תנ"ך על הפרק - בראשית ח - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית ח

8 / 929
היום

הפרק

יְבֹשֶׁת המים

וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙ אֶת־נֹ֔חַ וְאֵ֤ת כָּל־הַֽחַיָּה֙ וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָ֑ה וַיַּעֲבֵ֨ר אֱלֹהִ֥ים ר֙וּחַ֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וַיָּשֹׁ֖כּוּ הַמָּֽיִם׃וַיִּסָּֽכְרוּ֙ מַעְיְנֹ֣ת תְּה֔וֹם וַֽאֲרֻבֹּ֖ת הַשָּׁמָ֑יִם וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַיָּשֻׁ֧בוּ הַמַּ֛יִם מֵעַ֥ל הָאָ֖רֶץ הָל֣וֹךְ וָשׁ֑וֹב וַיַּחְסְר֣וּ הַמַּ֔יִם מִקְצֵ֕ה חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃וַתָּ֤נַח הַתֵּבָה֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הַשְּׁבִיעִ֔י בְּשִׁבְעָה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ עַ֖ל הָרֵ֥י אֲרָרָֽט׃וְהַמַּ֗יִם הָיוּ֙ הָל֣וֹךְ וְחָס֔וֹר עַ֖ד הַחֹ֣דֶשׁ הָֽעֲשִׂירִ֑י בָּֽעֲשִׂירִי֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ נִרְא֖וּ רָאשֵׁ֥י הֶֽהָרִֽים׃וַֽיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֣ים י֑וֹם וַיִּפְתַּ֣ח נֹ֔חַ אֶת־חַלּ֥וֹן הַתֵּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מֵאִתּ֑וֹ לִרְאוֹת֙ הֲקַ֣לּוּ הַמַּ֔יִם מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וְלֹֽא־מָצְאָה֩ הַיּוֹנָ֨ה מָנ֜וֹחַ לְכַף־רַגְלָ֗הּ וַתָּ֤שָׁב אֵלָיו֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה כִּי־מַ֖יִם עַל־פְּנֵ֣י כָל־הָאָ֑רֶץ וַיִּשְׁלַ֤ח יָדוֹ֙ וַיִּקָּחֶ֔הָ וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛הּ אֵלָ֖יו אֶל־הַתֵּבָֽה׃וַיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיֹּ֛סֶף שַׁלַּ֥ח אֶת־הַיּוֹנָ֖ה מִן־הַתֵּבָֽה׃וַתָּבֹ֨א אֵלָ֤יו הַיּוֹנָה֙ לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב וְהִנֵּ֥ה עֲלֵה־זַ֖יִת טָרָ֣ף בְּפִ֑יהָ וַיֵּ֣דַע נֹ֔חַ כִּי־קַ֥לּוּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃וַיִּיָּ֣חֶל ע֔וֹד שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים אֲחֵרִ֑ים וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הַיּוֹנָ֔ה וְלֹֽא־יָסְפָ֥ה שׁוּב־אֵלָ֖יו עֽוֹד׃וַֽ֠יְהִי בְּאַחַ֨ת וְשֵׁשׁ־מֵא֜וֹת שָׁנָ֗ה בָּֽרִאשׁוֹן֙ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֔דֶשׁ חָֽרְב֥וּ הַמַּ֖יִם מֵעַ֣ל הָאָ֑רֶץ וַיָּ֤סַר נֹ֙חַ֙ אֶת־מִכְסֵ֣ה הַתֵּבָ֔ה וַיַּ֕רְא וְהִנֵּ֥ה חָֽרְב֖וּ פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וּבַחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָ֧ה וְעֶשְׂרִ֛ים י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ יָבְשָׁ֖ה