מקטר קטרת להעלות עליו קטור עשן סמים. נ"ל שהוצרך לזה מפני שמזבח איננו סמוך למקטר קטרת שאלו היה סמוך היה נקוד הבי"ת בפת"ח כמו מזבח הקטרת מזבח העולה מזבח הזהב ואם כן בהכרח שיהיה מקטר קטרת בלתי דבק עם מזבח ואין טעם לו אלא בשיוסיף להעלות עליו כאילו אמר ועשית מזבח כדי להעלות עליו מקטר קטרת שפירושו קטור של עשן סמים:
כאן הוא לשון זויות כתרגומו. אף על פי שמלת צלעות בכל מקום מורה על הפאה והצד:
לפי שנאמר על שני צדיו שתי זויותיו שבשני צדיו. פירוש ולמה הוציאו כאן ממשמעו לפי שכתוב אחריו על שני צדיו מכלל דצלעותיו לאו צדיו הוא ומה שהוסיף עוד לומר שתי זויותיו שבשני צדיו הוא כדי שלא חחשוב שעל שני צדיו פירוש ותוספת ביאור למלת צלעותיו כאילו אמר על שתי צלעותיו תעשה דהיינו על שני צדיו ואגב אורחיה פירש גם כן שמלת על היא במקום בי"ת מפני שהזויות הן בצדיו לא על צדיו:
והיה מעשה הטבעות האלה. פירוש מלת והיה שב אל המעשה החסר מן המקרא דאל"כ והיו מיבעי ליה ואל תתמה על החסרון הזה כי כמוהו והיה הנערה אשר אומר אליה והיה העיר הקרובה והיה העלמה כי בלשון הויה יבא זה ברוב ורוצה בו על העניין שהוא מורה פה על המעשה:
לבתים לבדים בית תהיה הטבעת לבד. לא שהטבעות יהיו בעבור בתים ובדים רק הטבעות יהיו בעבור בתים והבתים בעבור בדים וזהו שתרגם אנקלוס אתרא לאריחייא וכן פירש זה בפסוק לבתים לבדים לשאת את השלחן:
לפני הפרכת שמא תאמר משוך מכנגד הארון לצפון או לדרום ת"ל לפני הכפרת מכוין כנגד הארון מבחוץ. פירוש הא דחזר וכתב קרא דלפני הכפורת אחר לפני הפרכת הוא כדי שלא תאמר שהמזבח אף על פי שהיה לפני הפרכת אפשר שלא היה באמצעה של פרכת ממש אלא נוטה לצד הכותל הדרומי של משכן או לצד הכותל הצפוני שהרי הפרכת היתה פרושה בכל רוחב המשכן מכותל הדרומי עד הכותל הצפוני לפיכך חזר וכתב לפני הכפרת שאורך הארון נתון כנגד רוחב המשכן וארכו אינו כי אם ב' אמות וחצי והיה משוך מן הכותל הצפוני כשעור משיכתו מן הכותל הדרומי ונמצא שהיה באמצע רוחב חללו של משכן וכשאמר שהמזבח היה כנגד הכפרת מבחוץ נמצא שגם המזבח היה באמצעה של פרכת ממש לא שהיה משוך לפאת צפון או לפאת דרום:
ובהעלות כשידליקם להעלות להבחן. שלפיכך כתב בהדלקתן לשון עלייה לומר שצריך להדליקן עד שתהא שלהבת עולה מאליה:
יקטירנה בכל יום מקטיר פרס שחרית ופרס ערבית. פירש בכל יום מקטיר משקל ק' דינרין חצי המנה בשחרית בהטיבו את הנרות וחצי המנה בערבית בהעלות את הנרות:
לא תעלו עליו על המזבח הזה קטרת זרה שום קטרת של נדבה שכלן זרות לו חוץ מזו. פירוש אבל אתה מקריב אותם על מזבח הנתשת ולפיכך הוצרך לפרש עליו על המזבח הזה אע"פ שלא היה צריך לו כי מבואר הוא כדי להודיענו שמלת עליו מיעוט הוא עליו ולא על מזבח הנחשת:
ועולה ומנחה ולא עולה ומנחה. שמלת לא דרישיה דקרא משמש גם על עולה ומנחה כאילו אמר ולא עולה ומנחה אבל לא ועולה ומנחה ונסך לא תסכו מפני שלא תסכו לא יאמר רק על הנכך:
קדש קדשים הוא המזבח מקודש לדברים הללו בלבד ולא לעבודה אחרת. דאל"כ מה עניין זה לכאן:
כי תשא לשון קבלה כתרגומו. מלשון לא תשא שמע שוא לא לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך ואף על פי שבמדרש רבי תנחומא ובויקרא רבה פירשוהו לשון הרמה ותלוי ראש כמו ומרים ראשי כיון שהוא רחוק מפשוטו של מקרא דאם כן שאו את ראש בני ישראל מיבעי ליה לא הביאו רש"י בפירושו אבל שאו את ראש כל עדת בני ישראל פירש אותו לשון הרמה מלשון ישא פרעה את ראשך מעליך כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן כפי מה שפירשוהו במדבר רבה מפני שהוא קרוב לפשוטו של מקרא שהרי בישראל שצפה הקב"ה שעתיד לגזור גזירה עליהם במדבר הזה יתמו כתוב בהן שאו את ראש בני ישראל ובשבט לוי שאינו בכלל הגזירה כתוב בו פקוד את בני לוי במקום שא את בני לוי משמע שפירוש שאו מלשון ישא פרעה את ראשך מעליך הוא דאל"כ למה שינה הכתוב בלשונו וכתב בישראל לשון שא ובשבט לוי לשון פקוד וזאת הראיה תספיק להשיב להרמב"ן ז"ל במה שנסתפק ואמר ולא נתברר לי למה דרשו אוחו לגנאי ולא לשבח כמו שדרשו בויקרא רבה אין שאו אלא לשון גדולה כמה דכתיב ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך אמר הקדוש ברוך הוא נתתי לכם תלוי ראש כו' גם במה שהניח רש"י האגדה הזאת ותפש האגדה של מדבר רבה גם במה ששנה אותה מצורתה ששם אמרו שאו את ראש כאן נתן רמז למשה שאם יזכו יעלו לגדולה כמה דתימא ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך ואם לא יזכו ימותו כד"א ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ שמלת שאו מתפרשת לטובה בטובים ולרעה ברעים ורש"י ז"ל פירשה לרעה ולא לטובה ומה שפירש במלת תשא לשון קבלה כתרגומו ולא פירש במלת ראש לשון חשבון כתרגומו מפני שהאחד מתחייב מהאחר כי כשתפרש מלת תשא מלשון קבלה יחוייב שלא יהיה פירוש מלת ראש כמשמעה והספיק לו במה שפירש אחר זה לקבל סכום מניינם:
כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מניינם. הורה בלשונו זה כמה עניינים ראשונה שאין פירוש כי תשא כשתקבל מפני שהמובן מזה הוא שאחר שיקבל סכום מנינם יתנו חצאי השקלים ואין הדבר כן אלא שקודה שימנם יתנו חצאי שקליהם ועל ידי השקלים ההם יקבל סכום מנינם כדלקמיה ולכן יחוייב שיהיה פירוש כי תשא כשתחפוץ לקבל לא כשתקבל ואמר סכום מנינם להורות שפי' ראש סך חשבון ומפני שמנהג החשבנים שיכתבו הסך בראש הפרטים נקרא הסך ראש ואמר לדעת כמה הם להודיע שהמכוון פה בקבלת סכום מניינם הוא לדעת מניינם לא קבלת הסך בלבד אף אם לא ימנם כאילו תאמר שמפני שראה הסך שלהם שלט בהם עין הרע וראוי לתת כל אחד חצי שקל לכופר נפשו כי אין כונת הכתוב פה רק להודיע באי זה אופן יהיה מנינם כאילו אמר כשתחפוץ לדעת מנינם יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה החצאים ובזה תדע מנינם אלא שהכתוב קצר ולא הזכיר שימנה חצאי השקלים ומה שהאריך לומר אל תמנם לגלגולת בשלילה ולא הספיק לו לומר כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה השקלים ותדע מנינם כמאמר הכתוב בחיוב ולא בשלילה הוא כדי להודיע שכונת הכתוב בקבלת מנינם על פי מניין חצאי השקלים אינו אלא כדי שלא ימנם לגלגלותם ותשלוט בהם עין הרע והוא דרך תחבולה לא שהיא מצוה בפני עצמה כדי שיעשו מהם האדנים אלא כדי שלא ימנו בגולגלותם וה"ה ע"י דבר אחר חוץ מחצאי השקלים אלא מפני שע"י חצאי השקלים יעשו מהם האדנים ואגב חדא תרתי ופירוש במספר שמות כל זכר לגלגלותם האמור בפרשת במדבר הוא על ידי שקלים בקע לגלגולת כדפרש"י שם:
כמו שמצינו בימי דוד. מכאן משמע שהדבר שנגזר בימי דוד היה מפני שמנאם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע וקשה וכי דוד לא קרא בימיו זאת הפרשה שגזרה שלא ימנם לגלגולת אלא על ידי חצאי השקלים ואם הוא לא קראה איך לא נמצא שום אחד מאנשי דורו להודיע לו. ושמא י"ל שמפני שראו שכתוב בה ולקחת את כסף הכפורים מאת ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד שהם האדנים כמו שמבואר בפרשת אלה פקודי תשבו שלא היתה הגזרה הזאת אלא לפי שעה בעבור האדנים ולא שהכתוב מקפיד על מניין הגלגולת ופירוש ולא יהיה בהם נגף הוא הנגף הבא לעולם על דרך כי צדקה תציל ממות ופירוש בפקוד אותם עם חצאי השקלים מפני שהם יהיו להם למזכרת לפני יי' בכל עת שיבא נגף בעולם ולא ידעו שזאת הגזרה היא אף לדורות אלא שבמניין הזה יקחו חצאי השקלים ויעשו מהם האדנים להיות לבני ישראל לזכרון ולדורות לקנות מהם קרבנות צבור ולשאר צרכי צבור או מפני שראו שכתוב בה ונתנו איש כופר נפשו שמלת כופר מורה שנמנים לגלגלותה ושולטת בהם עין הרע ולכן צוה הכתוב שיתנו כפרה תמורת נפשם וגם שלא הזכיר הכתוב שיתנו חצאי השקלים אחר נתינתם וחשבו מזה שפירוש הכתוב הוא שימנו אותם לגלגלותם ושיתנו חצאי השקלים שיהיו כפרם ולפיכך מנה אותם גם הוא לגלגלותם ונתנו גם חצאי השקלים והכתוב לא הזכיר נתינת חצאי השקלים מפני שכיון שמנאם לגלגלותם אין תועלת בנתינתם אך קשה אם כן כשפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי בן צרויה והשליש ביד אתי הגתי למה לא היה בהם המגפה אבל אדרבה הצליח ונצחו במלחמה. ושמא יש לומר שמה שהמניין שולט בהם אינו אלא כשנמנין כל ישראל ביחד כדכתיב כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כופר נפשו ליי' בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף אבל כשמונה מקצתן אין בכך כלום ולפיכך כשמנה דוד את כל ישראל ואת כל יהודה שלט בהם עין הרע ובא עליהם הדבר וכשמנה את העם אשר אתו בלבד לא שלט בהם עין הרע והלכו ונצחו במלחמה:
זה יתנו הראה לו כמין מטבע של אש ומשקלה מחצית השקל ואמר לו כזה יתנו. במדבר רבה אבל במנחות פרק הקומץ רבה תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים למשה עד שהראם לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ראש חדש דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים שרצים דכתיב וזה לכם הטמא וי"א אף הלכות שחיטה דכתיב וזה אשר תעשה ובשמות רבה אחד מארבע' דברים שהראה הקב"ה למשה באצבעו לפי שהיה מתקשה בהם שמן המשחה שנא' שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעשה המנורה ושרצים והלבנה ואלו שקלים לא קאמרי גם יש לתמוה מ"ש הני אי משום דכתיב בהו זה המורה על הרמוז שקלי' נמי כתיב בהו זה אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת חקת הפסח דין הוא שלא ידרשו בהם כלום משום דבשלמא גבי מנורה כתיב בה וזה מעשה המנורה ולא היה שם מעשה כי אם בשעה שעשא' בצלאל וגבי לבנה כתי' בה החדש הזה שפירושו המתחדש הזה ולא היה באותה שעה מחחדש אלא אחר שקיעת החמה שאז לא היה הדבור למשה כי אם ביום וגבי שרצים כתיב וזה לכם הטמא ולא היה שם שום טמא בעד שדבק עמו וכן גבי שקלים דין הוא שידרשו בו מפני שכתוב בו זה יתנו שפירושו זה השקל יתנו ולא היה שם שקל בעת הדבור אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם שהדבר מורה הדבר הספוריי וכבר היה אז וכן גבי וזאת התורה זאת חקת הפסח שהתורה והחקים מורים על ההוראה והגזרה ששניהם מורים על הדבור הספוריי וכבר היה שם לא הוצרכו לדרוש בה כלום ומשום דלגבי הלכות שחיטה דכתיב בהו וזה אשר תעשה על המזבח לא כתיב ביה לא דבר ולא תורה ולא חוקה המורים על הדבור הספוריי אלא וזה אשר תעשה שהוא כאילו אמר וזה המעשה אשר תעשה על המזבח והמעשה לא היה כי אם בשעת העבודה דרשו היש אומרים שהראה לו הקב"ה למשה כל הלכות שחיטה שלא היה מבין מהיכן היא המוגרמת כדפרש"י שם אבל תנא דבי רבי ישמעאל דסבירא ליה דפירוש וזה אשר תעשה על המזבח הוא על ספו' המעשה שבבקר תעשה הכבש הא' ובין הערבים תעשה הכבש השני ושתביא עם כל אחד עשרון סולת בשמן כתית רבע ההין ורביעית ההין יין שהסדר הזה הוא ספוריי וכבר היה בעת הדבור לא דרשו בו כלום וכמוהו וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שפירושו שבזה הסדר ראוי שתסדר התיבה בארכה ורחבה וגובהה שיהיה ארכה שלש מאות אמה ורחבה חמשים אמה וגובהה שלשים אמה ופתח התיבה בצדה ושתחלק גובהה לשלשה חלקים תחתיים שניים ושלשים לא דרשו בו שום אחד מחכמי ישראל כלום אך יש לתמוה על הי"א שדרשו גבי וזה אשר תעשה על המזבח ולא דרשו גבי וזה אשר תעשה אותה מאי שנא הכא דדרשי ביה ומאי שנא גבי וזה אשר תעשה אותה שלש מאות אמה שלא דרשו בו כלום:
בשקל הקדש במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש כגון שקלים האמורים בפרשת ערכין ושדה אחוזה. הוכרח לפרש בשקל כמו במשקל מפני שבזולת זה יובן שיתנו מחצית השקל עם שקל שלם של הקדש שהשקל בכל מקום מורה על השלם ומה שהוצרך לפרש מלת בשקל במשקל ואחר כך להוסיף אחר מלת בשקל הוא מפני שלא יפול לשון במשקל על הקדש רק על השקל ומלת הקדש תהיה נופלת על השקל שהם השקלים האמורים בפרש' ערכין ושדה אחוזה שנקראים שקלי הקדש כאילו אמר במשקל השקל ששוקלים בו שקלי הקדש והיותר נכון אצלי הוא שפירוש בשקל הוא כמשמעו ולכן אחריו עשרים גרה השקל בה"א הידיעה ומלת במשקל תוספת היא מפני שבזולת זה יהיה פירושו שיתן מחצית השקל בשקלי הקדש האמורים בערכין ובשדה אחוזה ואין טעם לו אבל עם תוספת במשקל יהיה פירושו לפי המשקל ששוקלין בו שקלי הקדש:
עשרים גרה השקל עכשיו פירש לך כמה הוא. פירוש אף על פי שנזכרו שקלים כסף שלשים שקלים יתן לאדניו חמש מאות בשקל הקדש וחמשים שקלים דאונס ומפתה ומאה שקלים דמוציא שם רע לא פירש לנו שעורו אלא כאן שכל השקלים בין דחול בין דקדש כלם עשרים גרה הם ומכאן למדו כלם ובפסוק וכל ערכך יהיה בשקל הקדש כתב רש"י ז"ל עשרים גרה יהיה השקל כל ערך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש עשרים גרה:
גרה לשון מעה. שם מטבע ידוע כמו שאמרו הדינר שש מעין:
עשרים גרה השקל השלם. לא המשקל של מחצית השקל ויהיה פירוש השקל המשקל שזה נופל גם על מחצית השקל ויהיה השקל השלם ארבעים גרה ומפני שקשה לו מה שפירש גרה לשון מעה ועשרים גרה הוא השקל השלם שאם כן היה ראוי להיות השקל עשרים וארבע גרה שהרי השקל ארבע זוזים והזוז שש מעין הוצרך להתיר הספק הזה ואמר שהזוז מתחלתו חמש מעין שהשקל השלם לפי זה אינו כי אם עשרין מעין והוא מה שכתוב בתורה עשרים גרה השקל אלא שחכמים באו והוסיפו שתות והעלו הזוז לשש מעה שלפי זה יהיה שעור השקל עשרים וארבע גרה: ומחצית השקל הזה שאמרתי לך יתנו תרומת יי'. לא שיהיה דבק עם עשרים גרה השקל ויהיה פירושו כ' גרה המשקל הזה שהוא מחצית השקל אלא כך פירושו עשרים גרה השקל השלם ומחציתו יתנו תרומה ליי' והוסיף מלת יתנו מפני שלולא זה יהיה דבק עם עשרים גרה השקל כדלעיל:
מבן עשרים שנה ומעלה למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא ונמנה בכלל אנשים. דע"כ דמבן עשרים שנה ומעלה הוא ביאור לכל העובר על הפקודים דלעיל מיניה כאילו אמר כל העובר על הפקודים דהיינו מבן עשרים שנה ומעלה שאם תאמר שהוא הבדל לומר ואי זה עובר על הפקודים היא שחייב במחצית השקל אותו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה א"כ יש יוצא בצבא פחות מבן עשרי' וזה אי אפשר שהרי בפרשת במדבר כתיב מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל והתם עכ"ל שהוא באור שאילו היה הבדל היה לו לומר מבן עשרים שנה ומעלה יוצא צבא בישראל השתא דכתיב כל יוצא צבא בישראל עכ"ל שהוא באור כאילו אמר שאותם שהם מבני עשרים שנה ומעלה הם כל יוצאי צבא שבישראל אלמא הפחותים מבני עשרים אינם יוצאים בצבא הלכך עכ"ל דמבן עשרים שנה ומעלה דהכא הוא באור לכל העובר על הפקדים דלעיל מניה ולמדנו מכאן שאין פחות מבן עשרים יוצא בצבא ונמנה בכלל אנשים:
לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו על ידי המניין. לא לכפר על חטאיכם כשאר כל הכפרות שבתורה דמאי עניין הכפרה אצל המניין:
ונתת אותו על עבודת אהל מועד למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל כו'. שאע"פ שמצות כי תשא היא מצוה כללות שכל זמן שישאו את ראש בני ישראל לא ישאוהו אלא ע"י חצאי השקלים אבל שימנם עתה לא נזכר בשום מקום מ"מ מקרא דונתת אותו על עבודת אהל מועד שפירושו שיעשה את אדני המשכן מכסף חצאי השקלים להעמיד בהם קרשי המשכן כמו שמפורש בפרשת אלה פקודי למדנו שצוה להם בפרטות שימנם קודם הקמת המשכן: וא"ת וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים כו' והלא בשתי שנים היו ואי אפשר שלא היה בשעת המניין הראשון בני י"ט שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים תשובה לדב' אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים לפי של יציאת מצרים מונין מניסן כו' אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות העולם המתחילין מתשרי נמצאו שני המנינין בשנה אחת כו': הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואני תמה איך יתכן שיהיה קהל גדול כמוהו ולא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים והנה לפי דברי הרב עמדו בז' חדשים ולא מת אחד וכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ועוד קשה כי מניין שנות האנשים איננו למניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה שהיו שנים שלמות להם וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הן נמנין מעת לעת כמו שארז"ל במסכת ערכין שנה האמורה בקדשים בבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כלן מעת לעת בקדשים מנ"ל אמר קרא כבש בן שנתו שנה שלו ולא שנה של מניין עולם וכו'. ומפורש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גדל אמר רב לערכין והטעם מפני שכתוב בהן ומעלה ובכל מניני המדבר כתוב בהן ומעלה ומניין המדבר כמניין הערכין בכל דבר כמו שאמרו בבבא בתרא בגמרא גמר ומעלה ומעלה מערכין א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים ונתרבו בין שני המנינים עם רב עכ"ד: ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען איך יתכן בקהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים אינה טענה כי יותר תימה הוא מה שנעשה להם מירידת המן בכל יום ומהקפת ענני הכבוד דכתיב ויי' הולך לפניהם יומ' בעמוד ענן וכתיב פרש ענן למסך ודרשו במדרש רבי תנחומא ששבעה עננים היו מקיפים אותם אחד מלמעלה ואחד מלמטה וארבעה מארבע רוחות העולם ואחד היה הולך לפניהם ומכה הנחשים והעקרבים ומשוה להם ההרים והעמקים ושורף את הקוצים ואת הסירים וכתיב ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך והתינוק היה מתגדל עם שמלותיו ומנעליו והבאר שהיתה עשויה כמין סלע היתה מתגלגלת והולכת עמהם אחריהם בכל מסעיהם וכשהיו הדגלים חונים והמשכן עומד מיד היה אותו סלע בא ויושב בחצר אהל מועד והביא להם השליו כאמתים על פני האדמה כדרך יום כה וכדרך יום כה סביבות המחנה וכתיב המדבר הייתי לישראל שמא כמדבר נהגתי אתכם בנוהג שבעולם מי שיוצא במדבר שמא מוצא שם שלוה כשם שהיה בפלטין שלו ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם והרבצתי אתכם כדרך שהמלכים רבוצין על מטותיהם ולא העמדתי לכם אפילו פרעושים לצער אתכם אם כן למי שעשה להם כל אלה הנפלאות בכל יום וכל עניניהם שלא כנוהג העולם איך יתמה לומר איך יתכן קהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים לפי נוהג העולם והנה זה הרב עצמו כתב בפרשת בחקתי והכלל כי בהיות ישראל שלמים וכן רבים לא יתנהג ענינים בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא ביחיד מהם כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל וכל זה הפך מנהג העולם וכתב עוד בפרשת בראשית כי בדורות אברהם יצחק ויעקב עליהם השלום היו הימים בעם שבעים ושמנים שנה כאשר הזכיר משה רבינו עליו השלום בתפלתו אבל הצדיקים בדורותם יראת יי' תוסיף ימים שהוא הפך המנהג וכתב עוד בפרשת ויגש שכל יסודות התורה בנסים נסתרים היא ועם התורה אין בכל ענייניו רק נסים לא טבע ומנהג וכיון שכן הוא איך יתמה על דור המדבר שכל עניניהם היו שלא כמנהג העולם לומר איך יתכן לקהל גדול כמוהו שלא ימותו בחצי שנה למאות ולאלפים והראיה שהביאו מן ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם איננה ראיה כי כבר אמרו בספרי מי היו מישאל ואלצפן היו שזה מורה שלא היתה המיתה מצויה בהם שאלו היתה מצויה בהם כנוהג העולם כדעת הרמב"ן מה שאלה היא זו ששאלו מי היו גם מה תשובה היא זו שאמרו מישאל ואלצפן היו ומ"ל לומר שמישאל ואלצפן היו ולא אחרים אבל זאת ראיה שהם היו סוברים שלא היתה המיתה מצויה בהם ולפיכך שאלו מה ששאלו והשיבו מה שהשיבו אף על פי שבתורת כהנים אמרו השמיני ראש חדש ניסן היה והיה שמיני למלואים שבכ"ג לאדר התחילו ימי המלואים שעל כרחין לומר שאלה הטמאים אחרים היו ולא מישאל ואלצפן שהרי לפי זה צריך לומר שמישאל ואלצפן מח' לניסן נטהרו מטומאתן ואיך היו עומדין בטומאתן עד י"ד בו. וכן מה שטען עוד כי מניין שנות האנשים איננו למניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה לומר שהיו שנים שלמות להם שכך אמרו במסכת ערכין שנה האמורה בקדשים ובבתי ערי חומה שתי שנים שבשדה אחוזה ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כלן מעת לעת ואמרו שבבן ושבבת למאי הלכתא אמר רב גדל אמר רב לערכין והטעם מפני שכתוב בהן ומעלה ובכל מנינ' המדבר כתוב בהם ומעלה ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר כמו שאמרו בבבא בתרא גמר ומעלה ומעלה מערכין נראה לי שאינה טענה דדוקא למניין הערכין ולמנין הפרקים דיוצא דופן הוא דהוו מעת לעת אבל למניין שני נח ולשנות הדורות לא שהרי בפר' קמא דראש השנה שנינו תנו רבנן חכמי ישראל אומרים מונין למבול כרבי אליעזר ולתקופה כרבי יהושע ופרש"י למבול מניין שני נח ובריאת עולם ושנות הדורות מונין מתשרי תחלת השנים ולאו משום דסבירא ליה בתשרי נברא העולם אלא בתשרי ר"ה לשנים ובניסן נברא כדתני ולתקופה כר' יהושע שכשמונין תקופת החמה והלבנה מונין מניסן לומר שבניסן נבראו ובתחלת ליל רביעי שמשה החמה בניסן והנה גם ממה שכתוב בשנת שש מאות שנה לחיי נח בחדש השני בשבעה עשר יום לחדש ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה בראשון באחד לחדש חרבו המים מעל הארץ היא ראיה ששנות נח הן מתשרי שאין סברא לומר שבר"ה נולד נח ולפיכך מנו לו מתשרי ובמדבר רבה אמרו בפי' גבי ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף שאין מונין להם אלא מתשרי שהוא ר"ה לבריאתו של אדם הראשון ומה שאמר עוד כי מניין שנות האנשים איננו כמניין שנות העולם מתשרי אבל הם מעת לעת מיום הולדם שלכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה לומר שהיו שנים שלמות להם והביא ראיה ממסכת ערכין פרק השג יד מדאמר רב גדל אמר רב לערכין ופירש הוא הטעם מפני שכתוב בהן ומעלה אלו דברים שאין להם שעור שהרי ממלת ומעלה לא משתמע אלא ששלמה שנת ששים וכל זמן שלא שלמה היא כלמטה מששים וכן שנת חמש ושנת עשרים דערכין אף על גב דלא כתיב בהו ומעלה ילפינן מגזרה שוה דשנה שנה דהוו כלמטה והה"נ שמעינן מקרא דמבן עשרים שנה ומעלה דיוצאי מצרים ודבאי הארץ דכתיב בהו ומעלה ששנת כ' היא כלמטה מעשרים ואינו בכלל הפקודים לא שיובן ממנו שיהיו אותן השנים מעת לעת כי אף אם היה בפי' שהשנים של מדבר ושל ערכין מתחילין מתשרי עדיין אנו צריכים למלת ומעלה כדי ללמד ששנת עשרים דיוצאי מצרים וכן שנת ששים דערכין כל זמן שלא שלמה עד ר"ח תשרי אינה נמנת במניין השנים אלא שנת עשרים כשנת י"ט ושנת ששים כשנת נ"ט והכי איתא בהדיא במסכת ערכין ולא ידעתי מי גרם לו לומר זה שאם כן לפי פירושו יהיה הגמרא חלק עם ההיא דבמדבר רבה שאמרו בפירוש שמניין שנות המדבר היה מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון ואם תאמר אי הכי האי שבבן ושבבת דערכין שהן מעת לעת מנ"ל בשלמא דקדשים מדכתיב בן שנתו שנה שלו ולא שנה של מניין עולם דבתי ערי חומה נמי מדכתיב שנת ממכרו שנת ממכר שלו ולא שני מניין עולם דשדה אחוזה נמי מדכתיב במספר שני תבואות ימכר לך פעמים שאדם אוכל ג' תבואות בשתי שנים דעבד עברי נמי מדכתיב שש שנים יעבוד ובשביעית מכאן דשביעית נמי יעבוד כדאית' בערכין בפרק השג יד דפרקים נמי כיון דהוו מדרבנן הם אמרו והם אמרו שכך אמרו בפרק יוצא דופן משמיה דרב הלכתא בכולה פרקין מעת לעת אלא דערכין מנ"ל יש לומר דערכין נמי הלכתא גמירי לה והיינו טעמא דלא קאמרי התם לא בפרקין ולא בערכין מנ"ל כדקאמרי בקדשים ובבתי ערי חומה ובשדה אחוזה ובעבד עברי ואלו היה הטעם מדכתיב בהו ומעלה כדכתב הרמב"ן ז"ל הוה להו למימר בהו נמי מ"ל ושישיבו מדכתיב ומעלה כמו שעשו בקדשים ובשאר כל חביריו. ומ"ש עוד אבל לפי דעתי אין השואת המנינים האלה כלל כי במניין הראשון נמנה שבט לוי ממהם כי עדיין לא נבחר ולא יצא מכלל העם ובמניין השני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד כו' וזה דבר ברור כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ראיה שהיה נהנה עמהם עד הנה ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיותו לגיון של מלך עכ"ד. הנה זאת הטענה אינה אלא לפי דעתו של הרמב"ן ז"ל שסובר שהבכורות לא נפסלו מעבודת כהונתן אלא אחר שהוקם המשכן ואז נבדלו הלוים תחתיהם אבל רש"י ז"ל סובר שהשני המנינין יחד לא היה שבט לוי בכלל שהרי שניהם יחד אחר מעשה העגל היו וסבירא ליה כרבי דאמר דקרא דוגם הכהנים הנגשים בנדב ואביהוא קמיירי שכבר נפסלו הבכורות מהכהונה ונבדלו הלוים תחתיהם שנאמר ויאמר משה מלאו ידכם היום ליי' כי איש בבנו ובאחיו ופירש רש"י אתם ההורגים אותם בדבר זה תתחנכו להיות כהנים למקום כי איש מכם ימלא את ידו בבנו ובאחיו ואמת שממה שכתוב אך את מטה לוי לא תפקוד היא ראיה שהיה נמנה עמהם עד עת הצווי הזה אך מי גלה לו שהצווי הזה היה בעת המניין השני ולא בעת המניין הראשון והלא לפי סברתו של רבי שסובר שהכהני' הנגשים הם נדב ואביהוא ושהבכורו. מעת שחטאו בעגל נפסלו מיד מכהונתן צריך לומר שמאז נבחרו הלוים והצווי של אך את מטה לוי לא תפקוד הוא הצווי שכבר צווה בעת המניין הראשון אלא שמפני שלא נכתב בתורה המניין הראשון ולא היה לו מקום שיכתב כי אם במניין השני ואם תאמר אם כן הא דלא כמאן דהא בזבחים בפרק פרת חטאת אפליגו ביה תנאי בקרא דוגם הכהנים הנגשים רבי יהושע בן קרחא סבר דהאי קרא בבכורות קמיירי וכדתנן עד שלא הוקם המשכן היו הבכורות מותרות ועבודה בבכורות ור' סבר דבנדב ואביהוא קמיירי שכבר פסקה עבודתן של בכורות שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן אם כן הא דאמרי דאחר שחטאו בעגל מיד נפסלו הבכורות ומייתי לה גם רש"י ז"ל בפרש' במדבר דלא כמאן דאי כרבי יהושע בן קרחא לא פסקה עבודתן של בכורות עד שהוקם המשכן ואחר שהוקם נפסלו הבכורות ונבדלו הלוים ואי כרבי הרי כבר נפסלו הבכורו' קודם שעשה העגל שפסקה עבודתן של בכורות מאז מאחר שמסיני נצטוו על הכהונה ושמשו נדב ואביהוא עד שהוקם המשכן ואם כן לא מפני שחטאו בעגל נפסלו הבכורות יש לומר שמפני שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שעתדין הבכורות לחטוא בעגל גמרה חכמתו מאז שלח יעבדו עבודת הקרבנות שנעשו בהר סיני על ידן אלא על ידי נדב ואביהוא מפני שגנאי הוא אצלו שיעבדו היום עבודתן בהר סיני ולמחר יחטאו בעגל ויפסלו מעבודתן אך קשה שרש"י עצמו כתב בפסוק וגם הכהני' הנגשים ובפסוק וישלח את נערי בני ישראל ויזבחו הן הבכורו' וכן בשבת פרק רבי עקיבא פרש"י גבי עשר עטרות ראשון לכהונה שעד שמיני למלואים היתה העבודה בבכורות ואם כן פעם הוא סובר כרבי ופעם הוא סובר כרבי יהושע בן קרחא אבל אין זה כל כך קשה שמנהגו של רש"י ז"ל בפי' החומש הוא לפרש פעם כמ"ד ופעם כמ"ד כפי המקומו' וכבר פירשתי זה בפרשת בראשית עיין שם אבל הראיה שהביא מההיא דבתרא מג"ש דומעלה ומעלה דמדבר מערכין לענין גזרת אנשי המדבר דמה ערכין יתר מבן ששים כפרות מבן עשרים אף מדבר יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים. וחשב דהה"נ מצי"ן למילף מג"ש דומעלה ומעלה אף לעניין שנותיהן מה ערכין מעת לעת אף מדבר מעת לעת אין הדבר כן שהרי משנות נח נראה בהדיא ששנותיו מתחילין מתשרי ולא יתכן שיהיו שנות אנשי מדבר מעת לעת ושנות נח משנות עולם הלכך עכ"ל שהגזרה שוה דומעלה ומעלה אינה אלא לעניין הגזרה בלבד שהוזכרה שם שיהיה היתר מבן ששים כפחות מבן עשרים אבל לעניין שנות האנשים שלא הוזכר שם כלל ומצאנו חלופו בשנות נח אין לנו לדרוש הגזרה שוה אף לענין התחלת השנים ותהי' התחלת שנות נח מראש שנות העולם והתחלת שנות שאר האנשים מעת הולדם אלא שכל שנות האנשים יהיו למניין שנות העולם כמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דראש השנה. וכן מה שטען עוד על מה שאמר הרב לפי שרמז להם כאן תרומת יי' שלשה פעמים אחת תרומת אדנים שמנאם כשהתחילו בנדבת המשכן שנתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלה למאת ככר שנאמר וכסף פקודי העדה מאת ככר כו' והשנית אף היא על ידי העניין שמנאם משהוקם המשכן הוא המניין האמור בתחלת חומש הפקודים ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות צבור של כל שנה ושנה והשוו בה עניים ועשירים ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשיתיכם שהקרבנות לכפרה הם באים ואמר ונראה לי כי השלשה תרומות שרמז כאן האחת שהוא לקרבנות צבור איננה על ידי המניין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד והשקלים של קרבנות צבור הלוים חייבין בהם לדברי הכל ובדברי רז"ל אף הכהנים וכן הלכה כמו שמפורש במסכת שקלים ועוד כי השקלים לקרבנות אינם מבן כ' שנה ומעלה אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול וכן מפורש שם אבל צוה הכתוב שיביאו למלאכת המשכן תרומה חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם שכל שצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות יביא מחצית השקל אח' לקרבנות עכ"ד. ודבריו אלה תמוהים מאד מפני שמדבריו נראה שהיו ישראל מביאין במדבר קרבנות צבור בכל יום ולכן צוה שיתנו כל הצריך כפרה שהגיע לכלל חיוב המצות מחצית השקל לקרבנות ואין הדבר כן שהרי בסיפרי שנו חכמינו בהדיא ויעשו אח הפסח בראשון בארבעה עשר יום לחדש בין הערבים במדבר סיני בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו במדבר אלא פסח אחד בלבד וכה"א הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ועוד אמרו עולת תמיד העשויה בהר סיני רבי אליעזר אומר מעשה עולה נאמרו בסיני והיא עצמה לא קרבה דכתיב הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה ואף לדברי ר' עקיבא ור' שמעון ב"י שאמרו שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו מקריבין כבשים שנים ליום עולה תמיד ושאר כל הקרבנות ואמרו אם כן במה אנן מקיימין קרא דהזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר שבטו של לוי שלא עבד עבודה זרה הם הקריבו שנאמר ישימו קטורה באפך ישראל שעבדו עבודה זרה לא הקריבו צריך לומר שאותן חצאי שקלים שגבו במניין חומש הפקודים לא היו בעבור קרבנות מאחר שבני לוי בלבד היו המקריבים ולא ישראל ולכן ע"כ לומר שאותן חצאי שקלים שגבו במניין חומש הפקודים לא גבו אותן בעד חובת חצאי השקלים שבכל שנה ושנה אלא מפני שהיו צריכין למנותן ואי אפשר אלא על ידי חצאי השקלים וכיון שגבו אותן ולא היו צריכין להם לצורך המשכן שכבר הוקם היו שומרין אותן בעד קרבנות אם יצטרכו להם ומפני שהיו שומרין אותן בעד קרבנות ודומין בזה לתרומת חצאי השקלים הנגבין בכל שנה ושנה בעד הקרבנות קראוה רז"ל בשם תרומת חצאי השקלים של חובה וכתיב עליה לכפר על נפשותיכם הרומזת על הקרבנות הנגבין מחצאי השקלים של חובה אע"פ שאלה לא נגבו אלא בעד המניין ולא בעד החובה וזהו שכוין רש"י באמרו והשנית אף היא על ידי מניין שמנאן משהוקם המשכן הוא המניין האמור בחחלת חומש הפקודים כו' ונתנו כל אחד מחצית השקל והם לקנות מהן קרבנות צבור כו' כי המצוה הזאת של מחצית השקל בכל שנה לא נהגו בה ישראל רק אחר שבאו לארץ אבל במדבר שלא היו ישראל מקריבין עולות וזבחים לא ולפיכך לא גבו אותם מבני שלש עשרה שנה ומעלה ולא משבע לוי כלל: ולא ימותו הא אם לא ירחצו ימותו שהתורה נאמרה כללות ומכלל לאו אתה שומע הין. הוצרך להודיע זה פה אע"פ שהוא שגור בפי הכל שמנהג הכתוב בכל מקום להזכיר המתחייב העונ' לא הבלתי מתחייב כדכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה הנפש ההיא כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה כן היה לו לכתוב פה במקום אם ירחצו לא ימיתו אם לא ירחצו ימותו כמנהג הכתוב בכל מקום לפיכך הוכרח לומר שכיון שהתורה נאמרה כללות ומכלל לאו אתה שומע הין הרי כאילו אמר אם לא ירחצו ימותו: לכך הוצרך לומר וקנמון בשם מן הטוב. פירש בשם קנמון הטוב משני שבזולת זה יהיה המובן ממנו שיש קנמון שאינו של בשם ואין הדבר כך אבל גבי וקנה בושם שיש קנה שאינ' של בושם פירש אותו כמשמעו קנה של בושם:
מחצית הבאתו תהא חמשים ומאתים. לא מחצית שעורו דאם כן הל"ל למכתב חמש מאות אלא מאי מחציתו מחצית הבאתו שצריך להביאו בשתי הבאות ומדקא מצריך להביאו תרי זימני שמע מינה הכרעה אית ביה וצריך הכרעה בכל הבא' והבאה ולפיכך הרבה הבאותיו כדי להרבות הכרעיתיו שאילו היה עין בעין מאי נפקא מינה אי מייתי לה חדא זימנא או תרי זימני ואם תאמר הא כתיב גבי קטרת בד בבד יהיה ומינהי גמרי כל משקלות הבשמים כבר תרצו בגמרא ההוא שלא יניח משקל במשקל וישקול ופירש רש"י שישקול כל בושם ובושם לנגד הברזל ששוקלין בו ולא שישקול מר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור אבל אין לפרש דכנוי מחציתו שב אל מר דרור ופירושו וקנמון בשם מחציתו של מר דרור שהוא חמשי' ומאתים דאם כן לכתוב וקנמון בשם חמשים ומאתים מחציתו למה לי אלא ע"כ כנוי מחציתו אקנמון קאי ולא אמר דרור:
חמשים ומאתים סך כלו. דלא תימא קנה בושם כקנמון בשם מה קנמון בשם חמשים ומאתים הוא מחציתו אף קנה בושם חמשים. ומאתים הוא מחציתו ואם תאמר אימא הכי נמי כבר תרצו בגמרא אם כן נכתוב קרא קנמון בשם וקנה בושם מחצה ומחצה חמשים ומאתים דמשמע שכל אחד מהם שוקלין אותו לחצאי' וכל משקל מהם הוא חמשים ומאתים השתא דאתאי מחצית בין קנמון וקנה בושם עכ"ל דמחציתו דקנמון אקנמון גופיה קאי וכלו ת"ק אבל מחציתו דקנה לאו דאקנ' גופיה קאי אלא אקנמון דלעיל מיניה כאילו אמ' וקנ' בושם מחציתו של קנמון שכולו אינו אלא חמשי' ומאתים:
כמין כ"י. בפ' קמא דכריתות אערו מאי כמין כ"י אמר רב מנשיא בר גדא כמין כ"י יונית:
הין שני' עשר לוג. בפ"ק דכריתות שהן ע"ב בצים שהלוג ששה בצים:
וקדשת אותם משיחה זו מקדשתן. ופירושו תמשח וקדש' אותו' תמשחם ובזה הם מתקדשי' לא שימשחם גם יקדשם שהקדוש אינו דבר בפני עצמו:
לדורותיכם מכאן למדו רבותינו לומר שכלו קיים לעתיד לבא. דאם לא כן האי זה כזה מיבעי' לי' ועוד דרשו רז"ל על דרך אסמכתא ששעור השמן הזה שהוא קיים לעתיד לבא הוא י"ב לוג דגמטריא דזה הוא י"ב כי קבלה היתה בידם שהוא י"ב לוג:
לא תעשו כמוהו אחר במשקל סממנין הללו לפי מדת הין שמן כו'. שאלו לא כתב אלא ובמתכונתו הוה אמינא כיון ששם בו כמדת סכום סממניו אף על פי שפחת או רבה סממניו לפי מדת הין שמן יהא חייב לכך חזר וכתב לא תעשו כמוהו לומר שאף על פי ששם בו כמדת סכום סממניו כיון שפחת או רבה סממניו לפי חשבון מדת הין שמן מותר:
ואף העשוי במתכונתו של זה אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו. שהוא המפטם את השמן והא דכתיב על בשר אדם לא ייסך הוא מאותו של משה עצמו דהא על שמן משחת קדש דלעיל מיני דמיירי בשל משה קאי דאכתי העשויה במתכונתה לא הוזכרה והכי קתני לה בהדיא בברית' בפרק קמא דכריתות אבל העשוי במתכונתו אף על פי שהוא עשוי כמדת סכום סממניו ובמשקלם לפי מדת הין שמן אין הסך ממנו חייב אלא הרוקחו בלבד:
ואשר יתן ממנו מאותו של משה. והוא הנזכר לעיל על בשר אדם לא ייסך אלא שחזר וכתבו כאן לחייב עליו כרת וכאילו כתב ואשר ייסך על בשר אדם ונכרת מעמיו:
על זר שאינו צורך כהונה ומלכות. דמלת זר בכל מקום היא מתפרשת לפי העניין הכתוב שם דגבי יבמה דכתי' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר כל מי שאינו מן היבמין שבה קרוי זר וגבי תרומה דכתיב וכל זר לא יאכל קדש כל מי שאינו מזרע כהונה קרי זר וגבי בבל דכתיב ושלחתי לבבל זרים כל מי שאינו מתושבי הארץ קרוי זר וגבי שמן המשחה כל מי שאינו מהנמשחים בשמן המשחה קרוי זר ומפני שהנמשחים הם הכהנים גדולים והמלכים בלבד כדתניא בפ' קמא דכריתות פרשו כל מי שאינו מהם יקרא זר ומה שאמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות ולא אמר זר שאינו מכהונה ומלכות הוא מפני שגם הכהנים והמלכים אחרי המשחן לכהונה גדולה ולמלכות אין צורך בהם עוד לשמן ולפיכך אמר זר שאינו צורך כהונה ומלכות לומר שגם הם עצמם אחרי המשחן נקראים זרים:
סמים אחרים. שלא מהסמי' דלעיל דאם לא כן תרתי למה לי ומכאן למדו רבותינו שי"א סממנין היו סמים קמא תרתי ועם נטף ושחלת וחלבנה הרי חמשה וסמים בקרא ה' הרי עשרה ועם לבונה זכה הרי י"א ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר דסמים בתרא הם סמים אחרים ולמניינא הוא דאתא דילמא למדרש כלל ופרט הוא דאתא סמים כלל נטף ושחלת וחלבנה פרט סמים חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שקוטר ועולה כמקל שאינו נפצל לכאן ולכאן וריחו נודף אף כל דב' שקוט' ועולה וריחו נודף מה תאמר אם כן לכתוב חד פרטא מצרב צריכי דאי כתב נטף ה"א מין אילן אין אבל גדולי קרקע לא ואי כתב שחלת הוה אמינא גדולי קרקע אין מין אילן לא וחלבנה לגופיה הוא דאתא מפני שריחו רע כבר תרצו זה בגמרא אם כן מקח לך נפקא ופירש רש"י א"כ דבכלל ופרט לחודיה בעי למדרשיה לא נכתוב קרא סמים קמא אלא קח לך והוה משמע כלל אלא להכי נקט ברישא סמים וכתב נמי קח לך כלל למדרש כלל ופרט וכלל לקטור ועולה ולמנין אחד עשר ואם תאמר אכתי מ"ל לרז"ל לומ' דסמים קמא תרתי וסמים בתרא חמשה דילמא סמי' בתר' כסמים קמא מה סמים קמא תרתי אף סמים בתרא תרתי כבר תרצו בגמרא אם כן נכתוב סמים סמים גבי הדדי ובתר הכי נטף ושחלת וחלבנה אלא מדכתי' נטף ושחלת וחלבנה והדר סמים שמע מינה דסמים בתרא כמספר כל הקודמים הוא דהיינו חמשה:
ולשון בד נראה בעיני שהוא לשון יחידי אחד באחד יהיה זה כמו זה. שפירוש המלה אף על פי שהוא מלשון יחידי כי שרשו בדד אלא שנפל עמנו אות הכפל ופירש בד בבד הוא אחד באחד מכל מקום טעמו הוא על שווי המשקל כאילו אמר שיהיה זה כמו זה במשקלו וזהו ששנו רז"ל בבריתא בפרק קמא דכריתו' הצרי והצפורן החלבנה והלבונ' משקל שבעים שבעים מנה והם ארבע סמי הקפרת המפורשים בתורה כי נטף ושחלת הן הצרי והצפורן:
ממולח יהיה וטהור וקדש יהיה. פירוש חסר מהם מלת יהיה כי לא תפול עליהם מלת ועשית שבראש המקר' כי הפועל לא יעשה רק הערוב ואז יהיה מעורב מעצמו בלתי פעולת פועל וכן הטהרה וההקדש ומה שלא אמר ממולח וטהור וקדש יהיה אבל חלק הממולח לעצמו והטהו' וקדש לעצמו ואמר ממולח יהיה וטהור וקדש יהיה לפי רוב הנוסחאות הוא מפני שאע"פ שהמעורב הטהור והקדש בשלשתן יחד לא תפול עליהן עשייה מכל מקום במעורב תפול העשייה בערובו אבל בטהור ובקודש לא תפול עליהם עשייה לא בקדושתן ולא בטהרתן מפני שהקדושה והטהרה הן העדר שלא ישתמשו בהן בטומאה ושלא יעשו בהן מעשה חול:
ונתת ממנה לפני העדו' היא הקטר' של כל יום ויום מעל מזבח הפנימי שהו' באהל מועד. ולא שהיא מצוה אחרת לומר שצריך שיניח ממנה לפני העדות רק פירושו כאיל אמר ושחקת ממנה הדק כדי שתתן ממנה לפני העדות להקטיר במזבח הזהב פעמים בכל יום כמו שכתוב בפ' תצוה:
אשר אועד לך שמה כל מועדי דבור שאקבע לך אני קובעם לאותו מקום. כאילו אמר ונקרא אהל מועד בעבור שכל מקום ועד זמן שאני קובע לך לדבר עמך אינו אלא שמה:
קדש תהיה לך ליי' שלא תעשה אלא לשמי. לא לי כמשמעו כי כתוב אם ארעב לא אומר לך ומזה הטעם עצמו פירש גבי ויקחו לי תרומה לשמי:
להריח בה אבל עושה אותה במתכונתה משלו. למוכרה לצבור שיקטירו ממנה במזבח הפנימי בכל יום ויום כדתניא בפר' קמא דכריתות המפטם את הקטרת ללמוד בה או למכרה בצבור פטור להריח בה חייב דמכיון שעשה אותה במתכונתה כדי להריח בה אף על פי שלא הריח בה חייב ולא מפני שהריח בה דהא אמר רבי שמעון בן פזי א"ר יהושע ב"ל משום בר קפרא קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה:
