תנ"ך על הפרק - רות ד - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

רות ד

802 / 929
היום

הפרק

וּבֹ֨עַז עָלָ֣ה הַשַּׁעַר֮ וַיֵּ֣שֶׁב שָׁם֒ וְהִנֵּ֨ה הַגֹּאֵ֤ל עֹבֵר֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־בֹּ֔עַז וַיֹּ֛אמֶר ס֥וּרָה שְׁבָה־פֹּ֖ה פְּלֹנִ֣י אַלְמֹנִ֑י וַיָּ֖סַר וַיֵּשֵֽׁב׃וַיִּקַּ֞ח עֲשָׂרָ֧ה אֲנָשִׁ֛ים מִזִּקְנֵ֥י הָעִ֖יר וַיֹּ֣אמֶר שְׁבוּ־פֹ֑ה וַיֵּשֵֽׁבוּ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ לַגֹּאֵ֔ל חֶלְקַת֙ הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר לְאָחִ֖ינוּ לֶאֱלִימֶ֑לֶךְ מָכְרָ֣ה נָעֳמִ֔י הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֥ה מוֹאָֽב׃וַאֲנִ֨י אָמַ֜רְתִּי אֶגְלֶ֧ה אָזְנְךָ֣ לֵאמֹ֗ר קְ֠נֵה נֶ֥גֶד הַֽיֹּשְׁבִים֮ וְנֶ֣גֶד זִקְנֵ֣י עַמִּי֒ אִם־תִּגְאַל֙ גְּאָ֔ל וְאִם־לֹ֨א יִגְאַ֜ל הַגִּ֣ידָה לִּ֗יואדעוְאֵֽדְעָה֙כִּ֣י אֵ֤ין זוּלָֽתְךָ֙ לִגְא֔וֹל וְאָנֹכִ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וַיֹּ֖אמֶר אָנֹכִ֥י אֶגְאָֽל׃וַיֹּ֣אמֶר בֹּ֔עַז בְּיוֹם־קְנוֹתְךָ֥ הַשָּׂדֶ֖ה מִיַּ֣ד נָעֳמִ֑י וּ֠מֵאֵת ר֣וּת הַמּוֹאֲבִיָּ֤ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּת֙קניתיקָנִ֔יתָהלְהָקִ֥ים שֵׁם־הַמֵּ֖ת עַל־נַחֲלָתֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר הַגֹּאֵ֗ל לֹ֤א אוּכַל֙לגאול־לִגְאָל־לִ֔י פֶּן־אַשְׁחִ֖ית אֶת־נַחֲלָתִ֑י גְּאַל־לְךָ֤ אַתָּה֙ אֶת־גְּאֻלָּתִ֔י כִּ֥י לֹא־אוּכַ֖ל לִגְאֹֽל׃וְזֹאת֩ לְפָנִ֨ים בְּיִשְׂרָאֵ֜ל עַל־הַגְּאוּלָּ֤ה וְעַל־הַתְּמוּרָה֙ לְקַיֵּ֣ם כָּל־דָּבָ֔ר שָׁלַ֥ף אִ֛ישׁ נַעֲל֖וֹ וְנָתַ֣ן לְרֵעֵ֑הוּ וְזֹ֥את הַתְּעוּדָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֧אמֶר הַגֹּאֵ֛ל לְבֹ֖עַז קְנֵה־לָ֑ךְ וַיִּשְׁלֹ֖ף נַעֲלֽוֹ׃וַיֹּאמֶר֩ בֹּ֨עַז לַזְּקֵנִ֜ים וְכָל־הָעָ֗ם עֵדִ֤ים אַתֶּם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֤י קָנִ֙יתִי֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֶֽאֱלִימֶ֔לֶךְ וְאֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר לְכִלְי֖וֹן וּמַחְל֑וֹן מִיַּ֖ד נָעֳמִֽי׃וְגַ֣ם אֶת־ר֣וּת הַמֹּאֲבִיָּה֩ אֵ֨שֶׁת מַחְל֜וֹן קָנִ֧יתִי לִ֣י לְאִשָּׁ֗ה לְהָקִ֤ים שֵׁם־הַמֵּת֙ עַל־נַ֣חֲלָת֔וֹ וְלֹא־יִכָּרֵ֧ת שֵׁם־הַמֵּ֛ת מֵעִ֥ם אֶחָ֖יו וּמִשַּׁ֣עַר מְקוֹמ֑וֹ עֵדִ֥ים אַתֶּ֖ם הַיּֽוֹם׃וַיֹּ֨אמְר֜וּ כָּל־הָעָ֧ם אֲשֶׁר־בַּשַּׁ֛עַר וְהַזְּקֵנִ֖ים עֵדִ֑ים יִתֵּן֩ יְהוָ֨ה אֶֽת־הָאִשָּׁ֜ה הַבָּאָ֣ה אֶל־בֵּיתֶ֗ךָ כְּרָחֵ֤ל ׀ וּכְלֵאָה֙ אֲשֶׁ֨ר בָּנ֤וּ שְׁתֵּיהֶם֙ אֶת־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל וַעֲשֵׂה־חַ֣יִל בְּאֶפְרָ֔תָה וּקְרָא־שֵׁ֖ם בְּבֵ֥ית לָֽחֶם׃וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת׃וַיִּקַּ֨ח בֹּ֤עַז אֶת־רוּת֙ וַתְּהִי־ל֣וֹ לְאִשָּׁ֔ה וַיָּבֹ֖א אֵלֶ֑יהָ וַיִּתֵּ֨ן יְהוָ֥ה לָ֛הּ הֵרָי֖וֹן וַתֵּ֥לֶד בֵּֽן׃וַתֹּאמַ֤רְנָה הַנָּשִׁים֙ אֶֽל־נָעֳמִ֔י בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א הִשְׁבִּ֥ית לָ֛ךְ גֹּאֵ֖ל הַיּ֑וֹם וְיִקָּרֵ֥א שְׁמ֖וֹ בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וְהָ֤יָה לָךְ֙ לְמֵשִׁ֣יב נֶ֔פֶשׁ וּלְכַלְכֵּ֖ל אֶת־שֵׂיבָתֵ֑ךְ כִּ֣י כַלָּתֵ֤ךְ אֲ‍ֽשֶׁר־אֲהֵבַ֙תֶךְ֙ יְלָדַ֔תּוּ אֲשֶׁר־הִיא֙ ט֣וֹבָה לָ֔ךְ מִשִּׁבְעָ֖ה בָּנִֽים׃וַתִּקַּ֨ח נָעֳמִ֤י אֶת־הַיֶּ֙לֶד֙ וַתְּשִׁתֵ֣הוּ בְחֵיקָ֔הּ וַתְּהִי־ל֖וֹ לְאֹמֶֽנֶת׃וַתִּקְרֶאנָה֩ ל֨וֹ הַשְּׁכֵנ֥וֹת שֵׁם֙ לֵאמֹ֔ר יֻלַּד־בֵּ֖ן לְנָעֳמִ֑י וַתִּקְרֶ֤אנָֽה שְׁמוֹ֙ עוֹבֵ֔ד ה֥וּא אֲבִי־יִשַׁ֖י אֲבִ֥י דָוִֽד׃וְאֵ֙לֶּה֙ תּוֹלְד֣וֹת פָּ֔רֶץ פֶּ֖רֶץ הוֹלִ֥יד אֶת־חֶצְרֽוֹן׃וְחֶצְרוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־רָ֔ם וְרָ֖ם הוֹלִ֥יד אֶת־עַמִּֽינָדָֽב׃וְעַמִּֽינָדָב֙ הוֹלִ֣יד אֶת־נַחְשׁ֔וֹן וְנַחְשׁ֖וֹן הוֹלִ֥יד אֶת־שַׂלְמָֽה׃וְשַׂלְמוֹן֙ הוֹלִ֣יד אֶת־בֹּ֔עַז וּבֹ֖עַז הוֹלִ֥יד אֶת־עוֹבֵֽד׃וְעֹבֵד֙ הוֹלִ֣יד אֶת־יִשָׁ֔י וְיִשַׁ֖י הוֹלִ֥יד אֶת־דָּוִֽד׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

פלני אלמני. א"ר שמואל בר נחמני [למה נקרא שמו פלוני אלמוני], לפי שאלם היה מדברי תורה, אמר, הראשונים לא מתו אלא על ידי שנטלו אותן אכונתו למחלון וכליון שמתו על שנשאו נשים מואביות כמבואר בב"ב צ"א ב' ובמ"ר לעיל פרשה א'. ואני הולך לנשאה, ולא היה יודע שכבר נתחדשה הלכה מואבי ולא מואבית בכמבואר לעיל פרשה ב' פסוק י"א. [מ"ר פסוק ה׳]. ויקח עשרה אנשים. ולמה עשרה, רב נחמן אמר, מכאן לברכת חתנים בעשרה, ור׳ אבהו אמר, כדי לדרוש ולפרסומי מילתא דעמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית גבגמרא איתא דמאן דס"ל לפרסומי מילתא לא ניחא לי' בדעה זו דלתכלית ברכת חתנים עשה כן משום דא"כ ל"ל זקנים דוקא, ומשמע דלטעם פרסום בעינן זקנים דוקא, ואע"פ דבעלמא מצינו פרסום בעשרה סתם צ"ל דשאני הכא שהיה צריך לפרסם דין מחודש שלא נשמע עד כה, והוא הדין דמואבי ולא מואבית והיה צריך זקנים [חכמים] שיסכימו אתו. אך צ"ע בדעת מ"ד שלקח העשרה אנשים לברכת חתנים ל"ל לפי"ז דוקא זקנים, ולכן נראה, דמ"ד זה ס"ל דקרא לזקנים בכדי שיהיו על המשתה זקנים, וכמ"ש במ"ר א"ר פינחס מכאן לבית זה שממנים זקנים וכו', ולכן היה צריך לזקנים, ובעיקר הדבר שצריך לפרסומי מילתא דוקא עשרה אנשים אע"פ שמצינו בכ"מ בגמרא דגם בשלשה הוי פרסום הארכנו ובארנו בתו"ת פ' אמור בפסוק ונקדשתי בתוך בני ישראל, יעו"ש. .
(כתובות ז׳ ב׳)
מזקני העיר. א"ר פינחס, מכאן לבית דין שהיו ממנין זקנים בבתי משתאות שלהם דהשער שעלה לשם בועז היה מקום פרסום שאנשים רבים עוברים ושבים שם, וכמ"ש בסמוך ויאמרו כל העם אשר בשער, ובועז היה רצונו במקום כזה, כדי שיהיה לדבר פרסום, ואיפה לקח כרגע עשרה זקנים מזקני העיר, לכן דרש שב"ד היו ממנין זקנים בבתי משתאות להשגיח על המוסר והצניעות וד"א, וקרוב לומר שבמקום רבוי אנשים כהשער היו בתי משתאות והיו שם זקנים מטעם הב"ד ומצאם בועז על אתר. .
(מ"ר)
שבו פה וישבו. א"ר אלכסנדרי, מכאן שאין רשות לקטן לישב עד שיתן לו הגדול רשות הואפילו לפי הדרשה דלעיל שהיו אנשים חכמים בכ"ז נחשבו בפחיתות המעלה לגבי בועז שהיה שופט, דקיי"ל (ב"ב צ"א ב') אבצן זה בועז והיה ראש הסנהדרין. .
(שם)
ואם לא יגאל. מהו ואם לא יגאל – ואם לא תגאל מבעי ליה, אלא לבית דין אמר כן וואע"פ שסיים בזה הגידה לי צ"ל דבהתנאי פנה לב"ד ובהתשובה אל הגואל, יען דהתשובה תלויה בו ולא בב"ד. .
(שם)
הגידה לי ואדע. ואדעה קרי, אמר ליה, שלא תאמר יש לי אשה ויש לי בנים הריני כונסה לתוך ביתי על מנת שלא אזקק לה זדריש ואדעה מלשון וידע אדם וגו', ואיש לא ידעה, ובזה רמז לו כי אם ישאנה ישאנה לאישות ולא לשפחות. , כיון ששמע הגואל כך, אמר, ודאי דאזלת רות חודאי שתלך ממני, כלומר בודאי לא אוכל לקחתה, ואם אגאל אגאל רק את הנחלה, ובועז שמע או הבין זה, ולכן אמר לו, ביום קנותך את השדה דע כי גם אשת המת קנית. .
(מ"ר)
אשת המת קנית. קניתי כתיב, [ניבא ברוה"ק שעתיד הוא לקנותה].
(שם)
על הגאלה ועל התמורה. גאולה זו מכירה, כמש"נ (פ׳ בחקתי) לא יגאל, תמורה – זו חליפין – כמש"נ (שם) לא יחליפנו ולא ימיר אותו טר"ל גאולה זו מכירה שמכר לו מכירה גמורה בדמים ולא קיבל מעות, ובאים הם לקיים דבר מכירתן ע"י קנין, ועל התמורה זו חליפין שמחליף חפץ זה בחפץ שכנגדו. .
(ב"מ מ"ז א׳)
שלף איש נעלו. מלמד שאין קונין אלא בכלי יולא בפירות ואמנם אפילו אם אין הכלי שוה פרוטה ג"כ קונים ובלבד שלא תהא מאיסורי הנאה. .
(שם שם)
שלף איש נעלו. נעלו של מי – של בועז, שכן דרך הלוקח להיות נותן ערבון יאר"ל מכיון שכן דרך הקנינים שהקונה נותן להמוכר ערבון לכן גם בחליפין אימר הקונה קנה זה חלף הקרקע או המטלטלין שמכרת או שנתת לי [ואין נוהגין שיאמר הקונה משום דמסתמא אדעתא דהכי נותן לו], וכיון שמשך הקונה את הכלי נקנה הקרקע או המטלטלין ללוקח או למקבל מתנה בכל מקום שהוא, ואע"פ שלא החזיק ולא נתן כסף ושטר, ואפי' לא משך, וזה הוא הנקרא קנין חליפין. .
(מ"ר)
ונתן לרעהו. אמר רב משרשיא, האי סודרא כיון דתפס ביה שלש על שלש אצבעות קרינן ביה ונתן לרעהו, דכמאן דפסיק דמי וקני יבדבשיעור כזה נחשב בגד או כלי לענין טומאה כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ' שמיני ופ' תזריע. .
(ב"מ ז׳ א׳)
ונתן לרעהו. מי נתן למי – בועז נתן לגואל יגכמש"כ לעיל אות י"א, ועל יסוד הדינים שבפסוק זה, כפי שהעתקנו, נוהגים לכתוב בסוף השטר וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה, והלשון במנא, בא לאפוקי פירות, דכשר – לאפוקי איסורי הנאה, למקניא – כלומר בכליו של קונה, ביה לאפוקי מטבע, ויש מן הראשונים שכתבו שאם לא כתבו כן בשטר אין מוציאין ממון באותו שטר. ועיין מכל דינים אלו שבפסוק זה בחו"מ סי' קצ"ה. .
(שם מ"ג א׳)
כרחל וכלאה. א"ר ברכיה, רוב מסובין משל לאה ואע"פ כן עושין את רחל עיקר ידר"ל רוב החשובין כאן היו מבני לאה, דבועז ובית דינו מבית לחם יהודה משבט יהודה היו, וגם הזקנים הסנהדרין שהיו שם כמבואר לעיל פסוק ב', ומבואר בכ"מ שרובה של סנהדרין משבט יהודה הוא, ואע"פ כן הקדימו רחל ללאה, והודו בזה שרחל היתה עיקרו של בית יעקב וכמבואר באגדות. וגם יש לפרש רוב מסובין משל לאה בפשיטות על מסובין דעלמא, יען שרוב בני יעקב הם מלאה. .
(מ"ר)
מן הנערה הזאת. אמרו, כל בנים שהקב"ה עתיד לתת לך יהיו מן הצדקת הזאת טוסמיך ארישא דקרא ויהי ביתך כבית פרץ, ומסיים מן הזרע אשר יתן ה' לך מן הנערה הזאת, ודריש סמוכין שכיונו שכל ביתו יעמוד ממנה. ויתכן דסמיך לדרוש הלשון מן הנערה – מן הצדקת ע"פ הדרשה דלעיל (ב' ח') וכה תדבקין עם נערותי – אלו הצדיקים שנקראו נערים וכו' יעו"ש לפנינו. .
(שם)
ויתן ה׳ לה הריון. א"ר שמעון בן לקיש, עיקר מוטרין לא היה לה וחקק לה הקב"ה עיקר מוטרין טזמדייק מדלא כתיב ויפקדה ה' ותהר ותלד, ולכן דריש שהיתה חסרה כל אברי הריון ועתה נתן לה הקב"ה במתנה מלואי חסרונה זה. .
(שם)
הריון. תניא, חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהם אלא מרביעי בשבת ואילך, כדי שלא יבאו נשותיהם לידי חלול שבת יזכשתלדנה בשבת שניתן רשות לחללה מפני סכנת גופה, ואע"פ דכשתלד אז מותר לחלל שבת עליה בכ"ז לא רצו לגרום כזה. ומהר"ץ חיות כתב דמכאן ראיה לשיטת הרז"ה לענין איסור הפלגה בספינה ג' ימים קודם השבת דאסור לגרום חלול שבת אף דאח"כ יהיה סכנה ומותר אף לכתחילה, משא"כ לדעת רמב"ן דאין למצוה רק מקומה ושעתה ואין חוששין מקודם על מה שיסתבב מזה, יעו"ש. אבל באמת אין כל הכרח מכאן דהלא מפורש אמרו שרק חסידים הראשונים עשו כן, ויכול להיות שהחמירו על עצמן אף בדבר המותר. , אמר מר זוטרא, מאי טעמייהו דחסידים הראשונים, דכתיב ויתן ה׳ לה הריון – הריון בגמטריא רע"א הוו יחולא ליל שלישי ושני ומוצאי שבת, משום דאם תשמש למוצ"ש שמא תלד לרע"א ימים דמטי בשבת, ואם תשמש בשני שמא תלד לרע"ב ימים דמטי בשבת, ואם בשלישי – שמא תלד לרע"ג, משא"כ מרביעי, אם תלד לרע"א מטי בחד בשבתא, ואם לרע"ב – בתרי בשבתא, ואם לרע"ג בתלתא בשבתא. וסמכו לדבר זה דסתם משך הריון רע"א ימים כמספר שם הריון. ויש שכתבו שנסמכה דרשה זו עוד על אגדה אחת בילקוט כאן שבאותו לילה שבא אליה בועז מת, והיו יודעין שאז נתעברה, לפיכך ידעו המספר, אך מפני כי לפעמים יקרה שאין הזרע קולטת להתעבר עד יום שלישי לשמוש לכן חששו לשלשת ימים. ומה שכתב רש"י כאן בסוגיא שאם תתעבר בשני שמא תלד לרע"ב ואם תתעבר בשלישי שמא תלד לרע"ג, לאו דוקא שתתעבר יען דאחר העבור לא יעברו יותר מן רע"א ימים, אלא הכונה אם תשמש בשני ובשלישי ולפעמים הזרע אינה קולטת יום ויומים. .
(נדה ל"ח ב׳)
לא השבית לך גאל. א"ר חוניא, מברכותיהן של הנשים לא נתקעקעה ביצתו של דוד בימי עתליהו יטביצתו היינו שרשו, ומוסב על מה דכתיב (מ"ב י"א) ותקם ותאבד את כל זרע הממלכה, ועל כל זה לא השבית גואל שנשאר יואש, ועל אותה שעה יונח לשון לא השבית. .
(מ"ר)
גאל היום. מהו היום, מה היום רודה ברקיע בך יהא בזרעך רודה ושליט בישראל לעולם כפשוט דדייק יתור לשון היום שאינו מוכרח ודבוק כ"כ לענינו. ופירוש הלשון לעולם פשוט משום דמלכות בית דוד קיימת לעולם, וכמש"כ (ש"א ז') כסאך יהיה נכון עד עולם. וכנראה חסר בתחלת המאמר במשל היום המלה לעולם, מה היום רודה ברקיע לעולם, כמש"כ ויום ולילה לא ישבתו. ולשון היום רודה פשוט דמוסב על החמה שהוא כח היום, ואם מפרש הענין כפשוטו שבזה שעומדת החמה ברקיע זה הוא הרדוי, קשה, שהרי כנגד זה הלבנה וכוכבים מושלים ברקיע גם הם ע"י עמדם בו בלילה, ומאי אילמא דיום, וצ"ל דכונת הענין רודה הוא עפ"י מ"ש ביומא כ' ב' קול גלגל חמה המנסר ברקיע, [מנסר הוא ענין חתיכה במגורה], וזהו ענין שליטה, וכמ"ש שם שמנסרת כחרש המנסר בארזים, והרי החרש שולט בהארז. .
(שם)
ילד בן לנעמי. וכי נעמי ילדה והלא רות ילדה אלא לפי שגדלהו לפיכך נקרא על שמה, מכאן שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו כאעיקר טעם דרשה זו שתלוי הדבר בהגידול נראה דמדייק מה שלא נכתב לשון זה על הסדר אחר הפסוק י"ג ותלד בן, אלא מקודם כתיב ותקת נעמי את הילד ותשיתהו בחיקה ותהי לו לאומנת, ומיד אחר זה כתיב ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי, מבואר דסבת קריאת שם זה הוא מפני שלקחתהו ותהי לו לאומנת, הרי מבואר דעל סבה זו נקרא על שמה. ומ"ש המגדל יתום אע"פ דכאן אינו מדבר ביתום, י"ל דסמיך על הילקוט שהבאנו באות י"ח שבאותו לילה שבא אליה בועז מת, וא"כ מכוון העניין. .
(סנהדרין י"ט ב׳)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך