידבר אליו למעט את אהרן מהדבור עצמו ומיעוטא דקול לו למעט את כלם אף מקול הדבור ומה שכתב רש"י גבי ויקרא אל משה שהקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין אינו רוצה לומר קול הברתו של משה דמ"ל הא והלא פ' ויקרא בקריאת חתוך האותיות של משה משה קמיירי ועכ"ל דמיעוטא דאל משה דעלה קאי בחתוך אותיות משה משה קמיירי אלא הכי פירושא שהקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיותיו לא היו שומעין וכל הני קראי מצרך צריכי דאי מויקרא אל משה דמעט מהדבור של משה משה וכל שכן מהדבור של צווי השם למשה ה"א דוקא ישר' אבל אהרן שיפה כחו שנשתתף בכמה דבורים עם משה היה שומע לא בדבור של משה משה בלבד אלא אף הדבור של צווי השם למשה וכ"ש קול הברתו וישראל גם כן ה"א לא נתמעטו רק מהדבור אבל קול הברת הדבור היו שומעין אותו ואי מוידבר אליו וה"א דוקא ישראל אבל אהרן שיפה כחו היה שומעו וכ"ש קול הברתו וישראל ג"כ ה"א שלא נתמעטו רק מהדבור של צווי השם למשה דמייירי ביה אבל הדבור של משה משה היו שומעין אותו ואי מוישמע את הקול ה"א דוקא ישראל ודוקא מהקול של חתוך האותיות אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו וישראל ג"כ ה"א שלא נתמעטו רק מהקול של חתוך האותיות של צווי השם למשה אבל קול הברתו וגם הדבור של משה משה היו שומעין אותו ואי מויקרא אל משה ומוידבר ה' אליו יחד שנתמעטו מהם כל ישראל ואף אהרן מיתורא דוידבר ה' אליו באם אינו ענין לישראל שכבר נתמעט מקרא דויקרא אל משה ה"א דוקא מהדבור של חתוך האותיות אבל קול הברתו של דבור היו שומעין אותו אהרן וגם כל ישראל ואי מויקר' אל משה ומוישמע את הקול יחד ה"א דוקא ישראל נתמעטו מהדבור של משה משה וכ"ש מהדבור של מצוה ומקול הברתו של צווי השם באם אינו ענין לקול הדבור עם חתוך האותיות שכבר נתמעטו ממיעוטא דויקרא אל משה אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו ואי מוידבר ה' אליו ומוישמע את הקול יחד ה"א דוקא ישראל נתמעטו מהדבור של מצוה ומקול הברתו באם אינו ענין לקול הדבור עם חתוך האותיות שכבר נתמעטו ממיעוטא דוידבר ה' אליו אבל אהרן היה שומע הדבור עצמו וכ"ש קול הברתו וכן ישראל ה"א שלא נתמעטו אלא מהדבור של מצוה ומקול הברתו אבל הדבור של קריאת משה משה היו שומעין אות' לפיכך הוצרכו שלשתם. וכל זה אינו אלא לת"ק דרבי יהודה ב"ב דדריש מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה דקאי עלה באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו ממיעוטא דויקרא אל משה אף מהדבור של משה משה וכ"ש מהדבור של צווי השם למשה שהוא דבור של מצוה תנהו למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה שלא היה שומעו רק משה לבדו דלית ליה להאי תנא ההיא דרבי אליעזר דמפיק ליה מקרא דלדבר עמך אבל לר' יהודה ב"ב דמפרש מיעוטא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן מן הדבור שנתוועד עם משה באם אינו ענין למעט את אהרן מהדבור המיוחד למשה שכבר נתמעט ממנו מקרא דלדבר עמך כרבי אליעזר בת"כ תנהו למעט את אהרן אף מהדבור שנתוועד בו עם משה שאף הדבור ההוא לא היה שומעו אלא משה לבדו ואחר כך היה חוזר ומגיד לאהרן צ"ל דאיצטריכו כל הני קראי קרא דודברתי אתך למעט את ישראל מהדבור של צווי השם למשה וקרא דלדבר עמך למעט אף את אהרן מהדבור המיוחד למשה באם אינו ענין למעט את ישראל שכבר נתמעטו מקרא דודברתי אתך וקרא דוידבר ה' אליו למעט את אהרן אף מהדבור המשותף שנתוועד בו עם משה באם אינו ענין למעט את אהרן מהדבור המיוחד שכבר נתמעט ממנו ממיעוטא דלדבר עמך וקרא דוישמע את הקול מדבר אליו למעט את כלם אף מהברת קול הדבור אבל קרא דויקרא אל משה לא דריש ליה למיעוטא אלא כשאר אל שבמקרא דאם לא כן למה לי מיעוטא דודברתי אתך למעט את ישראל מהדבור הרי כבר נתמעטו מקרא דויקרא אל משה ומפני שאין מלת אל דויקרא אל משה למיעוטא לפי דעתו של רבי יהודה ב"ב לפיכך לא מנה בפסוק ויקרא אל משה וידבר ה' אליו אלא מיעוטא דאליו בלבד וכל הני מיעוטי מצרך צריכי דאי מודברתי אתך לחודיה או מלדבר עמך לחודיה או מוידבר ה' אליו לחודיה או מקול לו קול אליו לחודיה ה"א למעט את ישראל בלבד ולא את אהרן ואי מתרי קראי דודברתי אתך ולדבר עמך או מתרי קראי דודברתי אתך וידבר ה' אליו או מתרי קראי דלדבר עמך ווידבר ה' אליו ה"א דלא באו למעט את ישראל ואת אהרן אלא מהדבור המיוחד למשה אבל הדבור המשותף למשה ולאהרן לא נתמעט אהרן ממנו ואי מתרי קראי דוישמע את הקול מדבר אליו עם איזה מהמקראות של וידבר ה' אליו ודברתי אתך ולדבר עמך ה"א דלא נתמעטו מהדבור ומהברתו אלא ישראל בלבד אבל אהרן היה שומע אף הדבור עצמו וכ"ש הברתו ואף הדבור המיוחד למשה וכ"ש הדבור המשותף לו ולמשה ואי מתלתא קראי דודברתי אתך ולדבר עמך וישמע את הקול מדבר אליו ה"א שלא נתמעטו מהדבור ומהברתו רק מהדבור המיוחד למשה אבל מהדבור המשותף למשה ולאהרן לא נתמעט ממנו אהרן לא מהדבור עצמו ולא מהברתו לפיכך הוצרכו כל המקראות הללו:
יכול אף להפסקות היתה קריאה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות. בת"כ פירש להפסקות שאין בהם לא דבור ולא אמירה ולא צווי יכול אף בהן היתה קריאת משה משה קודם שיתחיל בפרשה ההיא תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות פירוש במקום שכתוב שם דבור או אמירה או צווי היתה קריאת משה משה קודמת לדבור או לאמירה או לצווי אבל להפסקות שאין כתוב בהן לא דבור ולא אמירה ולא צווי לא קדמה בהן קריאת משה משה כלומר לא היתה שם נבואה בפני עצמה אלא בעודו תוך הנבואה הקודמת נאמרה לו גם הפרשה ההיא:
ומה היו ההפסקות משמשות. פירוש בשלמא אם היתה נבואה בפני עצמה הוצרך להפסיק בה כדי להורות שהיא נבואה בפני עצמה אלא אם לא היתה נבואה בפני עצמה אלא שארית הנבואה הקודמת לאיזה צורך היתה ההפסקה בה:
קל וחומר להדיוט הלמד מן ההדיוט. פירוש אם הלמוד שמפי הגבורה שיש בידו למסור הדברים כהווייתן באופן שלא יתבלבלו הענינים לאותו השומע מפיו הוצרך לתת ריוח בין פרשה לפרשה כדי להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין קל וחומר הלמד מן ההדיוט ואין כח בידו למסור הדברים כהוייתן ויתבלבלו לו הענינים שצריך בהכרח ריוח בין דבור לדבור כדי להתבונן בהם:
אליו למעט את אהרן. פירוש מהדבור המיוחד למשה לבדו דעלה קאי ופליגא אמר רבי יהודה ב"ב דמפרש להאי מיעוטא מהדבור המשותף למשה ולאהרן באם אינו עניין מהדבור המיוחד למשה לבדו שכבר נתמעט ממנו מקרא דלדבר כדר' אליעזר בת"כ ות"ק לית ליה ההיא דר' אליעזר ולפי זה צריך לגרוס בת"כ רבי יהודה אומר ולא אמר רבי יהודה ומה שלא אמרו כאן לו ואליו כמו שאמרו גבי וישמע את הקול מדבר אליו קול לו קול אליו הוא משום דמדרשא דקול לו קול אליו למדנו שבכל מקום שבא באל"ף למ"ד יש לדרוש אותו כן ולפיכך לא הוצרכו להזכיר זה בכל מקום ואם תאמר כיון דבלמ"ד לבדו הוי מיעוטא שהרי בכלל הי"ג מיעוטין יש מהן בלמ"ד לבדו אשר אועד לך ונועדתי לך למה נכתבו מיעוטין דלדבר אליך ווידבר אליו ומדבר אליו באל"ף למ"ד ולא בלמ"ד לבדו. י"ל דבהני נמי דרשינן לו ואליו אלא גבי אועד לך שמה וגבי נועדתי לך שאין צריך שם כנוי אלא למעט די בלמ"ד לבדו אבל כשצריך שם כנוי וגם למעט או כשאין צריך שם כנוי אבל צריך שני מעוטים כותב אותו באל"ף למ"ד כדי לדרוש הכנוי והמיעוט או שני המיעוטין ולפיכך גבי וישמע את הקול מדבר אליו שאינו צריך שם כנוי שכבר אמר למעלה ממנו ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו והיה די לומר וישמע את הקול מדבר דרשו לו ואליו לשני מיעוטין חד למעט ישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו וחד למעט מלאכי השרת שהם נבדלים מישראל וזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו כדאיתא בת"כ יכול לא יהו שומעין הדבור אבל יהו שומעין הקול ת"ל קול לו אוציא את ישראל ולא את הזקנים אוציא הזקנים ולא בני אהרן אוציא בני אהרן ולא אהרן עצמו תלמוד לומר קול לו אוציא את כלם ולא אוציא את מלאכי השרת שאין משה יכול ליכנס שם במקומם עד שיקרא' תלמוד לומר קול לו קול אליו אבל גבי וידבר השם אל משם שבכל התורה כלה שצריך בם כנוי בהכרח כדי להודיע למי היה הדבור דרשו השני מיעוטין של לו ואליו היוצאים ממלת אל שבא באל"ף למ"ד ולא בלמ"ד לבדו חד לגופיה להודיע למי היה הדבור וחד למעט כל ישראל מקול הדבור ההוא שלא שמע אותו רק משה לבדו שהיה הקול הולך ומגיע באזניו וכל ישראל לא שומעים וכן גבי וידבר יי' אליו שצריך כנוי שלולא זה לא ידענו אחר שקרא את משה עם מי היה הדבור דרשו בו לו ואליו חד לכנוי וחד למעט את אהרן מהדבור המיוחד לו שהוא אדם כי יקריב אליבא דת"ק דלא תימא דוקא ישראל לא היו שומעין וכן הזקנים וכן בני אהרן אבל אהרן עצמו שיפה כחו שנשתתף בכמה דבורים עם משה היה שומען כתב וידבר אליו למעט גם אהרן או גם מהדבור המשותף לו ולמשה ואליבא דרבי יהודה בן בתירא ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר דקרא דוישמע את הקול מדבר אליו הוא מכלל הי"ג מיעוטין למעט את אהרן מהדבור שנשתתף בו והלא השני מיעוטין של קול לו קול אליו כבר דרשום בת"כ חד למעט ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו וחד למעט מלאכי השרת אם כן למעט את אהרן מהדבור שנשתתף בו מנין יש לומר דהא בריתא דלמעט ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו ממיעוט לו ולמעט מלאכי השרת מדבור אליו אתיא אליבא דרבי אליעזר וברייתא די"ג מיעוטין אתיא אליבא דרבי יהודה בן בתירא ואיהו דריש להני שני מיעוטין דקול לו קול אליו חד למעט את כל ישראל ואהרן מהדבור המיוחד וחד למעט את אהרן מהדבור המשותף למשה ולאהרן:
יכל ישמעו את קול הקריאה. אדלעיל קאי אהא דקאמר הקול הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין שפירושו הקול של משה משה עם חתוך האותיות היה הולך ומגיע לאזניו וכל ישראל לא שומעין ולפיכך אמר עכשיו יכול אם לא ישמעו הקריאה של משה משה עם חתוך האותיות ישמעו קול הברת הקריאה ההיא בלי חתוך האותיות תלמוד לומר קול לו קול אליו שאפילו קול הברה בעלמא לא שמעו ויש לתמוה שבת"כ לא אמרו זה אלא בדבור של מצוה כדתניא אשר אועד לך שמה לך היתה יעידה ולא היתה יעידה לישראל ולא לזקנים ולא לאהרן עצמו שנתועד בדבור עם משה אוציאם מן היעידה ולא אוציאם מן הדברות ת"ל ודברתי אתך אוציא את ישראל ולא אוציא הזקנים אוציא הזקנים ולא את בני אהרן אוציא את בני אהרן ולא אהרן עצמו ת"ל לדבר עמך עמך היה הדבור ולא עם כולם יכול לא יהו שומעין הדבור אבל יהו שומעין את הקול ת"ל קול לו להוציא את ישראל והזקנים ובני אהרן ואהרן עצמו כדלעיל ורש"י ז"ל היאך הביא הברייתא הזאת שהיא שנויה בדבור של מצוה בקריאת משה משה שאינה אלא קריאה בעלמא דילמא דוקא קול הברת הדבור של מצוה לא היו שומעין אבל קול הברת קריאת משה משה היו שומעין ועוד למה לא כתב זה במקומו מיד אחר מאמר הקול הולך ומגיע לאזניו שהוא סיום המאמר ההוא אבל הפסיק עניינו ופירש תחלה על וידבר אליו למעט את אהרן והאריך בהבאת דברי רבי יהודה ב"ב ואחר כך חזר לעניין ראשון לכן נ"ל שטעות נפל בספרים וצריך לכתוב במקום ישמעו ישמע ובמקום את קול הקריאה את קול הדיבור וקאי על וידבר אליו למעט את אהרן הסמוך לו לומר שאפי' אהרן עצמו לא היה שומע הדבור וכ"ש שאר כל ישראל ואמר יכול אם לא ישמע הדבור עצמו עם חתוך האותיות ישמע את קול הברת הדבור ת"ל קול לו קול אליו שאף קול הברתו לא שמע:
מאהל מועד מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יצא חוץ לאהל. בת"כ ואף על גב דמאהל מועד מורה על מה שממנו יצא הקול ולא על מה שאליו הגיע הקול כדתניא בת"כ ומייתי לה רש"י לקמן מאהל מועד יכול מכל הבית ת"ל מעל הכפרת יכול מכל הכפרת תלמוד לומר מבין שני הכרובים מכל מקום מסמיכות מאהל מועד למלת אליו היא דקא דייק דמדה"ל למכתב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר יי' אליו לאמר וסמך אליו לאהל מועד לומר שלא היה הקול אלא מהאהל לאזניו שהיה בתוך האהל ולמדנו מכאן שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל ואם היה משה חוץ מהאהל לא היה הקול מגיע באזניו. וא"ת מאחר שהיה הקול נפסק ולא היה ולא חוץ מהאהל אם כן כששכן הענן על המשכן ולא יכול משה לבא אל האהל מיראתו עד שקראו השם לבא אל האהל כדאיתא במדרש רבי תנחומא היאך נשמע הקול אליו ושמא י"ל שהמדרש הזה חולק עם המדרש שבת"כ שאמרו שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל אבל לפי המדרש שבת"כ צריך לומר שאין פי' ויקרא כמו שדרש אותו רבי תנחומא אלא כאידך דרשא שהביא רש"י בפסוק ולא יכול משה לבא כתוב אחד אומר ולא יכול משה לבא אל אהל מועד וכתוב אחר אומר ובבא משה אל אהל מועד בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם כי שכן עליו הענן אמור מעתה כל זמן שהיה הענן על המשכן לא יכול לבא נסתלק הענן נכנס ומדבר עמו ואם תאמר אם היה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ מהאהל וכבר היו ישראל עומדין חוץ לאהל ולא היו רשאין ליכנס עם משה תוך האהל מדכתיב ונועדתי לך שם לך היתה יעידה ולא לכל ישראל כדתניא בת"כ שפירושו שהיו ישראל עומדים חוץ מהאהל כשהיה משה נכנס באהל מועד אם כן למה הוצרך הכתוב למעט את ישראל מכל הדברות לומר שמשה לבדו היה שומען וישראל לא היו שומעין כבר הקשה זה הראב"ד ז"ל ותירץ שמה שהוצרך הכתוב למעטן מן הדברות אינו אלא מן הדברות שנאמרו למשה קודם הקמת המשכן ונכון הוא:
לאמר צא ואמור להם דברי כבושין בשבילכם מדבר עמי שכן מצינו שכל ל"ח שנה שהיו ישראל במדבר כמנודין לפני המקום מן המרגלים ואילך כו'. נראה די דלישנא דשכן מצינו לאו דוקא שהרי באחד בניסן הוקם המשכן ושמונה פרשיות נאמרו בו ביום כדאיתא בפרק הנזקין ואחת מהן פרשת אמור אל הכהנים ופרש"י מפני שבו ביום הוזקקו לעבודה הוצרכה קדושתן להודיעם וחזרת המרגלים עדיין לא היתה עד ט"ב שאחריו כדאיתא בשלהי תעניות ומאמר שכן מצינו אי אפשר להאמר רק אחר ל"ח שנה משחזרו המרגלים ועוד שאי אפשר לומר שבכל פעם ופעם שהיה מדבר עמהם היה אומר להם זה מספור של ל"ח שנה אלא ע"כ לומר דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושין מה הן ואמר כדברים הללו שהן ממשיכין את לבם ומקרבן לאהבתו ית' שבכל פעם שהיה מדבר השם עם משה היה מצוהו לפייס את לבן בדברי כבושין או שיחזור להשיב להקב"ה אם קבלו דבריו אם לא כפי הלשון האחרון כדי ללמוד דרך ארץ ממשה וכמו שהוקשה לרז"ל במלת לאמר שאחר וידבר השם שהיה די בוידבר השם לחודיה והוצרכו לדרוש בו מה שדרשו פה ככה הוקשה להם גם כן במלת ואמרת שאחר דבר אל בני ישראל שהיה די בדבר אל בני ישראל לחודיה והוצרכו לדרוש בו דבר ותחזור ותאמר שישנה להם את הפרק פעם ופעמים כדי להבינם אבל גבי וידבר השם אל משה לאמר דלא שייך בה הך דרשא דדבר ואמרת דרשו ביה צא ואמור כו' אי נמי גבי וידבר לאמר לא נאמר וידבר ויאמר כמו גבי דבר ואמרת רק לאמר שפירושו כדי שיאמר וזה אי אפשר לפרשו רק כדי שיחזור ויאמר להקב"ה שכבר קבלו דבריו או כדי שיאמר להם דברי כבושים וכבר הארכתי בזה בפסוק ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן לאמר:
אדם כי יקריב כשיקריב. פי' כשיארע שיקריב ובפר' שני דמסכת ביצה גבי ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה פרש"י דבשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה ויקריב וכמוהו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שכלם מתפרשים כשיארע ואיננו כמו והיה כי יביאך כי תבאו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופרית' בארץ שכולם מפורשים בלשון אשר שהוא לשון דהא כדפרש"י בסוף המקדש שהוא מורה על הודאי כמו שדרשו בספרי ובת"כ ומייתי לה בפרק קמא דקדושין כי תבאו אל הארץ עשו מצוה זו שבשבילה תבאו אל הארץ כלומר מפני שביאך ומפני שתבאו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכן כי בא סוס פרעה מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרים וגו' כך פרש"י בשלהי גיטין וכך שנינו בת"כ אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינה אלא רשות אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לפרושי קרא דכי יקריב כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפו' ודומיה' שהם מלשון אם עד שחייבו מזה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב דילמא קרא דכי יקריב דומיא דכי יביאך וכי תבאו אל הארץ הוא שהן מלשון אשר שהוא לשון דהא וכאילו אמר מפני שהוא מחוייב שיקריב קרבן ליי' ראוי להודיע שלא יקריב רק מן הבקר או' מן הצאן אם הוא מן הבהמה או מן התורי' או מן בני היונה אם הוא מן העוף ושמא יש לומר דאי אפשר לפרשו כן מפני שאלה הלשונות של כי שמתפרשי' מלשון דהא שפירושו מפני אינן נופלות אלא על דברים שכבר נעשו או שכבר הבטיחם בהם כמו ביאתן לארץ שכבר הבטיחם בלכן אמור לבני ישראל וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכמו רבויים שכבר הבטיח לאברהם הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וליצחק והרבתי את זרעך ככוכבי השמים וליעקב והיה זרעך כעפר הארץ מפני שהבטיח בהם שייך לומר מפני שיביאך ומפני שתבאו אל הארץ כאשר דבר לכם אתם זקוקים למצות הללו וכן ברבויי' מפני שכבר הבטיח' שייך לומר מפני שתרבו ופרית' בארץ כמו שהבטיחכם וכן גבי סוס פרעה שכבר בא בים הוא ורוכבו ופרשיו וישב יי' עליהם את מי הים שייך ביה לומר מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרי' אבל הקרבנות שלא הוזכרו קודם זה בשום מקום איך יתכן לומר מפני שיקריב קרבן ליי' שפירושו מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן ליי' ואם כן עכ"ל שאין פירוש כי יקריב אלא דומיא דכי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שפירושו כשיארע אף כאן כי יקריב כשיארע שיקריב שהוא מורה על הרשות ולא על החובה ולכן אמרו רז"ל שבקרבנו' נדבה הכתוב מדבר:
אדם למה נאמר. דהוה ליה למימר איש כי יקריב כמו כל איש אשר יהיה בו מום או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד ואיש כי יאכל קדש בשגגה איש אמו ואביו תיראו איש איש אל כל שאר בשרו וכן דרז"ל בת"כ בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו':
מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. בויקר' רבה אבל בת"כ דורש אדם לרבות את הגרים דלא תימא בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים השתא דאתא אדם לרבות את הגרים עכ"ל דפי' בני ישראל מקבלי ברית בישראל שגם הגרים בכלל ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר דבר אל בני ישראל אף הגרים בכלל. ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר אדם לרבות את הגרי' ופירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל דילמ' פירוש בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים שאינם מבני ישראל ואדם לרבות את המומרים דלא תימא פירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל למעוטי מומרים י"ל עליך אמר קרא מכם ישראלים כמוכם לאפוקי מומרים אבל למעט את הגזול נפקא ליה מקרא דשונא גזל בעולה כדאיתא בפרק לולב הגזול א"נ מדאמר מר קרבנו למעט את הגזול כדאיתא בת"כ ובפרק מרובה והא דתני' בפרק הגוזל בתרא הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש היינו שאסור ליהנות ממנו דהא דמעט רחמנא את הגזול היינו שאינו עולה לרצון לא לבעלים הראשונים לפי שאינו ברשותו ולא לבעלים השניי' לפני ייאוש לפי שאינו שלו כדאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ולא אחר ייאוש נמי למ"ד ייאוש כדי לא קני לפי שאינו שלו ולמ"ד קני לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בפ' לולב הגזול והבאתם גזול את הפסח ואת החולה וגו' גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני ייאוש ול"ש לאחר ייאוש בשלמא לפני ייאוש לכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה היא אלא לאחר ייאוש הא קנייה אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכתיב שונא גזל בעולה ואם תאמר אי הכי הא דתנן בפרק הנזקין ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפר' במאי מוקמת לה כבר תרצו בזה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מתכפרת מ"ט ייאוש כדי לא קני ומה טעמא אמרו מכפר' שלא יהו הכהני' עצבי' שאכלו חולין שנשחטו בעזר' שהן אסורי' ונמצא מזבח בטל שנמנעין מלעבוד עוד עבודה וזהו ששנינו מפני תקון המזבח ואם תאמר היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה לפטור את זה מחטאת שהוא חייב בה כבר הקשה זה רש"י ז"ל ותרץ שב ואל תעשה שאני דהא לא מיעקר בידים הוא אי נמי יש לומר הא דמיעט רחמנא גזול היינו קודם ייאוש ולא בגזל בהמת חולין דאם כן למה לי קרא פשיטא כדפריך במרובה אלא כי אצטריך קרא לאשמועינן היכא דגזל קרבן דחברי' דאינו עולה לו לרצון וההיא דהגנב והגזלן דהקדשן הקדש בגזל בהמת חולין והקדישו לאחר ייאוש מיירי דקסבר יאוש כדי קני ומשום מצוה הבא בעבירה אין לפוסלו אע"פ שהוא שנאו כדכתיב שונא גזל בעולה והא דתנן ועל חטא' הגזולה שלא נודעה לרבי' שהיא מכפר' דמשמע הא נודעה לרבים אינה מכפרת כבר תירץ בזה ר' יהודה דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות והה"נ עולה גזולה אלא לא מבעיא קאמר לא מבעיא עולה דכליל היא ויאמרו מזבח אוכל גזלות הוא אלא אפילו חטאת נמי דחלבי דם לחודיה הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים הוא דקא אכלי ליה אפילו הכי גזור רבנן שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וא"ת הא דגזל קרבן דחבריה באי זה קרבן קמיירי אי בחטאת אפי' הוא עצמו אם אוכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום וכ"ש בגזל חטאת חבירו ואי בעולה ושלמים מאי אירייא גזול אפילו מכרו לו אינו עולה לו לרצון דהא אמרינן בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כבר תרצו התוספו' בזה דמיירי בפסח שיכול לימנות עם אחרים על פסח ולמכור את שלו כדמוכח בפסחי' ואע"ג דבהאי קרא עולה הוא דכתיב מצינן לפרושי ליה בקרבן פסח באם אינו עניין לשאר קדשים ולזה הפי' האחרון נטה הרמב"ם ז"ל וכתב בהלכו' אסורי מזבח בפרק חמישי הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואינו צריך לומר שאינו מתקבל ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ואפי' היה חטאת שהכהני' אוכלים את בשרה ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתיאשו הבעלים שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה וקצת מפרשי' פירשו דההיא דהקדשן הקדש מיירי בדיעבד וההיא דקרבנו למעוטי את הגזול מיירי בלכתחלה וטעות הוא בידם דכל מיעוטא בכל מקום לעכוב' הוא:
הבהמה יכול החיה בכלל ת"ל בקר וצאן. ובת"כ יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ת"ל בקר וצאן כלומר אלו היתה כאן החיה בכלל בהמה לא היה לו לכתוב מן הבקר ומן הצאן דסתם בהמה בקר וצאן הוא השתא דכתי' מן הבהמה והדר בקר וצאן הוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחריני לא:
מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע. בת"כ ומייתי לה בתמורה בפרק כל האסורין פי' רובע ונרבע ע"י אדם שאז הבהמה היא בהריגה כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה וכיון שנעברה בה עבירה פסולה להקרבה וקשה למה לי מיעוטא דמן הבהמה תיפוק לי מק"ו ומה בעל מום שלא נעברה בו עבירה פסול לגבי מזבח רובע ונרבע שנעבר' בו עבירה אינו דין שיהא פסול לגבי מזבח וליכ' למימ' חורש בשו' ובחמור יוכיח שנעבדה בהן עביר' ומותרין לגבוה כדנפק' לן בסוטה בפ' עגלה ערופה מאשר לא עובד בה עבודה פוסלת בעגלה ואין עבודה פוסלת בקדשים דאיכא למיפרך מה לחורש בשור ובחמור שכן אין בהן חיוב מיתה תאמר ברובע ונרבע שיש בהם חיוב מיתה וליכא למימר דהא דאיצטריך קרא למעט רובע ונרבע היינו על פי עד א' או ע"פ הבעלים שאין בהן חיוב מיתה כדתנן בפרק קמא דסנהדרין הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנ' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו שור הנסקל בעשרי' וג' שנ' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומכיון שהקישו הכתוב למדנו שכמו שמיתת הבעלים בעשרים ושלשה ועל פי שנים עדים אף מיתת השור בכ"ג ועל פי שנים עדים אבל לא על פי עד אחד או על פי הבעלים דאיכא לאקשוי' תיפוק לי מק"ו מבעל מום ומה בעל מום שאין יעידת שני עדי' פוסלתו באכילה דבעל מום לא נפסל אלא לגבוה עד א' פוסלתו להקרבה כגון שאמר לו עד א' לבעל הבהמה בעל מום הוא ושתיק כדמשמע בפ' האומר שכיון שאמ' חכם מום קבוע הוא פסול להקרבה רובע ונרבע שהעדאת שני עדים פוסלתו באכילה שהרי בסקילה הוא ואפילו קדם ושחטו אסור באכילה כדנפקא לן בפר' קמא מקרא דסקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו אינו דין שהעדא' עד אחד פוסלתו בהקרבה כבר הקשו זה בברית' בתור' כהנים ומייתי ליה בתמורה בפ' כל האסורין ותרצו משו' דאיכא למימר מעיקר' דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו גלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו גלוי הואיל ואין מומו גלוי יהא כשר לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והשתא דאוקימנא מיעוטא דמן הבהמה ברובע ונרבע על פי עד א' שאין בו חיוב מיתה תו ליכא לאקשויי למה לי מיעוטא תיפוק לי דאם להדיוט אסור כדנפק' לן מקרא דסקול יסקל ולא יאכל את בשרו כגון שקדם ושחטו אלמא כל שהוא מחוייב מיתה אם קדם ושחטו אסור כ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבו' שרי משום דרובע ונרבע על פי עד אח' או ע"פ הבעלים אין בו חיוב מיתה ומותר להדיוט גם ליכא לאקשויי הא דפריך בבכורות בפרק אלו מומין רובע ונרבע בני קטלא נינהו ואיך יהיו נקרבין דהני לאו בני קטלא נינהו וכך תרצו לה בבכורות ואע"ג דהוה מצי לתרוצי כגון שקדם והקריבו דומיא דקדם ושחטו דבני קטלא ניחא להו לתרוצי דלאו בני קטלא נינהו כי היכי דלתרוצי גם הקושיא הראשונ':
מן הבקר להוציא את הנעבד. ואם תאמר למה לי קרא תיפוק לי מק"ו ומה אתנן זונה ומחיר כלב שצפוייהן שצפה עליהן לאחר שנתנו לה מותרין לעשות מהן רקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא אתנן ומחיר אפי' הכי הן עצמן אסורין למזבח הנעבד לעבודת כוכבים שצפויו אסו' לעשות ממנו רקועין למזבח כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אפי' צופהו אח' שעבדו וכ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי אינו דין שיהא הוא עצמו אסור לגבוה כבר תרצו על זה בת"כ ומייתי לה בפרק כל האסורין דלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם בנעבד שאין בו רוח חיים קמיירי שהוא וצפויו אסורין אפילו להדיוט אבל נעבד שיש בו רוח חיים שהוא עצמו מותר להדיוט ולית ביה לא משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לתקרובת עבודת כוכבים כדאיתא בתמורה בפרק כל האסורין דאי אסירי למה לי קרא למעט נעבד ומוקצה הא ממשקה ישראל כתיב צפויו ג"כ מות' ואפי' לגבוה אע"פ שאין בצפויו רוח חיים לפיכך נכתב מן הבהמה להוציא החי הנעבד שיהא אסור לגבוה וכיון שהוא אסור לגבוה צפויו נמי אסור ואם תאמר מנ"ל לרז"ל למעט מקרא דמן הבהמה רובע ונרבע ומקר' דמן הבקר נעבד לעבודת כוכבים ולא ההיפך כבר תרצו בזה בפרק כל האסורין דהתם מענינא דקר' והתם מענינא דקר' גבי בהמה דכתיב ביה רביעה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת דרשי מיניה להוצי' רובע ונרבע וגבי בקר דכתיב ביה עבודת כוכבים וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב דרשו מיניה להוציא את הנעבד לעבודת כוכבים ואם תאמר למה נכתבו שני מיעוטי דמן הבהמה מן הבקר לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מיניה במה מצינו כבר תרצו בזה בת"כ ובפרק כל האסורין דיש בנרבע מה שאין בנעב' ויש בנעבד מה שאין בנרבע שהנרבע בין אם היתה הבהמה של רובע' בין אם היתה של אחרי' הרי היא אסורה והנעבד אינו אסור רק בשלו אבל בשל אחרים מותר והנעבד צפויו אסור והנרבע צפויו מותר וכיון שכן אי כתב מן הבהמה לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הרובע והנרבע לא מצי גמור נעבד מיניה דמה לנרבע שאסור בין בשלו בין בשל אחרים תאמר בנעבד שאינו אסור אלא בשלו ואי כתב מן הבקר לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הנעבד לא מצי גמיר נרבע מיניה דמה לנעבד שכן צפויו נמי אסור תאמר בנרבע שאין צפויו אסור לפיכך נכתבו שניהם אך קשה כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה אם כן הוו להו כמו שקולין ובמיעוט אחד סתם די למעט את שניהם דהי מנייהו מפקת הרי שקולין הן ויבאו שניהם ואע"ג דאי כתב מיעוט' דמן הבהמה הוה מוקמינן ליה בנרבע ואי כתב מיעוטא דמן הבקר הוה מוקמינן ליה בנעבד התם מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא כדלעיל ואין כאן מיעוט סתם דלשתמעין מיניה תרוייהו אין זה אלא כשנכתבו שניהם שאז על דרך צחות בעלמא בחרו לפרש כל אחד מעניינא דקרא אבל אלו לא נכתב אלא האחד לבדו הוי מיעוט סתם והוא סובל למעט את זה או את זה או את שניהם יש לומר דמההוא טעמא גופה דקתני בבריתא שיש בנרבע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין בנרבע ולא מצי גמור חד מחבריה שמעינן נמי שבמיעוט אחד אינו די למעט את שניהם על דרך שקולין הן ויבאו שניהם משום דאי הוה מצינן למימר כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה הוו להו כמו שקולין מהו זה שתרצו בפרק כל האסורין ובתורת כהנים גבי לכתוב חד מנייהו וליתי אידך מיניה ואמרו מפני שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה אכתי לכתוב חד מנייהו וניתי אידך מחבריה כיון שהן שקולין אלא עכ"ל דהכא קאמר כיון שיש בזה מה שאין באחר ויש באחר מה שאין בזה אינם כשקולין ולא מצי גמר חד מחבריה ואם כן לא סגי במיעוטא חדא למעט את שניהם:
מן הצאן להוציא את המוקצה. בת"כ ותמורה בפרק כל האסורין ומיירי כשהביאו לפני עבודת כוכבים לשם תקרובת אפי' לא עשה ממנו כעין עבודה אבל אם אמר איל זה אני מקצה אותו לתקרובת עבודת כוכבים ועדיין לא הביאה לפניו לא נאסרה לגבוה כדתניא בפרק ג' דעבודת כוכבים האומר בית זה לעבודת כוכבים כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ופי' רש"י שאין הקדש לעבודת כוכבים באמירה עד שיביאנו לפניה לתקרובת ובפרק כל האסורין נמי אמר רבי יוחנן אין המוקצה אסור לגבוה עד שימסרוהו לידם ויאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים שמפטמי' אותו לצרכו אבל באמיר' לבדה לא ומשום דמוקצה קיל מהנעבד שהנעבד אסור בין קודם שהקדישו לגבוה בין אחר שהקדישו והמקוצה דוקא קודם שהקדישו והנעבד הוא ומה שעליו אסורין והמוקצה דוקא הוא אבל שעליו מותר לפיכך הוצרך הכתו' לכתו' מיעוט אחר לזה משום דלא מצי גמיר לא מנעבד ולא מרובע ונרבע מפני שהם יותר חמורים מן המוקצה:
ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית. בת"כ ובפרק כל האסורין פי' כשהמית אדם שיש בו חיוב מיתה אבל אם המית בהמה הואיל ואין בו חיוב מיתה כשר שהוי"ו בכל מקום מוסיף על ענין ראשון וכיון שהוי"ו הזה מחובר עם מן המיעו' של מן הצאן הרי היא מוסיף מיעוט אחר על המיעוט הראשון לומר שלא המוקצה בלבד בא למעט אלא אף הנוגח שהמית אדם וא"ת בשלמ' מוקצה אצטריך למעוטיה משום דקיל מרובע ונרבע ונעבד אלא נוגח שהמי' אדם למה לי קרא למעוטי תיתי במה מצינו מרובע ונרבע ונעב' שהוא בר קטלא ואסור אף אני אביא נוגח שהמית אדם שהוא בר קטלא שהוא אסור כבר תרצו בזה בת"כ ובפר' כל האסורין שיש בנוג' מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח שהרובע והנרבע עשה בהם אונס כרצון שהרוב' לא שייך בזה אונס שאין קשוי אלא לדעת ולא משכחת לה אלא שנתכוון לבהמה אחרת ובתוך קשוייה אנסתו האש' והביאתו עלי' ורבעה דכה"ג אמרו ביבמות בעניינא דיבמה והנרבע כבר חייב עליו הכתוב הריגה בין ברצון בין שלא ברצון כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמ' מות יומת ואת הבהמה תהרוגו וסתם בהמה אינ' נרבעת ברצונה משא"כ בנוג' שלא עשה בו אונס כרצון דכתיב כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו אחרים כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שורים והנוג' משלם את הכופר לאח' מיתה כדכתיב אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו מש"כ רובע שאם מתה האש' ברביעתו אין בעל הבהמה משלם כופר משום דקר' כוונתו להזיק ורביע' אין כונתו רק להנאת עצמו כדמפר' רבא בפרק שור שנג' ארבעה וחמשה שורים:
כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפה. פי' שהיה לומר אם עולה קרבנו בקר זכר תמים יקריבנו מאי מן הבקר אם להודיענו מקצתו ולא כולו להוציא את הטרפה הא לעיל מיניה כתיב מן הבקר מקצתו ולא כולו אלא להוציא את הטרפ' כדאיתא בת"כ ובתמור' פרק כל האסורין והאי טרפה בהוקדש' ואח"כ נטרפה קמיירי דאי בנטרפה ואח"כ הוקדשה למה לי קרא למעוטי לגבוה הא ממשקה ישר' כתי' דמשמע מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל וכיון דטרפה אסורה לישראל אסורה לגבוה והכי מפר' לה בהדיא בפרק כל האסורין וא"ת נימא האי מיעוטא דמן הבקר בתרא למעוטי הוקדש ואח"כ הוקצה אבל הוקדש ואח"כ נטרף לא י"ל דהוקדש ואח"כ הוקצה לא צריך קרא למעוטי' דהא כיון דהוקדש לאו דידיה הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולהוקדש ואח"כ נעבד או נרבע או רבע או נגח והמית נמי לא צריך קרא למעוטינהו דהא אסור' בידייהו משום שנעבדה בהו עבירה הוא מ"ל קוד' שהוקדשו מ"ל לאחר שהוקדשו ואם כן עכ"ל דהאי מיעוטא למעוטי הוקדש ואחר כך נטרף הוא דאתא ואם תאמר הוקדש ואחר כך נטרף נמי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעש' בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפ' והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשו' ועכ"ל שבהוקדשה ואח"כ בטרפה קמייריי דאי בנטרפ' ואח"כ הוקדשה ממשקה ישראל נפקא מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל כבר תרצו בגמרא בפרק כל האסורין דאי מהתם ה"א ה"מ היכ' דלא היתה לה שעת הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימ' תשתרי לגבוה קמ"ל וא"כ כל הני מיעוטי דממשק' ישראל ודכל אשר יעבור תחת השבט ומיעוטא דמן הבקר דמימעט טרפה מנייהו מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א כשנולדה טרפה מן הבטן דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתי' ואמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר שבמאתים דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר ה"נ לטרפה דממעטי ממשק' ישראל באם לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפה לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא אתא קרא דכל אשר יעבור תחת השבט למעט גם את הטרפה שהיתה לה שעת הכושר כבר תרצו בגמ' בפרק כל האסורין דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים עליו מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים ואם כן אכתי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפה והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשות דאי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא היתה לה שע' הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה קמ"ל והכי פירוש' דאצטריכו כל הני תלתא מיעוטי למעוטי טרפה דאי ממיעוטי דמשקה ישראל ה"א הני מילי כשנולדה טרפה מן הבשן דומיא דערלה וכלאי הכר' דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתים ואמרינן בפסחים בפ' אלו עוברין מן המותר שבמאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר הוא הדין נמי לטרפה דממעטי ממשקה ישר' לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפ' לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא לפיכך אתא מיעוטא דכל אשר יעבור חחת השבט ואי מהנהו תרי קראי ה"א ה"מ כשנטרפה ואח"כ הוקדש' אבל הוקדשה ואח"כ נטרפה לא קמ"ל מן הבקר למעט גם את הטרפה שהוקדש' ואח"כ נטרפה והכי איתא בהדיא במנחות פ"ק דכל הני מיעוטי דטרפה מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור הוה אמינא למעוטי היכא דנערפה ולבסוף הוקדשה אבל הוקדשה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאקדשה חזיא אימא תתכשר צריכי וא"ת אכתי למה לי האי מעוטא תיפוק לי מקל וחומר ומה בעל מום שמותר להדיוט פסול לגבוה אף כשהוקדש ואחר כך הומם טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שתפסל לגבוה אף בשהוקדש ואחר כך נטרף וכי תימא חלב ודם יוכיחו שאסורים להדיוט וכשרין לגבוה אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא כשרה לגבוה איכא למפרך מה לחלב ודם שהן באין מכח בהמה כשרה תאמר בטרפה שכולה אסורה וכי תימא מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשרה לגבוה איכא למיפרך מה למליקת העוף שכן קדושתה הבאה לה על ידי מליקתה היא האוסרת אותה להדיוט ודין הוא שתהא ראויה לגבוה אף על פי שאוסרתה להדיוט תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה להדיוט אלא טרפות' הוא האוסרתה להדיוט וכיון שכן איך תהיה ראויה לגבוה כבר תרצו בת"כ הא אם השבת כשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפ' פי' אם תמצא שום תשובה להתיר הטרפה לגבוה אז יש לי להשיב כשהוא אומר מן הבקר כו' ובמנחות ת"ק מפרש מאי ואם השבת משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מיתת לה מב"מ מה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר שיש בערפה שאין מומה ניכר כגון בבני מעים:
תקריבו מלמד ששנים מתנדבין עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבות צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. דאל"כ יקריב את קרבנו מיבעי ליה כדכתיב ברישיה דקרא והא דנקט שנים מתנדבין לאו דוקא אלא הוא הדין נמי עשרה או מאה או אלף שנשתתפו בה עולת השותפין היא קרויה דמה בין שנים המשתתפין ובין עשרה או מאה או אלף המשתתפין בה כל עוד שלא נשתתפו בה כל ישראל דין קרבן יחיד יש בה אבל כשנשתתפו בה כל ישראל כגון עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות של חצאי שקלים כגון מותר תרומות הלשכה ומותר תרומת שירי הלשכה שנותרו מקרבנות צבור שתנאי בית דין על כל המותרות שיקריבו עולת בהמה ואלו העולות נקראין קיץ למזבח כי אלו הן קרבן צבור מפני שיד כל ישראל שוה בהן וכל ישראל משותפין בה ודין קרבן צבור יש בכל אחת מהן ומה בין קרבן יחיד לקרבן צבור קרבן יחיד טעונה סמיכה ואם נשתתפו בה הרבה כולם טעונים סמיכה זה אחר זה וקרבן צבור אינה טעונה סמיכה כדתניא במנחות בפר' שתי מדות כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכ' חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים וכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ומפני שדין עולת נדבה שנשתתפו בה רבים אינו כדין עולת נדבת צבור לפיכך הוצרכו שני רבויים הללו תקריבו וקרבנכם חד לעולת נדבת רבים וחד לעולת נדבת צבור דאי לאו שני רבויים הללו ה"א אדם כי יקריב מכם כתיב לשון יחיד לומר שאין עולת נדבה באה אלא מן היחיד קמ"ל תקריבו לומר שעולת נדבה באה אף מן הרבים ואי לאו קרבנכם ה"א דוקא עולת נדבת רבים שגם היא דינה כשל יחיד אבל עולת נדבת צבור שאין דינה כשל יחיד אימא לא קמ"ל קרבנכם לומר שעולת נדבת צבור באה אף מן הצבור ומשכחת לה כגון בעולת קיץ המזבח הבאה מן המותרו' וא"ת למה לי רבוייא דקרבנכם תפוק לי מק"ו ומה יחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא עולת הבהמה נדבת צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שמביא עולת נדב' וכי תימא מה ליחיד שכן מביא מנח' נדבה כדדרשו בת"כ תקריב יכול גזירה ת"ל כי תקריב רשות ולא חובה תאמר בצבו' שאינו מביא מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מנפש יחיד מביא מנחת נדבה ואין צבור מביא מנח' נדבה איכא למימר שותפין יוכיחו שאינ' מביאין מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דמנחה יחיד מביא מנחת נדבה ואין שותפין מביאים מנח' נדבה ואפי' הכי מביאין עולת נדבה אף אני אביא צבור אע"פ שאינו מביא מנח' נדבה מביא עולת נדבה וכי תימא מה לשותפין שכן מביאין עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מוהקריב מלמד שהי' באה נדבת שנים תאמר בצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף איכא למימ' שהצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה הוא מפני שאינו מביאו לחובה כדדרשו בתור' כהנים מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף כלל לא רשות ולא חובה אבל עולת בהמה שהצבור מביאה לחובה כגון תמידין ומוספין דין הוא שיביאנו אף לנדבה כבר תרצו בת"כ משום דאיכא למימר מנחה תוכיח שאף על פי שהצבור מביאה לחובה כגון מנח' תמידין ומנח' העומר ושתי הלחם אינה מביאה נדבה כדלעיל אף אני אביא עולת בהמה אע"פ שהצבור מביאה לחובה לא יביאנה לנדבה לפיכך נאמר קרבנכם ללמד שהי' באה נדבת צבור:
זכר ולא נקבה כשהוא אומר למטה זכר שאין ת"ל זכר ולא טומטום ואנדרוגינוס. בת"כ והא דקאמר זכר ולא נקבה שלא היה צריך לזה דזיל קרי ביה רב הוא אגב סיפא נקט לה לומר שזכר הכתוב למעה גבי ואם מן הצאן לאו למעוטי נקבה הוא דתיפוק לי מזכר דלעיל מינה דכתיב גבי מן הבקר דמשמע זכר ולא נקבה דאם מן הצאן כתיב וי"ו מוסף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה בקר זכר ולא נקבה אף צאן כן ובפרק איזהו מקומן של זבחים אמרו צפונה בעולה היכא כתיב' דכתיב ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן בן בקר מניין ת"ל ואם מן הצאן וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון והה"נ דילמוד תחתון מעליון דבהא כולי עלמא מודו דיליף תחתון מעליון וא"כ עכ"ל דהאי זכר דלגבי צאן לאו למעוטי נקבה הוא אלא להוציא טומטום ואנדרגינוס א"ת תיפוק ליה מק"ו ומה שלמים שכשרו נקבות כזכרים כדכתיב בהו אם זכר אם נקבה תמים יקריבנו לא כשרו בטומטום ואנדרוגינוס כדדרשו בת"כ בזכר או נקבה דכתיב גבי ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה' זכר ודאי ונקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס עולה שלא כשרה בנקבות כזכרים אינו דין שלא תכשר בטומטום ואנדרוגינוס וכי תימא מה לשלמים שלא כשרו לבא מן העוף תאמר עולה שכשרה לבא מן העוף איכא למימר חטאת תוכיח שכשרה לבא מן העוף ולא כשר' לבא טומטום ואנדרוגינוס כדדרשו בת"כ גבי נקבה מן הצאן דכתיב בפרש' ושמעה קול אלה נקבה ולא טוטטום ואנדרוגינוס וכי תימא מה לחטאת שלא כשרה לבא כל מין מזכרים דמין כבש לא אתי זכר אלא נקבה כדכתיב ואם כבש יביא לחטאת נקבה תמימה יביאנה תאמר בעולה שכשרה לבא כל מין מזכרים דבין בקר בין שעיר בין כבש נקרבין זכרים איכא למימר בכור יוכיח שכשר לבא כל מין מזכרים ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס אף אני אביא עולה וכי תימא מה לבכור שכן קדושתו מרחם תאמר בעולה איכא למימר מעשר בהמה יוכיח שאין קדושתו מרחם ולא הוכשר לבא טומטום ואנדרוגינוס דהא טעון מתן דמים ואמורים הוא כדדריש ר' יוסי הגלילי בפרק אי זהו מקומן ואת דמם דמו לא נאמר אלא דמם חלבו לא נאמר אלא חלבם למד על בכור ומעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואמורי' על גבי המזבח כנגד היסוד וכיון שכן טעון שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית כקדשים דיליף תחת תחת מקדשים דכתיב במעשר תחת השבט וכתיב בקדשים והיה שבעת ימים תחת אמו מה התם לא הוכשר טומטום ואנדרוגינוס כדקתני בשלמים אף כאן לא הוכשר טומטום ואנדרוגינוס כדפי' רבי הלל ז"ל אף אני אביא עולה כבר תרצו בת"כ לא אם אמרת במעש' שהוא אחד מעשרה דאי לית ליה עשר בהמות לא מיחייב במעשר ולפיכך הקילו בו ג"כ לענין טומטום ואנדרוגינוס שכיון שאינו זכר ודאי או נקבה ודאית לא הוכשר למעשר תאמר בעולה שהוא אחד מאחד דאפילו לית ליה אלא בהמה אחת מצי לאקדושה לשם עולה וכיון שהחמירה בה תורה בזה הוה אמינא דהחמירה בה נמי לענין טומטום ואנדרוגינוס דמצי לאקדושה לשם עולה לפיכך נאמר בה זכר פעם שנית להוציא טומטום ואנדרוגינוס שאם הקדישן לשם עולה אין קדושה תופסת בהן:
תמים בלא מום לא בכמותו שלא יהא ננס כפי' תמימה שבפרה אדומה דבשלמא התם כתיב אשר אין בה מום וע"כ לפרש תמימה בענין אחר למר למעוטי ננסת ולמר תמימה באדמימות אלא הכא למה לא יתפרש כמשמעו תמים בלא מום אי משום דכתיב בהדיא כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם הרי כבר תרצו הקושיא הזאת בת"כ ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא בעלמא הוא דאתא לומר שכשם שאם אינו תמי' אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום לא לרצון יהיה לכם כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום ואנדרוגינוס אינו לרצון רש"י ז"ל פי' סתם תמים בלא מום וכונתו בזה שלא תדחק מקושית כל אשר בו מום לא תקריבו לפרש תמים זה בענין אחר כמו שעשו במלת תמימה שבפרה אדומה מפני מה שכתוב בהדיא אשר אין בה מום אלא לעולם תמים דהכא כמשמעו הוא בלא מום והקושיא של כל אשר בו מום לא תקריבו כבר תרצו אותה בת"כ לא הוצרך להזכירה פה וא"ת אי הכי בפרה אדומה נמי לא היה לו לכתוב אשר אין בה מום מכיון דכתיב בהדיא כל אשר בו מום לא תקריבו י"ל שאני פרה אדומה דאע"ג דבכלל קדשים היא מ"מ אינה להקרבה אלא לאפר בעלמא וה"א שאין המום פוסל בה קמ"ל:
אל פתח אהל מעד מטפל בהבאתו עד העזרה. בת"כ ופי' יקריבנו מענין קורבה כאילו אמר יביאנו אל פתח אהל מועד דאל"כ יקריבנו אל פתח אהל מועד למה לי לכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:
מהו אומר יקריב יקריב אפילו נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון יקריב כל אחד לשם מי שהוא וכן עולה בחולין ימכרו החולין לצרכי עולות והרי הן כלן עולות ותקרב כל אחת לשם מי שהוא יכול אפי' נתערבה בפסולין או בשאינו מינ' ת"ל יקריבנו. פירוש דהוה ליה למכתב זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו למה חזר וכתב יקריב אותו דהוי יקריב יקריב שני פעמים חד לגופיה וחד לומר לך שאפי' נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון או עולה בחולין יקריב שאם נתערבה עולת ראובן בעולת שמעון תקרב כל אחת לשם בעליה מי שהוא ואם נתערבה בהמת עולה בבהמת חולין ימכרו כל החולין לצרכי עולות ונמצאו כלן עולות והוה ליה כאילו נתערבה עולה בעולה שאין ידוע מי בעליו של כל אחד ואחד שהרי העולה הראשונה בעליה אין ידוע אי זה הוא ותקרב כל אחת לשם בעליה מי שהוא אבל אם נתערבה העולה בפסולין למזבח כגון עם הרובע והנרבע והנעבד וכיוצא בהן או אפילו בכשרין למזבח אלא שאינן מינן כגון עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים לא יקריבנו מפני שהכתוב מיעטו בכנוי יקריבנו לזה ולא למי שנתערב בפסולין או בשאינו מינו וא"ת מה ראית לרבות מיקריב עירוב עולה בעולה או עולה בחולין ולמעט מיקריבנו עירוב עולה בפסולין או בשאינן מינן אימא איפכא כבר תרצו זה בת"כ מסתברא מרבה אני עירוב עולה בעולה שהוא שם אחד לכולן ועולה בחולין שהוא יכול להקדיש את החולין לעשותן עולה וממעט אני עירוב עולה בפסולין שאינן כשרין למזבח ועירוב עולה בחטאת חיצונה שהעולה דמיה נזרקין מחוט הסיקרא ולמטה וחטאת חיצונה מחוט הסיקרא ולמעלה ועירוב עולה בחטאת פנימית שהעולה דמיה נזרקין במזבח החיצון וחטאת פנימית במזבח הפנימי ועירוב עולה בבכור ומעשר ופסח שהבכור ומעשר ופסח דמיהן טעונין מתנה אחד כנגד היסוד כדמפרש בפרק אי זהו מקומן ודמי עולה טעונין ב' מתנות שהן ד' דיהיב מתנה א מן הדם כמין גמ"א בחודו של מזבח בקרן מזרחית צפונית ומתנה אחר' מן הדם כמין גמ"א בקרן מערבית דרומית דהוו להו שתי מתנות שהן ד' ועירוב עולה עם שלמים ותודה שהעולה קדש קדשים ושלמים ותודה קדשים קלים ומפרש בזבחים בפרק התערובות קדשים בקדשים מין בשאינו מינו ירעו עד שיסתאבו פי' עד שיממו ואז ימכר כל אחד מהם לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין האחר ויפסיד המותר מביתו פירוש בעלי הזבחים יפסידו המותר מביתם:
יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. בת"כ והכי פירושא שכופין לבעל הזבח לקנות הקרבן שנדר אם עדיין לא קנה אותו או להביא במקדש אם היה מתעצל להביאו כדלקמן ולא מיתורא דיקריב הוא דמפיק לה דההיא לרבויי נתערבה עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא כדלעיל אלא מיתורא דאותו הוא דמפיק לה דדריש אותו יתירא בבעל הזבח שהב"ד יכריחו אותו שיקריב הקרבן שנדר ויהיה יקרי' פועל יוצא לשלישי אבל כנוי יקריבנו שפירושו יקריב קרבן הוא למעט את שנתערב' פסולין או שלא במינו וא"ת איך אפשר שיפורש יקריב לשני ולשלישי דלעיל דריש ליה לשני לרבויי אותה שנתערבה בכשרין והכא דריש ליה לשלישי לאכפויי לבעל הזבח להקריב יש לומר מדהוה ליה למכתב יקריב וכתב יקריב אותו קרי ביה יקריב יקריב אותו דומיא דנער' נער' הנערה חד לנתערבה וחד לאכפוייה ורש"י שפי' בפרק קמא דר"ה יקריב אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה דקרא יקריבנו הכי פירושא אותו קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישיה יקריבנו שפירושו יקריב אותו וא"ת היכי מצית למימר דקרא דיקריב מיירי בשנדר להקריב ועדיין לא קנה אותו וכופים אותו לקנותו והא קרא בנדבה קמיירי כדנפק' לן מכי יקריב לכשיקריב כדלעיל ותנן אי זהו נדר האומר הרי עלי עולה ואי זה נדבה האומר הרי זו עולה נדר מת או נגנב חייב באחריותה נדבה מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה כבר תרצו בגמרא אמר רבא משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה על מנת שאיני חייב באחריותה וא"ת למה לי יקריב יתירא תיפוק לי ממוצא שפתיך תשמור ועשי' כדתניא מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כבר תרצו בפ"ק דר"ה חד דאמר ולא אפריש וחד דאפריש ולא אקריב וצריכי דאי אשמועינן אמר ולא אפריש ה"א משום דלא קיימיה לדיבוריה אבל אפריש ולא אקריב כי היכא דאיתיה בי גזא דרחמנא איתיה ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב ה"א משום דקא משהי ליה גביה אבל אמר ולא אפריש אימ' דיבורה בעלמא הוא ולאו כלום הוא צריכא וא"ת אכתי למה לי קרא דיקריב וקרא דועשית הא בלא הני קראי נמי הרי שנינו בפרק הכותב בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו וכן בפרק כל הבשר כפתוה לההוא גברא דלא הוה מוקיר אבוה ואמיה לאלקוייה ופטרוהו משום דמצות כבוד אב ואם כתוב מתן שכרה בצדה ותניא כל מצות עשה שמתן שכרה כתובה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה משמע דבשאר מצות עשה שאין מתן שכרן כתיב בצדן בית דין מוזהרין עליהן להלקותן ולכפותן כדי לקיימן כבר תרצו התו' פר"ק דר"ה דאצטריך קרא הכא משום דסד"א דאין כופין כאן לפי שכתוב לרצונו ולא בעל כרחו ומה שאמרו יכול בעל כרחו אינו רוצה לומר יכול יביאנו בעל כרחו דהא כיון דקתני יקריב אותו מלמד שכופין אותו היינו בעל כרחו ומאי יכול בעל כרחו דהד' וקאמר אלא הכי פירושא מאחר שהכפייה יש ממנה עד שיאמר רוצה אני ויש ממנה עד שיעשה אותה שאע"פ שציעק תמיד ואינו רוצה לעשות עושה אותה בעל כרחו לפיכך חזר ואמר יכול שהכפייה הזאת היא עד שיביאנה בעל כרחו ואע"פ שצועק שאינו רוצה להביאה ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אבל אם לא אמר רוצה אני אלא שתמיד צועק ואומר שאינו רוצה אינו מביא בעל כרחו וא"ת כיון שע"י כפיי' הוא אומר רוצה אני אין זה לרצונו אלא בעל כרחו כבר השיב הרמב"ם ז"ל בהלכות גיטין בפרק שני מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר ולמה לא בטל גט זה שהרי הוא אנוס שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיותו מישראל רוצה הוא לקיים כל המצות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתתש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו:
לפני ה' וסמך אין סמיכה בבמה. בת"כ דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפניו וסמך ידו על ראש העולה ולאחריו לפני ה' וסמך פירוש לפני ה' דהיינו באהל מועד ששם הארון והשכינה שרויה בו וסמך אבל בבמה שאין שם ארון ושכינה אינה שרויה שם אין שם וסמך:
על ראש העולה להביא עולת חובה לסמיכ' ולהביא עולת הצאן לעולה פרט לעולת העוף. כל זה בת"כ והכי פירושא דהוה ליה למכת' וסמך ידו על ראשו ומסתמא אעולה דכתיב ברישיה דקרא קאי עולה למה לי אלא ללמד על כל מי ששמו עולה שצריך סמיכה בין עולת נדב' דקאי עלה בין עולת חובה של יחיד דאלו עולת צבור ל"ש של חובה ל"ש של נדב' אינה טעונה סמיכ' כדתנן במנחו' פרק שני מדו' כדלעיל ובין עולת בקר דקאי עלה ובין עולת צאן שכולם נקראין בשם עולה ומדהוה ליה למכתב על ראש עולה וכתב העולה בה"א אינו אלא למעט דה"א בכל מקום מיעוטא הוא כדתניא בת"כ בפרשת צו ת"ל זאת היא העול' כל אלו מיעוטי' ומה בא למעט עולת העוף לומר שאינה טעונה סמיכה אי נמי העולה בה"א הידיעה משמע הנזכרת שהיא עולת בהמה ולא עולת העוף:
ונרצה לו לכפר עליו על מה הוא מרצה לו א"ת על כריתו' ומיתו' ב"ד או מית' בידי שמים או מלקות הרי ענשן אמור הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. בת"כ והרמב"ן ז"ל פי' בעבור שפי' הכתוב בחייבי מיתות ב"ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג ופי' בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה ובחייבי לאוין למלקו' ולא פי' בהם שום עונש בשוגג נראה להם לרז"ל שכל העונש שלהם פרטו הכתוב כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג ויפרש עונש אחרים במזיד בלבד ולא יפר' אותו בשוגג שיאמר שהוא להביא בהן עולה ולכך ראוי שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא ענשן המפורש בהן למזיד אבל בשוגג אין עליה' שום נשיאות חטא ואין צריכי' רצוי כלל וזהו שאמרו כבר ענשן אמור שכל העונש שרצה להטיל עליהם אמרו הכתוב אבל על עשה ועל לא תעשה הנתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש וא"א שלא יענש בהם בזה ירצה העולה הזו אם יביאנה בנדב' נפשו ונכון הוא דאל"כ מנ"ל לרז"ל לומר הא אינו מרצ' אלא על עשה ועל לאו הנתק לעשה דילמא על שגגת חייבי מיתה בידי שמי' בשוגג ועל חייבי מלקות בשוגג ועל חייבי מיתות בית דין שאין חייבין על שגגתן חטאת כגון מכה אביו ואמו ומקלל שלא נזכר ענשן על שגגתן ותכפר עליה' העולה הזאת על שגגתן אבל לא על העשי' ועל לאו הנתק לעש':
ושחט והקריבו הכהנים מקבלה ואילך מצות כהונה למד על השחיטה שכשרה בזרי'. בת"כ דמדכתיב ושחט סתם ואחריו מיד והקריבו בני אהרן הכהנים ולא סתם והקריבו ש"מ שהשחיטה כשרה בזרים אבל אלו לא נכתב אחריו מיד והקריבו בני אהרן ה"א מאי ושחט מי שעבודת הקרבנות נעשת על ידו והוא הכהן דכתיב הכהן דסתם עבודת הקרבנות ע"י הכהן היא דכתיב ביה אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח אף לשחיטה השתא דכתיב בתרי' והקריבו ופירש ואמר בני אהרן הכהנים למדנו דאינה נוהגת מצות כהונה אלא מקבלה ואילך אבל שחיטה כשרה בכל אדם בזרים ובנשים ובעבדים והכי מפרש לה בזבחים בפרק כל הפסולים:
לפני יי' בעזרה. לא באהל מועד דא"כ הוה ליה למכתב לפני יי' את פני הפרכת דומיא דוהזה מן הדם שבע פעמים לפני יי' את פני הפרכת השתא דכתי' לפני יי' סתמא אינו אלא בעזרה:
והקריבו זו קבלה ומשמעותה לשון הולכה למדנו ששתיהן בבני אהרן. נ"ל שכך פירושו שמפי הקבלה שמענו שמלת והקריבו היא קבלת הדם אבל משמעותה היא שיקריבו הדם אל המזבח שהיא ההולכה ולכן למדנו שהקבלה וההולכה שתיהן יחד הן בבני אהרן האח' מהקבלה והאחר' ממשמעות' אבל בקצת נוסחאות כתיב והקריבו זו קבלה שהיא הראשונה ומשמעה לשון הולכה למדנו שתיהן ופירושה אף על פי שמלת והקריבו מורה על ההולכה מ"מ כיון שקבלת הדם קודמת להולכתה והיא הראשונה שאחר השחיטה על כרחנו לפרש אותה על הקבלה ומזה למדנו גם ההולכה שהיא אחרי' במכ"ש גם יתכן לפרש שאף על פי שמצד שהקבלה היא הראשונה שאחר השחיטה ראוי לפרש מלת והקריבו על הקבלה מ"מ מאחר שכתבה הכתוב בלשון שמשמעותו לשון הולכה ראוי לדרוש בה קבלה והולכה. רבל הרמב"ן ז"ל כתב ואינו נכון מפני שהיה סוב' שפירושו שממשמעותה המורה על ההולכה למדנו גם הקבלה ולפיכך אמר שאינו נכון דדילמא דוקא ההולכה שמשמעותה מורה עליה תהיה בבני אהרן אבל הקבלה הקודמת לה אפשר שתהיה כמו השחיטה הקודמת לה אבל בת"כ שנו והקריבו זו קבלת הדם יכול זריקה כשהוא אומר וזרקו הרי זריקה אמורה הא אינו אומר כאן והקריבו אלא זו קבלת הדם שלא תהא אלא בכהן משמע שמה שאמרו והקריבו זו קבלת הדם אינו לא על פי קבלתם ולא מפני שהיא הראשונה שאח' השחיטה אלא מפני שא"א לומר שהיא זריקה הדם שכבר הוא אמור אך לא ידעתי מי הכריח לרז"ל לומר שוהקריבו היא הקבלה ולא ההולכה הקודמת לזריקה ותהיה קבלת הדם כמו השחיטה שהיא כשרה בזרים ושמא י"ל שפירוש והקריבו הוא כדפי' הרמב"ן ז"ל שיעשו מן הדם קרבן שקרב' הדם אינו אלא קבלתו או זריקתו ואחר שא"א לפרש והקריבו על זריקתו שכב' הוא אמור ע"כ לומר שזו היא קבלתו אבל לא ידעתי מי הגיד לו להרמב"ן ז"ל שקרבן הדם הוא קבלתו או זריקתו ולא הולכתו:
בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים. בת"כ ואם תאמר אם כן לשתוק מבני אהרן כבר תרצו שם אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרין יצאו חללים ובעלי מומין אבל בפרשת אמור שנו שם בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים יצאו חללים ומניין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן אף בעלי מומין משום דהת' גלי קרא בהדיא איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב וגו' ומן הקדשים יאכל אלמא כהנים מיקרו ולא נכתב בני אהרן אלא לדרוש בני' ולא בנות שאין הבנות מוזהרו' על לאו דלא יטמא אך קשה אם כן היכי קתני בלאו דלא יטמא ומניין לרבו' אף בעלי מומין ת"ל בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ועוד מאי האי דקתני התם בני אהרן יכול חללים והלא מבני אהרן משמע שיהיו בנים כשרים כאהרן לאפוקי בעלי מומין וכ"ש חללים ושמא י"ל דהא דקתני התם בני אהרן אף בעלי מומין במשמ' לאו מבני אהרן קא דייק לה אלא מהכהנים כל מי שהוא בכלל כהן שאף הבעל מום שם כהן עליו ומה שאמרו ת"ל בני אהרן אף בעלי מומין במשמע ה"פ שאין בני אהרן ממעטין הבעלי מומין אלא גם הרי במשמע ולא בא אלא למע' בנות אבל גבי קרבן דכתיב ביה והקריבו בני אהרן הכהנים שפירושו הכהנים הראויין להקרבה אין לרבות בעלי מומין ממלת כהנים מכיון דלאו בני הקרבה נינהו אלא אדרב' למעטן כיון דלאו בני הקרבה נינהו ולא מיקרו כהנים כסתם כהנים דהקרב' ומה שאמרו ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר אף בניו כשרי' יצאו בעלי מומין פי' שאין בני אהרן מרבה הבעלי מומין הפך המובן מהכהנים משום דאיכא לפרושי בני אהרן שיהיו בניו כאהרן אביהם מה אהרן כשר בלי מום אף בניו כן אך קשה א"כ בני אהרן ל"ל לפיכך צ"ל דהכא נמי למעוטי בנות מקבלת הדם הוא דאתא כמו שמעטן הכתוב מסמיכה כדתניא בפ' בתרא דר"ה דבר אל בני ישראל בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ולא הזכירוהו פה מפני שהזכירוהו בלאו דלא יטמא:
את הדם וזרקו את הד' מה ת"ל דם דם להבי' את שנתער' במינו או בשאינו מינו יכול אף בפסולי או בחטאות הפנימיו' או בחטאו' החיצוניו' שאלו למעלה והיא למט' ת"ל במקום אחר דמו. בת"כ ומייתי לה בזבחי' פ' התערוב' והכי פירוש' דה"ל למכתב והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו אותו על המזבח סביב דם דם שני פעמים למה לי אלא להביא דם עולה שנתער' במינו או בשאינו מינו במינו כמו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון שלא במינו דם עולה בדם חולין או בדם תמורה בדם אשם אי בדם שלמים או בדם תודה או בדם בכור או בדם מעשר או בדם פסח ואע"פ שיש מאלו שנתנין במתנ' אחת ואינן דומין לדם העולה שדמו טעון שתי מתנו' שהן ד' כדלקמן מ"מ כיון שכל אלו למטה מחוט הסיקר' כדם העולה אין בכך כלום ועליה' אמרה תורה דם דם שני פעמים לרבות עירוב דמיהן בדם העולה אבל אם נתערב דם העולה בדם חטא' חיצונה שדמה נזרק למעלה מחוט הסיקר' ומתחלף מדם העולה שזריקתו למטה מחוט הסיקרא או אם נתער' דם העולה בדם חטאת פנימית שדמה נזרק במזבח הפנימי ומתחלף מדם העולה שזריקתו במזבח החיצון על זה אמרה תורה בפרשת ואם מן הצאן וזרקו בני אהרן את דמו למעט נתערב דמו בדם חטאו' הפנימיות או החיצוניות וכיצד הוא עושה אם נתערבו דמי עולה הנתנין בשתי מתנות שהן ד' כדלקמן בדמי בכור או מעשר או פסח שדמיהן טעונין מתנה אחת כיון שדמי שניהם למטה מהסיקרא יתן הכל מתנה אחת ויצא אף ידי עולה אף על פי שטעונה שתים שהן ארבעה כדתנן בזבחי' פרק ב"ש כל הנתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנ' אחת כפר אבל לא יתן הכל בשתי מתנות שהן ד' משום דבדמי בכור ומעש' ופסח שדמיהן טעונין מתנה אחת עבר על בל תוסיף אבל אם נתערבו דמי עולה שזריקתן במזבח החיצון עם דמי חטאות פנימיות שזריקתן במזבח הפנימי או אם נתערבו דמי עולה שזריקתן למטה מן הסיקרא עם דמי חטאות חצוניות שזריקתן למעלה מן הסיקרא ישפכו הכל לאמה מפני שכשהוא זורק הדמים הנתנין למטה מן הסיקרא או למעלה מן הסיקרא או ההיפך והניתנין במזבח החיצון במזבח הפנימי או ההיפך הוא משנה מקום זריקתן ואסור לשנות ויש לתמו' מאי שנא עירוב בעלי חיים דקדשים מעירוב דמן דאלו בערוב בעלי חיים אמרו דמיעוט' דיקריבנו הוא למעט עולה שנתערב' בפסולין ואף בכשרי' בשאינן מינן כגון בבכו' או במעשר או בפסח וכיוצא בהן ואלו בערוב דמים אמרו דמיעוטא דדמו לא בא למעט אלא דם עולה שנתערב בדם פסולין אבל לא כשנתער' בשאינו מינו שהן הבכור והמעשר והפסח וכיוצא בו ועוד שבת"כ אמרו שטע' הפסלו' של עירוב העולה עם אלו אינו אלא מפני חילוף זריקת דמן שדם העולה במתן ד' ודמן של אלו במתנה אחת ואם היה ערוב דם העולה עם ערוב דמן של אלו נזרק במתנה אחת ואין בכך כלום למה יפסל ערוב העולה עם אלו ושמא י"ל שזה שאמרו שאם נתערב מי שדמו טעון מתנה אחת עם מי שדמו טעון שתי מתנו' שהן ארבע שנתנין הכל במתנה אחת אינו אלא בדיעבד כדתנן כל הניתני' על מזבח החיצון שנתנן במתנ' אחת כפר אבל לכתחלה צריך לזרוק כל אחת לפי ענינו ולפיכך כשנתערב דם מי שניתן במתנ' אחת עם דם מי שניתן בשתי מתנות שהן ארבע אין לו שום תקנה לעשות זה לעצמו וזה לעצמו נתנין הכל במתנ' אחת מפני שהוא כמו דיעבד אבל כשנתערבו הבעלי חיים מי שדמו במתנ' אחת עם מי שדמו בשתי מתנו' שהן ד' שיש להם תקנה ע"י שירעו עד שיסתאבו אע"פ שהיא תקנה רחוק' אין זה כמו דיעבד וצריך לזרוק דם כל אחד זה לעצמו וזה לעצמו ואי אפשר זה אלא ע"י שירעו עד שיסתאבו ואז ימכר כל אחד מהם לבדו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה ויפסיד המות' מביתו ואז יזרק דם כל אחד לפי מה שהו':
וזרקו עומד למטה וזורק מן הכלי לכותל המזבח למטה מחו' הסיקר' כנגד הזוית לכך נא' סביב שיהא הדם נתון בד' רוחו' המזבח אי סביב יכול יקיפנו כחו' ת"ל וזרקו וא"א להקיף בזריק' אי וזרקו יכול בזריק' אחת ת"ל סביב הא כיצד נותן שתי מתנו' שהן ד'. בת"כ ובזבחי' פ' אי זהו מקומן והכי פירוש' עומד למטה וזורק שאין צריך לעלו' אל הכבש מכיון שמקום זריקת דמים הוא מחוט הסיקרא ולמטה והזריקה היא מן הכלי שבו קבלתו לכותל המזבח כנגד חודו של מזבח בזוית מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית והוי כמין ג"ם יונית והיא כ"ף פשוטה שלנו הפוכה כזה % ואח"כ בא לו לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזור' מן הכלי לחודו של זוית והדם מתפשט לשתי רוחות הזוית כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם נזרק לארב' רוחו' המזבח מתנה אחת לכל רוח שהן מתנו' ד' לכך נאמר סביב וזהו ששנינו במסכת תמיד בפרק לא היו כופתים שחט השוחט וקבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית ונתן למזרחה צפונה למערבית דרומית ונותן למערבה דרומה ושיירי הדם היה שופך על יסוד הדרומית יכול יקיפנו סביב המזבח כולו כחוט וזהו סביב האמור בכתוב ולא שיהיה בשתי מתנות שהן ד' ת"ל וזרקו ואי אפשר להקיף בזריקה שהזריקה דמה מרחוק ואי אפשר להיות דבק כחוט אלא באצבעו אי וזרקו יכול בזריקה אחת לבד תלמוד לומר סביב הא כיצד יתישבו שתי המקראות הללו שיהא בזריקה ושיהיה סביב נותן שתי מתנות שהן ד' כדלעיל דהשתא איכא זריקה וסביב ואם תאמר נהי דמקושית המקראות למדנו שיזרק דמו בשתי מתנות שהן ד' מכל מקום מנ"ל לרז"ל לומר שהשתי מתנות הן בזויות מזרחית צפונית ומערבית דרומית ולא בזוית דרומית מזרחית וצפונית מערבית והלא כי סליק בכבש בקרן מזרחית דרומית פגע ברישא כדאמרינן כל פינות שאתה פונה לא יהו אלא דרך ימין דהיינו לפאת מזרח כבר תרצו בפרק אי זהו מקומן עולה טעונה יסוד וקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד פירוש תחלת מתנו' העולה צריך להיות כנגד היסוד שיהא יסוד המזבח תחת מקום המתנ' וקרן דרומי' מזרחית לא היה לה יסוד הלכך בקרן מזרחית צפונית היה מתחיל ושכנגדה קרן מערבית דרומית:
אשר פתח אהל מועד ולא בזמן שהוא מפורק. בת"כ דאם לא כן אשר פחח אהל מועד למה לי אם לפרש המזבח הזה שהוא החיצון אשר פתח אהל מועד מאל פתח אהל מועד דלעיל מיניה נפקא דעלה קאי ועוד דסתם מזבח הוא החיצון דאילו המזבח הפנימי אינו נקר' מזבח סתם אלא מזבח הקטורת או המזבח אשר לפני יי' אשר באהל מועד:
והפשיט מת"ל העולה לרבות כל העולות להפשט ונתוח. בת"כ דאל"כ והפשיט אותם מיבעיא ליה דכולה מילתא אעולה דלעיל קאי אלא לומר לך כל שהיא בשם עולה ל"ש עולת נדבה לא שנא עולת חובה לא שנא עולת בקר לא שנא עולה צאן ל"ש עולת אנשים ל"ש עולת נשים ל"ש עולת ישראל לא שנא עולת גרים ועבדים כולם טעונין הפשטה וה"א העולה דמשמע מיעוטא כדלעיל למע' שאם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או אם נשפך דמה וכיוצא בהן שהיא פסולה להקטרה ועלתה על המזבח בלתי הפשטה לא תרד כדנפקא לן מזאת תורת העולה ומכל הנוגע במזבח יקדש אלא מקטירה עם עורה וא"ת למה לי ה"א העולה תיפוק לי מונתח אותה דתניא בתורת כהנים יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת"ל אותה כשרה ולא פסולה שפסולה שעלתה על גבי המזבח קריבה כמו שהיא כדתנן בזבחים פרק המזבח כל שפסולו בקדש הקדש מקבלו ואם עלה למזבח לא ירד ואלו הן היוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו כו' יש לומר דאי מאותה ה"א דהאי אותה אינו אלא למעט הפסולה מהנתוח משום דהעולה מפסיק בין הפשט לנתוח קמ"ל ה"א העולה למעט הפסולה אף מן ההפשט והא דקתני יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח ת"ל אותה אינו ר"ל דמאותה נתמעטו שניה' אלא הכי פירושא יכול אף הפסולה תהא טעונה הפשט ונתוח או דוקא הפשט כמו שלמדנו מה"א העולה אבל נתוח לא ת"ל אותה למעט הפסולה אף מן הנתוח:
אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים. בת"כ ומייתי לה בחולין בפרק קמא ופרש"י שאסור לחתוך נתחיה האחד לשני' והנתחים כבר הם מפורשים מי הם ביומא פרק בראשונה דתנן הפייס השני מי שוחט מי זורק מי תדשן מזבח הפנימי מי מדשן המנורה מי מעלה איברים לכבש הראש והרגל ושתי הידים העוקץ והרגל החזה והגרה ושתי הדפנות הרי עשרה חוץ מן הקרבים והכי איתא בתורת כהנים והיו מעלין אותן למזבח חמשה כהנים ואחד בקרבים כדתנן במסכת תמיד בפרק לא היו כופתי' הראשון בראש וברגל הראש בימינו והרגל של ימין בשמאלו השני בשתי ידים של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו השלישי בעוקץ וברגל העוקץ שהי' האליה בימינו והרגל של שמאל בשמאלו הרביעי בחזה והגרה החזה בימינו והגרה בשמאלו החמישי בשתי דפנות של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו הששי בקרבים כו' ומפיק ליה רבי עקיבא מקראי וערכו שני' בני אהרן שנים הכהנים שנים והא דתנן ביומא פר קרב בכ"ד כהנים הראש באחד והרגל בשנים העוקץ בשנים והרגל בשנים החזה באחד והגרה בג' לא שהיו מחלקים האבר לשנים דהא כתיב אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחי' אלא האבר השלם היו מקריבין אותו שני כהנים וגו':
ונתנו אש אע"פ שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. בת"כ ולא שהאש יורדת בכל יום אלא שהאש שירדה בימי משה לא נסתלק' ממזבח הנחשת עד שבאו לבית העולמים והאש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה ממזבח העולה עד שנסתלקה בימי מנשה כדאיתא בת"כ ותניא בשילהי פ"ק דיומא חמשה דברים נאמרו באש המערכה רבוצה כארי וברה כחמה ויש בה ממש ואוכלת לחים כיבשים ואינה מעלה עשן והא דתנן באבות ולא נצחה הרוח את עמוד העשן הוא משל הדיוט:
בני אהרן הכהן כשהוא בכהונו הא אם עבד בבגדי כהן הדיוט עבודתו פסולה בני אהרן הכהנים הא כהן הדיוט שעבד בח' בגדים עבודתו פסולה. כדתניא בת"כ ממשמע שנ' אהרן איני יודע שהוא כהן למה נאמר הכהן שיהא בכהונו למד על כ"ג שעבד בבגדי כהן הדיוט שעבודתו פסולה ומניין לכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול שתהא עבודתו פסולה ת"ל הכהנים בכהונו הא כהן גדול שעבד בבגדי כהן הדיוט וכהן הדיוט שעבד בבגדי כהן גדול עבודתן פסולה וא"ת למה לי קרא דהכהן למעט מחוסר בגדים תיפוק לי מקרא דוהיתה להם כהונה לחוקת עולם דכתיב לעיל מיניה וחגרת להם אבנט כו' וכתיב בתריה והיתה להם כהונה לחוקת עולם ודרשו בסנהדרין בפרק הנשרפין ובפרק שני דזבחים בזמן שבגדיהם עליהם כהונתן עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והוו להו כזרים ואמר מר זר ששמש במיתה כבר תרצו בזה בפרק שני דזבחים דאי מהתם הוי אמינא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא כפרה אימא לא קמ"ל פירוש אי מקרא דוהיתה להם כהונה הוה אמינא ה"מ עבודת דמעכב' כפרה כיון דשוינהו למחוסרי בגדי' כזרים ובזר אשכחן חלול אבל עבודה דאינ' אלא למצוה ולא לעכובא כגון בנתינת אש דהדיוט דאינו אלא למצוה בעלמא שהרי יש שם אש שירדה מן השמים אימא לא תבעי בגדים קמ"ל אבל ליכא למימר אי הכי לכתוב קרא דהכהן לשתוק מקרא דוהיתה משום דאי לאו קרא דוהיתה דמיירי בבגדי כהונה כדכתיב לעיל מיניה וחגרת אותם אבנט כו' דשמעינן מינה דכהונה תלויה בבגדים לא הוה ידעינן הכהן בכהונו מאי היא כמו שתרץ רש"י ז"ל בפ"ב דזבחי' והא דתני' בפ"ב דזבחים מניין לשתויי יין שאם עבד חלל ת"ל יין ושכר אל תשת וגומר ולהבדי' בין הקדש ובין החול מחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלי' מניין ת"ל חוקה חוקה לג"ש ופירש רש"י ולהבדיל בין הקדש ובין החול עבודה שאת' עובד בשכרות קרויה חול חוקה חוקה לגזרה שוה דבשתויי יין כתיב חוק' עולם ובבגדי כהונה כתיב לחוקת עולם וברחיצת ידים ורגלים נמי כתיב לחוקת עולם ואפילו הכי הוצרך קרא דוהיתה ללמוד ממנו שמחוסר בגדים הוי כזר ששמש שהוא במיתה ולא למדו אותו מג"ש דחוקה חוקה כבר תרצו בגמ' דאי מהתם ה"א הני מילי דאחיל עבודה בעבוד' דזר חייב עליה מיתה כדכתיב בההוא קרא בבאכם אל אהל מועד ולא תמותו דהיינו בארבע עבודו' שהן זריקה והקטרה ונסוך דמים ויין אבל שאר עבודות דאין לזר בהן חיוב מיתה אימא לא קמשמע לן קרא דוהיתה להם כהנת עולם לשוויינהו זרים כשאין הכהנים לובשים בגדיה' עליהם דזר אשכחן ביה חלול ולא חלק בו הכתוב בין עבודה שיש בה חיוב מיתה לעבודה שאין בה חיוב מיתה אך קשה אם כן לכתוב רחמנ' קרא דוהית' וקרא דהכהן ולשתוק מג"ש דחוקה חוקה יש לומר דג"ש דחוקה חוקה לאו למילף מחוסר בגדים משתויי יין הוא דאתא כפי הקס"ד אלא אדרבה למילף שתויי ייו ממחוסר בגדים הוא דאתא מה מחוסר בגדים בין בעבודה שיש בה חיוב מיתה בין בעבודה שאין בה חיוב מיתה אף שתויי יין בין בעבודה שיש בה חיוב מיתה בין בעבודה שאין בה חיוב מיתה כפי המסקנא והא דנסיב תנא חלול דשתויי יין מקרא דולהבדיל בין הקדש ובין החול אינו אלא מקמי דתיקום ליה ג"ש דלא הוה ליה למילף שתויי יין אלא מלהבדיל אבל כפי המסקנ' דאתיא ליה מג"ש שבקי' לאורח' קמייתא ונקט ג"ש למילף שתויי יין ממחוסר בגדים והא דקאמר מחוסר בגדים ושלא רחץ ידים ורגלים מניין ת"ל חוקה חוקה לג"ש לאו למימרא דיליף מחוסר בגדים משתויי יין מג"ש דחוקה חוקה אלא הכי קאמר מניין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין ת"ל חוקה חוקה לג"ש ופרש"י למדנו לעבודה שיש בה חיוב מיתה שמתחללת בשכרות מניין שלא נחלוק בין מחוסר בגדים לשתויי יין דכי היכי דמחוסר בגדים כל עבודותיו מחוללות אף שתויי יין כן תלמוד לומר חוקה חוקה לג"ש כדאיתא בפרק שני דזבחים ואם תאמר אם כן קרא דולא ימות דכתב גבי ונשמע קולו בבאו אל הקדש דדייקינן מיניה הא מחוסר בגדים שעבד חייב מיתה כדפרש"י שם למה לי כבר הארכתי שם הרבה עיין שם וא"ת בשלמא גבי ונתנו בני אהרן הכהן הוכרחו לדרוש אותו כשהוא בכהונו משום דממשמע שנאמר אהרן אנו יודעין שהוא כהן כדקתני בת"כ אלא גבי וערכו בני אהרן הכהנים מ"ל למדרש הכהנים בכהונה דילמא הכהנים למעט חללים י"ל למעט חללים לא צריך קרא דכיון דמעטינהו קרא מקבלת הדם למדנו שנתמעטו מכל העבודות שאחריה במכ"ש ולפיכך גבי זריקת הדם לא כתב הכהנים למעט חללי' וכן גבי נתינת האש נמי כתב בני אהרן סתם ולא כתב הכהנים למעט חללים הלכך עכ"ל דהכהנים דגבי עריכת נתחים לאו למעוטי חללים הוא דאתא אלא לומר לך הכהנים בכהונה שכהן הדיוט שעבד בשמנה בגדים עבודתו פסולה ואם תאמר בשלמא גבי נתינת אש על המזבח שאינו אלא למצוה אצטריך קרא דהכהן אף על פי שיש לנו ללמוד אותו מקרא דוהיתה דמיירי אפילו בעבודה שאין בה חיוב מיתה משום דאי מהתם הוה אמינא הני מילי עבודה דלא מעכבא כפרה אבל עבודה דלא מעכבא כפרה שאינה אלא למצוה אימא לא קמ"ל כדמשני בגמרא אלא גבי עריכת נתחים שהיא מעכבת כפרה למה לי למכתב כהנים תיפוק לי מוהיתה אי נמי מהכהן דגבי נתינת האש במכ"ש יש לומר דאי מהתם ה"א הני מילי מחוסר בגדים אבל נוסף בגדים לא קא משמע לן:
את הנתחים את הראש לפי שאין הראש בכלל הפשט שכבר הותז בשחיטה לפיכך הוצרך למנותו לעצמו. בת"כ בחולין בפרק השוחט אמרו מניין לשחיטה שהיא מן הצואר שנאמר וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים שאין ת"ל את הראש ואת הפדר מה תלמוד לומר את האש ואת הפדר והלא ראש וכדר בכלל כל הנתחי' היו למה יצאו לפי שנאמר והפשיט את העולה ונתח אין לי אלא נתחים שישנן בכלל הפשטה מנין לרבות את הראש שכבר הותז ת"ל את הראש ואת הפדר ופרש"י אין לי שקרויים נתחים אלא אותן שישנן בכלל הפשטה כדכתי' והפשיט ונתח וגבי עריכה דכתיב נתחים בנתחים הנפשטים קמיירי ומניין לרבות בכלל עריכה גם את הראש שאינו בכלל הפשטה שהרי הותז בשחיט' קודם הפשטה דכיון דנחתכו סימנין קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא כדאמרינן בזבחים צמר שבזקן תישים והקרנים והטלפים ואם תאמר מהכא משמע שאין הראש בכלל ונתח אותה לנתחיה שאין קרויין נתחים אלא אותם שישנן בכלל הפשטה וקשה דהא בפ"ק דחולין אמרו ומנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא היכא דליתיה רובא קמן כגון קטן וקטנה אתיא מראשה של עולה דאמר קרא ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנחתיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ופרש"י אתיא מראש' של עולה שאין יכולין לחצותו ולבדוק בקרום של מוח שמא ניקב שהוא אחד מי"ח טריפו' משום דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחים שאסור לחתוך נתחיה אחד לשנים משמע דראשה של עולה בכלל ונתח אותה לנתחיה היא כבר תרצו התוספו' בפרק השוחט דהדר ערביה קרא וערכו בני אהרן הכהנים את הראש:
ואת הפדר למה נאמר ללמדך שמעלהו עם הראש ומכסה בו את בית השחיטה. בת"כ ומייתי לה בפרק השוחט ופרש"י למה נאמר דבשלמא ראש אצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר למה לי:
אשר על המזבח שלא יהו הגזרין יוצאין חוץ למערכה. בת"כ פי' גזרין חתיכות עצים גסים וצריך שלא יצאו חוץ למערכ' ובזבחי' פרק קדשי קדשים אמרו אמר רב חמא בר גוריא גזירין שעשה משה ארכן אמה ורחבן אמה ועביין כמחק גדיש סאה אמר רב ירמי' באמה מצומצמת אמר רב יוסף היינו דתניא על העצים אשר על האש אשר על המזבח שלא יהו עצים יוצאין מן המערכה כלום ופרש"י שני גזירי עצים צריך לסדר בכל יום בראש המערכ' לתמיד של שחר בכהן אחד ולתמיד של בין הערבים בשני כהנים כדאמרינן בסדר יומא ארכן אמה ורחבן אמה כמדת מקום המערכה באמה מצומצמת שלא יצאו חוץ למערכה ויעכבו הכהנים מלהקיף שהמזבח היה חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב ומקום הלוך רגלי הכהנים היה יחד כמין חריץ עמוק ממקום המערכה עד שפת המזבח סביב רחבו שתי אמות אמה מקום ההילוך ואמה שבין הקרנות ומקיף אותו חריץ את מקום המערכה סביב דל ב"א שמשפת המערכה עד שפת המזבח מכל צד נשאר מקום מדת המערכה אמה אורך ואמה רוחב ולכן היו גם גזרי העצים הנתוני עליה כמדתה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהלוכם סביב המערכה:
עולה לשם עולה יקשירנו אשה כשישחטנו יהא שוחטו לשם האש וכל אשה לשון אש ניחוח נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני. ובת"כ שנו עולה לשם עולה אשה לשם אישים ריח לשם ריח ניחוח לשם נחת רוח לה' לשם מי שאמר והיה העולם. ובזבחים שלהי פרק ב"ש אמר רב יהודה עולה לשם עולה לאפוקי לשם שלמים דלא ופרש"י אע"ג דלאו בשחיט' כתיב אשכחן לה בשלמים גבי זביחה והקריב מזבח השלמים אשה לה' שתהא הזביחה לשם שלמים ולשם אישים ולשם השם והא דנקט קרא דעולה משום דכתיבי כולהו גביה וגבי שלמים לא כתיבי בההוא קרא ריח ניחוח אשה לשם אישים לאפוקי כבבא דלא ופרש"י על מנת לעשותו חתיכות צלויות בגחלים והנה בלשון ישמעאל קורין לבשר צלי על גבי הגחלים כב"ב ופירש הרמב"ן ז"ל שישחטנו על מנת להעלותו על גבי האש ביערת במערכה שתשרפנו האש לגמרי לא שיצלה שם בלבד כמו החתיכות הצלויות בגחלים ואחר כך יטלם משם בית הדשון ריח לשם ריח לאפוקי אברים שצלאן והעלן דלא דאמר רב יהודה איברים שצלאן והעלן אין בהם משום ריח ופרש"י דכיון שצלאן תחלה חוץ למערכה תו לא מסקי ריחא ניחוח לשם הנחת הריח ופרש"י נחת רוח להקב"ה שנעשה רצונו ולא שקבל מנוחה מריח הקרבן כי כתוב אם ארעב לא אומר לך לה' לשם מי שאמר והיה העולם ולא ידעתי למה השמיט הרב מאמר ריח לשם ריח ולה' לשם מי שאמר והיה העולם בשלמא לה' ולשם מי שאמר והיה העולם איכא למימר מפני שהוא מובן מעצמו אלא ריח לשם ריח שצריך לאפוקי איברים שצלאן למה השמיט אותו גם קשה לי מאד מה שפירש פה לשם עולה יקטירנו ואלו בזבחים פירש גבי עולה לשם עולה אף על גב דלאו בשחיטה כתיב עולה אלא בהקטרה אשכחן ליה בשלמים גבי זביחה ומשמע דס"ל שפירוש לשם עולה שישחטנו לשם עולה ואיך פירש כאן לשם עולה יקטירנו ועוד מאי שנא גבי אשה לשם אישים שפירש אותו כשישחטנו ואלו גבי עולה לשם עולה פי' כשיקטירנו אי משום דגבי אשה אי אפשר לפרש כשיקטירנו מפני שההקטרה היא היא השריפה עצמה ולא יתכן לומר כשישרפנו ישרפנו לשם השריפה ומפני זה אמר כשישחטנו אף על פי שהוא כתיב בהקטרה אם כן גבי עולה לשם עולה נמי יפרש אותו כשישחטנו אף על פי שהוא כתוב גבי הקטרה:
ואם מן הצאן וי"ו מוסף לענין ראשון. בת"כ ובפרק אי זהו מקומן אמרו צפון בעולה היכא כתבא ושחט אותו על ירך המזבח צפונה אשכחן בן צאן בן בקר מניין אמר קרא ואם מן הצאן וי"ו מוסף על ענין ראשון וילמוד עליון מתחתון וה"ה שילמוד תחתון מעליון לסמיכה ולהפשט ונתוח לכל הדברים המפורשים לעיל לפיכך קצר בהם:
ולמה הפסיק ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. בת"כ ויש להקשות טעמא דכתב ואם מן הצאן וי"ו מוסף לענין ראשון דהוו להו שתי פרשיות הללו כפרשתא חדא ומשום הכי קשיא להו לרז"ל למה הפסיק הא אי הוה כתיב אם מן הצאן בלא וי"ו לא הוה קשיא להו לרז"ל למה הפסיק והא בת"כ שנו והביאו רש"י ז"ל לעיל לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה יכול אף להפסקות קדמה קריאה תלמוד לומר וידבר לדבור היתה קריאה ולא להפסקות אם כן מה היו ההפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה אלמא אפילו בלא וי"ו מוסף לענין ראשון אם כן למה היו ההפסקות משמשות ושמא י"ל דלרבותא בעלמא הוא דקאמר דכיון דכתיב בה בהא פרשתא ואם מן הצאן וי"ו מוסף לענין ראשון לומר שהשתי הפרשיות הללו כחדא פרשתא הוו ולמוד עליון מתחתון לא היה לו להפסיק ביניהן:
מן הצאן מן הכשבים ומן העזים הרי אלו מיעוטין פרט לחולה ולזקן ולמזוהם. בת"כ דאי למעוטי הרובע והנרבע והנעבד והמוקצה והנוגח שהמית אדם והטרפה כבר מעטם הכתוב מקראי דמן הבהמה מן הבקר ומן הצאן דפרשה הקודמת וי"ו דואם מן הצאן מוסיף על ענין ראשון וילמוד תחתון מעליון כדלעיל וכן שנינו בבכורות בשלהי פרק על אלו מומין אלו שאין שוחטין עליהם לא במקדש ולא במדינה כו' הזקן והחולה והמזוהם פי' אלו המומין אע"פ שאינן מומין קבועין אין שוחטין אותן לגבוה גם אין שוחטין אותן במדינה כמו הבעלי מומין כי אינם אלו מאותן מומין קבועין ששוחטים עליהן ואמרי עלה בגמרא מה"מ דת"ר מן הצאן מן הכשבים ומן העזים פרט לחולה ולזקן ולמזוהם פירוש מה"מ דאין שוחטין אותן במקדש מן הצאן ולא כל הצאן מן הכשבים ולא מן כל הכשבים מן העזים ולא כל העזים למעט את אלו וא"ת למה לי כל הני מיעוטי לכתוב חד וליתי אינך מיני' או ליתו כולהו מחד מיעוטא כבר תרצו זה בבכורות בשלהי פרק על אלו מומין ואמרו מצרך צריכי דאי ממיעוטא דזקן ה"א דוקא זקן דלא הדר ברי אבל חולה דהדר ברי אימא לא ואי ממיעוטא דחולה ה"א דוקא חולה דלאו אורחיה אבל זקן דהיינו אורחיה אימא לא ואי מתרי מיעוטי דזקן וחולה היא דוקא הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא ואי ממיעוטא דמזוהם ה"א דוקא מזוהם משום דמאיס אבל הני דלא מאיסי אימא לא צריכי:
על ירך המזבח צפונה על צד המזבח צפונה. ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן לירכתי המשכן לירכתים ימה בצדם:
מן העוף ולא כל העוף לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות יכול אף מחוסר אבר ת"ל מן העוף. בת"כ פירש אע"פ שעוף ב"מ כשר מכל מקום אם הוא מחוסר אבר פסול כדמשמע ממעוטא דמן העוף ולא כל העוף דבפרק קמא דקדושין אמר רב ששת הרי שהיתה עינו של עבד כנעני סמויה וחטטה רבו העבד יוצא בו לחרות מ"ט מחוסר אבר הוא פי' אע"פ שהיתה עינו סמויה מ"מ לא היה מחוסר אבר ועכשיו נעשה מחוסר אבר כשחטטה ותנא תונא תמות וזכרו' בבהמות ואין תמות וזכרות בעופות יכול אפילו יבש גופה נקטעה רגלה נחטטה עינה ת"ל מן העוף ולא כל העוף דדוק' בחטיטת העין שנראה נקב במקומו נפסל העוף אבל נסתמ' ולא נחטטה כשר וא"ת למה לי קרא לפסול מחוסר אבר והלא אפילו לבני נח אסור כדאיתא בפ"ק דעבודת כוכבים מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח דכתיב מכל החי מכל בשר אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי איברים שלה ופרש"י מניין למחוסר אבר שנאסר לבני נח להקריב לגבוה דומיא דקרבנות שנהגו אבותיהם לשמי' הן נוהגין לעבודת כוכבים שלהן מכל החי מכל בשר על שם שהיה עתיד נח להקריב מהן דכתיב ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר וליכא מידי דלישראל שרי ולבני נח אסור כבר תרצו התוספות דאיצטריך קרא משום דאמרינן בפרק ארבע מיתות כל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח לכך הוצרך לשנותה בהר סיני כדי לאסור לזה ולזה ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר שעוף בעל מום כל זמן שלא נחסר ממנו אבר כשר אי משום דכתיב תמות וזכרות בבהמה ולא בעוף סמיכה והפשט וניתוח נמי דכתיבי בבקר ולא בצאן נימא הכי סמיכה והפשט ונתוח בבקר ואין סמיכה והפשט וניתוח בצאן וכן צפון נמי דכתיב בצאן ולא בבקר נימא צפון בצאן ואין צפון בבקר וכי תימא וי"ו מן הצאן מוסיף לענין ראשון וילמוד עליון מתחתון ותחתון מעליון ה"נ נימא וי"ו דואם מן העוף מוסיף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים יש לומר אם כן לשתוק קרא מזכר תמים דבן צאן וילמוד בן צאן מבן בקר מה בן בקר זכר תמים אף בן צאן זכר תמים והדר יליף עוף מצאן מה צאן זכר תמים אף עוף זכר תמים השתא דכתיב זכר תמים בבקר וגם בצאן למדנו דדוקא בבקר ובצאן איכא תמו' וזכרות אבל לא בעוף והכי נמי מסתבר' מדקתני בת"כ לפי שנאמר זכר תמים בבקר ובכשבים ובעזים ולא קתני לפי שנ' זכר תמים בבהמה ואלו בסיפא דבריתא כיילינהו לכולהו וקתני להו בלשון בהמה ואמ' תמות וזכרות בבהמה ש"מ מדכתיב זכר תמי' בשניהם יחד והיה די באחד הוא דקא דייק לה ולא מדכתיב זכר תמים בבהמה ולא בעוף וא"ת דילמא הא דכתיב זכר תמים בשניהם יחד אינו אלא משום דאי לאו דכתיבי תמות וזכרות בבקר וגם בצאן לא מצי עוף יליף מצאן משום דאין למדין מן הלמד כדאיתא בפרק אי זהו מקומן א"ר יוחנן בכל התורה כולה למדין מן הלמד חוץ מן הקדשים שאין למדין מן הלמד י"ל דהא דאין למדין מן הלמד ה"מ בהקש דדבר הלמד בהקש אינו חוזר ומלמד בהקש כדאיתא התם אבל הכא דאתא וי"ו דואם מן הצאן ווי"ו דואם מן העוף להוסיף תחתון לעליון כדי שילמוד העליון מהתחתון והתחתון מהעליון אין זה אלא קרא כאילו כתוב בפירוש שילמוד זה מזה וזה מזה וכאילו כתוב בצאן בפירוש זכר תמים ומצי יליף עוף מיני' עם וי"ו דואם מן העוף שמוסיף על ענין ראשון מת"ל זכר תמים לגבי צאן אלא לומר לך תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף:
תורים גדולים ולא קטנים. בת"כ ומייתי לה בחולין פ"ק אע"ג דתורים בין גדולים בין קטנים במשמע כפי' גמלים וחמורים ודומיהם מיהו כיון דאקיש רחמנא תורים לבני יונה מדנכתבו בהדי הדדי למדנו דתורים דומיא דבני יונה מה בני יונה קטנים אין גדולים לא אף תורים גדולים אין קטנים לא כדאית' בחולין פ"ק ופרש"י מה בני יונה אינן כשרין בהכשר תורים אף תורים אינן כשרין בהכשר בני יונה וא"ת בני יונה גופייהו מנ"ל דאינן כשרין בהכשר תורים דילמא הא דכתיב בני דמשמע קטנים אינו אלא למצוה אבל לא לעכובא כבר תרצו בחולין פ"ק אמר רבא לא לשתמיט קרא דלכתוב מן התורים או מן היונה ופי' רש"י אס"ד גדולים נמי כשרים לא לשתמיט חד קרא מכל הנך קראי דמשתעו בקינין כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע נכתוב מן התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש"מ קטנים אין גדולים לא אך קשה אם פי' תורים משמע בין גדולים בין קטנים אי לאו דאקשינהו רחמנא לבני יונה כדלעיל אם כן הא דקתני שיכול והלא דין הוא ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולי' הוכשרו בקטני' תורים שהוכשרו בגדולים אינו דין שיוכשרו בקטנים ה"ל למימר שיכול והלא תורים בין גדולים בין קטנים במשמע דדוחק הוא לומר דניח' ליה למגמר מק"ו וכדכתבו התוספות דאדרבה מקרא גופיה עדיף טפי אבל אם פירוש תורים הוא גדולי' כפירוש פרים ואלים אתיא שפיר הא דפריך מק"ו להכשיר גם הקטנים וליכא לאקשויי אם פירוש תורים גדולי' היכי מצי למדרש ק"ו לאפוקי קרא ממשמעותיה דאיכ' למימר דאי לאו הקישא דתורים לבני יונה דמשמע דומיא דבני יונה מה בני יונה כו' אף תורים גדולים אין קטנים לא ה"א דהא דקאמר תורים גדולים לאו לעכובא קאמר לה אלא למצוה וא"כ אין הק"ו מוציא המקרא ממשמעותו אלא פרושי קא מפרש ליה דלאו לעכובא הוא אלא למצוה דאי לא תימא הכי קשיא מבני יונה דבני משמע קטנים וא"ה דרשי קל וחומר ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים הכשרו בגדולים בני יונה שהכשר בקטנים אינו דין שיוכשרו בגדולים אלא עכ"ל כדפי' רש"י ולפי זה הא דקתני תורים גדולים לאו לפרושי קרא הוא אלא הכי קאמר אע"ג דתורים דמשמע גדולים מצינן לפרושינהו למצוה כדמוכח הק"ו ולא לעכובא מ"מ כיון דאקשינהו רחמנא עם בני יונה למדנו דפי' תורים דהכא לעכובא הוא וגדולים ולא קטנים קאמר זהו הפי' הנראה מדברי רש"י והוא הנכון אך לבי מגמגם דאם פי' תורים גדולים ומכח הק"ו היה רוצה להכשיר אף הקטנים ותורים דמשמע גדולים הוא למצוה ולא לעכובא אמאי לא קמשני לא לשתמיט קרא דלכתוב מן בני התורים כדמשני בבני יונה דמשמע קטנים ומכח הק"ו היה רוצה להכשיר אף הגדולים ובני יונה דמשמע קטנים הוא למצוה ולא לעכובא אבל הוצרך לתרץ דומיא דבני יונה אבל אם פי' תורים בין גדולים בין קטנים תו לא מצי לשנויי לא לשתמיט דאין הפרש שיכתוב בני תורים או תורים מכיון דבכלל תורים קטני' וגדולים:
מן התורים או מן בני היונה פרט לתחל' הציהוב שבזה ושבזה שפסול שגדול אצל בני יונה וקטן אצל תורים. בת"כ ומייתי לה בחולין פרק קמא ופרש"י תחלת הציהוב כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארה פסולין בזה ובזה שיצאו מכלל קטנים ונפסלו בבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיכשרו בתורים ותניא מאימתי תורים כשרים משיזהיבו ופרש"י כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב שאז כבר הם גדולים אבל כל אותן הימים שבין הציהוב והזיהוב שניהם פסולים שמתחלת הציהוב כבר יצאו מכלל הקטנים אף על פי שלא נכנסו לכלל גדולים וטעמא דפסול בזה ובזה ולא מתכשר בחד מנייהו בממה נפשך כבר כתבו התוספת בה חלוקים יפים בפ"ק דחולין איכא דאמרי מפני שהציהוב שיש בו גדלות וקטנות ולפיכך פסול בשניהם ואיכא דאמרי ספיקא הוא ומשום הכי פסול בשניהם וקרא דמן תורים או מן בני היונה למעוטי נרבע ואע"ג דוי"ו דואם מן העוף מוסף לענין ראשון וילמוד תחתון מעליון מה בהמה נרבע פסול אף עוף כן א"ה איצטריך דס"א הואיל וכתיב בהן כי משחתם בהם מום בם ותנא דבי רבי ישמעאל כל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים וכל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בו וכל שאי' המום פוסל בו אין דבר ערוה ועבודת כוכבים פוסלים בו ועוף הואיל ומום לא פסול ביה דאמר מר תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעוף אימא דבר ערוה ועבודת כוכבים נמי לא לפסל ביה קמ"ל אבל לאו למעוטי ספקא הוא דאתא דמי איכא ספיקא קמי שמיא דכי האי גונא פריך בפ"ק דחגיגה דקאמר זכורך להוציא טומטום ופריך הגמרא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ואע"פ שיש כמה מקומות שממעט הכתוב ספקות דבפ"ק דב"מ אמרו עשירי ודאי אמר רחמנא ולא ספק י' וכן הרבה כבר כתבו התוספות חלוקים רבים בפ"ק דחולין ע"ש:
והקריבו אפילו פרידה אחת. כדתניא בת"כ ומייתי לה בזבחי' פרק קדשי קדשים והקריבו מת"ל לפי שנאמר והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו יכול המתנדב עוף לא יפחו' משתי פרידות ת"ל והקריבו אפילו פרידה אחת והכי פירושו כיון דכתיב ברישא דהך פרשתא שהיא עולת נדבה והקרי' מן התורים או מן בני היונה שני תורים או שני בני יונה יכול אם רצה להביא פרידה אחת תור אחד או בן יונה אחד לא יהא רשאי דומיא דקיני חובה שאינם באים פחות משתי תורים או משני בני יונה ת"ל והקריבו דהוה ליה למכת' והקריב הכהן אל המזבח ומלק מאי והקריבו ללמד שאם רצה להביא פרידה אחת הרשות בידו:
הכהן ומלק שלא תהא המליקה בכלי אלא בעצמו של כהן קוצץ בצפרניו כו'. כדתנ' בת"כ ומייתי לה בזבחים פר' קדשי קדשים אמר רבי עקיבא וכי עלה על לב שהזר מקריב על גבי המזבח אם כן למה נאמר הכהן ומלק ללמד שלא תהא המליקה בכלי אלא בעצמו של כהן דהיינו בצפרניו ואי לאו קרא ה"א אין מליקה אלא בסכין מק"ו ומה שחיטה שלא קבע לה כהן קבע לה סכין דכתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו והתם עולה הואי מליקה שקבע לה כהן שהרי אי אפשר שיהא זר מקריב על גבי המזבח אינו דין שקבע לה סכין:
קוצץ בצפרניו ממול העורף. כדתניא בת"כ ומייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים ומלק מליקה ממול העורף יכול מכל מקום הרי אני דן נאמר כאן מליקה ונאמר להלן בחטאת העוף מליקה מה להלן ממול העורף אף כאן ממול העורף ומול עורף הוא המול הרואה את העורף לא עורף ממש דכל היכא דכתיב מול לאו עליו ממש הוא אלא בראיותו כדכתיב והוא יושב ממולי ולאו עליו ממש היו יושבין אלא בראייתו שהיה בלק רואה אותם אף כאן מול העורף הוא הרואה את העורף שהוא כנגד הגרון מאחריו והעורף הוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים ולא עורף ולא צואר ש"מ עורף דקרא לאו כנגד הגרון הוא אלא כנגד הפנים ומול העורף הוא הרואה את העורף שהוא מה שכנגד הגרון:
וחותך את המפרקת עד שמגיע לסימנים וקוצצן. כדאמר רב כהנא בפ"ק דחולין קוצץ ויורד וזו היא מצותה ופרש"י קוצץ ויורד בלא הולכה והובאה ולאו למעוטי הולכה והובאה דכ"ש בהולכה והובאה דכשר ופרש"י דכל כמה דלא ממעט קרא בהדיא כדמעיט סכין וצואר כי עביד מליקה בשחיטה דהיינו בהולכה והובאה טפי עדיף וא"ת והוא כשחותך המפרקת מיד הויא לה נבלה כדאמר זעירי בפ"ק דחולין וא"כ קודם שיגיע לסימנין כבר היא מתה וכי מתה עומד ומולק אי אמרת בשלמא טרפה בעלמא הואי אם נשברה בלא מליקה אבל חיותא מיהא אית בה משו' הכי הויא מליקת סימנין מליקה וטרפה לא הויא מפני שזהו דרך הכשרה דאם לא שהה והניחה לאחר שעשה בה מעשה טרפות אין כאן טרפות וכן כל השוחט משנקב הושט יש כאן מעש' טרפ' וכי גמר שחיטתו מתכשרא אם לא שהה שיעור שהיה אלא לזעירי דחשיב לה מתה וכי מתה עומד ומולק וליכא למימר עולת העוף מוכיח דבעינן שיחתכו שני הסימנין אע"ג דודאי עוף בחתיכת הסימן האחד הוא מת והסימן הב' מעכב המליקה ולא אמרי' וכי מתה מולק דהתם הסימן השני שהוא מעכב לאו משום מליקה הוא אלא כדי לקיים מצות הבדל' כדילפינן מומלק והקטיר מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמי כדפרש"י בפ"ק דחולין כבר תרצו שם בגמר' כגון שחותך שדרה ומפרקת בלא רוב הבשר של מפרקת דאכתי לאו מתה היא תני' נמי הכי כיצד מולקין חטאת העוף חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט או לקנה הגיע לושט או לקנה חותך סימן אחד או רובו ובעולה שנים או רוב שנים והא דקאמר וחותך המפרקת עד שמגיע לסימני' וקוצצן לאו למעוטי מחזר סימנין בעורף דלא דהא בני ר' חיא אמרי מצות מליקה מחזיר הסימנין לאחורי העורף ומולק ונחלקו שם בדבריה' איכא דאמרי אף מחזיר ואיכא דאמרי מחזיר דוקא ואמרו שם מסתברא כמ"ד אף מחזיר מדקתני השוחט כו' אלמא הא וחותך המפרקת עד שמגיע לסימנין דקאמר למצוה הוא ולא לעיכובא ואע"ג דרבי ינאי פליג עלייהו דבני ר' חייא וקאמר יקבלו הרובין את תשובתן דקתני נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה כשר במליקה פסול בשחיט' לאו למעוטי מחזיר סימנין לאחורי העורף דלא כבר דחה רבה בר בר חנה את דבריו ואמר לא למעוטי מוליך ומביא דבני ר' חיוא סברי כמ"ד מוליך ומביא במליקה פסול:
ונמצה דמו לשון מין כובש בית השחיטה על קיר המזבח והדם מתמצה ויורד. וכן שניוי בת"כ ומייתי לה בזבחים פרק קדשי קדשים כיצד הוא עושה עולה לכבש ופונה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל ומחמצה דמה על קיר המזבח:
ומלק והקטיר ונמצה. איפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. שחותך שני הסימנין ואע"פ שהוא מחובר בעור הבדלה חשיבא דאמליקה כתב רחמנא הך הבדלה ומליקה כשחיטה וכל שישנו בשחיטה ישנו בהבדלה ועוד אין שחיטה נזכרת בו בהבדלה נמי לא מעכב ובת"כ ומייתי לה בפרק קמא דחולין ובזבחים פרק קדשי קדשי יאמרו אי מה מליקה האמורה להלן בחטאת העוף מולק ואינו מבדיל אף כאן ימולק ולא יבדיל ת"ל ומלק את ראשו והקטיר המזבח ונמצה דמו אפשר לומר כן מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה אלא מולקו כדרך הקטרתו מה מצינו בהקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו פי' וכי אחר שהוא מקטיר הוא מוצה את דמו והלא מצוי הדם קודם להקטרה שהרי אין אברים קרבין לעולם בשום קרבן אלא לאחר הרצאת דמים כי הדם בנפש יכפר והוה ליה למכתב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואחר כך והקטיר המזבח ולמה נכנסה ההקטרה ביין מליקה למצוי להקיש מליקה להקטר' לומר לך שמליקתו כדרך הקטרתו מה מצינו בהקטרה והקטר' גופה מניין כבר שנו בת"כ ומניין להקטרה שהראש בעצמו כשהוא אומ' והקטיר אותו המזבחה הרי הקטרת הגוף אמורה הא אינו אומר כאן את ראשו והקטיר אלא זו הקטרה לראש בעצמו כלומר הקטרה זו היא הקטרת הראש בפני עצמו וההקטרה האחרת הוא הגוף בפני עצמו דאם לא כן תרתי למה לי:
מראתו מקום הראי זה הזפק. פירוש ראי טנוף כמו ושמתיך כראי שפירושו ענין טנוף ולכלוך כמו שפי' הרד"ק בשרש ראה ובלשון חכמים רעי בעי"ן ונקרא הזפק מוראה מפני שהיא מקום הטינוף של המאכל וכן המתרגם שתרגמו זפק הוא מזה הצד לא מפירוש המלה:
בנוצתה עם בני מעיה ונוצה לשון דבר המאוס כמו כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אנקלוס באוכליה וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר נוטל את הקרקבן עמה ורבותינו אמרו קודר סביב הזפק בסכין כדתניא בת"כ ומייתי לה בפרק קדשי קדשים והסיר את מראתו זה הזפק יכול יקדור בסכין ויטלנו תלמוד לומר בנוצתה אבא יוסי בן חנן אומר נוטל את הקרקבן עמה פירוש יכול ינקוב בסכין ויטול הזפק לבדה בלתי העור שעליה ובלתי הנוצה שבו וישליכנה ת"ל בנוצתה שחייב ליטול הזפק עם העור והנוצה שעליו אבא יוסי סבר דהאי נוצה לאו נוצה ממש היא אלא הקרקבנין שהן תלויין בזפק שהן מלאים רעי מעניין כי נצו גם נעו שנוטל הזפק עם כל הקרקבנין ומשליכן ובפרק קדשי קדשים אמרו דבי רבי ישמעאל תנא בנוצתה בנוצה שלה קידרה בסכין כמין ארובה פי' קודר בסכין למעלה מן הנוצה ונוטל הנוצה והעור שבו הנוצה והזפק וזהו ת"ק דתורת כהנים אלא שבת"כ לא נתפרש איך יטול הזפק עם העור ותנא דבי רבי ישמעאל פירש קודרה כמין ארובה כדי שלא יטול מן העור פחות או יתר מן העור שעל הזפק ולכן אמר עם העור שלה לא פחות ולא יתר ובעבורו כתב רש"י ז"ל ורבותינו אמרו קודר סביב הזפק כו'. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון שאין הנוצה בשום מקום אלא לשון נוצה ממש וכן כי נצו גם נעו יאמר כי העלו נוצה לעופף ממקומם אל הגולה וגם נעו שם שלא מצאו מנוח וכמוהו כי נצוא תצא והמתרגם הירושלמי אמר בו ארי אתקוטטו אף אטלטלו עשאו מן כי ינצו אנשים יאמר כי הם נצים בכל העמים ונודדי' מהם ולא יוסיפו לגור בתוכם ויפה פירש אבל לשון נוצה לא ימצא כדברי הרב ומדרשו של אבא יוסי בן חנן שהצריך ליטול את הקרקבן עמה מפני שהזפק והושט עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעשה הרעי ולא חלק אבא יוסי כלל על מה שאמר ת"ק יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנה בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני המעי' היוצאין עמה והשליכן לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה ודעת אנקלוס כדעת רבותינו שאינו מסיר רק הזפק בנוצתו עם האוכל הכנוס בו שהיא המראה ולפי שהכהן תופס בזפק ומסיר בו את המראה אמר ית זפקיה באוכליה כאילו הוא אוכליה בזפקיה כי אוכליה תרגום מראתו וזפקיה תרגום בנוצתה שהכתוב אומר שיסיר המראה שהוא האוכל בנוצה שעליה שנוטל הזפק בעורו ובנוצה שעליו וכך אמר אנקלוס ארי בשמי ממריה וכפי העברי יאמר ארי שמי בממריה אבל הפך תרגומו לצורך עניין שידע בו ותרגם ואת שתי קצות שתי העבותות כן בהפוך וית תרתין גדילין דעל תרין סטרוהי וכן רבים עכ"ד. והנה הטענה הראשונה שטען שאין הנוצה בשום מקום אלא לשון נוצה ממש ופירש נצו גם נעו מלשון נוצה או מלשון כי ינצו אנשים כדברי המתרגם הירושלמי אינה טענה כלל כי מאחר שאנקלוס ע"ה תרגם מראתו זפקיה ובנוצתה באוכליה כפי סדר הכתוב היה מחוייב בהכרח לבקש היכן מצא אנקלוס מלת נוצה מורה על האוכל ולא מצא בשום מקום רק מלת נצו גם נעו שאפשר שיפורש מלשון דבר המאוס שהוא האוכל הכניס בתוך הזפק אע"פ שיתכן שיפור' גם מלשון נוצה או מלשון כי ינצו וכן עשה במלת מראתו שתרגמ' אנקלוס זפקיה שבקש לדעת אנה מצא זה ופי' ואמר שהו' מלשון ושמתי' כראי ענין טנוף ולכלוך ונקרא הזפק מראה מפני שהוא מקום הראי כי מה שפי' הרמב"ן ז"ל שאנקלוס שתרנם זפקיה באוכליה אינו ע"פ סדר הכתוב אלא כאלו אמר אוכליה בזפקיה ויהיה אוכלי' תרגו' של מראתו מלשון ראי שהוא טנוף ולכלוך וזפקיה תרגו' של בנוצתה הוא דבר תמוה מאד כי מי הגיד לו שיהיה תרגום זפקיה באוכליה הפך כתרגו' וית תרתין גדילן דעל תרין סטרוהי ועוד איך תרגם בנוצתה זפקיה והלא אין הנוצה בשו' מקו' לפי דעתו אלא לשון נוצה ממש ואין לומר שכיון התרגו' בזפקיה המחובר בנוצתה שהוא הזפק כי הכנוי של בנוצתה ימאן זה ועוד היכן מצא הרמב"ן ז"ל שאנקלוס סיבר שיסיר הזפק עם העו' שעליו ועם הנוצה שעל העור עד שיחייב מזה שדעת אנקלוס הוא כדעת רבותי' ולא כדעת אבא יוסי בפירוש הרב ועוד הרי הרמב"ם ז"ל פי' בהדיא בפירוש המשנה בפ' קדשי קדשים ומראה הוא הזפק שבו המאכל והוא בעוף כנגד האסטומכא באדם כדברי רש"י ז"ל ועוד איך יתכן שיחלוק אנקלוס עם רבותינו שפירושו בהדיא מראתו זה הזפק יכול יקדיר בסכין ויטלנו ת"ל בנוצתה נוטלה ונוטל את הנוצה עמה מאחר שדעתו של אנקלוס היא כדעת רבותינו לפי מה שפירש הרמב"ן ז"ל אבל מה שטען שמדרשו של אבא יוסי בן חנן שהצריך ליטול את הקרקבן עמה הוא מפני שהזפק והוש' עם הקרקבן כלי המאכל הכל בכלל מראתו כי בקרקבן יעש' הראי ולא חלק אבא יוסי כלל עם ת"ק שאמר יטלנו עם הנוצה שהרי שנינו במשנ' בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני המעי' היוצאין עמה והשליכן לבית הדשן ומשנה זו משנת אבא יוסי היא וקתני נוצה היא טענה בלי ספק וצריך לחטט אחריה כי לא יתכן לומר שרש"י ז"ל וגם רבינו ישעיה והסמ"ג ז"ל שפירושו כרש"י טעו בדבר משנה השגורה בפי הכל והנה הסמ"ג ז"ל אחר שכת' בנוצתה עם בני מעיה ונוצת' דב' המאוס כמו כי נצו גם נעו וזהו שתרגם אנקלוס ית זפקיה באוכלי' וזהו מדרשו של אבא יוסי בן חנן שאמר שנוטל הקרקבן עמה כתב אחר שורה אחת ועוד שנינו בפרק קדשי קדשים בא לו לגוף והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאים עמה והשליכן לבית הדשן ואיך יתכן שיכתוב שני סותרין תוך שורה אחת הילכך ע"כ לומר שהם סוברי' שתנא דמתניתין שאמר והסיר את המראה ואת הנוצה ואת בני מעי' הוא ת"ק דאבא יוסי בן חנן שסובר שהמראה הוא הזפק והנוצה הוא הנוצה עם העור ופי' כמתניתין שהוא סובר שיסיר גם הבני מעים שהם נמשכים ונגררים אחר הזפק מפני שהם כלי המאכל כמו הזפק ואבא יוסי סובר שהזפק לחוד והבני מעים שהם הקרקבנים לחוד והם נוצתה דקרא לא הנוצה וא"כ ת"ק סובר שצריך להסיר הזפק והבני מעיים והנוצה ואבא יוסי סובר שלא יסיר אלא הזפק ובני מעים ולא הנוצה והמביא אותם לפרש כן הוא ממה שתרגם אנקלוס בנוצתה באוכליה ונראה שדעתו לפרש כן:
אצל המזבח קדמה במזרחו של כבש. בת"כ פירש האי קדמה לאו אמזבח הסמוך לו קאי רק לכבש הרמוז במלת אצל המזבח כי פירוש אצל המזבח סמוך למזבח שהוא הכבש שהמזבח הוא ל"ב אמה על ל"ב אמה כדתנן במסכת מדות בפר' ג' ומהן אמה על היסוד ואמה על הסובב והכבש היה נתון רחבו לדרומו של מזבח כזה ולא היה רחבו רק י"ו אמה כמו ששנינו באותו פר' עצמו כבש היה לדרומו של מזבח ארכו ל"ב על רוחב י"ו נמצא שלא היה הכבש משוך על פני כל הרוח' הדרומי של מזבח רק י"ו אמה ובשאר ה' אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח שהם במזרחו של כבש ובדרומי של מזבח שם היו נותנין מוראת העוף ודשון המזבח הפנימי והמנורה עם תרומת הדשן וכן שנינו בפרק קמא דמסכת תמיד נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח ופינ' את הגחלים הילך והילך וחתה מן המאוכלות הפנימות וירד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון הלך למזרחו של כבש כעשר אמות צבר את הגחלים ע"ג הרצפה רחוק מן הכבש ג' טפחים מקום שנותנין מוראת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה:
אל מקום הדשן מקום שנותנין שם תרומ' הדשן בכל בקר ודשון מזבח הפנימי והמנורה וכולם נבלעים שם במקומ'. כדתניא בת"כ אל מקום הדשן ששם היו נותנין את הדשן פירוש דשן המזבח החיצון שהוא תרומת הדשן כדכתיב בפרשת צו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח שהיה חותה בכל יום תרומה מלא המחת' מן המאוכלות הפנימיות ונותן במזרחו של כבש ואמרו במסכת מעילה בפר' דם חטאת בשלמא מזבח החיצון אשכחן דכתיב ביה ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי מנ"ל אמר ר' אליעזר דאמר קרא והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא אידי ואידי למזבח החיצון ולקבוע להם מקום א"כ לימא קרא אצל אצל מאי אל מקום הדשן דאפי' מזבח הפנימי אשכחן מזבח הפנימי מנורה מנ"ל דשן הדשן והכי פירושא בשלמ' מזבח החיצון אשכחן מקום קבוע לדשונו דכתיב ושמו אצל המזבח אלא מזבח הפנימי היכא אשכחן דיש לו מקום קבוע לדשונו אם אינו ענין למזבח החיצון פירוש האי קרא דאל מקום הדשן אם אינו ענין למזבח החיצון דהא כתיב ביה במזבח החיצון ושמו אצל המזבח תנהו ענין למזבח הפנימי ואימא קרא דושמו אצל המזבח וקרא דאל מקום הדשן אידי ואידי למזבח החיצון ואיצטרך דאל מקום הדשן כדי לקבוע לו לדשון מזבח החיצון מקום לומר שהוא במזרחו של כבש דאי מקרא דושמו אצל המזבח לא הוה שמעינן באיזה מקום לכך נכתב בהשלכח מראה פעם אחרת ללמד שמקומה במזרחו של כבש כדכתיב ביה בהאי קרא אצל המזבח קדמה אם כן לימא קרא אצל אצל פירוש אי קרא דאל מקום הדשן לא אתא אלא כדי ללמד שמקומו היא במזרחו של כבש לא הוה צריך למכתביה דהוה ידעינן זה מג"ש דאצל אצל כתיב התם ושמו אצל המזבח וכתיב הכא אצל המזבח קדמה מה הכא במזרחו של כבש אף להלן במזרחו של כבש מאי אל מקום הדשן אם אינו ענין למזבח החיצון תנהו ענין למזבח הפנימי ומדהוה ליה למכתב אל מקום דשן וכתב אל מקום הדשן לרבות דשון המנורה שאף היא במזרחו של כבש יחד עם דשון מזבח החיצון ודישון מזבח הפנימי ומה שכתב רש"י וכולם נבלעים שם במקומם הוא מההיא דשלהי פ"ק דיומא דאמר אביי מראה ונוצה ודשון מזבח הפנימי ודשון המנורה נבלעים במקומן ופרש"י מראה ונוצה של עולת העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה בכל בקר נתנין עם תרומת הדשן במזרחו של כבש כדתנן במס' תמיד גבי תרומת הדשן הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והילך למזרחו של כבש כעשר אמות מקום שנותנים שם מראה ונוצה ודשון מזבח הפנימי והמנורה וקרא נמי במראה ונצה הכי כתי' והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקו' הדשן ופי' נבלעין במקומן שלא היו עומדים שם עד שיתרבו ויוציאם משם אלא שם היו נבלעין במקומן והולכין עד התהום כמו שברי כ"ח שבושל בהם החטא' דכתיב בהו וכ"ח אשר תבושל בו ישבר ששבירתן היו נבלעין במקומן כדאמרי' בזבחים בפרק דם חטאת שאם אינם נבלעין נמצאו אשפתו' של עזרה שברי':
ושסע אין שסו: אלא ביד וכן הוא בשמשון וישסעהו כשסע הגדי. בפ' קדשי קדשים ופרש"י וכן הוא אומר בשמשון דהתם מפרש בהדיא דביד הוא ולכן כתב כאן לשון שסוע לומר לך ביד ולא בסכין:
בכנפיו עם כנפיו אינו צריך למרוט כנפיו נוצתו בכנפיו נוצה ממש והלא אין לך הדיוט שמריח ריח רע של כנפי' נשרפי' ואין נפשו קצה עליו כו'. בויקרא רבה אבל בת"כ שנו בכנפיו להכשי' את העור ופי' רבי' הלל ורבי' ישעיה הראשון שהכנפיים אין בהם בשר אלא כולן עור ועצמו' ובא ללמדנו שאין העוף טעון הפשט ומשמע מדבריהם שאין פי' כנפיו נוצה ממש כדפרש"י אלא מלשון יפרוש כנפיו יקתהו שש כנפים לא' ולפי דבריהם יהיה המדרש של ת"כ חולק עם המדרש של ויקרא רבה ולא ידעתי מי הכריחם לומר כן ולמה לא יאמרו שהבריתא של ת"כ נמי' סובר' שפירוש כנפיו נוצה ממש והא דקתני להכשיר את העור פירוש מאחר שמקטיר את הכנפי' כמו שהן עם הנוצ' שלהן יחוייב מזה בהכרח שאינו מפשיט את העור שלהן ולא בא המקרא הזה אלא להכשיר את העור אך קשה אם פי' בכנפיו נוצה ממש מהיכן למדו לומר שהשסוע הוא בשקורעו מגבו בשלמ' אם פירו' בכנפיו הוא מלשון יפרו' כנפיו מצינן למדרש שישסענו בין שתי כנפיו דהיינו מגבו אלא אם פי' בכנפיו נוצה ממש מ"ל לומר שקורעין אותו מגבו ולא מלפניו וכבר הקשה הרמב"ן זה אבל מה שטען אין כנף בשום מקום נוצה אין הטענה הזאת על רש"י ז"ל כי אם על מדרש רבותינו ז"ל בויקרא על פסוק ושסע אותו בכנפיו ופירשו שם הטעם שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו כי התור ובן היונה הוא דבר קטן ואם ימרוט הנוצ' שעליו ישאר קטון מאד והוא גנאי לעני לפיכך אמר הכתוב שיקטירנו יחד עם עורו ועם כנפיו כדי שיהיה המזבח שבע ומהודר בקרבנו של עני:
