כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני ולמה נסמכה פרשת דינין לפרש' מזבח כו'. יש לתמוה למה לא פתח בטעם הסמיכות תחלה כפי הסדר וכפי מנהגו בכל מקום ואחר כך בטעם הוי"ו אבל פתח בטעם הוי"ו ואח"כ בטעם הסמיכות הפך המנהג והסדר ולמה שנה סדר המכילתא שפי' תחלה טעם הסמיכות ואחר כך טעם הוי"ו ועשה ההיפך ולמה הניח לשון המכילתא ששנו ואלה המשפטים אלו מוסיפין על העליונים מפני שהוא אומר ואלה מה העליונים מסיני אף התחתונים מסיני ותפש לשון רבי אבהו שבשמות רבה שאמר כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים ולמה לא הביא דברי רבי אבהו בשום אחד מהמקראות שכתוב בהן אלה שבכלן דרש ואמר אלה תולדות השמים אלה פסל את הראשונים ומה פסל תוהו ובוהו וחשך ואלה תולדות נח אלה פסל את הראשונים ומה פסל דור המבול ורבי אבהו עצמו למה אמר כל מקום שנאמר אלה וכל מקום שנאמר ואלה ולא אמר סתם כל מקום שיש בו וי"ו הוא מוסף על הראשונות כמו שאמרו גבי ואם מן הצאן וגבי וכי תשיג יד גר ותושב וי"ו מוסף לעניין ראשון ולא הזכירו הוי"ו עם המלה ועוד היכי משתמע פסול מחסרון הוי"ו עד שיאמר אלה פסל את הראשונים והלא מלת אלה בלא וי"ו אינו אלא שלילת משמעות מלת אלה בוי"ו וכיון דמשמעות אלה בוי"ו הוא להוסיף אלה על הראשונים יהיה בהכרח משמעות אלה בלא וי"ו להפסיק אלה מן הראשונים לא לפסול את הראשונים ועוד מנ"ל לרבי אבהו לומר דוי"ו דואלה המשפטים הוא להוסיף על הראשונים דילמא משום דאי כתב אלה הוה משמע לפסול את הראשונים ואי אפשר זה דהכתיב וירד ה' על הר סיני כתב ואלה בוי"ו ועוד דבלאו קרא דואלה הא נפקא לן מקרא דאלה החקים והמשפטים והתורות דכל המצות כלן מסיני נאמרו כדתניא בת"כ ופירוש מנצפ"ך צופים אמרום ששכחום וחזרו ויסדום כדאיתא במגלה ולא כללותיהן בלבד אלא אף דקדוקיהן ופרטותיהן כדתניא בת"כ מה עניין שמטה להר סיני והלא כל המצות כלן מסיני נאמרו אלא מה שמטה כו' אף כל המצות כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסני ועוד כיון דלעיל מיניה כתיב ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים ויאמר ה' אל משה כה תאמר כו' ואח"כ מיד פרשת משפטים ואין שם לא דבור ולא אמירה ולא צווי אלא פיסקא בעלמא למדנו בהכרח שפרשת משפטים בסיני נאמרה ולא שמשה ההפסקה אלא לתת ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כדתניא בת"כ והביאה רש"י ז"ל בריש ויקרא ועוד למה תפש כאן דברי רבי ישמעאל שאמר מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני ואלו בפסוק שם שם לו חק ומשפט ובפסוק ויספר לעם את כל דברי יי' ואת כל המשפטים תפש ר' יהודה שאמר שבת ודינין במרה איפקוד ועוד מ"ל לרש"י ז"ל לומר דפרשת משפטים אינה כתובה על הסדר עם הפרשה הקודמת לה עד שהוצרך לומר למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח והלא לא הביא רש"י ז"ל מכל אותן שדרשו על סמיכות הפרשיות אלא אותן שאינן כתובות על הסדר שהן קרובות לפשוטו של מקרא אבל לא אותן שלא נתפרש בהן שהן שלא על הסדר מפני שאין צורך לתת טעם על סמיכותן דאם כן תן לי ערב ואם כן עכ"ל שהמדרש הזה כשהביא על סמיכות פרשיות הללו הוא מפני שסובר שאינן כתובות על הסדר ומנ"ל הא ונ"ל דהכי פירושא דהא דלא פתח בטעם הסמיכות אלא אחר טעם הוי"ו הוא משום דאין מנהגו להביא סמיכות הפרשיות אלא באותן שאינן כתובות על הסדר ומפני שאינו ידוע שהפרשה הזאת היא שלא על הסדר אלא מהוי"ו של ואלה שהוא מוסיף על הראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני שפירושו מה הדברות נאמרו מסיני במעמד כל ישראל ובקולות וברקים אף אלו כן ולא כשאר כל המצות שנתנו למשה לבדו בתוך המ' יום שעמד בהר דאם לא כן תיפוק לי מקרא דאלה המצות ואם כן פרשת משפטים גם כן בעת הדברות נאמרה ולמה נסמכה לפרשת המזבח שלא על הסדר לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש בלשכת הגזית שהוא קרוב למזבח והא דכתב רש"י בפסוק ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו החקים והמשפטים שבאלה המשפטים הוא על דעת רבי יהודה שאמר גבי שם שם לו חק ומשפט שבת ודינין במרה איפקוד וחזר ואמרן בסיני מפני שכל המצות מסיני נאמרו כדנפקא לן מקרא דאלה המצות ומשום דמההיא דמכילתא דתניא ר' ישמעאל אומר אלה מוסיפין על העליונים מה עליונים מסיני אף התחתונים מסיני אין ראיה שפרשת משפטים נאמרה בעת הדברות דאיכא למימר שהוי"ו הזה הוא דומיא דוי"ו וכי תשיג יד גר ותושב ווי"ו דואם מן הצאן קרבנו שאמרו וי"ו מוסיף לעניין ראשון וילמוד עליון מתחתון ולא לעניין חשיבות שיהיו גם אלה חשובים כמו הראשונים לפיכך הוכרח להביא ראייתו מדר' אבהו דכל מקום שנ' ואלה תוסיף על ראשונים מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני מפני שמלת ואלה בתוספ' וי"ו מורה על חשיבות לעולם ואם כן אין הפרשיות הללו כתובות על הסדר וליכא למימר שפרשת המזבח נמי בעת הדברות נאמרה מדכתיב לעיל מיניה ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים וכתיב בתריה ויאמר יי' אל משה כה תאמר כו' אלהי כסף והמזבח ואם כן הן כתובות על הסדר משום דקרא דומשה נגש אל הערפל אדלעיל מניה קאי שאחר שנכתבו הדברות חזר ופירש אופן אמירתם שהיו על ידי שנגש בערפל אבל פרשת ויאמר יי' אל משה כה תאמר מילתא באנפי נפשה היא ונבואה בפני עצמה שבכל דברות ואמירות וצויים קדמה קריאה כדתניא בת"כ ולפי שאין טעם הוי"ו שבמלת אלה כטעם הוי"ו שבשאר המלות שבשאר המלות הוא כדי ללמוד עליון מתחתון או תחתון מעליון ליתו את האמור של זה בזה ואלו הוי"ו שבמלת אלה היא להשוות האחרונים לראשונים בענין השבח והמעלה והכשרות שזה אינו ממשמעו' הוי"ו לבדו אלא מהוי"ו עם מלת אלה שפירוש ואלה אלה כמו אלה ופירוש אלה אין אלה כמו אלה כאילו אמר אלה הם שראוי להשגיח בהם אבל לא בראשונים שהם פסולים ואינם נחשבים לכלום הצורך ר' אבהו להאריך בלשונו לומר כל מקום שנאמר אלה וכל מקום שנאמר ואלה ולא אמר כל מקום שיש בו תוספת וי"ו מוסיף על הראשונים וכל מקום שאין בו תוספת וי"ו פסל את הראשנים גם לא אמר כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים כל מקום שנאמר אלה פסק את הראשונים אלא פסל את הראשונים דליכא למימר דפסול דהכא הוא מעניין הפסקה מלשון פסל לך כדמפרשי קצת מרבואתא דלא אשכחן בשום דוכתא שישתמשו בה רז"ל בהלישנא בעניין הפסקה ועוד בהדיא אמר ר' אבהו בפסוק אלה תולדות השמים והארץ כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ומה פסל תהו ובהו וחשך שהיה בורא שמים וארץ והיה מסתכל בהם ולא היו ערבים עליו והיה מחזירן לתוהו ובוהו כיון שברא שמים וארץ האלו ערבו עליו לפיכך נאמר אלה אבל הראשונים לא היו תולדות ובפסוק אלה תולדות נח אמר אלה פסל את הראשונים ומה פסל דור המבול משמע שבפסלות ממש קמיירי ולפי שאין אנו צריכין לדברי ר' אבהו אלא להוכית ממנו שאין הפרשיות הללו כתובות על הסדר ואז יחייב לפי פשוטו של מקרא שנשים סנהדרין אצל המקדש לפיכך לא הביא דברי ר' אבהו בשאר המקומות שכתוב בהן אלה אלא במקום הזה ומזה הטעם תפש דברי ר' ישמעאל במקום הזה והניח דברי ר' יהודה ואלו בפסוק שם שם לו חק ומשפט ובפסוק ויספר לעם את כל דברי יי' ואת כל המשפטי' תפש דברי ר' יהוד' והניח דברי ר' ישמעאל מפני שלא יוכל להוכיח שהפרשיות הללו כתובות שלא על הסדר עד שיחייב מזה שנשים סנהד' אצל המקדש אלא מדברי ר' אבהו דאתו אליבא דר' ישמעאל ואי קשיא מנ"ל לר' אבהו לומר דקרא דואלה המשפטים להוסיף על הראשונים הוא דאתא דילמה משום דלא אפשר לכתוב אלה דמשתמע מיניה פסול על הראשוני' כתב ואלה ולא כתב אלה י"ל א"כ לא לכתוב רחמנא לא אלה ולא ואלה מדכתב ואלה ש"מ להוסיף על הראשונים הוא:
לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפ' ב' או ג"פ עד שתהא סדורה בפיהם כמשנת' ואינו מטריח להבינם טעמי הדבר ופירשו לכך כתב אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לפני האדם. פירוש לפי שנאמר דבר אל בני ישראל ואמרת ודרשו רז"ל דבר להם ותחזור ותאמר להם ועוד כתב במקום אחר ולמדה את בני ישראל ודרז"ל מזה שהוא מחוייב לומר להם כל פ' ופ' לא ב"פ בלבד אלא אפי' כמה פעמים עד שילמדו אותו ויהיה שגור בפיהם כמשנתו שומע אני שאינו מחוייב אלא בגרסתו אבל לא שיטריח עצמו להבינם טעמי הדבר ופירושו לכן נאמר אשר תשים לפניהם כשלחן הערוך ומוכן לפני האדם לאכול אינו רוצה לומר מדה"ל למכתב אשר תלמדם וכתב אשר תשים מלשון שימו לחם אלא מדה"ל למכתב אשר תשים להם וכתב לפניה' כשה"ע לפני האוכל אבל מדכתיב אשר תשים ולא כתיב אשר תלמדם כבר דרשו בו מכאן שישראל חיבין לשנות הפרק בפיהם שאף על פי ששמעו אותו כמה פעמים עד שלמדו אותו אינם יוצאים י"ח עד שישנו אותו בפיהם מלשון שימה בפיהם שישנו אותו בפה וכן שנינו במכילתא ר' עקיבא אומר ואלה המשפטים וגו' למה נאמר לפי שהוא אומר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שנה ושלש ורבע עד שילמדו שנאמר ולמדה את בני ישראל יכול למדין ולא שונין תלמוד לומר שימה בפיהם אי שונין ולא יודעין תלמוד לומר ואלה המשפטים וגו' ערכם לפניהם כשלחן ערוך כעניין שנאמר אתה הראית לדעת מלשון ראיה וכתיב בתריה לדעת כי אני יי' הוא האלהים שהידיעה אינה אלא בטעמי הדבר ופירושו אבל בפרק כיצד מעברין תניא אר"ע מנין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו שנ' ולמדה את בני ישראל מניין עד שתהא סדורה בפיהם ת"ל שימה בפיהם ומניין שחייב להראות לו פנים ת"ל ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם עשה לפניהם מלשון פנים שהם טעמי הדבר ופירושו:
לפניהם ולא לפני כותים כו'. בגטין פרק המגרש ופרש"י דלפניהם קא אע' זקנים שעלו עמו להר קודם מתן תורה כדכתיב ואל משה אמר עלה וגו' פירוש שהם כלם סמוכים ומיקרו אלהים ואימעוט מלפניהם אפילו ישראלים הדיוטות וכל שכן כותים א"נ קרא דלפניהם אהאלהים דכתיב בפרשה קאי כדפריך ואם תאמר הא מלפניהם דרשינן לעיל שחייב להראות לו פנים או כשלחן הערוך ומוכן לפני האדם כעניין שנאמר אתה הראת לדעת יש לומר מדה"ל למכתב אשר תשים לפניהם ש"מ למעוטי כותים ומה שכתב הרמב"ן ודרשו לפניהם ולא לפני כותים מפני שהיה ראוי לומר אשר תשים להם כמו שאמר שם שם לו חק ומשפט ואמר לפניהם שהם יהיו הדיינים כי על השופט יבא הלשון הזה ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני הכהנים והשופטים עד עמדו לפני העדה למשפט לפני כל יודעי דת ודין אינו מחוור כי כבר דרשו הלשון מעניין פנים ואפשר שהוא סובר שקול הוא ויבאו שניהם והא דנקט ולא לפני כותים ולא נקט ולא לפני הדיוטות כדתניא בפרק המגרש וכל שכן ולא לפני כותים משום דמיעוטא דהדיוטות אינו דומה למיעוטא דכותים דאף על גב דתרויהו מקרא דלפניהם קא ממעטי להו בבריתא דהמגרש מ"מ יש הפרש ביניהם דמיעוטא דלפניהם ולא לפני הדיוטות אינו אלא דלא מצו לאכפויי לבעלי הריב לבא להדיין לפניהם אבל אם רצו לבא לפניהם מותר ודיניהם דין ואלו מעוטא דלפניהם ולא לפני כותים אפילו אם ירצו לבא לפניהם להדיין בדיניהם אסור והיינו דמסיים בה שהמביא דיני ישראל לפני כותים מחלל את השם ומיקר שם עבוד' כוכבים והא דקאמר ואפי' ידעת בדין אחד שכותים דנין אותו כדיננו אינו רוצה לומר דממיעוט' דלפניהם ולא לפני כותים שמעינן בין בדנין כדיננו בין באין דנין כדיננו דבאין דנין כדיננו לא צריך קרא למיעוטא דתפוק לי משום גזל אלא הכי פירושה לא מבעיא בשאין דנין כדיננו דההוא תפיק לי משום גזל אלא אפילו בשדנין כדיננו אל תביאהו בערכאות שלהם ממיעוטא דלפניהם ולא לפני כותים אי נמי אפילו באין דנין כדיננו אצטרך קרא למיעוטא דסד"א דינא דמלכותא דינא כדאיתא בפרק קמא דגיטין ואין כאן משום גזל:
כי תקנה עבד עברי עבד שהוא עברי. במכילתא הא דפירש עבד עברי קודם כי תקנה ושנה גם לשון המכילתא שפירש אותו על הסדר הוא מפני שאי אפשר לפרש כי תקנה מב"ד שמכרוהו בגנבתו אלא אם יפורש עבד עברי עבד שהוא עברי שאז יחוייב שיהיה פי' כי תקנה או במוכר עצמו או במכרוהו בית דין וכיון שאי אפשר שיפורש במוכר עצמו שהרי כבר אמר וכי ימוך אחיך עכ"ל שהוא במכרוהו בית דין אבל אם היה פירוש עבד עברי עבדו של עברי והוא עבד כנעני שלקחתו מישראל יהיה פי' כי תקנה מהעברי שמכרו לך ולא מהב"ד שמכרוהו בגנבתו:
או אינו אלא עבדו של עברי דמשקל פעל שוה בסמוך ובמוכרח ארץ חטה ארץ אשר אבניה ברזל ואפשר שיתפרש סמוך שפירושו עבד של עברי ומוכר' שפירושו עבד שהוא עברי:
עבד כנעני שלקחתו מישראל. פי' דהיינו עבד כנעני שלקחתו מישראל דהשתא איכא נפקותא בין סמוך למוכרת שאם יהיה מוכרת יהיה הבדל בין עבד כנעני הלקוח מישראל לעבד כנעני הלקוח מן הכותי ששניהם בכלל והתנחלתם אותם לבניכם ואם הוא סמוך לא יהיה בכלל והתנחלתם אלא העבד כנעני הלקוח מן הכותי אבל הלקוח מישראל יוצא בו' וביובל וזהו שסיים ומה אני מקיים והתנחלתם אותם בלקוח מן הכותי אבל הלקוח מישראל יצא בו' כלומר והיינו נפקותא דאיכא בין סמוך למוכרת ומה שהוסיף עוד ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד שלא היה צריך זה דפשיטא דעליו דעבד עברי קאי כל האמור שם נראה לי שרצה להשמיענו עוד נפקותא אחרת דדוקא עליו של זה שלא נמכר בעד שום חטא כתבה תורה עליו שיצא בו' וביובל אבל מי שגנב ומכרוהו ב"ד בגניבתו לא יצא עד שיעבוד כשעור גנבתו וכאילו אמר ועליו הוא אומר שש שנים יעבוד אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש והיא היא עצמה הנפקותא של כי תקנה האמו' אחר זה או אינו אלא במוכר עצמו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש ואחר כך אמר ומה אני מקיים והתנחלתם אותם בלקוח מן הכותי אבל בלקוח מישראל יצא בשש והוא הנפקותא האחרת א"ק בשלמא הנפקותא הראשונה הסברא מוכחת עליה שהרי הישראלי שמכרוהו ב"ד בגנבתו גרע טפי מהעבד הכנעני הלקוח מישראל שהרי הישראלי שמכרוהו בית דין בגנבתו נמכר בעבור חטאו והעבד כנעני שמכרו אדוניו העברי לא מכרו בעבור חטאו והוא כישראל מאחר שכבר קבל עול המצות והטבילוהו לשם עבדות וחייב בכל המצות שהאשה חייבת בה דכה"ג אמרינן בפ"ק דקדושין גבי יליף שכיר שכיר סד"א מוכר עצמו הוא דלא עביד אסורא אבל מכרוהו ב"ד דעבד אסורא אימא נקנסיה קמ"ל אלא הנפקותא השנית מאי זה כח ומאי זו סברא היא יוצאת והלא אין הפרש בין לקוח מן הכותי ללקוח מישראל דמה שייכות יש למוכר בדין שעבודו של עבד עד שיתחלף דינו בחלוף המוכרים הלקוח מזה ומזה שם עבד כנעני יש לו וראוי שיהיה דינו של זה כדינו של זה וי"ל משום דסתם עבד הלקוח מישראל אינו אלא אחר שקבל עול המצות ומל וטבל לשם עבדות שחייב בכל המצות שהאשה חייבת בם דאם לא כן לא היה מוכרו אלא לכותים וכיון שכן אין ראוי שיהיה דינו כדין העבד הלקוח מן הכותי שהוא כותי גמור שאע"פ שהלקוח מן הכותי גם כן אי אפשר לקיימו בידו בלא מילה וטבילה אלא עד י"ב חודש ואם לא רצה למול ולטבול מוכרו לכותי מלבד אם התנה הכותי מתחלה כדאיתא בפ' החולץ מ"ע כיון שבשעה שלקחו מן הכותי ובא ברשותו עדיין כותי גמור הוא וחל עליו דין דוהתנחלת' תו לא פקע ואם תאמר היכי תסק אדעתין לפרושי קרא דעבד עברי בעבד כנעני הלקוח מישראל והא טעמא דרצועת אזן משום דשמע בסיני לא תגנוב והלך וגנב הוא כדאיתא במכילתא בשם רבן יוחנן בן זכאי או משום דשמע כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו דאיתא בפ"ק דקדושין בשם רבן יוחנן בן זכאי והא לא שייך בעבד כנעני יש לומר דהאי טעמא אינה אלא לפי המסקנא דפירשו דעבד עברי בעבד שהוא עברי קמיירי אבל לפי הקס"ד ה"א גזרת הכתוב היא שתהיה הרציעה באוזן ולא בשאר האברים. וא"ת היכי משכחת לה שיהא לקוח מן הכותי ויהא גופו קנוי לישראל עד שיהיה בכלל והתנחלתם והכתיב מהם תקנו עבד ואמה ודרז"ל בפ' השולח אתם קונים מהם ולא הם מהם ולא הם מכם ומוקי לה התם בגופו שאין גופו קנוי לכותי שיהא צריך ממנו גט שחרור להתירו בבת ישראל וכיון דכותי לא קני ליה אלא למעשה ידיו מאי דקני הוא דקא מקני ליה לישראל גופו דלא קני ליה היכי מצי לאקנוי ליה לישראל י"ל אע"ג דלא מקני ליה לישראל אלא למעשה ידיו מכל מקום כחו של ישראל אלים טפי וקני ליה כדאיתא בפרק החולץ מהם תקנו אתם קונין מהם ולא הם קונין מכם ולא הם קונין זה מזה ולא הם קונין מכם למאי אלימא למעשה ידיו אטו כותי לא קני לישראל למעשה ידיו אלא לאו לגופיה וקאמר רחמנא אתם קונין מהם אפילו גופיה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עבדים כותי שקנה כותי לעבדות לא קנה גופו ואין לו בו אלא מעשה ידיו אעפ"י כן אם מכרו לישראל הרי גופו קנוי לישראל וכן כתב הטור מהו עבד כנעני מי שלקח אחד מכל הכנענים ל"ש אם לקחו מישראל או מכותי או שמוכר את עצמו או שלקחו בשביה או גנבו וכבשו להיות לו לעבד אלא שאותו שלוקח מכותי אין גופו קנוי לו אלא למעשה ידיו עד שיטבילנו לשם עבדות ובאינך כלהו הגוף קנוי לו מיד:
ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי לא אמרתי אלא באחיך. אינו רוצה לומר מדהוה ליה למכתב כי ימכר לך העברי וכתב אחיך העברי למועיטא לומר לא אמרתי אלא באחיך דאכתי היכי נפיק מינה דפירוש עבד עברי עבד שהוא עברי דילמא עבדו של עברי הוא שפירושו עבד כנעני הלקוח מישראל ומיעויטא דאחיך אינו אלא למעוטי הענקה ופירושו לא אמרתי שיצא בו' ושיעניקנו בצאתו ממנו אלא באחיך אבל בעבד כנעני הלקוח מישראל נהי דיוצא בו' אינו בהענקה אלא ה"פ לא אמרתי שיהיה עבד עברי דהכא אלא באחיך דילפינן עבד עברי ג"ש נאמר כאן עברי ונאמר להלן כי ימכר לך אחיך העברי שאין ת"ל העברי שכבר נאמר אחיך אלא למופנה לג"ש מה להלן אחיך אף כאן אחיך וכן שנינו בהדיא במכילתא וא"ת כיון דהעברי דהתם לא אתא אלא ללמד על עבד עברי דהכא שאינו רוצה לומר עבדו של עברי אלא עבד שהוא עברי לא לכתוב רחמנא לא עבד דהכא ולא עברי דהתם אלא כי תקנה עברי דכה"ג פריך בפ"ק דפסחים לא לכתוב רחמנא לא וי"ו ולא ה"א י"ל דאצטריך עבד כדי להתי' לקרותו עבד דלא תימא אל תקראנו עבד לשם בזיון ת"ל עבד התורה קראו עבד על כרחו כמו ששנינו במכילתא וכיון דכתיב ביה עבד להתיר לקרותו עבד הוכרח לכתוב התם העברי יתירה לג"ש ללמד על עבד עברי דהכא דמיירי באחיך וליכא לאקשויי אי הכי לכתוב כי תקנה עברי עבד ולשתוק מהעברי דהתם דאין זה מנהג הגמרא דלשתוק אמרי' לכתוב לא אמרי':
או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו אבל מכרוהו ב"ד לא יצא בשש. אבל במכילתא אינו כתוב שם אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש ואפשר לפרש שהנפקותא שבפירוש כי תקנה אם הוא במוכר עצמו או במכרוהו ב"ד היא במוכר עצמו שלא יצא בו' ובריתא זו אתיא כת"ק דרבי אלעזר דאמר המוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש והכי פירוש' כי תקנה מיד ב"ד שמכרוהו בגנבתו וחזר ונשנה כי ימכר לך אחיך שהוא במכרוהו ב"ד מפני שני דברים שנתחדש בו הקשה דאשה לאיש ומענקה כדכתב רש"י שם אבל מוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש או אינו אלא במוכר עצמו מפני דוחקו שאף הוא יוצא בו' כמו במכרוהו ב"ד כשהוא אומר כי ימוך אחיך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור ואין שם שום חדוש בפרשה לומר שחזרה ונשנית בעבורו וא"כ מה ת"ל כי תקנה במכרוהו ב"ד על גנבתו אבל לרש"י שפי' הנפקותא במכרוהו ב"ד שלא יצא בשש קשיא קרא דכי ימכר לך אחיך שהוא במכרוהו בית דין כדאית' בת"כ ובספרי ובפ"ק דקדושין וכדפרש"י שם עצמו וליכא למימר שזהו ע"פ המסקנא אבל לפי הקס"ד הוה מוקמינן ליה לכי ימכר במוכר עצמו מכמה טעמי חדא דלישנא דכי ימכר על ידי אחרים משמע כדפירש רש"י עצמו בפרק קמא דקדושין גבי אשכחן אמה העברי' הואיל ומיקדשא בכסף כו' אמר קרא כי ימכר לך אחיך כו' אשכחן מכרוהו ב"ד כו' ולא במוכר עצמו ועוד דאם כן השתא נמי נימא הכי לכן נראה לי דהאי לישנא באבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש שאינו כתוב במכילתא וכתוב בספרי רש"י ולישנא דועליו הוא אומר שש שנים יעבוד שבבריתא הקודמת שאינו כתוב במכילתא וכתב בספרי רש"י לא גרסינן להו א"ק דילמא לעולם אימא לך כי תקנה במוכר עצמו אמור וכי ימוך נמי במוכר עצמו אמור אלא שנשנה מפני לא תעבוד בו עבודת עבד שנתחדש בו ללמד שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעלו וכיוצ' בו שלא במשנה תורה בלבד אמרו שנשנת בעבור דבר שנתחדש בה אלא אף בכל התורה כלה שהרי פרשת גוזל ונשבע על שקר האמורה בפרשת ויקרא חזרת ונשנת בפרשת נשא בשביל שני דברום שנתחדשו בה האחד שאינו חייב חומש ואשם עד שיודה בדבר והשני שפירש על גזל הגר שנתן לכהנים כדתניא בספרי והביאם רש"י בפירושו וליכא למימר הרי מוכר עצמו אמור שכבר כתוב שם ולא היה צריך לחזור ולכתבו כאן שכבר פירשנו שהבריתא הזאת אתיא כת"ק דרבי אלעזר דס"ל דהמוכר עצמו נמכר לשש ויתר על שש וא"כ חזר וכתבו כאן ללמד שגם הוא יוצא בשש אבל לפי הנוסחאות שבידנו שכתוב בהן אבל מכרוהו בית דין לא יצא בשש דאתיא אליבא דר' אלעזר דאמור זה וזה אינו נמכר אלא לשש ואין הנפקותא אלא למכרוהו בית דין שלא יצא בשש אתיא שפיר הא דהרי מוכר עצמו אמור שלא היה צריך לחזור ולכתבו כאן שבשיל ללמד שהוא יוצא בשש דהא אית ליה לר' אלעזר ג"ש דשכיר שכיר ללמד שהוא יוצא בשש ומיעועא דועבדך מוקי לה למעוטי יורש וא"ת היכי הוה מצינן לאוקומי במוכר עצמו מפני דוחקו והא כתיב והגישו אדניו אל האלהים ותניא במכילתא והביאו גם רש"י ז"ל והגישו אצל הדיינים שצריך לימלך במוכריו שמכרוהו לו י"ל דרשא בעלמא הוא לפי המסקנא ולא ילפותא גמורה תדע דהא במוכר עצמו פליגי ביה ת"ק ור' אלעזר לת"ק אינו נרצה ולרבי אלעזר נרצה ועד כאן לא קמיפלגי אלא דת"ק ס"ל דמעטיה רחמנא מקרא דאת אזנו שלו ולא של מוכר עצמו ורבי אלעזר ס"ל דההוא מיבעי ליה לאזנו ולא אזנה לומר לך שהעבד הוא נרצה ולא האמה אבל בלאו מיעוטא כ"ע מודו דמוכר עצמו נרצה אעפ"י דכתב ביה והגישו אל האלהים שצריך להמלך בב"ד שמכרוהו לו בעד גנבתו ש"מ דדרש' בעלמא הוא ולא ילפותא גמורה:
לחפשי לחירות. כאילו אמר לחופש בלא יו"ד והיו"ד נוסף כיו"ד בני אתונו כי לא יתכן לפרשו ביו"ד כי אז יהיה פירושו שיצא לבן חורין ואין יציאתו לבן חורין אלא לחירות ואם נפרש אותו שיצא בן חורין צריך להיות הלמ"ד נוסף כלמ"ד לאבשלום כאילו אמר ובשביע' יצא חפשי חנם כמו וכי תשלחנו חפשי מעמך והרב בחר שיהיה היו"ד נוסף יותר ממה שיהיה הלמ"ד נוסף מפני שמלת יצא מורה שיצא מעניין לעניין או ממקו' למקום ופירושו פה שיצא מעניין העבדות לעניין החירות:
ולשון בגפו בכנפו. כי על גפי מרומי קרת כמו על כנפי גם כנף לשון תרגום גפא כמו' וגפין דנשר לה:
שלא בא אלא כמות שהוא יחידי בתוך לבושו בכנף בגדו. הוצרך לכל זה מפני שפירוש בגפו בכנפו שפירושו שלא בא אלא בכנף בגדו וזה לא יורה על היחידות עד שיחייב מזה שלא היה נשוי אשה לכך הוצרך לפרש שכנף בגדו במקום הזה הוא במקום לבושו כאילו אמר שלא בא אלא בתוך לבושו שהמנהג לומר על היחיד אין לו רק לבושו:
בגפו יצא מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה. בפ"ק דקדושין ואמר מגיד דמשמע דמדוקיא דקרא נפקא ולא מפשטיה אף על גב דמלת בגפו מורה על היחידית שפירושו יחיד בלא אשה שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית דאס"ד יחיד בלא אשתו השפחה הרי כבר אמור האשה וילדיה כו' משום דמקר' דבגפו יצא משמע יחיד בלא אשה ישראלית דבגפו בתרא דומיא דבגפו קמא לפיכך אמר מגיד לומר דאף על גב דבגפו קמא בלא אשה ישראלית בגפו בתרא אינו באשה ישראלית אלא באשה כנענית דאל"כ אם בגפו יבא כן יצא מיבעי ליה אלא עכ"ל דדאי בגפו בתרא לאו דומיא דבגפו קמא הוא אלא קמא בישראלית ובתרא בכנענית:
ואם בעל אשה ישראלית הוא. וכן שנינו במכילתא אם בעל אשה הוא בבת ישראל הכתוב מדבר אתה אומר בבת ישראל או אינו אלא בכנענית כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מת"ל אם בעל אשה הוא בבת ישראל פירש האי אם בעל אשה הוא אבגפו יבא דמיירי בישראלית קאי או אינו אלא אבגפו יצא הסמוך לו דמיירי בכנענית קאי וה"ק אם עבר רבו ומסר לו שפחה כנענית ונהיה בעל אשה אף על פי שלא היה לו אשה ישראלית יצאה אשתו הכנענית עמו כשהוא אומר אם אדניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה הא מת"ל אם בעל אשה הוא בישראלית אבל יש לתמוה איך היה עולה על הדעת שנפרש אם בעל אשה הוא אם עבר רבו ומסר לו שפחה כנענית אעפ"י שלא בא אצלו עם אשה ישראלית והלא אפי' אם מסרה לו רבו אין לו רשות לישא אותה לעבור בלאו דלא יהיה קדש וקדשה מבני ישראל דדברי הרב ודברי תלמוד דברי מי שומעין ועוד מאי ויצאה אשתו עמו הא כתיב האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו ולא אשתו עמו אפילו כשנשאה בהיתר כ"ש כשנשאה בעבירה:
חייב במזונות אשתו ובניו אף על גב דמהכא לא נפק' אלא מזונות אשתו מ"מ איכא קרא אחרינא דכתיב ויצא מעמך הוא ובניו אגב מזונות אשתו דנפקא מהכא נקט גם מזונות בניו אף על פי שאין מכאן ראיה על מזונות בניו ובניו דהכא בבניו הקטנים קמיירי וכן פירש רש"י בקדושין ואף על פי שאין האב חייב במזונותיהן מן התורה מ"מ האדון חייב בהם וצריכא דאי אשמעינן בניו ה"א משום דקטנים הם ולאו בני מיעבד ומיכל נינהו אבל אשתו דבת מיעבד ומיכל היא אימא תיעביד ותיכול ואי אשמעינן אשתו ה"א משום דלאו דרכה להדורי לפי שהוא בשת לה אבל בניו דדרכייהו להדורי אימא לא צריכא כו' כדאיתא בקדושין:
מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים. פי' אם היה בעל אשה ישראלית דאם אדניו יתן לו אשה אאם בעל אשה הוא קאי שכיון שהוא נשוי אשה יש רשות לרבו למסור לו שפחה כנענית להוליד לו ממנה עבדי' ואין בזה לאו דלא יהיה קדש גם אין לו לעבד למאן בזה שהתורה נתנה כח לרבו למסור לו שפחה כנעני' על כרחו כדי להוליד לו ממנה עבדים והא דקאמר מכאן שהרשות ביד רבו ולא קאמר מכאן שרבו מוסר לו שלא תאמר שהוא תיבה למסור לו שפחה כנענית כדי להוליד ממנה עבדים לקיים מצות עשה דוהתנחלת' אותם לבניכם אחריכם ולא ידעתי מנ"ל לרש"י לומר כן דילמא חובה הוא ומלת אם פה כמלת אם דאם כסף תלוה את עמי ומה שאמרו במכילתא אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה אינו אלא אליבא דרבי ישמעאל שדורש אם בגפו יבא בגפו יצא למה נאמר לפי שהוא אומר אם אדניו יתן לו אשה רשות אתה אומר רשות או אינו אלא חובה ת"ל אם בגפו יבא בגפו יצא רשות ולא חובה דברי רבי ישמעאל אבל לפרש"י שפירש קרא דאם בגפו יבא בגפו יצא אליבא דר"א בן יעקב דאמ' אם בגפו יבא בגפו יצא יחידי נכנס יחידי יצא ואר"נ בר יצחק ה"ק יש לו אשה ובני' רבו מוסר לו שפחה כנענית אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אין להבי' ראי' ממנו לא לרשו' ולא לחוב' משו' דהאי קרא באין לו אשה ובני' קמיירי וקר' דאם אדניו יתן לו אשה ביש לו אשה ובנים קמיירי ואיכא למימר באין לו אשה ובנים הוא דאין רבו מוסר לו שפחה כנענית אבל ביש לו אשה ובני' חובה למסור לו שפחה כנענית או באין לו אשה ובנים הוא דאין רבו רשאי למסור לו שפחה כנעני' אבל ביש לו אשה ובנים רשאי:
או אינו אלא בישראלית ת"ל האשה וילדיה תהיה לאדניה הא אינו מדבר אלא בכנענית שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים כו': הרמב"ן ז"ל טען על דברי רש"י במה שאמר שהרי העבריה אף היא יוצאה בשש כו' ואמר ואין זה מכוון כהוגן כי אם נאמר שהוא בישראלית לא במוכר את בתו לאמה שיוצאה בסימנים כי היאך יתננה לו אדוניה והוא אין בידו למסרה לשום אדם אחר וכן הראיה שאמר שאף הוא יוצאה בשש אינה אלא לדבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש והם בגמרא דברי יחיד והלכה במוכר עצמו שנמכר לשש ויתר על שש וא"כ אין אשה יוצאה בשש אלא כשמוכר' אבי' עכ"ד: והם תמוהים מאד כי איך יעלה על הדעת שיהיה מאמר שאף היא יוצאה בשש על הגדולה המוכרת עצמה עד שיטעון עליו שזהו לפי דבריו שכתב במוכר עצמו שאינו נמכר אלא לשש כו' והלא אחר מאמר שאף היא יוצאה בשש כתב מיד ואף לפני שש אם הביאה סימנים וזה אינו נופל כי אם על הקטנה שמכרה אביה ואין הלשון סובל שיתפרש מאמר שאף היא יוצאה בשש על הגדולה המוכרת עצמה ומאמר ואף לפני שש אם הביאה סימנים על הקטנה שמכרה אביה שא"כ היה לו לומר ואם היתה קטנה שמכרה אביה יוצאה אף לפני שש אם הביאה סימנים ועוד שהראיה שהביא רש"י לקיים מאמר שאף היא יוצאה בשש והוא מה שכתב אחר זה שנאמר אחיך העברי או העבריה מלמד שאף העברי' יוצאה בשש אינו אלא בקטנה שמכרה אביה דכי ימכר על ידי אחרים משמע כמו שפרש"י בקדושין ולפיכך פירשו רז"ל המקרא הזה בכל מקום שבמכרוהו ב"ד הכתוב מדבר וכן פירשו גם רש"י ז"ל עצמו בפרש' ראה ואם כן איך יתכן שיפורש מאמר שאף היא יוצאה בשש על המוכרת עצמה ועוד אם מאמר שאף היא יוצאה בשש הוא על המוכרת עצמה לא היה לו לטעון מצד שדבריו אלה הם על פי דברי יחיד ואינם על פי ההלכה דמשמע שאילו היו על פי ההלכה לא היה טוען עליו ואין הדבר כן שהרי אף אם היו על פי ההלכה יש לטעון עליו דילמא לעולם בישראלית המוכרת עצמה קמיירי וכגון שמכרה עצמה אחר כמה שנים משנמכר העבד עברי שנמצא כשכלו השש שנים שלו עדיין נשארו למוכרת עצמה כמה שנים עד שיכלו השש שנים שלה ולכן אמר הכתוב האשה תהיה לאדניה עד שיכלו השש שלה והוא יצא בגפו ואין להשיב שמאמר תהיה לאדניה משמע לעולם דאם כן אף לפי ההלכה שנמכרת לשש ויותר משש יש להשיב זה גם אין להשיב סתמא דבר הכתוב האשה תהיה לאדניה דמשמע אפילו בשמכרה עצמה באותה העת שנמכר העבד עברי דאם כן אף לפי ההלכה יש להשיב שהכתוב סתמא דבר האשה תהיה לאדניה אפילו אם מכרה עצמה בשש באותה העת שנמכר העבד עברי או אפילו מכרה עצמה ביותר משש ונשלם זמנה באותה העת שנשלם זמנו של עבד עברי הלכך עכ"ל דלשון שאף היא יוצאה בו' בקטנה שמכרה אביה קמיירי והא דלא אמר גם כן ואי אפשר לפרש קרא דאם אדניו יתן לו אשה בישראלית גדולה משום דסבירא ליה דאין האשה מוכרת עצמה כדתניא במכילתא האיש מוכר את עצמו ואין האשה מוכרת עצמה. ומה שטען עוד שלא יתכן לפרש המקרא הזה בקטנה שמכרה אביה כי היאך יתננה לו אדניו והוא אין בידו למוסר' לשום אדם אחר אינה טענה כי אין זה אלא לפי המסקנא שפירשו אם אדוניו יתן לו אשה בכנענית הכתוב מדבר אבל לפי הקס"ד היינו מפרשים דמה שאמר הכתוב ליעדה לו או לבנו אבל לא שימסרנה לאחר ה"מ על ידי אישות אבל ע"י זנות התורה זכתה אותו שימסרנה לעבדו העברי כדי להוליד ממנה עבדים כמו שזכתה אותו לפי המסקנ' שימסור לו לעבדו העברי שפחה כנענית כדי להוליד ממנה עבדים אע"פ שיש בזה לאו דלא יהיה קדש וקדשה ואי משום דכתיב לעם נכרי לא ימשול למכרה בבגדו בה ותניא בפרק קמא דקדושין כיון שפי' טליתו עליה שוב אינו רשאי למוכרה שנראה מזה שאין רשות לאדון שפי' טליתו עליה למוכרה או לתתה לאחר במתנה וכ"ש למוסרה לזנות כדי להוליד לו ממנה עבדים הרי כבר פירש רש"י בפרק קמא דקדושין לא ימשול האב למוכרה מאחר שפירש האדון טליתו עליה לשם ייעוד אם גרשה בגט וחזרה אצל אביה אבל לא יעדה וחזרה אצל האב חוזר ומוכרה אלמא קרא דלא ימשול למוכרה אאב קאי ולא אאדון ומה שפירש רש"י בפירש החומש לא ימשול למוכרה אינו רשאי למוכרה לאחר לא האדון ולא האב אינו אלא על פי המסקנא אבל לפי הקס"ד לא הוה מוקמינן ליה אלא אאב לחודיה ולא לאדון אי נמי אפילו אם תימצי לומר דקאי נמי אאדון שאין האדון רשאי למוכרה אין מזה ראיה שלא יוכל למוסרה לעבדו העברי לזנות להוליד ממנה עבדים דדילמא דוקא למוכרה או ליתנה במתנה הוא דאינו רשאי מפני שאז מוציאה מתחת רשותו לגמרי אבל למוסרה לעבדו העברי כדי להוליד ממנה עבדים ששניה תחת רשותו וגם אינו נותנה לו במתנה אלא לזנות בעלמא כדי להוליד ממנה עבדים לא וכן מה שפירש הרמב"ן הברייתא הזאת ואמר אבל מה שאמרו הא בכנענית הכתוב מדבר הוא מפני שאמר האשה וילדיה תהיה לאדניה שהילדים מכנענית לאדון שולד שפחה ונכרי' כמוה אבל בישראלית אפילו היתה עבריה גדולה שמכרה עצמה בניה של אב הן אינו מחוור משום דולד שפחה שהוא כמוה אינו אלא מהכא והיינו לפי המסקנא שפירשו שהאשה הזאת כנענית ולא ישראלית אבל לפי הקס"ד היינו אומרים שאף על פי שהיא ישראלית כיון שהיא והעבד שעל ידו נולדו הולדות משועבדים לאדון למעשה ידיהם זכתה אותו התורה אף בולדותיהן שיהיו שלו מאחר שגם הם ממעשה ידיהם הן וזהו שהכריח את רש"י ז"ל להוציא הראיה מן האשה ולא מן הולדות אע"פ ששניהם במקרא הזה ומן התימה הגדול אצלי על הרמב"ן ז"ל מדוע לא הקשה על דברי הרב ממה שלא הביא ראיותיו על שהאשה הזאת ישראלית מהולדות שהיא ראיה ברורה אבל הביא מהאשה שיש בה כמה ערעורים ומה שכתב רש"י ז"ל ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים יוצאה אינו באשה הזאת שאנו עוסקים בה שזאת מאחר שכבר ילדה כדכתיב האשה וילדיה כבר הביאה סימנים למ"ד אין בנים בלא סימנים או הרי הבנים כסימנים למ"ד בנים הרי הם כסימנים ואיך יאמר עליה ואפילו לפני שש אם הביאה סימנים דמשמע שהוא בספק אם הביאה או לא הביאה אלא באמה העבריה דעלמא הוא דקאמר שנופל בה לשון אם ובא להודיענו שהיא יוצאה בשש ובסימנים שכל הקודם לה קודם לחירות' כדי להוצי' מזה שזאת האש' דהכא בכנעני' הכתוב מדבר דאי בישראלית הרי היא יוצאה בשש והיכי קאמר האשה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו אם תאמר כגון שמכרה אביה לאדון אחר כמה שנים משנמכר לו העבד שאז סוף השש של העבד קודם מסוף השש של אמה העבריה ולכן האשה תשאר לאדניה עד סוף השש שלה והוא יצא בגפו והלא אע"פ שעדיין לא הגיעו השש שלה מכל מקום מאחר שהביאה סימנים דאין בנים בלא סימנים אי אפשר שלא תצא בהן ואפילו למ"ד יש בנים בלא סימנים מודה הוא שהן כסימנים והה"נ דהוה מצי למימר דאי אפשר לומר שהיא ישראלית דא"כ מאי וילדיה תהיה לאדניה דמשמע דילדה כמה ולדות ועדיין היא תחתיו אלא דחד מנייהו נקט:
את אשתי השפחה. פי' והרי זה מקרא קצר שהיה לו לכתוב את אשתי השפחה מכיון דיש לו שתי נשום הישראלית והשפחה שהרי אין רבו מוסר לו שפחה כנענית אלא אם כן היה לו אשה בעת שמכרוהו בגנבתו כדלעיל כדי להודיע בלשונו על איזו משתיהן הוא אומר אף על פי שהדברים מוכיחים שהיא השפחה ואם תאמר מנ"ל הא דילמא באשתו הישראלית קמיירי וה"ק אהבתי את אשתי הישראלית ואת בני ממנה ולכן לא אצא חפשי מפני שכל זמן שאני תחתיך אתה חייב במזונותן וכשאצא חפשי מי מפרנסן י"ל כיון דכתיב אהבתי את אדני ואת אשתי ואת בני עכ"ל דטעמא דכלהו חד הוא מה טעמא דאהבת האדון שאינו יכול להפרש ממנו מרוב אהבתו אותו אף טעמא דאהבת האשה והבנים שאינו יכול להפרד מהם מרוב אהבתו אותם ואי בישראלית ובניה אפילו כשיצא חפשי אינו נפרד מהם אי נמי הא דכתב רש"י את אשתי השפחה אינו רוצה לומר והרי זה מקרא קצר אלא שרצה להודיענו דבאשתו השפחה קמיירי ולא באשתו הישראלית מפני שאם נאמר באשתו הישראלית צריך לפרש שמרוב אהבתי את אשתי הישראלית ואת בניה איני רוצה לצאת חפשי מפני שאז אין שום אדם לפרנסן כמו עתה שמפרנסן אדני ומרוב אהבתי בם אני בוחר להיות עבד לאדני ולא שאצא חפשי וימותו הם ברעב ואם כן יהיה פירוש אהבתי את אדני שאיני רוצה להפרד ממנו מרוב אהבתי אותו ופי' אהבתי את אשתי ואת בני ואיני רוצה שאצא חפשי וימותו הם ברעב ואין זה נכון:
אל האלהים לב"ד צריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו. במכילתא ונראה שהברייתא הזאת סוברת כמ"ד המוכר עצמו אינו נרצע ולפיכך פירשו שצריך שימלך במוכריו שמכרוהו לו דאילו במוכר עצמו לא שייך שימלך במוכריו וכן מי שדרש גבי באזנו מה ראה אזן מכל האיברים אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב תרצע אינו אלא אליבא דמ"ד המוכר עצמו אינו נרצע דאילו במוכר עצמו לא שייך לומר אזן ששמעה לא תגנוב והלך וגנב וא"כ רש"י ז"ל שסובר כמ"ד זה וזה נרצע כמו שכתב אחר זה איך פירש אל האלקים צריך שימלך במוכריו ואזן ששמעה לא תגנוב שאלה אינם אלא במכרוהו בית דין ושמא יש לומר דאפילו למ"ד זה וזה נרצע קרא דוהגישו אדניו אל האלקים עד סוף הפרשה לא קמיירי אלא במכרוהו ב"ד דהא קרא דכי תקנה לכ"ע במכרוהו בית דין בגניבתו קמיירי ולפיכך אמרו שטעם אל האלקים צריך שימלך במוכריו וטעם רציעת האזן מכל האברים ששמעה לא תגנוב אבל מוכר עצמו שנרצע אינו אלא מכח הג"ש דשכיר שכיר ושמא י"ל דמוכר עצמו אינו צריך להגישו אל האלקים אלא אפילו בינו לבין עצמו וטעמא דרציעת אזן משום דשמעה כי לי בני ישראל עבדים וגו' וכן פרש" עצמו מה ראה אזן לירצע מכל האברים שבגוף אמר רבן יוחנן בן זכאי אוזן ששמעה לא תגנוב כו' ואם מוכר עצמו הוא אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים כו':
יכול תהא המזוזה כשרה לרצוע עליה ת"ל ונתת באזנו ובדלת בדלת ולא במזוזה הא מת"ל או אל המזוזה הקיש דלת למזוזה. במכילתא ומייתי לה בפ"ק דקדושין וא"ת אימא אפכא לפי שהוא אומר ונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מניין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה כמו שדרשו גבי שאור לא ימצא בבתיכם אין לי אלא בבל ימצא בבל יראה מניין ת"ל ולא יראה לך שאור אין לי אלא שאור חמץ מניין ת"ל ולא יראה לך חמץ וכמו שדרש אותו רבי שמעון ברבי בפ"ק דקדושין מה נשתנו דלת ומזוזה מכל כלים שבבית אמר הקב"ה דלת ומזוזה שהיו עידים במצרים כו' דמשמע שהיה דורש קרא דונתת באזנו ובדלת אין לי אלא דלת מזוזה מניין ת"ל אל הדלת או אל המזוזה דאל"כ מה נשתנה דלת מכל כלים שבבית מיבעו ליה ועוד שלא מצינו בכל התורה כלה שתהיה שום מלה לצורך ההקש בלבד מבלתי שתהיה לצורך עצמה כמלת מזוזה בזה המקום ואע"פ שמצינו קרא דלא יאכל חמץ אליבא דר"ש שלא נכתב לצורך עצמו אלא לצורך הסמיכות בלבד לומר שפסח מצרים לא היה חמוצו נוהג אלא יום אחד אבל אסור החמץ כבר נכתב במקום אחר לא תאכל עליו חמץ כל מחמצת לא תאכלו מ"מ המובן ממנו במקומו עומד אלא שהוא יתר בלבד שלא היה צריך להכתב אלא מפני הסמיכות בלבד אבל מלת אל המזוזה אין לה מובן כלל שהרי אין המזוזה כשרה ברציעה וצריך עיון.
מה מזוזה מעומד אף דלת מעומד. פרש"י בפ"ק דקדושין דמזוזה לא מקריא אלא כשהיא מעומד אבל דלת צורתה מוכחת עליה בין מוטה בין עומדת:
אוזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך וגנב תרצע. במכילתא ואף על גב דהאי קרא בגונב נפשות אמור ולא בגונב ממון כדאיתא במכילתא והביא' גם רש"י ז"ל י"ל דה"ק אזן ששמעה בסיני לא תגנוב בדרך כללות שנכללה בו גם אזהרת לא תגנובו דמיירי בממון שהרי כל התורה כלה נכללת בעשרת הדברות כמו שכתב רבינו סעדיה הגאון ז"ל ואם תאמר בשלמא אם היה הטעם משום אוזן ששמעה כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים והלך זה וקנה אדון לעצמו ירצע כמו שאמר בפרק קמא דקדושין דין הוא שלא ירצע אלא בסוף השש שהיה ברשותו לצאת חפשי והוא הלך וקנה אדון לעצמו ולא בתחלת ו' דעל כרחו מכרוהו ב"ד בגנבתו אלא לפי הטעם של אזן ששמעה בסיני לא תגנוב והלך זה וגנב היה לו לירצע בתחלת ו' בעת שמכרוהו ב"ד בגנבתו י"ל האי טעמא לאו טעמא דרציעה הוא אלא טעמא דאוזן מכל שאר האיברים אבל רציעה עצמה גזרת הכתוב היא ולא מטעם הגנבה והשתא אתיא שפיר הא דכתב רש"י אחר זה ואם מוכר עצמו הוא אזן ששמה בסיני כו לי בני ישראל עבדים והלך וקנה אדון לעצמו תרצע שהיה לו להרצע בתחלת שש מיד בעת שהלך וקנה אדון לעצמו ולא בסוף שש דדוחק הוא לומר שמפני שבתחלת שש לא מכר עצמו אלא מחמת דוחקו אינו נקרא שהלך וקנה אדון לעצמו והאומרים שצריך לגרוס לא תגנובו במקום לא תגנוב טועים הם דאין לומר עליו אזן ששמעה בסיני שלא שמעו בסיני אלא י' הדברות בלבד על דרך כלל כנרמז מוידבר את כל הדברים מלמד שאמרן כלן בדבור א' מה שאין הפה יכולה לדבר ולא האזן יכולה לשמוע אבל כשחזר ופירש אותן על דרך פרטות לא שמע מהן רק אנכי ולא יהיה בלבד אבל שאר הדברות וכן כל המצות כלן משה רבינו שמען במ' יום שעמד בהר סיני והוא אמרן לישראל:
או אינו אלא לעולם כמשמעו ת"ל ואיש אל משפחתו תשובו כו'. במכילתא וליכא למימר דההוא בפגע בו יובל קודם שש קמיירי אבל נרצע אימא ועבדו לעולם כמשמעו משום דבפגע בו יובל קודם שש מושב אל משפחתו נפקא ומה אני מקיים ואיש אל משפתתו תשובו בנרצע והה"נ דהוה מצינן לאוקמי קרא דושב אל משפתתו בנרצע וקרא דאיש אל משפחתו תשובו במכרוהו ב"ד שתים וג' שני' קודם היובל אלא דממלת איש משמע דבר הנוהג באיש ולא באשה ואי זו זו רציע' שאינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ורצע אדניו את אזנו ולא אזנה אבל מכירת ב"ד אף על פי שגם היא אינה נוהגת אלא באיש כדכתיב ונמכר בגנבתו ולא בגנבתה מ"מ שם מכירה נוהג באשה אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כמו שכתבו התוספות בפ"ק דקדושין ואצטריך למכתב מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל ואצטריך למכתב נרצע דאי אשמעינן מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם היובל ה"א משום דלא מטא זימניה לצאת ולא פשע במאמר כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל נרצע דמטא זימניה ועבר על כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אימא נקנסיה ואי אשמעינן נרצע ה"א משום דעבד ליה שש קודם רציעתו ואין רבו מפסיד כלום אבל מכרוהו ב"ד שתים ושלש שנים קודם שש ופגע בו יובל אימא לא נפסדיה ליה קמ"ל ואצטריך למכתב ועבדו לעולם ואצטריך למכתב ואיש אל משפחתו תשובו דאי כתב רחמנא ועבדו לעולם ה"א לעולם כמשמעו כתב רחמנא ואיש אל משפתתו תשובו ואי כתב רחמנא ואיש אל משפחתו תשובו הוה אמינא נרצע שתים ושלש שנים קודם היובל דלא עבד ו' אבל נרצע ביותר מו' שני קודם היובל דעבד שש לא יהא סופו חמור מתחלתו מה תחלתו שש אף סופו שש קמ"ל לעולם לעולמו של יובל דחשיב עולם
אמרת ק"ו מכורה כבר יוצאה בסימנים כמו שכתוב ויצאה חנם כו'. במכילתא ובערכין פרק המוכר שדהו ואם תאמר למה לי ק"ו תפוק לי מייתורא דלאמה דדריש לה רב הונא משמיה דרב בפרק נערה שנתפתתה מניין שמעשה הבת לאב כשהיא נערה שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאבוה ובבתו נערה אשמעינן דאי בקטנה זבוני קא מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' ואם כן עכ"ל דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאס"ד שהוא מוכרה למה לי לאמה ללמד שמעשה ידיה לאביה השתא זבוני קא מזבן לה מעשה ידיה מבעיא כבר תרצו התוס' בפרק נערה שנתפתתה דאי לאו ק"ו ה"א דמצי מזבין לה כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן לה בבוגרת ונראה לי שאין צורך לתרוצה משום דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקר' דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא לייעוד שתנאו קיים כדאיתא בפרק קמא דקדושין לרבנן מוכרה לפסולין אף על פי שאינן ראויין לייעוד ולר' מאיר ע"מ שלא לייעד אבל ליכא למימ' דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיה קטנה דתו לא מצי מזבן לה דא"כ הא דדרשי מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בת מעשה ידיה לאביה אימא בקטנה קמיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני קא מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא נימא דהוא ביצתה מרשות אדון כשהוא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבן לה:
ת"ל כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עבריה לעברי לכל יציאותיו כו'. פי' אף ביובל דאלו בשש לא בעי היקשא דבהדיא כתיבא בקרא כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים והשתא אתי שפיר הא דלא מוקי קרא בעבדים עבריים לומר שלא תצא כצאת העבריים בשש וביובל אלא בשש לחודיהו דאם כן היקשא למאי אתא הא בהדיא כתיב קרא שיוצאה בשש וליכא למימר דהיקשא אתא להקיש עברי לעבריה מה עבריה יוצאה בסימנין אף עברי יוצא בסימנין דעברי בסימנין לא משכחת לה דאי במוכר עצמו אין במעשה קטן כלום ואי במכרוהו בית דין בקוטנו לאו בר עונשין הוא ואי במכרו אביו בקוטנו לאו בר מכירה הוא דכתיב וכי ימכור איש את בתו לאמה ולא את בנו כדאיתא במכילתא א"ק נימא דהיקשא אתא להקיש עברי לעבריה מה עבריה מקניא בכסף כדנפקא לן מוהפדה אף עבד עברי נקנה בכסף כדאמרי' בפ"ק דקדושין וי"ל דאין הקש למחצה וכיון שהוקשה העבריה לעברי והעברי לעבריה הוקשו לכל דבר עבריה לעברי לצאת בשש וביובל כמו העברי ועברי לעבריה לומר שנקנה בכסף כמו העברי' ושאינו יוצא בראשי אברים כמו העבריה וא"ת מהי תיתי לרבויי עבריה בראשי אברים אדאצטריך קרא למעוטי י"ל מק"ו מעבד כנעני ומה עבד כנעני שאינו יוצא בו' וביובל יוצא בראשי אברים אמה העבריה שיוצאה בשש וביובל אינו דין שתצא בראשי אברים:
יכול העברי יוצא בראשי אברים. ליכא לאקשויי מהי תיתי לרבוי' אי מק"ו מעבד כנעני ומה עבד כנעני שאינו יוצא בשש וביובל יוצא בראשי איברי' עבד עברי שיוצא בשש וביובל לכ"ש אמה העבריה תוכיח שיוצאה בו' וביובל ואינה יוצאה בראשי איברים אף אני אביא עבד עברי משום דאיכא למפרך מה לאמה העבריה שכן אינה נמכרה בגנבת' תאמר בעבד עברי שנמכר בגנבתו ת"ל העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה כו' וא"ת למה לי היקשא בלאו היקשא נמי מהי תיתי לומר שהעברי יוצא בראשי אברים אי מק"ו מעבד כנעני כדלעיל אדרב' נילף ק"ו מאמה העבריה דאין עבד עברי יוצא בראשי אברים ומה העבריה שיוצאת בסימנים אינה יוצאה בראשי אברים עבד עברי שאינו יוצא בסימנים לא כ"ש י"ל מעיקרא דדינה פירכה מהיכא קא מייתית לה מאמה העבריה מה לאמה העבריה שכן אינה נמכרת בגנבתה תאמר בעבד עברי שנמכר בגנבתו א"נ כיון דסימנין לא שייכי בעבד עברי כדלעיל אין זה ק"ו וא"ת כיון דמק"ו מעבד כנעני איכא למילף שהעברי יוצא בראשי אברים והיקשא דעברי לעבריה מצינו לפרוש' למה אמה העבריה נקנת בכסף אף עברי נקנה בכסף למה נפרש ההקש למה העבריה אינה יוצא בראשי איברים אף עבד עברי לא יצא בראשי אברים לבטל הק"ו ולא נקיי' ההקש והק"ו בשלמא היכא שהאחד סותר את האחר דרך הגמרא תמיד לבעל הק"ו מפני ההקש או מפני הג"ש אלא הכא שאפשר לקיים את שניהם מאי איכא למימר וצ"ע:
אם רעה בעיני אדניה שלא נשאה חן בעיניו לכונסה. במכילתא פירש ולא כרבי אליעזר דאמר בפ"ק דקדושין שרעה בנשואיה:
וכאן רמז הכתוב שמצוה בייעוד ורמז לך שאינה צריכה קדושין אחרים. דמדקאמר אם רעה בעיני אדוניה אשר בסבת זה לא יעדה מכלל שאם לא היתה רעה בעיניו היה לו ליעדה מכאן שמצו' ביעוד ומדקא קארי להו לקדושיה בלשון ייעווד וקאמר אשר לא יעדה במקום אשר לא קדשה ש"מ שאינה צריכה קדושין אחרים אלא כסף קנייתה הוא כסף קדושיה:
שאף הוא מסייע בפדיונה שמגרע מפדיונה כמספר השנים שעשתה אצלו כאילו היא שכורה אצלו. דמדלא כתיב ונפדת אלא והפדה משמע שאף האדון מסייע בפדיונה ופירשו קצת מרובת' שאע"פ שאין זה נקרא סיוע בשאר פועלים שהרי אם רצו לחזור חוזרין ומשלם בעל הבית כשעור מה שעשו דכתי' כי לי בני ישראל עבדי' ולא עבדי' לעבדים כדאיתא בפ' האומנין ה"מ שאר פועלים שמלאכתן שוה אבל אמה העבריה שאין מלאכתן של שלש שנים ראשונות שוה למלאכתן של ג' אחרונות לא קמ"ל קרא דוהפדה לומר שצריך לסייע לה בפדיונה דממלת והפדה משמע שיתן לה מקום להפדות כדפרש"י בקדושין ואם היה מחשב לה כפי פעולת' בשנים ראשונות שאין שווין כמו ג' שנים אחרונות מהו הסיוע שמסייע לה אבל ממאמר כאילו היא שכורה משמע שהסיוע הוא מצד שאין זו שכורה אלא קנויה ואינה יכולה לחזור עד תשלום שש שני מכירת' והכתו' עשאה כאילו היא שכורה לחזיר וישלם לה האדון כשעור השני' שעשתה עמו ולא ידעתי מה בין זו לשכירה שהרי גם זו אינה קנויה אלא למעשה ידיה כמו השכיר וא"ת למה לי קרא דוהפד' ללמד שיוצאה בגרעון כסף תיפוק לי מהקשא דעבריה לעברי מה עברי יוצא בגרעון כסף כדנפקא לן מג"ש דשכיר שכיר ממוכר עצמו לישראל דיליף ממוכר עצמו לכותי מוי"ו דוכי תשיג כדאיתא בפ"ק דקדושין אף עבריה יוצאה בגרעון כסף י"ל דאצטריך והפדה להא דתני' בפ"ק דקדושין מפדין אותה בעל כרחו של אב משום פגם משפחה אבל ליכא למימר דאצטריך והפדה ללמד שנקנית בכסף דאי לא קנאה בכסף מאי מגרע' מפדיונה איכא כדאיתא בפרק קמא דקדושין דאם כן לישתוק קרא מיניה ותיתי מהיקשא דאם אחרת יקח לו מה אחר' מקניא בכסף אף אמה העבריה מקניא בכסף כי היכי דילפינן מינה מה אחרת בשטר אף אמה העבריה בשטר דאין היקש למחצה:
לעם נכרי לא ימשול למכרה. שאינו רשאי למוכרה לאחר לא האדון ולא האב בפ"ק דקדושין: והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואם כן יהי' פי' לעם נכרי כמו לאיש נכרי ולא מצינו לו חבר במקרא והוצרך לומר ושמא יהי' למ"ד לעם נמשך לעם לנכרי לא ימשל למוכרה ופירושו כמו תתננו מאכל לעם לציים שפירוש מי הוא העם אנשי הציים כן אמר לא ימשול למכרה לעם ופי' לנכרי כלומר לאיש נכרי מכל העם ויהיה נכרי כמו ועצביך בבית נכרי בבית איש אחר מנכריה אמריה החליקה שאינה אשתו וכל זה לקיים דברי חכמים שאומרים כך שאין אדם רשאי למכור את בתו לשפחות אחר שפחות ואמרו כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה אבל ראיתי במכילתא לעם נכרי לא ימשול למוכרה הרי זו אזהרה לב"ד שלא ימכרנה לנכרי ונראה מלשונם שאינה אזהרה שלא ימכרנה פעם אחר' לא לזה ולא לאחר אבל הוא מניעה לגמרי מן הכותי שלא ימכור אדם בתו לכותי לשפתו' ואם כן מה שדרשו בגמרא שלא ימכור את בתו לשפחות אחר שפחות הוא מייתור בבגדו בה שהרי לעם נכרי אינו רשאי למוכרה לעול' ואם כן למה אמר בבגדו בה שמשמעו לומר כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחו' לא יבגוד בה פעם אחרת לפיכך ידרשו הכתוב כן לעם נכרי לא ימשול למוכרה ובבגדו בה כלומר ולא ימשול למוכרה בבגדו בה שכיון שמכרה שוב לא ימכרנה עכ"ד: והם תמוהים בעיני מאד כי אם יהיה פירוש לעם נכרי כמו לעם לציים תהיה מלת נכרי הבדל או ביאור לעם לא לאיש אשר לא נזכר בכתוב כלל ואם כן לא הרויח במשך הלמ"ד כלום וכן מה שכתב עוד שמלשון המכילתא משמע שאינה אזהרה שלא ימכרנה פעם אחרת לא לזה ולא לאחר אבל הוא מניעה לגמרי מן הכותי שלא ימכור אדם את בתו לכותי לשפחות ואם כן מה שדרשו בגמרא שלא ימכור את בתו לכותי לשפחות אחר שפחות הוא מייתור בבגדו שהרי לעם נכרי אינו רשאי למכרה לעולם ואם כן למה אמר בבגדו בה שמשמעו לומר כיון שבגד בה פעם אחת ומכרה לשפחות לא יבגוד פעם אחרת לפיכך ידרשו הכתוב כן לעם נכרי לא ימשול למוכרה ובבגדו בה כלומר ולא ימשול למוכרה בבנדו בה שכיון שמכרה שוב לא ימכרנה אינו נכון כלל דאם כן יחוייב מזה שיהיה כאן ב' אזהרות שלא ימכרנה לכותי ושלא ימכרנה לשפחות אחר שפחות ולא נמצא זה בשום אחד מהחכמים אלא אדרבה מדברי אנקלוס שתרגם לעם נכרי לגבר אחרן נראה שאין כאן כי אם אזהרה אחת שלא ימכרנה לשפחות אחר שפחות ולפיכך לא כלל פה גם האזהרה האחרת גם הרמב"ם והסמ"ג ז"ל לא הזכירו בספריהם רק שלא ימכרנה לשפחות אחר שפחות לא האזהרה האחרת גם רש"י ז"ל כתב בפרק קמא דקדושין גבי כיון שבגד בה שוב אינו רשאי למוכרה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה לעם נכרי דהיינו שפחות שנראה שהוא מפרש לעם נכרי כמו לאיש נכרי כדעת אנקלוס והתוספות לא חלקו עליו בזה כלל משמע שגם התוספות סוברים כסברתו וגם הגאון רבי' סעדי' ז"ל כתב לעם נכרי הוא כמו לאיש נכרי וכמוהו הגוי גם צדיק תהרוג וא"כ בריתא דמכילתא שאמרו לעם נכרי אזהרה לב"ד שלא ימכרוה לכותי צ"ל שהיא חולק' עם הבריתא דפ"ק דקדושין דתניא מוכר אדם את בתו לאשות ושונה לשפחות ושונה לאשות אחר שפחות אבל לא לשפחו' אחר אישות רבי שמעון אומר כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אשות כך אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ולפיכך לא הוזכרה לא בגמרא ולא בדברי הפוסקים כלל. ומה שטען שלא מצינו בכל המקרא מלת אם מורה על איש אחד אינה טענה כי רבותינו ע"ה הולכי' אחרי קבלתם שקבלו איש מפי איש עד משה רבינו ע"ה מפי הגבורה שאמרו שפי' לעם נכרי לאיש נכרי וכנה אותו הכתוב בשם עם נכרי המורה על הכותי להורות שהמוכרה לשפחות אחר שפחות או אחר אישות מעלה עליו הכתוב כאילו מכרה לכותי. ושמא י"ל שמכאן דקדקו גם כן לומר במכילתא אזהרה לב"ד שלא ימכרוה לכותי כי מאחר שכנה הכתוב את המוכר בתו לאיש אחר כאילו מוכרה לכותי משמע שאינו רשאי למוכרה לכותי אעפ"י שהמוכר עצמו רשאי להמכר לכותי ולא שהיא חולקת עם הבריתא דפ"ק דקדושין שפירשו לעם נכרי כמו לאיש נכרי ומפני שלא אמרו אלא מכח היקשא בעלמא ולא הוזכרה בגמרא כלל לפיכך לא הביאוהו הפוסקים בספריהם וכיוצא בזה אמרו ביומא ומזה מי הנדה יכבס בגדיו שהמזה ומזין עליו טהור ומאי מזה נושא והקשו ונכתוב רחמנא נושא מ"ט דכתב מזה ותרצו הא קמ"ל דבעינן שיעור הזאה והנה אנקלוס הגר ע"ה מפני שקבל מרבי אליעזר ור' יהושע שקבלתם היתה איש מפי איש עד משה רבי' ע"ה מפי הגבורה שפי' לעם נכרי הוא כמו לאיש נכרי תרגמו לגבר אחרן ולא חשש לפרש הטעם למה כנהו הכתוב בשם עם. והחכם ראב"ע אמר ואמת ונכון הוא כי אין רשות לאדון למוכרה לאיש אחר מישראל וזה ידעוהו מהקבלה ושמו זה הפסוק לזכר ולאסמכתא כמו שעשו במלת כי אם לשארו שפירושו הקרוב אליו כמו כי איש איש אל כל שאר בשרו שם כלל ואח"כ פרט לאמו ולאביו ורבותי העתיקו שיטמא לאשתו ושמו לשארו בדרך אסמכתא:
ואם לבנו יעדנה האדון. פירש אע"ג דקרא ולא ימשול למוכרה דלעיל מיניה קאי בין על האב בין על האדון קרא דאם לבנו יעדנה אאדון קאי ולא אאב והראיה ממה שכתוב אחריו ואם שלש אלה לא יעשה לה דמיירי על האדון ולא על האב ופירושו אם האדון לא יעדה לא לו ולא לבנו וגם לא גרע מפדיונה תצא בסימנים שהרי הגרעות והיעוד לו אינו תלוי אלא על האדון אלמא יעוד דבנו נמי אינו אלא על האדון:
מלמד שאף בנו קם תחתיו ליעוד. פירוש כמו שלמדו שאינה צריכה קדושין אחרים כשהוא מיעדה לעצמו מדאפקיה רחמנא לקדושין בלשון יעוד ולא בלשון קדושין כך למדנו מקרא דאם לבנו יעדנה מדלא אפקיה בלשון קדושין שאף בנו אינו צריך לקדשה קדושין אחרים אלא כסף קנייתה הוא כסף קדושיה ואע"פ שכסף קנייתה אביו הוא שנתנו ולא בנו הרי הוא קם תחתיו כאילו הוא עצמו ואינו צריך קדושין אחרים אלא כסף קנייתה הוא כסף קדושי' ועל עניין זה כתב רש"י מלמד שאף בנו קם תחתיו לא על שהוא מיעדה כמו אביו שזה מקרא מלא הוא ומ"ש גבי בנו אלא אומר לה הרי את מיועד' לי בכסף שקבל אביך בדמיך הה"נ האב צ"ל הרי את מיועדת לי בכסף שקבל אביך בדמיך אלא שאמר זה גבי בנו לומר שאע"פ שלא נתן הוא לאביה כסף קנייתה כיון שהוא תחתיו ליעדה לומר בלשון זה כאילו הוא עצמו נתן:
כמשפט הבנות שאר כסות ועונה. ופי' כמשפט הבנות בנות ישראל בשאר כסות ועונה ואע"פ שלא נכתב חיוב שאר כסות ועונה לבנות ישראל דרשו רז"ל במכילתא הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה זו שארה כסותה ועונתה לא יגרע אף בת ישראל שארה כסותה ועונתה לא יגרע:
אם אחרת יקח לו עליה אז חייב בשארה כסותה ועונתה של האמה. אבל אילו לא רצה ליעדה ולקח לו אשה אחרת אין לומר שחייב בשארה כסותה ועונתה של האמה שאין עונה אלא באשתו וא"ת מנא ליה לרש"י לפרושי קרא דאם אחרת יקח לו עליה דילמא בלא רצה ליעדה ולקח לו אשה אחרת קמיירי ושארה כסותה ועונתה לא יגרע אאשה אחרת שלקח לו קאי דאי אפשר זה דאם כן אינו חייב בשאר כסות ועונה אלא לאשה האחרת בלבד ולא אמה העבריה אפילו אם יעדה והכתוב אמר בפירוש שאם יעדה כמשפט הבנות יעשה לה דהיינו שאר כסות ועונה:
מן האמה שייעד לו כבר. במכילתא דפי' לא יגרע מאותם שהיו לו כבר משמע וזה אינו חלא באמה שכבר נתחייב לה בשאר כסות ועונה כדכתיב כמשפט הבנות יעשה לה קודם שלקח עליה האחרת וכך שנוי במכילתא בהדיא לא יגרע ממי גורעים ממי שנתנו לו כבר:
שארה אלו מזונות. במכילתא ומייתי לה בפ' נערה שנתפתתה. ומה שטען עליו הרמב"ן ז"ל שהן דברי יחיד והלכה מזוני תקנתא דרבנן הן הנה הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א ובעל הטורים וכמה פוסקים אחרים כלם פסקו שהמזונות הן מן התורה ומה שכתב בעל מגיד משנה אף על פי שהאומרים מזונות מן התורה הם שני' לגבי רבי אליעזר בן יעקב מכל מקום משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי אינו מחוור שהרי בסיפא דברייתא במלתיה דר' אליעזר בן יעקב תני מזונות מניין אמרת ק"ו ומה דברים שאין בהן קיום נפש כך שיש בהם קיום נפש עאכ"ו משמע דרבי אליעזר בן יעקב נמי סבירא ליה דמזונות דאוריתא וכן כתבו התוספו' בשם רשב"ם בפ' נערה שנתפתתה א"ק דאם כן ברתא דקתנו תקנו מזונות תחת מעשה ידים דמשמע דמזונות דרבנן דלא כמאן ושמא מפני זה כתב הסמ"ג דלרבי אליעזר בן יעקב מזונות ועונה הן מדרבנן שסובר דבריתא דמכילתא דקתני כרבי אליעזר בן יעקב מזונות מניין מק"ו דכסותה אינו אלא דרך אסמכתא דומיא דק"ו דמגלה מעבדות לחרות אמרו שירה ממות לחיים על אחת כמה וכמה לזה אמרו מגלה היא מדרבנן ויש קצת ראיה על זה שהרי הגמרא לא הביא בפרק נערה מדברי רבי אליעזר בן יעקב רק ששארה כסותה ועונתה כלם לכסותה ומסיפא דבריתא דקתני מזונות מניין לא הביא כלום:
ואם שלש אלה אם אחת משלש אלה לא יעשה לה. פירש אם שום אחת משלש אלה לא יעשה לה לא אם לא עשה כל שלשתן ועשה מקצתן כי איך אפשר לומר שאם לא עשה פל שלשתן אלא מקצתן שתצא לחירות בהבאת הסימנים וכי אם יעדה לו או לבנו ולא גרע מפדיונה תצא לחירות בהבאת הסימנים והלא אשת איש גמורה היא שכסף קנייתה היא כסף קדושיה ואי אפשר שתצא מתחת רשות אדניה אלא בשיתן לה גט ועוד איך אפשר שיעשה שלשתן יחד וכי אפשר הוא שייעדנה לו ולבנו יחד וכן הא דפרש"י שהשלש אלה הן שיעדנה לו או לבנו או שיגרע מפדיונה ולא השאר כסות ועונה הסמוך לו הוא מפני שאי אפשר לומר שאם לא עשה לה שאר כסות ועונה שתצא לחירות בהבאת הסימנים בלבד מבלתי שיתן לה גט כדמשמע מן ויצאה חנם וכך הוא שנוי במכילתא:
כלומר שתשהא עמו עד שתצא בסימנין כו'. לא שתצא מיד כשלא עשה לה שום אחד משלש אלה:
או אינו אלא שתצא בבגרות תלמוד לומר אין כסף לרבות יציאת בגרות. אבל במכילתא ובפרק קמא דקדושין שנוי בהיפך ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות משום דהתם אילו לא כתב אלא ויצאה חנם קאמר דאז ודאי לא הוה מוקמינן ליה אלא בימי בגרות כשמשתנת מנערות לבגרות שאז יוצאה מרשות אביה והואיל ויוצאה מרשות האב יוצאה מרשות האדון השתא דכתיב אין כסף וריבה לה יציאה אחרת כאילו אמר ויצאה בלי כסף על כרחין לאוקומי חד מינייהו לנערות שאין לנו דבר אחר לתלות יציאתה בו אלא נערות שהוא משתנה בה מקטנות לגדלות להיו' בת עונשין אבל רש"י ז"ל שהוא דורש שני המקראות הללו לפי מה שהן שכבר נכתבו שניהם צריך לפרש אותן לפי סדר הויתן הראשון לימי נערות והשני לימי בגרות וליכא לאקשויי לכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות דאיכא למימר בא זה ולמד על זה שאם לא נאמרו שניהם אלא האחד מהם היינו אומרים הן הן ימי בגרות כדמתרץ לה רבא בפרק קמא דקדושין ואף על גב דדחי לה אביי דמכיון דנפקא בנערות בבגרות מאי בעי גביה לא סמכינן עלה דהא במכילתא תניא בהדיא כותיה דאביי ואם תאמר והא קבא דאין כסף מיבעי לה לכדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב מנא ליה דמקנייא בכסף וכסף דאבוה הוא דאמר קרא ויצאה חנם אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב כבר תרצו בגמ' א"כ לימא קרא אין כסף מאי אין כסף אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר ואם תאמר לישתוק קרא מאין כסף וע"כ קרא דויצאה חנם אינו אלא בנערות דאי בבגרות א"כ קרא דכי ימכור איש את בתו מצינן לאוקמי אף בבתו נערה דהשתא ליכא למדרש ק"ו ומה מכורה כבר יוצאה כו' כדלעיל ואם כן קרא דלאמה דחזינן מיניה מה אמה מעשה ידיה לרבה אף בתו נערה מעשה ידיה לאביה למה לי השתא זבוני מזבן לה מעשה ידיה מיבעיא יש לומר דהוה מוקמינן ליה לקרא דלאמה בבוגרת כמו שתרצו התוספות כדלעיל אי נמי לפעמים שאינו מוכרה אלא לאמה ולא לייעוד כדאית' בפ"ק דקדושין כגון לפסולים או בע"מ שלא לייעד כדלעיל:
כמה כתובים נאמרו במיתת רוצחים ומה שבידי לפרש למה באו כולם אפרש. לא ידעתי למה ייחס הפירוש הזה לעצמו והוא מועתק מהמכילתא ומייתי לה בפרק אלו הן הנחנקין ולמה פתח ואמר שבא לפרש כל הכתובים שנאמרו במיתת הרוצחים ולא פירש מהם רק קרא דמכה איש ומת וקרא דאיש כי יכה כל נפש אדם. ושמא יש לומר שלא כוין בזה רק על הפירוש שפי' כל אחד במקומו ובאר פה שני המקראות ואחר זה קרא דוכי יזיד איש על רעהו:
שומע אני בהכאה בלא מיתה. יש לתמוה היאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה בלא מיתה והכתיב והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ולא ימות כו' ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא ואף רש"י עצמו כתב שם ונקה המכה וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג וכתיב פצע תחת פצע חבורה תחת חבורה ופי' רש"י פצע מכה המוציאה דם וחבורה מכה שהדם נצרר בה ואינו יוצא אלא שמאדים הבשר כנגדו ועוד אם הוא נהרג אפי' בהכאה בלא מיתה למה לי קרא דמכה אביו ואמו מות יומת השתא בהכאת חבירו חייב מיתה בהכאת אביו ואמו מיבעיא דאין סברא לומר דאצטריך קרא דמכה אביו ואמו לחייבו בחנק דאי מקרא דמכה איש ומת אינו אלא בסייף דבשלמא לרבי שמעון דאמר חנק חמור היינו דאצטריך קרא דמכה אביו ואמו להחמיר עליו אלא לרבנן דאמרי סייף חמור מאי איכא למימר השתא בהכאת חברו נדון בסייף בהכאת אביו ואמו לכ"ש וליכא למימר דהכאה בלא מיתה שהיה עולה על הדעת לחייב עליה מיתה מיירי בשהכהו בדבר שיש בו כדי להמית וההכאה שלא חייב עליה מיתה מיירי בשהכהו בדבר שאין בו כדי להמית והכאת אביו ואמו מיירי אפילו בשהכהו בדבר שאין בו כדי להמית דהא במכילתא שנינו באבן או באגרוף הקיש אגרוף לאבן מה אבן שיש בו כדי להמית אף אגרוף שיש בו כדי להמית וליכא למימר דהא דבעינן שיהא באבן ואגרוף כדי להמית אינו אלא לעניין שאם ימות ולא היה בו כדי להמית פטור דסוף סוף מהתם משמע דאפילו הכהו בדבר שיש בו כדי להמית ולא מת פטור ממיתה ואין בו אלא תשלומין ואם כן היאך יעלה על הדעת שיהא נהרג בהכאה שאין בה מיתה ושמא י"ל דאי לאו קרא דמכה איש ומת דמשמע דבלא מת פטור אף בשיש בו כדי להמית הוה מוקמינן היקשא דאבן ואגרוף מה אגרוף שאין בו בדי להמית אף אבן שאין בו כדי להמית או לדרשא אחרינא א"ק דבמכילתא קתני בהדיא במקום שומע אני בהכאה בלא מיתה שומע אני אפי' סטרו וסטירה אין בה כדי להמית וצ"ע. וא"ת מ"ש הכא דדריש הכי ולא דריש איפכא לומר לפי שנאמר מכה איש ומת שומע אני שאינו חייב אלא בהכאה של מיתה ת"ל ואיש כי יכה אפי' בהכאה בלא מיתה ומ"ש גבי כי ימצא איש גונב שדרש לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אנדרוגינס שגנבו מניי' ת"ל וגונב איש ומכרו אחד איש ואחד אשה או טומטום או אנדרוגינוס ולא דריש איפכא לומר לפי שנאמר וגונב איש ומכרו שומע אני אפילו אשה טומטום ואנדרוגינס שגנבו תלמוד לומר כי ימצא איש שגנב איש שגנב ולא אשה וטומטום ואנדרוגינס שגנבו א"ת דגבי מכה איש ומת ליכא למדרש איפכא דא"כ ומת למה לי א"כ גבי כי ימצא איש גונב נפש נמי ליכא למדרש לפי שנאמר כי ימצא איש אין לי אלא איש שגנב נפש כו' דא"כ איש למה לי וכתב אחר זה לפי שנ' ומכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל ואיש כי יכה ולא קטן שהכה וכה"ג צ"ל גבי וגונב איש ומכרו לפי שנאמר וגונב איש ומכרו שומע אני אפילו קטן שגנב יהא חייב ת"ל כי ימצא איש גוגב ולא קטן שגנב ולפיכך אמרו אשה או טומטום או אנדרוגינס מניין ולא אמרו אשה או קטן או טומטום או אנדרוגינס מנין ולמה לא אמרו גבי ואיש כי יכה לפי שנ' ואיש כי יכה שומע אני איש ולא קטן ת"ל ומכה איש אפי' קטן וכן גבי וגונב איש ומכרו למה לא אמרו לפי שנ' כי ימצא איש גונב שומע אני איש ולא קטן ת"ל וגונב איש אפי' קטן ושמא י"ל שכל אנו אינם אלא ע"פ קבלתם שהם קבלו שפי' ואיש כי יכה אינו אלא בהכאה שיש בה מיתה ופי' וגונב איש אף אשה וטומטום ואנדרוגינוס שגנבו ופי' ואיש כי יכה וכי ימצא איש גונב איש ולא קטן ודרשו המקראות על פי קבלתם וכן גבי כל נפש אדם קבלו שאינו אלא לרבות אשה וקטן אבל לא נפלים אע"פ שפי' כל נפש אף נפלים במשמע דאל"כ מ"ל למעט נפלים ולרבות קטנים אי משום דכתיב איש וצריך לקיים שניהם נמעט מאיש את הקטן ונרבה מכל נפש אשה וטומטום ואנדרוגינוס:
ועוד אילו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהכה והרג יהא חייב ת"ל ואיש כי יכה ולא קטן שהכה. במכילתא וכן דרשו גבי גונב לפי שנאמר וגונב איש שומע אני אף הקטן במשמע ת"ל כי ימצא איש גונב להוציא את הקטן וא"ת היכא אשכחן דענש הכתוב את הקטן אדאצטריך קרא למעוטיה דכה"ג פריך בריש פר' בן סורר ומשני אטו בן סורר ומורה על שם חטאו הוא נהרג אינו נהרג אלא על שם סופו וכיון דעל שם סופו נהרג ה"א אפי קטן נמי אבל הכא מאי איכא למימר אבל מהא דתניא בת"כ ואיש אשר ינאף פרט לקטן ומייתי לה רש"י ובפ' קדושין ל"ק דהתם לפטור את הנבעלת לקטן דפחות מבן ט' הוא דאתא ולא לפטור את הקטן וכן פי' אותו הסמ"ג בסימן ק"ג והכי משמע נמי מהא דתניא בת"כ גבי שפחה נחרפת ואיש כי ישכב פרט לקטן אי יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואיש ופי' רבים הלל פרט לקטן דאם בא על שפחה חרופה לא מחייבא איהי יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד ת"ל ואיש לרבות בן ט' שנים ויום אחד דביאתו ביאה ומחייבא על ידו אע"ג דאיהו לא מחייב דאכתי לא אתא לכלל מצו' וצ"ע:
ואיש כי יכה כל נפש אדם אפי' נפלים במשמע ת"ל מכה איש עד שיכה בן קיימא הראוי להיות איש. וא"ת הא בפ"ד מיתות אמרו משום ר' ישמעאל שבן נח נהרג אף על העוברים שבמעי אומן ומי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור דכה"ג פרכינן גבי כל מצוה שנאמר' לבני נח ונשנת בסיני לזה ולזה נאמרה וגבי בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה ובפר' השוחט גבי מילתיה דרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין כותי על בני מעים וי"ל נהי דישראל פטור מהריגת נפלים מכל מקום לא שרי כמו שתרצו התוספות בפר' השוחט ומיפת תואר דלישראל שריא ולכותי אהורא ל"ק שכבר תרצו בפ"ד מיתות התם משום דלאו בני כבוש נינהו ופי' רש"י שלא נתנה ארץ ליכבש ולישראל לא הותרה אלא במלחמה ע"י כבוש ומפחות משוה פרוטה נמי דלישראל שרי ולכותי אסור ל"ק שכבר תרצו שם התם משום דלאו בני מחילה נינהו ופרש"י שאף ישראל נצטוו על הגזל אלא שפחות משוה פרוטה אינו נחשב גזל בעיניהם שרחמנים הם ומוחלין על דבר קל אבל בני נח אכזריי' הם וכותי ששבת או העוסק בתורה שחייב מיתה כדאיתא בפ"ד מיתות נמי ל"ק משום דבדבר שהוא מצוה לישראל לעשותו לא שייך ביה מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' ואע"ג דאמרי' התם אפילו שבת בשני בשבת חייב מיתה מ"מ לא. דמי הואיל ויש מצות שביתה לישראל כמו שתרצו התוספות בפר' השוחט וא"ת אי הכי בההיא דפ' גיד הגשה דפליגי בה ר' אליעזר וחכמים ור"מ אם נוהג אבר מן החי בטמאה ואמרו מחלוקת בישראל אבל בבני נח דברי הכל מוזהרין על הטמאה כטהור' בשלמא לרבנן דאמרי אינו נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין איכא למימר אף על גב דאין ישראל מוזהרין על אבר מן החי דטמאין מ"מ אסורי להו משום טמאין ולא אשכחן דלישראל שרי ולכותי אסור אלא לרבי מאיר דאמר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הא איכא אבר מן החי דחיות ועופות טהורין דלישראל שרי ולכותי אסור וכי תימא דלא חיישינן כיון דסתם אבר מן החי אסור לישראל אם כן מאי פריך התם בפ"ד מיתות מגזל דפחות משוה פרוטה כבר הקשו התוספות זה ותרצו דמ"מ אסור אבר מן החי דידהו אסור משום דבעי שחיטה ואע"ג דכותי אסור במשהו בשר וגידים ועצם וישראל לא מתסר אלא בכזית בשר הא אמר ר' יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה ולריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר מן התורה דילמא לית ליה ההיא כללא דמי איכא מידי כו' אלא ס"ל כמ"ד אין מזמנין כותי על בני מעים ופרש"י משום ראה דהויא כמי שהוציאה מן הבהמה בעודה מפרכסת וכותי לאו בשחיטה תליא התר אכילה דידיה שלא הוזכרה שחיטה אצלו ואבר מן החי נאסר להן ואינו יוצא מידי אבר מן החי עד שתמות אבל לישראל יצתה מידי אבר מן החי ע"י שחיטתה אלמא לית ליה ההיא כללא דמי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור:
ואשר לא צדה לא ארב לו ולא נתכוון לאו דוקא דאי דוקא א"כ אם לא ארב לו כגון שכיון להרוג את זה והרג את זה הוא בר גלות ואין הדבר כן דהא קי"ל המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת ב"ד ומן התשלומים ומן הגלו' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות רוצח וכתב עוד בפ"ו שאם נתכוון להרוג את זה והרג את זה אפילו נתכוון להרוג בהמה ונמצא ישראל הרי כל אלו קרובום למזיד ואינן נקלטין וכל זה מבואר בריש פ' אלו הן הגולין אלא עכ"ל לאו דוקא אלא לישנא דקרא נקט דכתיב וארב לו דהתם אצטריך לו לומר דוקא בשנתכוון להרוג אותו אז הוא מחוייב מיתת ב"ד אבל אם לא נתכוון להרוג אותו אף על פי שנתכוון להרוג ישראל אחר או בהמה אינו מחוייב מיתת ב"ד והכא אינו נופל לו דאפילו בלא נתכוון לו אם כוין להריגה לאו בר גלות הוא מפני שזהו קרוב למזיד ואין ערי מקלט קולטות אותו אבל לא כוין רש"י כאן אלא לפרש מלת צדה מענין וארב לו והראיה על זה מדברי רש"י עצמו שאחר שפי' ואשר לא צדה לא ארב לו חזר ואמר לא נתכוון ולא אמר לא נתכוון לו ואחריו מיד כתב צדה לשון ארב ש"מ שלא כוין במאמר וארב לו רק פי' מלת צדה שהוא מעניין כונה:
ואומר אני פתרונו כתרגומו ודלא כמן ליה כו'. פי' ולכן אומר אני שפתרונו הוא כתרגומו ודלא כמן ליה שהוא לשון ארב דתרגום וארב לו ויכמון ליה ולא כמו שחברו מנחם עם שרש צד ציד שאפילו אם תימצי לומר שיש לחברו עם שרש צד צריך לומר שיהיה עניינו מעניין על צד תנשאו ומלין לצד עילאה ימלל שהוא עניין אחד משני העניינים שיש בשרש צד שפירושו שלא צדד למצוא לו שום צד מיתה לא מעניין ציד כמו שפי' אותו מנחם אע"פ שגם בעניין זה יש להרהר עליו לכן י"ל שהוא לשון אורב לא מלשון צד בשום אחד משני ענייניו:
זה שהרג בשוגג עולה בסולם ונופל על זה שהרג במזיד והרגו. פי' עולה בסולם ונופל על זה בירידתו לא בעלייתו דהא בפרק אלו הן הגולין שנינו היה יורד בסולם ונפל עליו והרגו גולה היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו אינו גולה וכ"כ רש"י עצמו בפרשת מסעי ויפל עליו וימת מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה דרך עלייה אינו גולה ובפ' הגולין כתוב במקום עולה בסולם יורד בסולם וכן שנו במכילתא והא דנקט הכא עולה אינו אלא מפני שלא יתכן ליפול דרך ירידתו אם לא שקדמה לו עלייה:
ואי זה מקום קולט זה מחנה לויה. במכילתא נאמר מנוס לשעה ונאמר מנוס לדורות מה מנוס האמור לדורות ערי הלוים קולטות כדכתיב ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אף מנוס האמור לשעה מחנות הלוים קולטות:
והשוגג ואם תאמר היכי תיסק אדעתין לחייב מיתה את השוגג והלא מקרא מלא היא ואשר לא צדה כו' ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה יש לומר דהאי שוגג לאו בשוגג שחייבה תורה עליו גלות קמיירי אלא בשוגג קרוב למזיד כגון שהיה בו קצת פשיעה או שהיה לו להזהר ולא נזהר שאינו גולה מפני שעונו אמו' ואין גלות מכפרת לו כדתני' בפרק אלו הן הגולין בשגג' פרט למזיד ותני' נמי בבלי דעת פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם שגם זה קרוב למזיד הוא שכיון שכוין להרוג היה לו להזהר ולא נזהר וזהו השוגג שהוצרך הכתוב למעוטו שלא יהיה במיתת ב"ד אעפ"י שהוא קרוב למזיד וא"ת בלאו כי יזיד נמי תיפוק לי מבערמה דממעט שליח ב"ד והרופא והרודה בנו ותלמידו שאע"פ שהן מזידין אין מערימין והה"נ השוגג הזה אע"פ שהוא קרוב למזיד אינו מערי' י"ל דהאי שוגג במי שלא התרו בו קמיירי שטוען טענת שוגג אעפ"י שהוא מזיד ומערים וקרא דבערמה לא אתא אלא למעוטי מזיד שאינו מערים כגון הרופא והאב והרב שאעפ"י שהן מזידין אינן מערימין וגם אלו כשלא התרו בהם או כשהתרו ואמרו שלא יבא לידי מיתה מאותה הכאה שזו לא תקרא התראה אבל אם התרו בהם והתירו עצמם למיתה כמשפט ההתראה ודאי בני קטלא נינהו:
אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה תקחנו למות. שאין הרציחה דוחה את העבודה אלא כשהוא רוצה לעבוד דהיינו קודם שהתחיל בה דמעם מזבחי כתיב ולא מעל מזבחי דהיינו כשעומד על גגו של מזבח ועובד ומה שאמרו רציחה דוחה העבודה הוא מפני שאפילו לא היה שם כהן אחר ראוי לעבודה והיה רוצה זה לעבוד מבטלים אותו דאל"כ למה לי קרא דמעם מזבחי תקחנו למות והלא אפשר הוא לקיים את שניהם שנמית את זה ושתתקיים גם העבודה ע"י כהן אחר וכן העבודה שנדחת מפני הרציחה לאו בעבודה דיחיד בלבד קמיירי אלא אף בעבודה דצבור כדמשמע ממלת מזבחי מזבח המיוחד לי שהוא עבודת התמיד כדאיתא בפ"א דיני ממונות והשתא אתיא שפיר הא דאיצטריך קרא דמעם מזבחי דאי לאו קרא ה"א ומה שבת שנדחת מפני עבודה דרבים אין רציחה דוחה אותה עבודה דרבים שדוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה אבל משום עבודה דיחיד לא הוה צריך קרא דמהי תיתי לומר שאין רציחה דוחה אותה אדאצטריך קרא לומר שהיא דוחה אותה ואם תאמר אכתי מ"ל דרציחה דוחה עבוד' דרבים דילמא לאו משום דרציחה דחייה עבודה הוא אלא משום דגברא לא חזי כדאמרינן כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ידכם דמים מלאו וכ"ש עבודה כבר תרצו התוס' בפ"ק דיבמות דעכ"ל דהאי גברא לאו מחלל עבודה הוא דאי מחלל עבודה הוא מאי מעם מזבחי דקאמר דמשמע ולא מעל מזבחי שאם היה על גגו של מזבח ועבודה בידו אין מביאין אותו למות אלא מניחין אותו להשלים עבודתו אלא עכ"ל דגברא חזי הוא וטעמא דלא ישא את כפיו חומרא בעלמא הוא ועוד דטעמא דלא ישא את כפיו אינו אלא לפי שהרגו בידו ואין קטיגור נעשה סניגור וכדכתיב בההוא קרא ובפרשכ' כפיכם אינני שומע אבל עבודה מ"ט לא ואם תאמר כיון דרציחה דוחה עבודה דרבים תהא דוחה שבת מק"ו ומה עבודה דרבים החמורה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה שבת קלה שנדחית מפני העבודה אינו דין שתהא רציתה דוחה אותה וליכא למימר מת מצוה יוכיח שדוחה את העבודה כדנפקא לן מולאחותו ואינה דוחה את השבת אף אני אביא רציחה אע"פ שדוחה את העבודה לא תדחה שבת דאיכא למימר מת מצוה גופה תהא דוחה שבת מק"ו ומה עבודה שנדחת מפני מת מצוה דוחה את השבת מת מצוה שדוחה את העבודה אינו דין שדוחה את השבת אבל לא משום דאין כאן יוכיח דמת מצוה אינה דוחה אלא עבודה דיחיד כדתניא היה הולך לשחוט את פסחו ורציחה דוחה אף עבודה דרבים דקרבן פסח נמי אע"ג דעבודה דיחיד היא דוחה את השבת כדאמרינן במועדו אפילו בשבת ואם כן הרי הוא כקרבן צבור כבר תרצו בפ"ק דיבמות מושבות דכתב רחמנא גבי לא תבערו אש בכל מושבותיכם למה לי והלא שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל אלא לג"ש נאמר כאן מושבות ונאמר במיתת ב"ד והיו אלה לכם לחקת עולם בכל מושבותיכם מה להלן בב"ד אף כאן בב"ד ואמר רחמנא לא תבערו וא"ת למה לי ג"ש דמושבות מושבות לומר שאין רציחה דוחה שבת מהי תיתי דדחי אדאצטריך ג"ש לומר דלא דחי אי מק"ו דלעיל דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה עבודה אינה נדחת מהרציחה אלא בשב ואל תעשה אף שבת לא תדחה מפניה אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום עשה כבר תרצו התוס' בפ"ק דיבמות דאתיא כרבי טרפון דאמר דלא אמרי' דיו אלא היכא דלא מיפריך ק"ו דומיא דק"ו דשכינה י"ד יום דאהני ק"ו לי"ד יום ואהני דיו לז' יום אבל היכא דכי אמרינן דיו מפריך ק"ו לא אמרי' דיו ועוד נראה לומר דק"ו הכי דיינינן ליה ומה עבודה שנדחת מהרציחה דוחה את השבת רציחה שדוחה את העבודה אינו דין שדוחה את השבת דאין כאן דיו והשתא דאתא קרא דמעם מזבחי וקרא דמושבותיכ' דגבי שבת ללמדנו שהרציחה דוחה את העבודה ואינה דוחה את השבת למדנו ג"כ דמת מצוה אינה דוחה את השבת דמהיכי תיתי שדוחה את השבת אי מק"ו דעבודה ומה עבודה שנדחת מפני מת מצוה דוחה את השבת מת מצוה שדוחה את העבודה אינו דין שדוחה את השבת איכא למימר רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה את השבת אף אני אביא מת מצוה אע"פ שדוחה את העבודה לא תדחה את השבת וא"ת מ"ל לתנא לומר דקרא דכל מושבותיכם דגבי הבערה ללמד שאין רציחה דוחה שבת הוא דאתא אי משום דמושבות דכתב רחמנא גבי הבערה למה לי נימא נאמר כאן מושבות ונאמר להלן מושבות מה להלן בשבת אף כאן בשבת ואמר רחמנא והומת למדנו דרציחה דוחה שבת והשתא מצינן למילף שפיר דמת מצוה דוחה שבת מק"ו דלעיל דתו ליכא למימר רציחה תוכיח ולא שייך הכא לומר כל היכא דאיכא למילף לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן לקולא לא ילפינן כדאמרי' בכמה דוכתי דמ"ל חומרא רבה מ"ל חומרא זוטא כדאיתא ביבמות פ"ק:
ואינו חייב אלא בהכאה שיש בה חבורה. במכילתא מפיק לה מק"ו ומה אם מדת נזיקי' מרוב' אינו חייב עד שיעשה בה' חבורה מדת עונשין מעוטא לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה הא מת"ל מכה אביו ואמו מכה שיש בה חבורה אבל בת"כ שנו יכול אפי' הכה ולא עשה בו חבורה יהא חייב ת"ל ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה עד שיעשה בה חבורה אף מכה אדם עד שיעשה בה חבורה ומייתי לה רש"י שם בפסוק ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת:
אביו ואמו או זה או זה. והוי"ו כוי"ו נבלה וטרפה לא תאכלו מן הכשבים ומן העזים שפירושם או זה או זה וכדרבי יוחנן דאמר משמע שניה' כאחת ומשמע אחד אחד עד שיפרוט הכתוב יחדיו כדרך שפרט בשור ובחמור דמדהוצרך הכתוב לכתוב יחדיו ש"מ בלא יחדיו שור לבדו וחמור לבדו משמע כדאיתא במכילתא ומייתי לה בפרק אלו הן הנחנקין אבל בת"כ מפיק לה מקרא דמכה אדם יומת באם אינו עניין למכה אדם דעלמא דהא כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת תנהו למכה אביו או אמו דאפי' הכה אחד מהן חייב מיתה דשם אדם אחד במשמע וכן פרש"י שם שבמכה אביו דבר הכתוב:
מות יומת בחנק. כדתני' במכילתא רבי יונתן אומר כל מיתה האמורה סתם הרי זו בחנק:
לפי שנאמר כי ימצא איש גונב נפש אין לי אלא איש שגנב נפש אשה או טומטום או אנדרוגינוס שגנבו מניין ת"ל וגונב איש. תימא דגבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה אמאי לא דריש הכי לומר לפי שנאמר ואיש כי יכה אין לי אלא איש שהכה אשה או טומטום או אנדרוגינוס שהכו מניין ת"ל ומכה ועוד גבי קראי דמכה איש ואיש כי יכה דדריש אילו נאמר ומכה איש שומע אני אפילו קטן שהכה יהא חייב תלמוד לומר ואיש כי יכה ולא קטן שהכה אמאי לא דריש נמי גבי קראי דוגונב איש וכי ימצא איש גונב הכי לומר אילו נאמר וגונב נפש שומע אני אפילו קטן שגנב נפש יהא חייב ת"ל וכי ימצא איש גונב ולא קטן שגנב אבל במכילתא שלפנינו כתוב בו וגונב איש אף הקטן במשמע ת"ל וכי ימצא איש גונב נפש מאחיו להוציא את הקטן ונראה שלא היה כתוב זה במכילתא של רש"י ז"ל דאל"כ למה השמיטו ומ"מ התימה הראשון במקומו עומד. ושמא י"ל שהתנא לא בא לפרש כל הדינים היוצאי' מן המקראות ההם עד שיודיע הכל רק לתקן ייתור המקראות וכשהודיע לנו מקצת מהדינין שגלה זה מה שחסר מזה ולפיכך הוצרכו שני המקראות די אך קשה היכי תיסק אדעתין למעט אשה וטומטום שגנבו איש אדאצטריך קרא דוגונב לרבות אשה וטומטום שגנבו והא בפ"ק דקדושין שנינו כל מצות לא תעשה בן שהזמן גרמ' בין שלא הזמן גרמ' אחד אנשים ואחד נשי' חייביין חוץ מבל תשחית ובל תקיף ובל תטמא למתים ואמרו בגמרא מה"מ אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל אמר קרא איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וי"ל דהא דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אינו אלא היכא דכתיבא האזהרה בלשון זכר דה"א דוקא זכרים בכלל האזהרה ולא הנקבות קמ"ל קרא דאיש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם להשוות אשה לאיש לכל עונשין שבתורה דהתם איכא למימר הא דנקט לישנא דזכר אורחא דמילתא הוא לדבר בלשון זכר ולא בלשון נקבה אבל היכא דכתיב איש כמו איש כי יכה ואיש כי ימצא גונב דהוה מצי למימר האזהרה בלשון גונב ומכה שכולל זכר ונקבה וכתי' איש עכ"ל שלא נכתב איש אלא למעט או את אשה או את הקטן או את שניהם כשחזר וכתב האזהרה במקום אחר בלשון גונב ומכה שכולל זכר ונקבה ע"כ לפרושי דקרא דוגונב ומכה לרבויי אשה שהיא בת עונשין וקרא דאיש למעט את הקטן שאינו בר עונשין:
ונמצא בידו שראו עדים שגנבו ומכרו כבר קודם מכירה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ולא הבוניתי זה שאם ללמד שיראוהו עדים בידו קודם המכירה וכי תעלה על דעתך שיהא זה נהרג עליו עד שיראו עדים שגנב ומכר ודי במה שאמר וגונב איש ומכרו בעדים והמציאה בידו אינה ראיה גמורה אבל הכתוב הזה ללמד על מה ששנינו הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסו לרשותו ואמרו בבריתא גנבו ולא מכרו מכרו ועדיין היא ברשותו פטור כו'. ולא הבינותי טענתו בזה מה היא כי למה לא יפרש דברי הרב שאמר ונמצא בידו קודם מכירה שבא ללמד מה ששנינו הגונב נפש מישראל אינו חייב עד שיכניסו לרשותו ולכך אמר שצריך שיעידו העדים שגנבו והכניסו לרשותו קודם המכירה ואחר כך מכרו לאחרים ואז הוא חייב אבל אם העדים מעידים שגנבו ומכרו והגנ' לא הכניסו הגנב לרשותו כדפירש רש"י בפירושו' בגמרא או שגנבו והכניסו לרשותו ועדיין לא מכרו או שגנבו ומכרו ואחר כך הכניסו לרשותו פטור:
וכל מקום שנאמר דמיו בו סקילה הוא. במכילתא שנו אתה אומר בסקילה או אינו אלא באחת מן המיתות האמורות בתורה הרי אתה דן נאמר כאן דמיו בו ונאמר להלן דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה עכ"ל המכילתא ומה שהוסיף רש"י לומר ובניין אב לכלם באבן ירגמו אותם דמיהם בם לא שמעתי פירושו כי למה לא יפרש לשון המכילתא בג"ש כפי הנהוג בלשונם תמיד לומר נאמר כאן ונאמר כאן על הג"ש אבל הוצרך לפרש המכילתא בזה על דרך בנין אב ושמא י"ל מפני שהג"ש אינה אלא ממלות דומות וכאן אינן דומות שהאחת דמיהם והאחרת דמיו ואע"פ שאמרו זו היא שיבה זו היא ביאה אין זה כל כך רחוק כמו המלות הבלתי דומות כי מצינו שאמרו איש מאיש ילפינן איש מהאיש לא ילפינן ורבים כיוצא בזה:
לא למדנו אלא דמי אבריו אבל שבת ורפוי לא למדנו. במכילתא והה"נ שלא למדנו משום צער ובשת אלא משום דבעיא למימר לכך נאמרה פרשה זו שאינה מלמדת אותנו רק שבת ורפוי אבל הצער והבשת אנו למדין אותן מפרשיות אחרות לפיכך לא הזכיר כאן הצער והבשת:
ויפול לבטלן לחולי שמבטלו ממלאכתו. פי' לבטלן לחולי שמבטלו ממלאכתו כי מלת ונפל אינה נופלת על הבטלנות רק על החולי אך מפני שהחולי מבטלו ממלאכתו כנה אותו המתרגם בשם בטלנו' ואמר ויפול לבטלן והכתוב כנהו בשם משכב מפני שדרך החולים תמיד ליפול במשכב:
על משענתו על בוריו וכחו. במכילתא לא כמשמעו לומר שאינו יכול להתהלך בלי משענת דאם כן מאי ונקה המכה והלא עדיין בחליו הוא ושמא ימות בו אלא שכנה בוריו וכחו בשם משענתו דרך משל כי כמו שהמשענת מחזיק את הנשען בו ככה כח האדם ובוריו מחזיק את בעליו וזהו שאמר במכילתא זה אחד מג' דברים שהיה רבי ישמעאל דורש כמין משל כיוצא בו אם זרתה השמש עליו מה שמש שלום בעולם אף זה אם ידוע לו שבשלום בא והרגו חייב כיוצא בו ופרשו השמלה מחוורין הדברים כשמלה:
וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג דליכא למימר כיון דאבן ואגרוף יש בהו כדי להמית כמו ששנינו במכילתא היה עולה על הדעת שיהרג אעפ"י שלא הרג והכאת עין תחת עין וחבורה תחת חבורה שהוא בתשלומין מיירי בשאין בו כדי להמית והכאת אביו ואמו שחייב עליה מיתה מיירי אף בדבר שאין בו כדי להמית דאם כן קרא דמכה איש ומת במאי קמיירי בשהכהו בדבר שאין בו כדי להמית הרי בפירוש כתוב קרא ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת אבל כשאין בה כדי להמית לא ואם כן עכ"ל בשישבו כדי להמית קמיירי וא"ה כתיב ביה ומת דמשמע אם לא מת אין ממיתין אותו:
בטול מלאכתו מחמת החולי. לא בטול מלאכתו דאחר החולי שאם קטע ידו או רגלו שהוא בעל ממלאכתו אף לאחר החולי הרי כבר נתן לו דמי ידו או רגלו כדלקמן:
ישלם שכר הרופא. לא שירפאנו הוא עצמו דאין זה בידו:
והרי הי' בכלל מכה איש ומת דאיש אף כותי במשמע כדלעיל וכ"ש עבד וכו' דשייך בכל המצו' שהאשה חייבת בהם בכלל רעהו הוא וא"ת אי הכי כיון דגלי קרא בעבד לידון בדין יום או יומי' והא גם ישראל נידון בדין יום או יומים י"ל מדה בתור' היא שכל דבר שהי' בכלל ויצא לדון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוה גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה וא"ת עד שנדי' אותו במדה זו נדין אותו במדה דדב' שהיו בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד כל עצמו יצא אלא ללמד כל הכלל כלו ויהא גם ישראל נדון בדין יום או יומים י"ל שאין דנין במדה זו אלא כשהכלל באסור והפרט באסור דומיא דשלמים שהיה בכלל כל הקדשים באסור אכילת קדשים בטומאה ויצאו מן הכלל ואסר אכילתה בטומאה שהכלל באסור והפרט באסור אבל כשהכלל באסור והפרט בהתר כאשת את שיצאת מכלל כל העריו' להתירה במקו' מצוה אין דגין אותו אלא במדה דדבר שהי' בכלל ויצא לידון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה ודוקא אשת אח הוא דשריא במקום מצוה אבל שאר עריות לא כמבואר בריש פ"ק דיבמות וא"ת למ"ד בזבחים בריש אי זהו מקומן נהי דלא גמיר איהו מכלליה מ"מ כלליה גמר מיניה יהא גם ישראל נדון בדין יום או יומים כמו העבד והאמה י"ל דאף לדידיה לא גמיר כלליה מיניה אלא מידי דלאו חדוש בו כגון באשם מצורה שחיטתו בצפון אי הוה כתיב ביה ולא הוה כתיב בשאר אשמות גמר' שאר אשמות מיניה דלאו חדוש הוא אבל מידי דחדוש הוא כגון מתן דמו שבזה למזבח ובזה שנה לבוהנו' לא גמיר מיניה אבל ליכא לאקשויי למ"ד לא הוה גמיר מכלליה ולאו כלליה גמיר מיניה היכי יליף רוצח מעבד לומר שמיתתו בסייף דומיא דעבד דכתיב ביה נקום ינקם ואין נקימה אלא בסייף כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית דאיכא למימר רוצח שמיתתו בסייף לאו מעבד קא יליף לה אלא מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך ששפיכות דמים אינו אלא בסייף אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו שהרוצח מיתתו בסייף שנאמר נקום ינקם כו' וצ"ע:
בשבט בשיש בו כדי להמית הכתוב מדבר או אפילו אין בו כדי להמית ת"ל בישראל ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו והלא דברים ק"ו כו'. מסיפיה דקרא דכתיב ביה או בכלי עץ יד אשר ימות בו הוא דקא מפיק שהשבט הזה בשיש בו כדי להמית הוא שהעץ מפרש על השבט לא האבן אבל במכילתא כתוב בו במקום באבן בכלי עץ:
ועל אבר שהוא כדי להמית. במכילתא מפיק לה מוארב לו וקם עליו עד שיתכוין לו להמיתו ואם לא היה האבר שהכהו כדי להמיתו לא נתכוון בו להמיתו וא"ת אם כן בשבט למה לי ת"ל מק"ו דישראל כבר הקשו זה במכילתא ותרצו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר בשבט ללמדך שאין עונשין מן הדין:
יום שהוא כיומים ואי זה זה זהו מעת לעת. ובמכילתא יום שהוא כיומים ויומים שהוא כיום הא כיצד מעת לעת ששיעורו שעור יום והוא שני ימי' מקצתו מזה ומקצתו מזה:
לא יוקם כי כספו הוא הא אחר שהכהו אעפ"י ששהה מעת לעת קודם שמת חייב. פי' הא אחר דלאו כספו הוא שהכהו יוקם אפי אחר מעת לעת ואף על פי שהוא מבואר בעצמו שהרי בכל התורה כלה מכלל לאו אתה שומע הין ומכלל הין אתה שומע לאו מכל מקום משום דעבד יצא מכלל מכה איש ומת לידון בדבר חדש כדלעיל ואי אתה יכול להחזירו ולהשוותו לכללו להיות כישראל גמור לאחר שהכהו שלא יהא נדון בדין מעת לעת עד שיחזירנו הכתוב דומיא דאשם מצורע שיצא מכלל כל האשמות שנאמר בהם זאת תורת האשם שיש בהן מתן דמים ואמורים לגבי מזבח לידון בדבר חדש דבהן יד ורגל הימנית שלא היינו יכולי' להחזירו לכללו להיות נדון ככל האשמות לעניין מתן דמים ואמורים אי לאו דאהדריה קרא וכתב כי חטאת האשם הוא לכהן מה חטא' טעונה מתן דמי' ואמורים אף אשם מצורע טעון מתן דמים ואמורים אבל ה"א למאי דנפק נפק דהיינו במתן בהונות ושחיטת צפון שכתובין בו ולמאי דלא נפק כגון מתן דמים ואמורי' לא נפק ולא יהא בו דין מתן דמים ואמורים שבשאר האשמות הכא נמי אי לאו דאהדריה קרא וכתב כי כספו הוא דדיייקינן מיניה הא אחר דלאו כספו הוא שהכהו יוקם אע"פ שמתאחר מעת לעת ה"א למאי דנפק נפק דהיינו שיהא נדון במעת לעת שכתוב בו ולמאי דלא נפק כגון אחר שהכהו שלא יהא נדון בדין מעת לעת לא נפק ולא יהא נחשב העבד כישראל גמור שנאמר בו מכה איש ומת אפי' אחר מעת לעת אע"פ שהיה גם זה בכללו לפיכך הוצרך רש"י לומר שאעפ"י שיצא מן הכלל לדון בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו הרי החזירו הכתוב לכללו בקרא דכי כספו הוא דדייקינן מיניה הא אחר שהכהו כו' כאילו החזירו בפירוש:
וכי ינצו אנשים זה עם זה. במכילתא לא שניהם אם האשה דא"כ מאי איריא שניהם אפילו אחד נמי ועוד ונתנו מיבעי ליה אלא עכ"ל זה עם זה שנתכוון להכות את זה והכה את האשה ומפני זה נחלקו החכמים בדבר במה שאמר ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש י"א נפש ממש מפני שנתכוון להרוג אדם אע"פ שלא נתכוון לאשה וי"א ממון כדלקמיה וכדאיתא במכילתא:
ולא יהיה אסון באשה. דתניא במכילתא אתה אומר ולא יהיה אסון באשה ענוש יענש בולדות או אינו אלא לא יהיה אסון בולדות ענוש יענש באשה תלמוד לומר ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש ואי בולדות לאו נפש תחת נפש הוא דהא מכה איש ומת כתיב עד שיהא בן קיימא הראוי להיות איש ולא הנפלים והולדות שבמעי אשה כל זמן שלא יצאו לאויר העולם בחזקת נפלים הם שהרי עדיין לא כלו חדשיהם וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות רוצח ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו משמע אבל עובר שעדיין לא יצא לאויר העולם שאינו אפילו בן יומו לא ושמא משום דכל זמן שלא יצא לאויר העולם יש לחוש בו שמא לא כלו לו חדשיו ולא יהיה ראוי להיות איש והתראת ספק לאו שמה התראה ואע"ג דרוב עוברין שבמעי אמן כלו חדשיהם מ"מ כיון דהשתא עדיין לא כלו התראת ספק הוא ולא דמו לסתם אנשים דאזלינן בהו בתר רובא ולא חיישינן דילמא טרפ' הוו והתראת ספק לאו שמה התראה דיש לחלק בין רובא דהאידנא לרובא דלאחר זמן א"ק דפרק ד' מיתות אמרו משום רבי ישמעאל בן נח נהרג אף על העוברין שבמעי אמן מדכתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך איזהו אדם שבתוך האדם הוי אומר זה עובר שבמעי אשה ואם ישראל פטור על העוברין מי איכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור דכה"ג פרכינן בפרק השוחט גבי מילתיה דרב אחא בר יעקב דאמר אין מזמנין כותי על בני מעים ובפ"ד מיתות גבי כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ושמא י"ל שאני הכא דאשכחן שהחמירה בו תורה יותר מישראל שאזהרתו זו היא מיתתו כדאיתא בפרק ד' מיתות אי נמי ישראל בנפלים נהי דפטור מכל מקום לא שרי כמו שתרצו התוספות:
ענוש יענש יגבה ממון ממנו. כי אחריו כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן וכמוהו וענשו אותו מאה כסף שפירושו שיגבו ממנו ממון ואמר יגבה ממנו ולא אמר יפרע ממון מפני שאחריו ונתן בפלילים דמשמע שעדיין לא פרע:
כאשר ישית עליו כשיתבענו הבעל בבית דין להשית עליו עונש על כך. ופי' כאשר ישית כשישית לא כפי מה שישית דאם כן מאי ונתן בפלילים דקאמר משמע שאין הדבר תלוי בבעל אלא בדיינים:
ונתן המכה דמי ולדות. המכה לא אצטריכא ליה דפשיטא הוא דהאי ונתן אענוש קאי ויותר היה לו לפרש גבי ענוש יענש המכה אלא משום דבעי לפרושי ונתן על דמי ולדות ולא על דמי האשה המוכה והרי זה מקרא קצר אגב אורחיה אמר ג"כ המכה:
במו שאמרנו לא תצא כצאת העברים. ויליף עברי מעבריה מהיקשא דהעברי או העבריה:
תחת עינו וכן בכ"ד ראשי אברים. במכילתא אין לי אלא שן ועין שאר כל ראשי אברים מניין הרי אתה דן בניין אב מבין שניהם לא הרי השן כהרי העין ולא הרי העין כהרי השן הצד השוה שבהם מומין קבועים וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין אף כל שהן מומין קבועין וראשי אברים ובגלוי ובמתכוין והן כ"ד ראשי אברים יצא אם חתך ממנו בשר שאינו מום קבוע אלא מום חוזר:
אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף. במכילתא אין לי אלא שור שאר בהמות מניין נאמר כאן שור ונאמ' בסיני שור מה שור האמור בסיני עשה בו כל הבהמות כשור אף שור האמור כאן עשה בו כל הבהמות כשור. פירוש ונאמר בסיני בדברות אחרונות ושורך וחמורך וכל בהמתך מה שור האמור שם עשה בו כל הבהמות כשור אף שור האמור כאן עשה בו כל הבהמות כשור אבל חיה ועוף לא הוזכרו בבריתא הזאת ורש"י שאמר אחד שור ואחד כל בהמה חיה ועוף מבריתא דפרק שור שנגח את הפרה הוא דמייתי לה דתניא רבי יוסי אומר משום רבי ישמעאל בדברות הראשונות נאמר ועבדך ואמתך ובהמתך ובדברות אחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמה היו ולמה יצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בו אף כל חיה ועוף כיוצא בהן ומפרש בגמרא דקרא דוכל בהמתך דדברות אחרונות רבוייא הוא ולא מדריש בכלל ופרט לומר בהמתך דדברות הראשונות כלל שורך וחמורך דדברות אחרונות פרט וכל בהמתך הכתוב אחריו חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אף כל דבר שנבלתו מטמא במגע ובמשא אבל עופות לא אלא רבוייא הוא וברבויי ומיעוטי הוא דדריש ליה ומאי רבי רבי כל מילי אפילו שלא כעין הפרט דהיינו כל בעלי חיים שאף עופות בכלל דאי כללא הוא לכתוב קרא ובהמתך כדכתב בדברות הראשונות מאי וכל בהמתך ש"מ רבויי הוא:
ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסור באכילה אלא מת"ל לא יאכל שאפי' שחטו לאחר שנגמר דינו אסור באכילה. וא"ת אימא היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה וקרא דלא יאכל להיכא דסקיל מסקל ולאסרו בהנאה הוא דאתא כדרבי אבהו דאמור כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע עד שיפרוש לך הכתוב כו' אפילו למאן דלית ליה הא דרבי אבהו עכ"ל להנאה הוא דאתא באם אינו ענין לאכילה כבר תרצו בזה בפרק שור שנגח ד' וה' שורים אס"ד דהאי לא יאכל את בשרו לאסור הנאה לחודי' הוא לכתוב רחמנא לא יהנה אי נמי לא יאכל לחודיה את בשרו למה לי אלא לומר לך דאף על גב דעבדיה כענין בשר שחיטה בהכשר אסור באכילה דהשתא אצטריך קרא לאפוקי בלשון אכילה ואם תאמר נימא לעולם היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו שרי באכילה וקרא דלא יאכל לבן פקועה שהרג את הנפש הוא דאתא דאף על גב דקי"ל כרבנן דרבי מאיר דאמרי בפרק המקשה אפילו בן חמש שנים וחרש בשדה שחיטת אמו מטהרתו ואינו צריך שחיטה אלא מדרבנן מ"מ כיון דמסקל סקלוה אמרה תורה לא יאכל וכ"ת הא לא מקרי שור הרי לעניין פטר חמור מקרי שה כדאיתא בפ' קמא דבכורות ובפ' בהמה המקשה ואפילו שחוט מוכח ביומא דמקרי פר וכל שכן בן פקועה כבר תרצו התוספות דמבשרו דקרא משמע אף על גב דשחטיה ועבדיה כעין בשר:
בהנאה מניין ת"ל ובעל השור נקי כו'. כדתניא בפרק שור שנגח ד' וה' שורים דלית ליה הא דרבי אבהו אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד אסור אכילה ואחד אסור הנאה במשמע אבל לרבי אבהו צריך לומר דקרא דבעל השור נקי מיבעי ליה לחצי כופר כשמעון בן עזאי או לדמי ולדות כרבי עקיבא:
והועד בבעליו לשון התראה בעדים. ובמכילתא שם והועד מגיד שאינו חייב עד שיתרו בו.
לפי שנאמר כי יגח אין לי אלא שהמיתו בנגיחה המיתו בנשיכה בדחיפה בבעיטה מניין ת"ל והמית. קרא יתירה הוא שכבר כתב לעיל מניה וכי יגח שור את איש או את אשה ומת וגו' ואחריו מיד ואם שור נגח הוא שפירושו אותו שהמית מת"ל עוד והמית אלא לרבות בכל מידי שהמית כשהן דומיא דקרן והן בעיטה נשיכה ודחיפה שאין הזיקן מצוי כקרן וכונתן להזיק כקרן ואין הנאה להזיקן כקרן ובדקתי בכל הנוסחאות ולא מצאתי בשום אחת מהן רביצה אלא נשיכה ודחיפה ובעיטה בלבד ולא ידעתי למה שהרי בריש פרק קמא דב"ק אמרו בהדיא תולדה דקרן מאי היא נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה וכן שנו במכילתא שבכלל הנגיחה נגיפה רביצה בעיטה ונשיכה גם לא מצאתי בשום מקום שאלה הד' נתרבו מקרא דוהמית כמו שכתב הרב אלא בסתמא אמרו שבכלל הנגיחה נגיפה רביצה בעיטה נשיכה ורש"י פירש בהדיא בגמרא הטעם משום דהוו דומיא דקרן שכונתו להזיק ואין הנאה להזיקו ואין הזיקו מצוי תמיד ואם תאמר בשלמא נשיכה ובעיטה ורביצה דלא כתיבי בקרא אצטריך קרא דוהמית לרבויינהו אלא דחיפה בהדיא כתיבא בקרא דכתב כי יגוף ונגיחה היינו דחיפה כבר תרצו בגמרא דהאי נגיפה נגיחה היא ולא דחיפת הגוף ולגבי בהמה קרי לה נגיפה לפיכך פתח בנגיפה וסיים בנגיחה ואם תאמר ומ"ל לרז"ל לומר דנגיפה דכתיבא בקרא נגיחה היא ולא דחיפת הגוף ונגיפה מרבויא דוהמית נפקא אי משום דפתח בנגיפה וסיים בנגיחה אימא איפכא דנגיחה דכתיב' בקרא היינו נגיחת הגוף ונגיחה דקרן מרבויא דוהמית נפקא כבר הקשה רש"י הקושיא הזאת בריש ב"ק ותירץ דנגיחה אשכחן בהדיא דבקרן היא:
וגם בעליו יומת בידי שמים יכול בידי אדם ת"ל מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ולא על רציחת שורו. אבל במכילתא אמרו אתה אומר בידי שמים או אינו אלא בידי אדם כשהוא אומר אם כופר יושת עליו הא נותנין פדיון למומתי' בידי אדם והתורה אמרה ולא תקחו כופר לנפש רוצח הא אין נותנין פדיון למומתין בידי אדם אבל נותנין פדיון למומתין בידי שמים ורש"י ז"ל לא רצה לסמוך על הבריתא הזאת משום דבפ"ק דסנהדרין הקשו בה ואמרו אימא קטל איהו לא תיסגי ליה בממונא אלא בקטלא קטל שורו ליפרוק נפשיה בעמונא ומסיק התם אלא אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורג על רציחת שורו הא כיצד וגם בעליו יומת בידי שמים וכמוהו והזר הקרב יומת בידי שמים והמתרגם שתרגם יתקטל הוא מלשן חכמים שהקטלה בלשון חכמים נאמרת אף בידי שמים כמו ששנינו באבות ודלא יליף קטלא חייב:
אם כופר יושת עליו אם זה אינו תלוי והרי הוא כמו אם כסף תלוה את עמי לשון אשר כו'. אבל בסוף פ' יתרו גבי ואם מזבח אבנים לא הזכיר זה בכלל אותם שאינן תלויין אבל הביא דברי רבי ישמעאל שאמר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ מג' ואם מזבח אבנים תעשה לי אם כסף תלוה את עמי אם תקריב מנחת בכורים שאין אם הללו תלויין אלא ודאין ובלשון כאשר הם משמשים מפני שזה אע"פ שאינו תלוי ומזה הצד הוא כמו אותן הג' מ"מ אינו חובה כמותם שהרי הם חובה שאינה תלויה בדבר שאם יהיה הדבר ההוא יתחייב בו ואם לאו לא יתחייב בו אבל זה אעפ"י שהוא חובה מ"מ תלויה בדבר אחר הוא שאם יגח שורו המועד אדם והמיתו יושת כופר עליו ואם לאו לא יושת עליו כופר לעולם וכבר הארכתי שם בזה והראיה על שנויין אם זה מאותן הג' שהרי בכל אותן הג' אמר שהן משמשין בלשון כאשר ובזה אמר שהוא משמש בלשון אשר והטעם מפני שאותן הג' הן חובה שאינה תלויה בדבר ולכן הן משמשין בלשון כאשר שפירושו כשיגיע הזמן שתעשה אותן אבל זה שהוא חובה התלויה בנגיחת השור מועד שאם יהיה לו שור מועד והמית אדם או יושת עליו הכופר צריך שיפורש בלשון אשר שהוא מקושר עם הקודם לו שהוא יומת ופירושו אשר אז כופר יושת עליו שמשפטו בכך לא כאשר כופר יושת עליו שנראה שיבא זמן בהכרח שיהיה זה:
לפי שנאמר והמית איש או אשה יכול אינו חייב אלא על הגדולי' ת"ל או בן יגח כו' לחייב על הקטנים כגדולי'. במכילתא וליכא לאקשויי אם כן איש או אשה למה לי השתא על הקטנים חייב על הגדולים לכ"ש דאיכא למימר דאצטריך איש או אשה להשוות אשה לאיש לכל מיתות שבתור' כדאיתא בפ"ק דקדושין ובפ"ק דב"ק ואע"ג דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת האדם ותנא דבי רבי ישמעאל השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה וכתיב נמי אשר תשים לפניהם ותנא דבי רבי אליעזר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה מצרך צריכי כדאיתא בפ"ק דקדושין ובפ"ק דב"ק א"נ אצטריך איש או אשה לחייב אף על הגדולים משום דאין עונשין מן הדין במכילתא אבל ליכא למימר משום דאי לאו קרא דאיש או אשה ה"א דוקא על הקטנים חייב משום דלאו בני דיעה נינהו ואינן יודעי' לשמור עצמן מן השוורים אבל גדולים דבני דיעה נינהו דהוה להו לשמור נפשייהו אימא לא קמ"ל איש או אשה לחייבו אף על גדולים דאדרבא איפכא מסתברא משום דשור נגח שהמית גדולים הוא יתר רע מאד מהשור נגח שהמית קטנים ויש לבעליו יותר פשיעה על שלא שמרו אבל השור נגח שהמית קטנים איננו כל כך רע ואין לו לבעליו פשיעה גדולה על שלא שמרו ואם כן על הקטנים חייב כ"ש על הגדולים:
אם עבד או אמה כנעניים. שכך שנו במכילתא בכעניים הכתוב מדבר או אינו אלא בעברי כשהוא אומר כסף שלשים שקלים הרי בכנענית הכתוב מדבר דאילו העבריים דינן כישראל בכופר לא בשלשים שקלים:
כסף שלשים שקלים יתן גזרת הכתוב היא בין שהוא שוה אלף זוז בין שאינו שוה אלא דינר. לא ידעתי מה בא להודיענו הרב בזה שהרי מקרא מלא הוא כסף שלשים שקלים לא פחות ולא יותר ל"ש שוה פחות מזה ל"ש שוה יותר מזה א"ת שבא להודיענו שהיא גזרה ואין בזה טעם הרי בערכים כמו זה ולא כתב הרב שם כלום:
והשקל משקלו ד' זהובים לא מצאתי זה בשום מקום. אבל נראה שהיה סובר שמשקל דינר של כסף כמשקל דינר של זהב ולפיכך נקראו שניהם בשם דינר וכשמצא בגמר' שהסלע שהוא השקל ד' דינרים הוציא מזה שהשקל של זהב ג"ג משקלו ד' דינרים של זהב אבל מההיא דפ' אלו ערפות דנשתייר ממנו כעובי דינר זהב ומההיא דפרק בתרא דחגיגה דמה מזבח שאין בעוביו אלא דינר זהב משמע שדינר של זהב לא היה עוביו שוה לדינר של כסף וא"כ משקלו לא היה כמשקל של כסף דאין סברא לומר אף על פי' שעוביו גדול מעוביו של כסף רחבו קטן משל כסף ולעולם משקלו היה כשל כסף ולפיכך צ"ל דאין ה"נ שדינר של זהב לא הי' משקלו שוה לדינר של כסף אלא שעם כל זה מאחר שנקראו שניהם בשם דינר כשמצא שהדינר של כסף הוא רביעיתו של סלע שהוא השקל הוציא מזה שהדינר של זהב הוא רביעיתו של שקל זהב ואם כן השקל משקלו ד' זהובים אף על פי שהשקל של זהב אין משקלו שוה לשקל של כסף וכך פרש"י עצמו בסוף נשא ששקלי זהב אין משקלם שוה למשקל שקלי הכסף אבל ליכא לאקשויי ממתניתין דפרק שבועת הדיינין דתנן המלוה לחברו על המשכון ואבד המשכון אמר ליה סלע הלויתיך עליו שקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וסלע היה שוה דמשמע דשקל פחות מסלע וא"כ כשמצא לרבותינו ז"ל שאמרו הסלע הוא ד' דינרים לא יוכל להוציא מזה שהשקל הוא ד' דינרים משום דלשון חכמים לחוד ולשון תורה לחוד ושקלי התורה כל שקל ושקל ד' דינרים והשקלים הנזכרים בדברי חכמים אינן אלא ב' דינרים וכן פרש"י עצרו שם שקל חצי סלע:
או כי יכרה למה נאמר אם על הפתיחה חיב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שהוא חייב. אבל במכילכא אמרו אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר או כי יכרה ללמדך שאין עונשין מן הדין והגמרא שלנו אינו סובר כן כדכתבו התוספות בפרק שור שנגח את הפרה ולפיכך הוצרך להעמידו בכורה אחר כורה ללמדנו שהחופר בור תשעה ובא אחר והשלימו לעשרה האחרון חייב בין מת בו השור בין הוזק בו מפני שבתשלום העשרה יש בו מיתה ונזקין והראשון פטור מכלום אף מן הנזקין דאי ממיתה לא איצטריך קרא דהא לא עבד שיעור מיתה אבל זהו דבר תימה איך הניח המסקנא שהעלו בפרק שור שנגח את הפרה שהכור' אחר כורה האחרון חייב מדכתיב כי יכרה איש בור אחד ולא שנים ואמר קרא והמת יהיה לו ההוא דקא עביד מיתה והוא האחרון ותפש ההוא דמפיק ליה מק"ו דאם על הפתיחה חייב על הכרייה לכ"ש אלא להביא כורה אחר כורה שכבר נתבטלו דבריו ממה שהקשו עליו והא מצרך צריכי להו דאי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הו' דסגי ליה בכסוי אבל כורה לא סגי ליה בכסוי עד שיסתמנו וימלאנו עפר ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כסוי משום דעבד מעשה אבל פותח דלא עבד מעשה אימא כסוי נמי לא בעי קמ"ל:
ולא יכסנו הא אם כסהו פטור. דלגופיה לא צריכה ליה דההוא מונפל שמה שור או חמור נפקא שאלו כסהו לא היו נופלים אלא עכ"ל דלא אתא אלא למידק מיניה הא אם כסהו פטור וזהו שאמרו אי כתב רחמנא כי יפתח ה"א פותח הוא דסגי ליה בכסוי ואי כתב רחמנא כי יכרה ה"א כרייה הוא דבעי כסוי וסגי ליה בכסוי ובעי כסוי אינו אלא היוצא מהדוקיא של ולא יכסנו לא המובן מלא יכסנו וכן שנו בתוספתא בפ' הכונס צאן לדיר התורה מיעטה בשמירת בור דכתיב ולא יכסנו הא כסהו פטור ולא בעי עד דטאים ליה בעפרא:
ובחופר ברה"ר דבר הכתוב. דאל"כ לימא ליה מזיק לניזק תורך ברשותי מאי בעי והה"נ בחופר בור ברה"י ופתחו לרה"ר או חופר ברה"ר ופחחו ברה"י או לרה"י ופתחו לרה"י אחר היכ' דהפקי' רשותו דלא מצי אמ' תורך ברשותי מאי בעי כדתנן בפ' ש"ש את הפרה החופ' בור ברה"י ופתחו לר"ה בר"ה ופתחו לרה"י לרה"י ופתחו לרה"י אחר חייב והא דנקט חופר בר"ה אינו אלא למעוטי חופר ברה"י שלא הפקיר רשות ודמצי למימר תורך ברשותי מאי בעי:
שור או חמור הוא הדין לכל בהמה שבכ"מ שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת כו'. תימה דבפרק הפרה שנינו אחד שור ואחד הבהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני ולתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה לחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן ומפרש הגמרא לנפילת הבור כסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלים ולגבי לכלאים אמרו אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת והיכי כתב רש"י כאן גבי נפילת הבור ה"ה לכל בהמה שבכל מקום שנא' שור וחמור אנו למדין שור שור משבת. ושמא י"ל דהא דמהדר הגמרא לגבי נפילת הבור לרבויי כל בהמה חיה ועוף מקרא דכסף ישיב לבעליו לא מג"ש דשור שור משבת כמו גבי כלאים דחרישה הוא משום דג"ש דשור שור משבת לא מהניא אלא היכא דכתיב שור סתם שהג"ש מלמדת אותנו ה"ה לכל בהמה חיה ועוף אבל גבי נפילת הבור שיש בו כלל ופרט ונפל כלל שור וחמור פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט שור וחמור אין מידי אחרינא לא אין הג"ש יכולה לבטל המדה דכלל ופרט לפיכך הוכרחו לרבות כל בהמה חיה ועוף מקרא דכסף ישיב לבעליו כל דאית ליה בעלי' כדי לבטל הכלל ופרט וא"כ כיון דקרא דכסף ישיב לבעליו לא אתא אלא לבטל הכלל ופרט שלא נלמד ממנו שור וחמור אין מידי אחרינא לא נשארה הג"ש במקומה וזהו שכתב רש"י ז"ל שבכל מקום שנאמר שור וחמור אנו למדין אותו שור שור משבת דבכל התורה כלה גמרי שור שור משבת מלבד כשיש שם כלל ופרט והכא דאתא והמת יהיה לו ובטל הכלל ופרט נשאר הדבר תחת הכלל דג"ש דשור שור משבת א"ק אי הכי מאי שור ולא אדם חמור ולא כלים דקאמר בשלמא אי רבויא דאף כל בהמה חיה ועוף אתיא מקרא דכסף ישיב לבעליו שפיר מצינן למימר שור ולא אדם חמור ולא כלים דאל"כ לכתוב ונפל שמה הנופל כדפירוש רש"י בפרק הפרה אלא אי רבוייא דאף כל בהמה אתיא מג"ש דשור שור משבת מאי איכא למימר הא אצטריך קרא למכתב שור לג"ש ונשאר חמור למעוטי חדא מיניהו או אדם או כלים דליכא למימר שקול הוא ויבאו שניהם דאם כן הוה להו למימר חמור ולא אדם וכלים ועוד דמחד פרטא ליכא למעוטי אלא אדם אבל כלים לא משום דלא מצי למעוטיה מיניה אלא בעלי חיים דכותיה ואם לאו פרטא תניינא לא הוה מצינן. למעוטי כלים כדכתב רש"י בפרק הפרה ויש לומר אף על גב דגמרינן בכולא גמרא שור שור משבת לרבות כל בהמה וחיה מכל מקום השתא דאתא קרא דכסף ישיב לבעליו לרבייי כל דבר שיש לו בעלים דלא נילף מכלל ופרט לומר שור וחמור אין מידי אחרינא לא תו לא צריך קרא למכתב שור חמור כדי ללמוד שור שור משבת אלא ה"ל למכתב ונפל שמה הנופל מדכתב שור או חמור ע"כ למעוטי שור ולא אדם חמור ולא כלים הוא דאתא ואם תאמר למה לי שור למעוטי אדם תיפוק ליה מוהמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא אדם שאין המת שלו שהרי הוא אסור בהנאה כדילפינן שם שם מעגלה ערופה דכה"ג דריש לה רבא בפ' הפרה לשור פסולי המוקדשין שנפל לבור שהוא פטור מוהמת יהיה לו שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו אע"פ שנפדה כדדרשי' בבכורות פ"ב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך וי"ל דאי לאו שור לא הוה ממעטי' מוהמת יהי' לו אלא אדם דאין במינו מי שהמית' שלו אבל שור פסולי המוקדשין שיש במינו מי שהמית' שלו אימא לא כתב רחמנא שור למעוטי אדם דהשתא אייתר קרא דוהמת יהיה לו למעוטי פסולי המוקדשין:
ולא נאמר שור וחמור אלא שור ולא אדם חמור ולא כלים. הא דקאמר שור ולא אדם לאו משום דבר דיעה הוא ואיבעי ליה לעיוני ולמיזל דהא אף בבן ובת דלאו בני דיעה נינהו ולא שייך בהו איבעי ליה לעיוני ומיזל פטור הוא כדתנן בפ' הפרה בן או בת עבד או אמה פטור אלא גזר' הכתוב היא שור ולא אדם ל"ש בר דיעה ל"ש לאו בר דיעה ואפי' סומא או שנפל בלילה דדוקא גבי בהמה בעינן שתהא קטנה או חרשת או שוטה או סומא או שנפלה בלילה ואז יהא חייב בעל הבור כדתנן נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן חייב אבל אם היתה פקחת ונפלה ביום ומתה או הוזקה פטור שזה כמו אונס הוא שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות ואיבעי ליה לעיוני ומיזל אבל באדם בכל אופן פטור דאל"כ מיעוטא דשור ולא אדם למה לי וכן הא דקאמר חמור ולא כלים לאו בהפילם אדם קמיירי דהא אפי' שור שחייבה עליו תורה אם דחפו אדם ונפל בבור בעל הבור פטור ואפי' שור שדחף את חבירו כדתניא בפ' הפרה ואף ר' נתן שאמר בשור שדחף את חברו בעל השור משלם מחצה ובעל הבור משלם מחצה ה"מ בשור שדחף את חבירו שדרך השורים לדחוף זה את זה והיה לו לבעל הבור לאפוקי אדעתיה שלא תקרה תקלה מידו אבל אדם שדחפה ונפלה לבור הדוחף חייב בכולו ובעל הבור פטור מפני שאין זה דבר המצוי והרי הוא כמו אונס דלא גרע זה מבהמה פקחת שנפלה ביום ומתה שהוא פטור מפני שזה כמו אונס הו"א שדרך הבהמה לראות ולסור מן המכשולות אלא חמור ולא כלים דקאמר כגון שנפל בבור השור עם כליו כדתנן בפ' הפרה נפל לתוכו שור וכליו נשתברו חמור וכליו ונתקרעו חיב על הבהמה ופטור על הכלים:
בעל הבור בעל התקלה אע"פ שאין הבור שלו כו'. פירש מפני שהבור הזה שחפר אוחו ברשות הרבים הוא תקלה לעוברי דרכים כנה התקלה בשם בור וכתב בעל הבור במקום בעל התקלה לא שהוא בעל הבור ממש שהרי אין הבור שלו מכיון שחפרו ברשות הרבים אלא שהכתוב חייבו על התקלה שנעשת בו כאילו היה בעליו והיינו דאמר רב גידל בפ"ק דפסחים שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו להתחייב עליהם ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ מו' שעות ולמעלה ומייתי לה נמי בפרק המניח את הכד רבי אליעזר משום רבי ישמעאל:
כסף ישיב לבעליו לרבות שוה כסף ואפילו סובין. בפ"ק דב"ק פרש"י דהוה ליה למכתב בעל הבור ישלם כסף לבעליו ישיב למה לי אלא לרבות כל השבות ואם תאמר אי הכי קשי קראו אהדדי כתיב בבור ישיב לרבות שוה כסף ואפי' סובין וכתיב בשן ורגל מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וגמרי מיניה כולהו אבות נזיקין בג"ש דתחת תחת נתינה נתינה ישלם כסף כסף לשלם כלהו ממיטב כבר תרצו זה בפ"ק דב"ק לא קשיא הא באית ליה הא בדלית ליה דהיכא דאית ליה שדות טובות ורעות משלם ממיטב והיכא דלית ליה לא שדות ולא כסף ישיב ואפילו סובין ולא אמרינו ליה זיל טרח וזבין ואייתי לי כסף:
והמת יהיה לו לניזק ושמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו. שבמכילתא שנינו אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק אמרת אילו לא כך היה מת"ל והמת יהיה לו פי' אם נפרש והמת יהיה לו למזיק ליכתוב רחמנא בעל הבור ישלם ולישתוק מוהמת יהיה לו ופשיטא דכיון דשלם לו הנבלה שלו היא אלא לניזק מגיד ששמין לו דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו אבל בפרק הפרה אמר רבא שור ואדם שדחפו לבור לענין כלים ושור פסולי המוקדשין אדם ושור חייבין ובור פטור מ"ט אמר קרא והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו למימרא דפשיטא ליה לרבא והא מיבעיא בעי ליה לרבא דבעי רבא שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו או דילמא והמת יהיה לבעלים מטפלים בנבלה הוא דאתא בתר דבעיא הדר פשטה אלא בעלים מטפלין בנבלה מנ"ל נפקא ליה מן והמת יהיה לו דשור דבפרק קמא דבבא קמא תנא דבי חזקיה והמת יהיה לו לניזק או אינו אלא למזיק אמרת לא כך היה ופירשו בגמ' מאי לא כך היה אמר אביי אס"ד נבלה דמזיק הויא לכתוב רחמנא שור תחת שור ולשתוק והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק ואם כן איך הניח רש"י תלמוד ערוך שהוא העיקר שהרי לא מצינו שום חולק על דברי רבא ועוד שהוא בתראה וראוי לסמוך עליו ותפש דברי המכילתא שלא הוזכרה בגמרא כלל דמשמע דלאו דסמכא הוא. וי"ל אע"ג דקרא דוהמת יהיה לו דבור לא דרשינן ליה אלא למי שהמת שלו ולא לבעלים מטפלים בנבלה מ"מ כיון דיליף משור שהבעלים מפטלין בנבלה ה"ל כאילו כתיב ביה בבור עצמו ולפיכך פירש אותו לבעלים מטפלין בנבלה אע"ג דגופיה דקרא לאו להכי הוא דאתא אלא למי שהמת שלו ואם תאמר בלאו קרא דוהמת יהיה לו דשור תיפוק ליה דבעלים מטפלין בנבלה בין לשור ובור בין לשאר כל נזקין דהשתא אי הוו ליה כמה טרפות כשעור כל דמי נזקו הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק כדאמר מר ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין נבלה דידיה מבעיא כבר תרצו בזה בפ"ק דב"ק לא נצרכה אלא לפחת נבלה והכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותי' דניזק ואם הסריחה ופחתה דמיה משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שהנזק יתר על הדמים שהיתה נבלה שוה בשעת מיתה ואם תאמר היכי מצו לאוקמי הכי והא תניא בפרק המניח כחש הניזק מחמת המכה ונראה עכשו הזקו גדול יותר משעת הנזק נותן לו כפי הנזק שבשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא ביה כבר תרצו החוספות בזה בפ"ק דב"ק שאני התם דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למכרה פי' דבלא מתה לא פשע הניזק על שלא העמידו מיד בב"ד משום דמצי למימר שהיה ממתין אולי תתרפא ולטובת המזיק היתה כונתו אבל במתה פשע הניזק על שלא מכרה מיד מאחר שכל עוד שהוא מתאחר למכרה היא מוסיפה בפחת ואם תאמר והלא מהלשון של רש"י שאמר ושמין את הנבלה ונוטלה בדמים ומשלם לו המזיק עליה תשלומי נזקו אינו מורה על הפחת דמשעת מיתה עד שעת העמדה בדין אלא על שהניזק מטפל בנבלה עצמה והמזיק משלם המותר שביו שויון הנבלה והנזק שהזיק לו י"ל דהא דתרצו בגמרא לא נצרכה אלא לפחת נבלה אינו אלא באם אינו עניין לבעלים מטפלין בנבלה עצמה תנהו לפחת נבלה אבל המובן מן והמת יהיה לו אינו אלא על הנבלה עצמה שהבעלים מטפלין בה ולא המזיק וזהו שאמרו במכילתא ששמין לו דמי נבלתו ומנכה לו דמי נזקו דליכא למימר שמה שתרצו בגמרא לא נצרכה אלא לפחת נבלה אינו אלא לפי לשון הברייתא דתנא דבי חזקיה אבל הברייתא של מכילתא אינה סובלת זה דאיכא לאקשויי עלה מה שהקשו בגמרא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי ה"א נבלה דמזיק הויא השתא אי אית ליה לדידיה כמה טרפות יהיב ליה דאמר מר ישיב אפילו סובין דידיה מיבעיא ועל כרחך לתרץ אותה כמו שתרצו הברייתא דתנא דבי חזקיה שלא נצרכה אלא לפחת נבלה:
וכי יגוף ידחוף בין בקרניו בין בגופו בין ברגליו בין שנשכו בשיניו כלן בכלל נגיפה הן. גם פה השמיט הרביצה כמו שהשמיטה לעיל גבי נגיחה שהרי בין בקרניו מורה על הנגיחה בין בגופו מורה על הדחיפה ובין ברגליו מורה על הבעיטה ולא על הרביצה מפני שכבר פירש יגוף ידחוף והדחיפה ברגליו אינה הרביצה אלא הבעיטה וכן הנשיכה דחיפת השיניים בגוף הנזק הוא:
שור איש שור של איש. לא שור את איש שהרי כתוב אחריו את שור רעהו:
או נודע או לא היה חם אלא נודע כי שור נגח היא היום ומתמול שלשום הרי שלש נגיחות. הוצרך לתקן מלת או מפני שאין לו טעם במקום הזה רק בתוספת מלת אלא כאילו אמר או אלא נודע כי שור נגח הוא שפירושו או לא היה כמו השור האמור למעלה שהוא תם אלא נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום אלא שעם כל זה לא תקן כלום שעדיין אין טעם למלת או במקום הזה שהרי דין המועד מתחלף מדין התם שהתם חצי נזק והמעוד נזק שלם ואיך יאמר או אם לא היה תם אלא מועד דמשמע שדינם שוה ועוד שהוא עצמו פי' בפסוק או הודע אליו חטאתו שהוא כמו אם הודע והרב' או יש שמשמשי' בלשון אם ואם במקום או ולמה לא פירש גם זה כמו אם שאז יתישב על בוריו גם לא יצטרך להוסיף מלת אלא ועוד שהוא עצמו פירש בפסוק או הודע שהוא כמו אם ואמר וכן או נודע כי שור נגח הוא שינה פה וצ"ע:
תחת השור תחת השה שנאן הכתוב לומר לך שאין מדת תשלומי ד' וה' נוהגת אלא בשור ושה בלבד. בפר' מרובה דאלו לא שנאן הוה ילפינן שור שור משבת לחייב תשלומי ד' וה' אף לכל בהמה חיה ועוף ואינו רוצה לומר ששנאן פעם שנית וכו' תחת השור תחת השה והיה די לומר כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחתיו וד' צאן תחתיו שכבר אמרו בגמרא אי כתב רחמנא הכי ה"א דבעי שלומי ע' לכל אחד ואחד וכ"ת הא כתיב תחתיו תחתיו חד תחתיו מייתר ההוא מיבעי ליה לכדתניא יכול גנב שור שוה מנה ישלם תחתיו נגידין פי' כחושין ת"ל תחתיו תחתיו גם אינו רוצה לומר ששנאן הכתוב וכתב פעם שנית ברישא כי יגנוב איש שור או שה והיה די לומר כי יגנוב איש וטבחו או מכרו חמשה בקר ישלם תחת השור וד' צאן תתת השה שכבר אמרו בפרק מרובה ואי כתב הכי ה"א עד דגניב תרויהו וטבח חד ומשייר חד או מזבין חד ומשייר חד אלא ה"פ שנאן הכתוב וכתב פעם שנית שור דרישא ושה דסיפא שהיה די לכתוב כי יגגוב איש שור וטבחו או מכרו חמשה בקר שלם תחתיו וד' צאן תתת השה שור דסיפא ושה דרישא למה לי אלא שמע מינה שור ושה אין מידי אחרינא לא ואם תאמר שה דכתב רחמנא שני פעמים למה לי בשלמ' שור אצטריך למכתביה שני פעמים דלא נילף שור שור משבת לומר לאו דוקא שור אלא ה"ה כל בהמה וחיה אלא שה למה לי למכתביה שתי פעמים הא בשבת לא כתיב שה עד דנילף מיניה לומר לאו דוקא שה אלא ה"ה כל בהמה וחיה ואם כן אפילו בחד שה הוה שמעינן דוקא שה כבר תרצו התוס' דאי לאו שה ב' פעמים ה"א שבא שור למעוטי שאר מילי מדין שור דלא הוו בתשלומי ה' ולוקמיה בדין השה לתשלומי ד' כתב שה פעם שנית למעוטי לגמרי דבשאר מילי שאינן שור או שה לא מיחייב עלייהו לא תשלומי ה' ולא תשלומי ד':