הָאָֽרֶץ׃וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר׃צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֥יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ׃כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץהוצאהַיְצֵ֣אאִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָ֛יו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ׃כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה׃וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽיהוָ֑ה וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּהֹ֔ר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ׃וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה. לרמוז שהשם זכרם במדת הדין כי אף על פי שכלם חטאו בהמות וחיות ועופות וכן נח חטא בשלא התפלל על דורו. עם כל זה כבר נענשו בעונשים גדולים בהיותם נסגרים בתיבה שנים עשר חדש כי כן ימלאו ימי מרוקיהן ומשפט רשעים בגיהנם שנים עשר חדש. כן נענשו אלו בדיני גיהנם שהם קור וחום נור דליק וצנת שלג. כדכתיב תשלג בצלמון. וזהו ששה חדשים בשמן המור שהוא קר ולכן אינו מריח אלא כשמחממים אותו. כאומרם זכרונם לברכה צרור המור דודי לי זה אברהם מה המור ראש לבשמים כך אברהם היה ראש לצדיקים ומה המור אינו מריח אלא מכח האש כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש דכתיב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. וששה חדשים בבשמים שהם חמים ובתמרוקי הנשים שחטאו בהם. ולכן נח והחיה והבהמה זכרם אלהים במדת הדין אחר שכבר קבלו עונשם ביסורים. ולכן ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים הזדונים מים המרים בורות נשברים הם בעלי מדות הדין. אבל בתחלה כתיב ויסגור ה' בעדו במדת רחמים כי לולי רחמי השם היו ראויים כלם לכלייה. ולכן אמר ה' למבול ישב כלומר לולי שהשם ישב על כסא רחמים בשם ה' שהוא רחמים וברחמיו הציל לדור המבול ראויים היו כלם ליענש. וזה כאומרו ויסגור ה' בעדו ולא אמר ויסגור אלהים בעדו. ובזה וישב ה' מלך לעולם כלומר כי אחר שדור המבול היו רשעים גמורים ועם כל זה רחם עליהם ונתן לעולם שארית. כן יעשה לעולם כי אף על פי שיהיו רשעים לא יגיעו לרשעת הראשונים ובהכרח הוא שירחם עליהם בשם ה' וזהו וישב ה' מלך לעולם. או יאמר וישב ה' מלך לעולם אחר שדור המבול כחשו בה' ויאמרו לא הוא והשם נקם נקמתו מהם והשיב העולם תוהו ובוהו וחשך על פני תהום ואחר כך חזר לבראח עולם חדש. בזה יהיה מלך לעולם. כי ממנו יגורו כל יושבי תבל: ואמר ותנח התיבה בחדש השביעי לפי שכבר נחו המים הזדונים. ובכאן רמזו במדרש הנעלם על מעלת החדש השביעי הוא חדש תשרי שבו נברא העולם ובו תקנת המועדות ובו כפרת יום הכיפורים שהוא בחדש השביעי ואז ישב השם על כסא קדשו לשפוט תבל בצדק. וזהו ותנח התיבה שהוא כדוגמת כסא הכבוד כדכתיב בכסא ליום חגינו בחדש השביעי הוא חדש תשרי. על הרי אררט הם כל מיני מדות הדין שיצאו מכח נחש הקדמוני שנתקלל בארור אתה מכל הבהמה ותרגומו ליט את וזהו דוגמת לוט ההולך את אברם. ולולי זה מה לנו שיכתוב בתורה שנחה התיבה בחדש השביעי או בחדש העשירי וכן על הרי אררט או על הרי חשך. אלא להודיענו רמיזה גדולה מרחמי השם שנהג עם בריותיו ורחם עליהם לתת לעולם שארית כמו שהוא מרחם ביום הכפורים ואולי על זה נרמז בכאן ויהי מקץ ארבעים יום רמז לארבעים יום של יום הכיפורים שירד משה מן ההר דכתיב ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שנתקבל ברצון ונפתחו שערי שמים לכל בעלי תשובה וזהו ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה. וכן רמזו גם כן כל זאת הפרשה על העתיד בענין העורב והיונה עד שאמרו עד יבשת המים זה אליהו התשבי שהוא מתושבי גלעד וזהו יבשת כמו תשבי וכתוב באליהו והעורבים מביאים לו לחם ובשר. וכן אמרו במדרש הנעלם כי בענין היונה רמוזים הגליות וכנסת ישראל היא משולה ליונה דכתיב יונתי בחגוי הסלע. ובעונה נשתלחה ונתגרשה כדכתיב שלח מעל פני. וזהו וישלח את היונה מאתו בגלות בבל ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה שהכביד מלך בבל עולו עליהם וכתיב שם ובטרם יתנגפון רגליכם על הרי נשף: ותשב אליו אל התיבה שחזרה בתשובה וקבלה. וזהו וישלח ידו ויקחה כדכתיב וידי אדם מתחת כנפיהם. חזרה לחטוא כבראשונה ויוסף שלח את היונה בגלות יון. ותבא אליו היונה לעת ערב שחזרה בתשובה. ולפי שגלות יון החשיך פניהם של ישראל כשולי קדירה. אמר לעת ערב לפי שחשך עליהם היום וערבה כל שמחה. והנה עלה זית טרף בפיה לולי שהעיר השם רוח הכהנים המשוחים בשמן זית שהם חשמונאי ובניו כמעט אבדה שארית ישראל. וממה שכתב בכאן בגלות יון לעת ערב אני סבור כי מזמור שיר חנוכת הבית לדוד נתקן על חנוכת הבית של חשמונאי כדתנן בחמשה ועשרים בכסליו ותמניא ימי חנוכה אלין. כי בשביל הנס שעשה עמהם בשמן קבעום ימי חנוכה להדליק בהם נרות לפי שהוא נס גדול מושפע משפע החכמה הקדומה ומשם יורד לזקן אהרן שהוא גדולה כדכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. ולפי שזה נס גדול ובמקום קדוש מושבו תמצא שכתב כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר כי בכד הקמח כתיב לא כלתה אבל חסר. לפי שכד הקמח היא למטה בספירת מלכות. אבל צפחת השמן לא חסר לפי שהיא למעלה במקום חכמה עליונה. ולכן נעשה נס בשמן והדליקו ממנה שמנה ימים. ועל זה סדר מזמור שיר חנוכת הבית כמו שאמרו שאמר הקב"ה לחנוכה אחרת אתה שמור וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל. ולזה אמר ארוממך ה' כמו שרוממתני והעליתני מבור היון ולא שמחת אויבי לי הם היונים. ולפי שכל זה היה מצד העונות אמר שועתי אליך ותרפאני רפואת נפש כאומרו רפאה נפשי כי חטאתי לך. ובכפרת העונות העלית משאול נפשי וכו' ואם כן זמרו לה' חסידיו הם הכהנים הנקראים חסידים כדכתיב תומיך ואוריך לאיש חסידיך וכן אמר כהניך ילבשו צדק וחסידיך ירננו. ולוייך ירננו מיבעי ליה. אלא לפי שדוד אמר קומה ה' למנוחתך. ואמרו בזוהר שהיה בדיחא דמלכא ואמר שהיה רוצה לעשות משתה גדול ושיבא השם לשמוח עמו. ולפי שידוע כי מלך אחד שמזמין מלך אחר לביתו ראוי לו שיעשה רצון המלך ולא ישתמש בכליו (ובמי ניגוניו) אלא שיעזוב הכל לכבוד המלך שהוא מזומן אצלו. ולכן אמר דוד אחר שאתה מזומן לשולחני יש לך לעשות כרצוני ואף על פי שמן הדין הלויים הם המשוררים שלך. אני רוצה להעבירם ושישוררו החסידים וזהו וחסידיך ירננו ואף על פי שאין זה ראוי בעבור דוד עבדך אל תשב וכו'. ולא די שהורה לו זה אלא שנתן לו מתנות רבות וזהו נשבע ה' לדוד מפרי בטנך וכו'. ואם כן זמרו לה' חסידיו בכאן הם הכהנים שנעשה הנס על ידם. ולפי שמי יוכל להודות למי שאינו מכיר וכן השם לפי גודלו מי יוכל להללו. לזה אמר והודו לזכר קדשו רוצה לומר לזכרון הנסים והנפלאות והוא מצד מעשיו כי רגע באפו חיים ברצונו. בכאן רמז איך הגיעו לדכדוכה של נפש ולא נשארו אלא חשמונאי ובניו אבל הוא נתן להם חיים ברצונו אף על פי שישראל לא היו ראויים. בערב ילין בכי זהו מה שאמר בגלות יון ותבא אליו היונה לעת ערב שהיו בצרה ובחשך גדול. וזהו בערב ילין בכי ולבקר רינה כי פתע פתאום היתה תשועתם של חשמונים. ואני אמרתי בשלויבל אמוט לעולם זה אמר כנגד ישראל שהיו אומרים כשהיו בשלום שבהמ"ק קיים. בל אמוט לעולם אחר שבהמ"ק של מטה מכוון כנגד בה"מ של מעלה וכמו שאי אפשר למקדש של מעלה ליחרב כך אי אפשר למקדש של מטה. וזהו מה שאמר הנביא אל תבטחו לבם אל דברי שקר לאמר היכל ה' היכל ה' המה שהיו אומרים כי היכל של מטה והיכל של מעלה הכל דבר אחד. וזהו היכל ה' המה זה שקר כי הכל תלוי ברצון השם. וזהו ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם וזה שקר לפי שהכל תלוי ברצונו. וזהו ה' ברצונך העמדת להררי עוז שהוא ירושלם כדכתיב הרים סביב לה אבל כשהסתרת פניך ממני הייתי נבהל ומיד נחרב בית המקדש. ולא נצטרך לדעת המפרשים שאומרים להררי לשכלי ולכן אליך ה' אקרא אחר שהכל תלוי בך. מה בצע בדמי זהו בחרבן בית שני היודך עפר שהם ישראל שנמשלים לעפר הארץ ורמוסים כעפר. וכן היודך עפר הבית כשהיא נחרבת עד היסוד בה לכן שמע ה' וחנני מבנין בית שלישי ואז הפכת מספדי למחול לי ותאזרני שמחה כדכתיב כי בשמחה תצאו ואז יזמרו כבוד כדכתיב גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני. ולא ידום כמו שהיה בשאר בתים אלו ישראל. אלהי לעולם אודך דכתיב לקרוא כלם בשם ה' וזהו לעולם אודך בלי הפסק לא כמו בבתים הראשונים. ולכן אמר בכאן בגלות יון ותשב אליו היונה לעת ערב וזהו בערב ילין בכי כמו שכתבתי. אח"כ חזרה לחטוא כבראשונה וגלתה גלות רביעי הוא גלות אדום וזהו וייחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה בגלות אדום ולא יספה שוב אליו עוד היא מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יעורר אותה ויקימה מעפרה כדכתיב אקים את סכת דוד הנופלת. וזהו נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל שפירושו לא תוסיף קום מעצמה אלא שהקדוש ברוך הוא יסייעה ויתן לה יד. וזהו אקים את סוכת דוד וזהו ולא יספה שוב אליו עוד מעצמה לפי כובד הגלות והשעבוד עד שהשם יסייעה: אחר כך אמר שיצא נח מהתיבה ובנה מזבח לה' על טובות גמלתהו ושהצילהו מהמבול ומצער הבהמות. ויעל עולות במזבח לכפר על הרהור הלב ועל חטאתו אשר חטא לפי שלא התפלל על דורו אף על פי שהיו רשעים. כמאמרם ז"ל כל מי שיכול לבקש רחמים ואינו מבקש נקרא חוטא שנאמר חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. ולכן אמר וירח ה' את ריח הניחוח ברחמים ולא אמר את ריח ניחוחו כמו שאמר בהבל וישע ה' אל הבל ואל מנחתו. לומר שלא היה ראוי אלא מצד הקרבן וזהו וירח ה' את ריח הניחוח. ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם. הרמז בזה כי אחר שיצר לב האדם רע מנעוריו והם חוטאים תמיד אין ראוי לתת להם מקום לחטוא כי הם אינם טובים כי אם מיראת העונש ואם הם יודעים שהשם נשבע ואמר לא אוסיף עוד להכות את כל חי בכל יום יוסיפו לחטוא. ולכן אמר שזה לא אמרו אלא כמדבר עם לבו ועם עצמו ודברים שבלב אינם דברים. וכן רמז בזה כי השם אמר לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם ונראה שע"כ קלל האדמה בעבור האדם. ולזה חס ושלום נראה עול בחוקו יתברך כי לא יומתו אבות על בנים מפורש בתורה ואם האדם חטא אדמה מה חטאה וזה משל הדיוט בשביל עון הנפח הרגו החייט. וזה דבר שאין צריך פרסום בשביל הפתאים כי ליודעים אין זה עול אבל הוא משפט צדק. אחר שהכל נברא בעבור האדם אם אדם חוטא כל הדברים ראוי שיחסרו שכמותם שניתן להם בעבור האדם אם אדם חוטא. ולכן אמר שזה לא אמרו בהקהל כי הדברים הנאמרים בהקהל המון העם ימירו הדברים או יבינו הפך המכוון. ולכן אמר ויאמר ה' אל לבו כי כן צריך לדבר כזה כבוד אלהים הסתר דבר. וכל זה לפי שיצר לב האדם רע מנעוריו כל היום התאוה תאוה וחשב מחשבות רעות עד שכמעט האדם מחוייב לחטוא. וזהו חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך וכו' שאני מורכב הדברים הפכיים ומטעמי האומר לרעהו שרשי רתמים. וז"ש בברכות אלולי שלשה מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל כשיבואו לדין דכתיב כי כחומר ביד היוצר כן אתם בידי לסייע אתכם ולא לסור מכם הבחירה. וכן מה שאמר אספה הצולעה והנדחה אקבצה. ואשר הרעותי שפירושו אני גרמתי לכם שבראתי יצר הרע בכם. ומכאן אמרו עלובה עיסה וכו'. וזהו כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולכן לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי במבול. אבל לא תטעו בזה לומר אף ע"פ שנחטא לא יענישנו כי אף על פי שלא אעניש אתכם במים עונשים אחרים נשארו בידי. וזהו עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור וחום ובידי הזרע והקציר לתת הגשם בזמנו או שלא בזמנו. וכן בידי קור וחום שהם מיני חלאים כמו שכתוב יככה ה' בשחפת ובקדחת וכו'. וכן קיץ וחורף כי בהתעות סדריהם יוסיפו סרה וחלאים חדשים גם ישנים גדולים מנשוא. ולא תאמר כי זה יהיה מזמן לזמן או משנה לשנה אלא אפי' מיום ליום אני יכול לחדש גזירות וזהו ויום ולילה לא ישבותו כאומרם ז"ל ואדם נדון בכל יום. ואם יהיה פי' ויאמר ה' אל לבו כמו צור לבבי וחלקי פירושו ידוע ליודעים: אחר כך ספר שבירך השם את נח ואת בניו והשליטם על החיות והתיר להם הבהמות והחיות לאכול כירק עשב שהתיר לאדם הראשון לפי שאדם הראשון היה יציר כפיו של הקדוש ב"ה. ולפי דקות שכלו ורוח בינתו לא היה ראוי שיטמטם שכלו במאכל הבהמות לפי שחייו היו חיים ארוכים וכל הנמשכים ממנו היו חזקים ויכולים לקיים עצמם בירק עשב. ואולי היה עונש מאתו יתברך בעבור חטאתו שנמשל כבהמות וכתיב ונתתי עשב בשדך לבהמתך אבל עכשיו לנח ובניו התיר להם הבשר לפי חולשת הבאים מכחו וקוצר ימיהם. וכן לפי ששלטו בעצמם ולא נמשכו אחר הבהמות רצה לתת להם מעלה במאכלם מבהמות ואסר להם בשר בנפשו דמו כי רצה להתיר גופם ולא נפשם כי הדם הוא הנפש ואע"פ שהתרתי לכם הבהמות אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. ואמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך לאסור הרציחה וזהו שופך דם האדם באדם אחר דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אע"פ שלא יצא דמו לחוץ דמו ישפך. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא הגורם והמצוה דמו ישפך. כי עונש הגורם כעונש העושה. וכן שופך דם האדם באדם הידוע שהוא הצדיק באדם דמו ישפך. אבל הרשע הותר דמו לכל אדם. אבל הצדיק אינו כן כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע אבל הרשעים אינם בצלמו. וכן שופך דם האדם באדם אחר שהוא בנו או קרובו דמו ישפך כדכתיב גואל הדם הוא ימית את הרוצח. ולכן סמך ואתם פרו ורבו בענין שיהיה לכם גואל לדרוש דמכם. ולכן אמרו ביבמות כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים ומבטל את הדמות כי הוא שופך דמו אחר שאין לו בן לדרוש דמו. וזהו ומבטל את הדמות כי האדם מוליד בדמותו ואחר שאין לו בן מבטל את הדמות כלומר מבטל דמותו. רבי עקיבא אומר כאלו ממעט את הדמות לפי שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב"ה ואחר שאין לו בנים כביכול הוא ממעט את הדמות אבל לא מבטל. ואחרים אומרים גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה עליכם אין זרעך אחריך שכינה על מי שורה על העצים או על אבנים. אחרים לא באו לחלוק כי כולם אמרו דבר אחד אבל הוא מפרש דברי רבי עקיבא שאמר כאלו ממעט את הדמות וכי מי יוכל למעט את הדמות. לזה אמר תדע היאך ממעט את הדמות שגורם לשכינה שתסתלק מישראל ובזמן שהשכינה בקרבנו יש לנו צלם ודמות ובצלו נחיה בגוים. אבל כשהשכינה מסתלקת כביכול כאלו ממעט את הדמות שבקרבנו. ולכן סמך אצל שופך דם האדם ואתם פרו ורבו: אחר כך אמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם. לפי שלמעלה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. ומכאן אמרו שא"ה אשר נשבעתי מעבור מי נח לפי שכפל דבריו בין שיהיה הכפל מלא אוסף לא אוסף שני פעמים ביו שיהיה מכפל ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וחזר לומר ולא יהיה עוד המים למבול זהו כמו שבועה. ונראה שאין אנו צריכין לכל זה אחר שהשבועה מפורשת לפי שבראשונה אמר לא אוסף עוד להכות את כל חי ונראה שאלו היו דברים בעלמא. לזה חזר לומר ואני הנני מקים את בריתי לרמוז שהיה רוצה להקים דברו בשבועה ולכרות עליו ברית. וזהו הנני מקים דברי בברית חדשה שלא תופר. ולפי שלמעלה לא אמר אלא ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיחי סתם. בא לפרש שזה משמע גם כן על הבהמה והחיה ולזה אמר ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולפי שזה משמע ולא יכרת להזיק אבל יהיה מבול ולא יזיק לזר חזר לומר ולא יהיה עוד מבול. ורצה לתת אות לזה הברית וזה שאמר זאת אות הברית אשר אני נותן ביניכם את קשתי נתתי בענן בענין שכשיהיה חרון אף בעולם כי זהו בענני ענן על הארץ. באותה שעה נראתה הקשת בענן וזכרתי את בריתי אשר ביני וביניכם כי זאת היא השבועה שאמר אשר נשבעתי מעבור מי נח באופן שלא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר. וחזר לומר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם. לרמוז כי לפי שלמעלה אמר ונראתה הקשת בענן ואחר כך וזכרתי את בריתי ונראה שהקשת דבר אחד והברית דבר אחר. לזה חזר לומר שאינו כן כי הכל דבר אחד וזה שאמר והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם באופן שהקשת והברית הוא דבר אחד אין הבדל ביניהם. ולחזק זה חזר לומר בסוף זאת אות הברית אשר הקימותי כי אות הברית והקשת הכל דבר אחד כי כשנראה הקשת הוא הברית שכרת השם כאלו הוא נמצא בברית כאומרו העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו. ובאברהם נאמר והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה. וכן בכאן הקשת שנראה הוא אות הברית שלוחו של שכינה ולכן אמרו המסתכל בקשת עיניו כהות לפי שנסתכל בשכינה ואין ראוי לעשות כן אלא כמו שעשה משה דכתיב ויסתר משה פניו כי ירא וכו'. ולכן המסתכל בקשת לא חס על כבוד קונו כי כבוד אלהים הסתר דבר. ואפילו הנביא כתיב בו כמראה הקשת אשר יהיה בענן הוא מראה דמות כבוד ה' ואפול על פני. לפי שהוא מראה השכינה הנקראת זאת אות הברית וזהו וראיתיה לזכור ברית עולם. ולפי שנח היה צדיק זכה לאות הקשת כי אין להפריד ביניהם בין המלך והכלה. ולכן תמצא שיש בה סימני אבות הם אברהם יצחק ויעקב בסוד לבן ואדום וירוק. לבן הוא חסד לאברהם. אדום הוא פחד יצחק. ירוק הוא יעקב באמצע המראות. כדכתיב יושב אהלים. והרי אמרו האבות הם הם המרכבה ואם כן בסוד הקשת סוד המרכבה. ולכן אמרו שאיו להסתכל בקשת. ולכן כתב הקדוש רשב"י ז"ל לא תצפה לרגלוי דמלכא משיחא עד דתחזי גוונוי דקשת נהירין. כי כן האמת כי עכשיו בעונותינו השכינה עמנו בגלות שחורה ונאוה וכשיאירו פניה וגווניה אז החשך יכסה ארץ ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה פנים בפנים. לא כמו עכשיו כי כבוד אלהים הסתר דבר: אחר כך אמר ויחל נח איש האדמה שהתחיל להיות עובד אדמה ונטע כרס. והרמז שחלל עצמו מהדיבוק האלהי ונטע אחר עבודת האדמה והנאותיה. וזהו ויטע כרס ושתה מפריו ונתגל בתוך אהלו. ולברר זה דק ככפור רמז כי בראשונה נקרא איש צדיק תמים מוכן לכל טובה וכשנתעצל לבקש רחמים על דורו נקרא צדיק לבד. ועכשיו אחר שנחרב העולם לא נקרא צדיק ולא תמיס אלא איש אדמה שפירושו איש שבעבורו נאבדה האדמה. וזהו ויחל שנעשה מקדש חול. ומצדיק תמים ירד לאיש אדמה עד ששתה מן היין ונתגל בתוך אהלו. וזה דבר סתר בעומקי התורה. ולכן נכתב אהלה בה"א אהל ה"א כמו שכתב באברהם ויט אהלה אהל ה"א. וכבר רמזתי בחטא אדם הראשון שהוא היה הראשון מאותם שנכנסו לפרדס החכמה ולא עמדו בהם. ונח הי' שני מהנכנסים לפרדס ולא עמד בו. וזהו וישכר ויתגל שנטרף דעתו עליו ולא יכול להשיג הדברים על אמתתם. ואברהם נכנס לפרדס גם כן ועמד טעמו בו וריחו לא נמר וזהו ויעל אברהם ממצרים. ובני אהרן ג"כ נכנסו לפרדס החכמה ולא השיגו השגה שלימה ונשרפו. והם כנגד ארבע שנכנסו לפרדס וכו'. וכבר פירשתי זו במשנת בן זומא ועוד אפרש זה בעז"ה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך