תנ"ך על הפרק - איוב א - הקדמה לספר איוב / הרב צבי הירש קלישר ז"ל

תנ"ך על הפרק

איוב א

749 / 929
היום

הפרק

אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה ׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃וַיִּוָּ֥לְדוּ ל֛וֹ שִׁבְעָ֥ה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹת׃וַיְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד וַיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם׃וְהָלְכ֤וּ בָנָיו֙ וְעָשׂ֣וּ מִשְׁתֶּ֔ה בֵּ֖ית אִ֣ישׁ יוֹמ֑וֹ וְשָׁלְח֗וּ וְקָרְאוּ֙ לִשְׁלֹ֣שֶׁתאחיתיהםאַחְיֽוֹתֵיהֶ֔םלֶאֱכֹ֥ל וְלִשְׁתּ֖וֹת עִמָּהֶֽם׃וַיְהִ֡י כִּ֣י הִקִּיפֽוּ֩ יְמֵ֨י הַמִּשְׁתֶּ֜ה וַיִּשְׁלַ֧ח אִיּ֣וֹב וַֽיְקַדְּשֵׁ֗ם וְהִשְׁכִּ֣ים בַּבֹּקֶר֮ וְהֶעֱלָ֣ה עֹלוֹת֮ מִסְפַּ֣ר כֻּלָּם֒ כִּ֚י אָמַ֣ר אִיּ֔וֹב אוּלַי֙ חָטְא֣וּ בָנַ֔י וּבֵרֲכ֥וּ אֱלֹהִ֖ים בִּלְבָבָ֑ם כָּ֛כָה יַעֲשֶׂ֥ה אִיּ֖וֹב כָּל־הַיָּמִֽים׃וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְהוָ֑ה וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־יְהוָה֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע׃וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים׃הֲלֹֽא־אתאַ֠תָּהשַׂ֣כְתָּ בַעֲד֧וֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ׃וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיְהִ֖י הַיּ֑וֹם וּבָנָ֨יו וּבְנֹתָ֤יו אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר׃וּמַלְאָ֛ךְ בָּ֥א אֶל־אִיּ֖וֹב וַיֹּאמַ֑ר הַבָּקָר֙ הָי֣וּ חֹֽרְשׁ֔וֹת וְהָאֲתֹנ֖וֹת רֹע֥וֹת עַל־יְדֵיהֶֽם׃וַתִּפֹּ֤ל שְׁבָא֙ וַתִּקָּחֵ֔ם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָֽאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ׃ע֣וֹד ׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֮ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ אֵ֣שׁ אֱלֹהִ֗ים נָֽפְלָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַתִּבְעַ֥ר בַּצֹּ֛אן וּבַנְּעָרִ֖ים וַתֹּאכְלֵ֑ם וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ׃ע֣וֹד ׀ זֶ֣ה מְדַבֵּ֗ר וְזֶה֮ בָּ֣א וַיֹּאמַר֒ כַּשְׂדִּ֞ים שָׂ֣מוּ ׀ שְׁלֹשָׁ֣ה רָאשִׁ֗ים וַֽיִּפְשְׁט֤וּ עַל־הַגְּמַלִּים֙ וַיִּקָּח֔וּם וְאֶת־הַנְּעָרִ֖ים הִכּ֣וּ לְפִי־חָ֑רֶב וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ׃עַ֚ד זֶ֣ה מְדַבֵּ֔ר וְזֶ֖ה בָּ֣א וַיֹּאמַ֑ר בָּנֶ֨יךָ וּבְנוֹתֶ֤יךָ אֹֽכְלִים֙ וְשֹׁתִ֣ים יַ֔יִן בְּבֵ֖ית אֲחִיהֶ֥ם הַבְּכֽוֹר׃וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ גְּדוֹלָ֜ה בָּ֣אָה ׀ מֵעֵ֣בֶר הַמִּדְבָּ֗ר וַיִּגַּע֙ בְּאַרְבַּע֙ פִּנּ֣וֹת הַבַּ֔יִת וַיִּפֹּ֥ל עַל־הַנְּעָרִ֖ים וַיָּמ֑וּתוּ וָאִמָּ֨לְטָ֧ה רַק־אֲנִ֛י לְבַדִּ֖י לְהַגִּ֥יד לָֽךְ׃וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨םיצתייָצָ֜אתִימִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָה יְהוָ֣ה נָתַ֔ן וַיהוָ֖ה לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה מְבֹרָֽךְ׃בְּכָל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלֹהִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב צבי הירש קלישר ז

הקדמה לספר איוב

בביאורנו במסגרת זו לספר איוב נשקיפה על פני המשך דברי איוב ונבאר המקראות, אשר בתחילת ההשכלה נראים כאילו כיחש בעיקרי אמונה, אך כאשר נביט אל עומק הבנתם ואל ילידי השכל אשר הוליד בתלונתו, אז נבין להצדיק את הצדיק. כי עד גֵּוּוֹע לא הוסרה תומתו ממנו.

בהקדמה זאת נערוך מטרת הדרישה, על הכלל והתכלית של רעיוני איוב, ובפרקים הבאים נדבר על הפרט בהבנת המקראות.

קוטב תלונת איוב מוצק (=יצוק) על תכלית טוב בשתי בחינות:

בחינה ראשונה – בירור הישארות הנפש

בחינה ראשונה היא לברר השארת הנפש, כמו שבירר שלמה המלך עליו השלום (כפי שנפרש במקומו).

בחינה שניה – התגלות ה' יתברך כדי שלא ירשיעו

בחינה נוספת היא לחנן פני שופט הארץ, שישים אלה המשפטים לפניו יצוריו, וילמדם ישרת הנהגתו, למען לא יהיה הוא המסבב דרך הרשעים על ידי עוצם ההסתרה, אשר נלאה לב מבין להבינה. כי אם מעט מן המעט ישקיפו אל סתרי יושר, והנשארים דרכי שאול יצעדו, באמרם: אֵיכָ֥ה יֵשׁ דֵּעָ֣ה בְעֶלְיֽוֹן, ואלה הרשעים הִשְׂגּוּ־חָֽיִל (על פי תהילים עג יא-יב).

יש למצוא איזון בין גילוי ה' לבין הבחירה החופשית

והגם כי זאת לא נעלם ממנו, שבלתי אפשר להראות משפטו תמיד, שאם כן אין בחירה, רק הכרח; עם כל זה לא היה לו להסיר משפטו תמיד, רק יודיע גבורת משפטו לעתים רחוקות. או שיתראה בכבודו פעם אחת אל פני תבל, למען ידעו הדורות הבאים אחריהם ויאמינו בו לעולם.

מתן תורה – יסוד אמונה לכלל האנושות

והנה ישרת תקנתו זאת נתקיים באמת; כי ירד ה' על הר סיני, והראה עוז כבודו, ומאז נודע בגויים כי ה' משפט עשה יעשה. עד היום הזה גם כל המאמינים שבאומות ישיתו יסודות אמונתם על פי המראה הגדול אשר נגלה לעיני כל ישראל על הר סיני.

איוב היה לפני מתן תורה

ודע קורא המשכיל, כי אני אוחז בשיטת האומר כי איוב היה קודם מתן תורה, וכמו שאמרו חז"ל שבימי פרעה היה. ודעת זו ברורה למשפט השכל, שאם היה אחר מתן תורה, הלא רעי איוב הביאו לו ראיות מן דורות שלפנים, ולמה לא הזכירו כלל מן נס נגלה של הר סיני ומן מופתי יציאת מצרים? בלי ספק לא היה עדיין מתן תורה, ואיוב נשא תחינה להודיע לבני אדם עלילותיו, על ידי הראות משפטו, או התגלותו ליצוריו בהדר כבוד מלכותו, וכמו שאמר "לִ֝מְשֹׁפְטִ֗י אֶתְחַנָּֽן"(איוב ט טו), וכמו שנבאר במקומו שאיוב לא כיחש כלל בעיקר אמונה והשגחת הבורא יתברך. 

אמונת איוב בהשגחה מפורשת בפרק י"ב

עוד ראיה לדבר מהנאמר בפרק י"ב:

מוֹלִ֣יךְ יוֹעֲצִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְֽשֹׁפְטִ֥ים יְהוֹלֵֽל׃
מוּסַ֣ר מְלָכִ֣ים פִּתֵּ֑חַ וַיֶּאְסֹ֥ר אֵ֝ז֗וֹר בְּמָתְנֵיהֶֽם׃
מוֹלִ֣יךְ כֹּהֲנִ֣ים שׁוֹלָ֑ל וְאֵֽתָנִ֣ים יְסַלֵּֽף׃
מֵסִ֣יר שָׂ֭פָה לְנֶאֱמָנִ֑ים וְטַ֖עַם זְקֵנִ֣ים יִקָּֽח׃
שׁוֹפֵ֣ךְ בּ֭וּז עַל־נְדִיבִ֑ים וּמְזִ֖יחַ אֲפִיקִ֣ים רִפָּֽה׃
מְגַלֶּ֣ה עֲ֭מֻקוֹת מִנִּי־חֹ֑שֶׁךְ וַיֹּצֵ֖א לָא֣וֹר צַלְמָֽוֶת׃
מַשְׂגִּ֣יא לַ֭גּוֹיִם וַֽיְאַבְּדֵ֑ם שֹׁטֵ֥חַ לַ֝גּוֹיִ֗ם וַיַּנְחֵֽם׃
(איוב יב יז-כג)

הרי לפניך מבואר היטב שהאמין איוב בהשגחת ה' ופועלו ביצוריו כרצונו.

אמונת איוב בתחיית המתים

ובעניין תחיית המתים ביארתי המקראות במקומם, על דרך האמונה בה.

וגם למאן דאמר (=לדעת מי שאומר) בש"ס שכפר איוב בתחיה, אין עליו אשם אם היה קודם מתן תורה. אז ידעו רק על עניין השארה נצחית של הנשמה בלי הגוף, ומי הגיד אז מתחיית הגופות אם לא אור התורה והנביאים והנביאים זרק עלימו (=עליהם)?

ואם כי כבר הופיע מדרשו של שם ועבר, מכל מקום מי שלא קיבל דבר זה, לא כופר אז יקרא, בעוד שלא היה תורה.

ועוד ראיה מסוף הספר, מאומרו יתברך: "כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃"(איוב מב ז;ח). מפני שתכלית תלונתו הייתה להראות האושר הנצחי, על כן היו דבריו נכונים בעיני היודע מצפוני ליבו.

רעיו של איוב טועים בהבנת דרכי ה'

ואמנם רעי איוב לא שמו עין להבין עצת איוב וחשדוהו לכופר. הם לא הוחילו עד יגמור תכלית אמריו, מיראתם שתוצמח רעה מן הוספת אמריו וגמר דעתו. על כן המה חתרו להישיר דרכי הא-ל יתברך בעולם הזה, וסתרו בזה רצון מחשבתו, להוכיח [מצרות העולם הזה] את השארות הנפש, ואת שטען שראוי לקב"ה להראות דת לבני אדם. 

בגלל זה אמר ה' יתברך " כִּ֠י לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה כְּעַבְדִּ֥י אִיּֽוֹב׃"(איוב מב ז;ח). ותמהו בזה כל המבארים, ונדחקו לפרש כי חטאם היה במה שחשדו לאיוב יותר מדי. ואין זה מספיק, כי על כל פנים דבריהם היו מלאים יראת ה', ואיך יאמר עליהם "לֹ֣א דִבַּרְתֶּ֥ם אֵלַ֛י נְכוֹנָ֖ה", כאשר "אֵלַ֛י" מוסב על ה' יתברך, כאילו פגמו בכבודו יתעלה?

ולפי דרכנו יובן מאוד; כי המה הפרו בזה עומק המכוון לתכלית הנצחי, במה שבררו את יושר המשפט הא-להי בעולם הזה, ושללו אמיתת היושר לעולם הבא.

ייסורי הצדיק בעולם הזה מביאים אותו לעולם הבא

וגם לפי דברי רעיו של איוב אין מן הצורך לתת דת להראות יקרת הדר גאונו של הקב"ה כבקשת איוב. על כן לא נכונה דרכם, כי באמת הרעות של הצדיק בעולם השפל הזה הן סיבה טובה אמיתית להן בקיום הנשמה הנצחית, כמו שהבין איוב בתום לבבו. על כן במענהו אל אשתו, כאמרה אליו "בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת׃", ענה לה איוב הצדיק: "כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי – גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱ-לֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל"(איוב ב ו). מילת "גם" אינה מדוקדקת לפי שטחיות הכתוב. אמנם לפי דרכנו, כי איוב בדעתו הִצְדִיק אֶת הַצַּדִּיק, צדיקו של עולם, והבין כי הרע סיבת הטוב, ולפי עוצם הרע הזמני יוגדל הטוב הנצחי. כמו שכתב גם הרמב"ם: " 'וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד' – כי כל המציאות כולו טוב; גם חיבור החומר השפל המחייב למוות ולרעות, גם זה כולו טוב, בבא זה אחר סור זה"(מורה נבוכים ג י). וזה שאמר איוב, "כְּדַבֵּ֞ר הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי", שאינך מכירה תכלית הרע, שגם הרע הוא טוב, הלא "גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙", פירוש, ע"י סיבת הרעה הזמנית נקבל גם הטוב הנצחי מאת הא-להים, ואם כן למה אֶת "הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל"? הלא גם את הטוב נקבל בבוא זה אחר סור זה, ואיך את הרע ההבלי לא נקבל באהבה?

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך