וכי יפתח איש בור וגומר עד כי יפתה איש נערה וגו' ויש בכאן גם כן ג' שאלות: השאלה הא' למה אמר הכתוב ונפל שמה שור או חמור ולא אמר ונפל שם אדם. ואחז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולמה יפטר אם נפל שמה אדם או כלים בהיותו סבת הנזק ההוא: השאלה הב' בגנב למה היו תשלומי השור חמשה ותשלומי הצאן היו ארבעה בלבד. ואם נמצאו בידו חיים ישלם שנים בלבד. והנה הגונב נפש אדם שוה עונשו אם מכרו או נמצא בידו: השאלה הג' באמרו וכי ישאל איש מעם רעהו וגו' בעליו אין עמו שלם ישלם כי אם היה זה מיוחד בענין השאלה איך יהי' בעליו עמו כי אם הוא עמו בידו הוא ולא השאילו: ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שאחרי שזכר עשרת המצות הנכללות בדבור לא תרצח בא הנה הכתוב לבאר המצות שהיו נכללות בדבור לא תגנוב בהפסידו ממון חבירו שלא ברצונו וסמך לאו לא תגנוב ללאו לא תרצח עם שאינם כן בסדר הדברות לפי שיש מצות משותפות לשני הדבורים ההמה רוצה לומר ללא תרצח וללא תגנוב יחד כמו שאבאר בעניניהן. והם המצות אשר יזכור עד כי יפתה איש בתולה כי הנה נזכרו כאן בסדר ארבע אבות נזיקין השור והבור והמבעה וההבער ואחריהם דיני ד' שומרים שומר חנם ושומר שכר והשואל והשוכר שהם הרגילים להיות תמיד אצל בני אדם בעסקיהם. אבל ראוי לדעת בזה שתי הודעות הא' שאין הדינים האלה מיוחדים בנושאים ההם שזכרה התורה אלא בהם או בדומה להם ודבר הכתוב בהווה והוא הדין לכל מה שידמה לו ד"מ זכר בגנב שור או שה והוא הדין לחמור ולשאר הבהמות והב' שהתורה זכרה במשפטים האלה הסוגים. אבל יש תחתיהם מינים שאע"פ שלא נזכרו בכתוב לבחירת הקיצור קבלם משה בסיני והיא התורה שבעל פה כאלו תאמר התורה זכרה באבות הנזיקין שור ובא בקבלה שיש לכל אב תולדות ובשור התולדות הם הקרנים שבהם חיים ינגח והרגל וכמו שביארו חז"ל. ואחרי ההודעה הכוללת הזאת נבוא אל פירוש המצות האלה. בראשונה אמר כי יפתח איש בור או כי יכרה רוצה לומר כאשר האדם ברשות הרבים יפתח בור שהיה כבר פתוח מקודם נסתם או כי יכרה שחפרו מחדש. וישאירהו מגולה או פתוח והוא אומרו ולא יכסנו שאם כסהו ונתגלה מעצמו אינו חייב. אבל כשלא יכסנו הנה בעל הבור רוצה לומר החופר או כורה אותו שנעשה בעל הבור לפי שפעל אותו אע"פ שהוא ברשות הרבים ישלם הנזק הזה מהשור או החמור או ב"ח אחר שנפל שמה רוצה לומר כדי שוויו כיון שהוא עשה הנזק הזה בממון חבירו ובאה התקלה על ידו וככה כל תקלה שיניח האדם ברשות הרבים כגון קוצים ואבנים וכדומה להם כסף ישוב לבעליו או שוה כסף. אבל אם עשה זה האדם ברשותו אינו חייב ואמר והמת יהיה לו להגיד שהב"ח המת שנפל שמה יהיה לו למזיק כיון שהוא פרעו ונתן שוויו וכן כל נזק הבא מכח האדם לממון חבירו אע"פ שלא יהיה לתועלת המזיק כיון שהוא מפסיד ממונו של חבירו הוא בכלל לא תגנוב והוא בכלל הזה האמנם (בבא קמא נ"ה) אחז"ל שור ולא אדם חמור ולא כלים לפי שהאדם יש לו שכל המכין מצעדי גבר והיה לו לשמור עצמו והכלים יניעם האדם ויוליכם כרצונו ולכן אין זה כאדם מכלל לא תגנוב. ומפני זה לא נכתבה במצוה הזאת אלא הב"ח בלתי מדברים לא האדם והכלים שיוליכם אדם. אבל בדיני האומות ומשפטיהם על האדם מוטל לשמור לשורו וחמורו ולא החופר את הבור ומשפטי ה' אמת צדקו יחדיו. המצוה הב' היא בשור של איש שיגח את שור רעהו והמיתו ועשה הכתוב בזה חלוקה אם הי' שור תם או שור מועד. ואם היה תם רוצה לומר שלא נסה לעשות כן והוא בו ענין משונה שלא חשב הבעל שיעשה עם היות שלא נמשך לו מזה תועלת כיון שמשורו באה התקלה לממון חבירו לא ינקה אבל ישלם חצי נזק שימכרו את השור החי ויקח כל אחד מהם חצי כספו וגם יחצו את המת רוצה לומר כספו ביניהם ויהיה הנזק לשניהם למזיק ולניזוק כאלו שניהם פשעו בשוה בשמירת נכסיהם. ואין ספק שדברה תורה בהיות שניהם שוים השור המת והשור החי שאם לא תאמר כן נמצ' לפעמים שהמזיק ירויח בזה כי אולי חצי כסף שני השוורים החי והמת היה עולה יותר משורו החי וא"כ למה נאמר ומכרו את השור החי ללמדך שאם שור שוה סלע הזיק מאתים זוז הניזוק אין לו כי אם השור המזיק בלבד ולא ישלם המותר מן העליה ואין דין זה נוהג אלא בנזק משונה. אבל אם נשך בשינו או בעט ברגלו בדבר שדרכו להזיק חייב עליו נזק שלם כאלו הוא מועד לכך. ואם היה יודע שהי' שור זה מועד להזיק מתמול שלשום רוצה לומר שהזיק שלשה פעמים אע"פ שלא התרו בו היה לו לשומרו. וכיון שלא ישמרנו שלם ישלם נזק שלם והוא שור חי טוב כמוהו תחת השור המת ואותו המת יהיה לו. ואמר זה להודיע שלא יסקל השור כמו שנאמר למעלה בשור שהמית אדם כי הנה בזה די שהבעל ישלם נזק שלם והמת יהיה לו. והנה בשני אבות הנזיקין האלה רוצה לומר הבור והשור לא חייבה תורה למזיק שום עונש מהכפל או עוד לפי שעם היות שבאה התקלה על ידו הנה לא נעשתה מדעתו ורצונו ולא הגיעה לו ממנה תועלת אבל בשאר הנזיקין מהגנבה הכפיל העונש להיותה נעשים ברצונו ולהרויח בהם. והמצוה השלישית היא כי יגנוב איש שור או שה וטבחו או מכרו רוצה לומר שגנבו ומלבד הגנבה מכרו הוא לטבחי' שישחטוהו ויפשיטוהו וימכרו את בשרו. או שלא מכרו כאשר גנבו. אבל הוא בעצמו כדי שלא יכירוהו רואיו מאי זה חותם ועדר הוא טבחו והפשיטו. הנה אז יהיה עונשו שחמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה וחכמינו זכרונם לברכה בקשו טעם בעונש הזה כפי הגבלתו ורבן יוחנן בן זכאי אמר (שם נ"ו) שחס הקדוש ב"ה על כבודם של בריות שור שהולך ברגליו ולא נתבזה בו הגנב לנשאו על כתפו משלם חמשה שה שנשאו על כתפו ונתבזה בו בנשאותו ישלם ארבע' ורבי מאיר אמר כמה כוחה של מלאכה שור שבטלו ממלאכתו משלם חמשה שה שלא בטלו ממלאכה משלם ד' והטעמים האלה אינם נותנים טעם לשבח כי אין כל שור עושה מלאכה והבקר אינה עושה מלאכה. ולמה תהיה גם כן בה' ועוד שהשור או הבקר העושים מלאכה אדם נוהג בהם ואי אפשר לגנבם. אבל יגנבו הבטלי' מהמלאכה כי אין איש אתם גם כי איני רואה טעם לה' ולד' ולא מספר אחר ולמה אם כן אם מכרו ישלם ה' וד' ואם נמצא בידו ישלם שנים בלבד. וכפי מה שכתב הרב המורה בפמ"א ח"ג יש בזה טעם אחר והוא שהבקר והצאן מהבהמות הנאכלים רועות ביערים רחוקים ממקומות הישוב. ואם לא יענש הגנב עונש גדול יהיה מתאמץ כל היום לגנוב מהם והיה נענש על השור יותר מעל השה לפי שהשוורים רועים מפוזרים ביער ואין רועה אחד יכול לשמור כלם ומפני זה יוכל לגנבם בקלות שהאדם הגנב ינהיג את השור הנמצ' לפניו אל אשר יחפוץ כרצונו אבל השה הוא רועה בעדר וקבוץ ויוכל רועה אחד לשמור רבים מהם גם כי אין השה הולך ישר לפני מנהיגו ובחיקו ישא עלו' ינהל ולכן לא הספיק לגונב השה להענישו בכפל הדבר שגנב ולגונב השור יגדל עונשו יותר מהשה כי כפי מה שיהיה החטא נקל לעשותו יצטרך לתת עליו עונש יותר קשה מפני שימנעו ממנו. והענין שאינו נמצ' רק על המעט יהיה עונשו יותר קל. ומפני זה היה תשלומי גונב צאן ובקר כפל תשלומי שאר המטלטלין שהם ד' או ה' ובתנאי שהוציאם מתחת ידו במכר או ששחטם כי גנבתם הוא על הרוב תמיד להיות' בשדות. וא"א לשומרם כמו ששומרים הדברים שבתוך המדינה. ולכן היו תשלומי גנבת הבקר יותר מגנבת הצאן בעבור שגנבתם יותר קלה ממנו. והטעם הזה נכון הוא אבל עדיין תשאר השאלה אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה למה ישלם חיים שנים בלבד מבלי חלוף בין שור לשה ומה איכפת לענין העונש אם טבחו או מכרו או היה עדיין בידו כי הגנב' כבר נעשתה וחכם אחד מחכמי הדור נתן בזה טעם אחר והוא שעקר העונש בגנב הוא השווי והיושר שיעשו לו כאשר זמם לעשות והבא לגנוב את שור רעהו או את שיו יקחוהו ממנו ועוד יקחו ממה שלו שור אחד או שה אחד כמו אשר גנב ובזה הדרך ישלם שנים רוצה לומר אותו שגנב ואחד משלו. אמנם כשלא תמצ' בידו הגנבה וכבר נתיאש הבעל ממנה לפי שטבחו או מכרו. אז ראוי להרבות בעונשו של גנב כפי המעשים אשר עשה מלבד הגנבה כי הוא בכל מעשה ומעשה שיפעל הוא גומר וכופל רשע הגנבה כאלו עשה עונות הרבה לא אחד בלבד יתבאר זה ממה שנאמר בענין עכן חטא ישראל (יהושע ד' י"ח) וגם עברו את בריתי אשר צויתי אתתם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם. והלא גנבה אחת היתה וגנב אחד גנבה ולמה אמר כל זה. אלא שהיה הכל לפי רוב המעשה אשר עשה בה וע"ז אמר יהושע לעכן בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית. והוא השיבו אמנם אנכי חטאתי וגו' וארא בשלל אדרת שנער אחת טובה ומאתים שקלים כסף ולשון זהב אחד ואחמדם ואקחם והנם טמונים בתוך האהלי והכסף תחתיה. ביאר שעם היות הגנבה אחת חטא בה פעמים רבות. אחת במה שראם ועיין בם. שנית במה שחמד אותם. שלישית במה שלקחם. רביעית במה שטמנם. חמשית במה שכיון להטמין את הכסף תחת החפירה להעלימו ביותר שכ"ז ההתחזקות הוא ממה שיכביד את החטא. כן בענין הגנב שגנב את השור שהנה נתחייב בתשלומי שנים כמו שזכרתי אם היה עדין בידו להשיבו לבעליו. אמנם כשקשרו ועקדו לטבחו כבר גנבו שנית וכאש' הרביצו שלישית. וכששחטו ד' כי כל מעשה מאלו הוא פועל רעה ומגונה מעצמו וכן בענין המכירה והפשרה והמסירה לקונה וקבל המעות ממנו. וכאשר הוכפלו המעשים והעונשים בעבורם היו התשלומין בשור ה' ובשה ד' ובנמצאו בידו היו ב' בלבד. ומאשר לא אמר הכתוב הזה ה' שורים ישלם תחת השור וד' כבשים תחת השה אלא ה' בקר ישלם תחת השור וד' צאן תחת השה יתכן לפרש כפי פשט הכתוב ומלותיו שתמיד יהיו התשלומין שנים כי הוא היושר האמתי כמו שבארתי אבל מפני שהזכרים בבקר ובצאן שוים בערכם יותר מהנקבות. אמר שאם המצא תמצא בידו הגנבה ישלם שנים כי יראו ויכירו כמה היה שוה השור או השה הנגנב וישלם אחר כמוהו ויהיו שנים. אבל אם טבחו או מכרו אולי יאמר הגנב שהשור או השה היה פחות ונבזה ושאין ראוי להרבות בערכו. מפני זה הגבילה התורה ערך השור או השה שישלם הגנב בעד השור אחד זכר ה' בקר. כי הוא היה חייב לשלם ב' שורים זכרים שהיו שוים יותר מה' בקר נקבות. וכן בכבשי' היה לו לשלם שני זכרים בין שיהיו עתודי' גדולים או קטנים לכן ישלם ד' צאן נקבות שאינם שוות כשני זכרי' והיה החלוף בתשלומי השה מפני קלות החטא כמו שביאר הרב המורה. וזה טעם נכון ומתישב בעיני אבל אם קבלת הקדושים ז"ל היא בחלוף זה נקבלה בסבר פנים יפות. ואמנם אמרו אם במחתרת ימצא הגנב וגו' הוא להגיד שיעשו לו כאשר זמם לעשות כי בהמצאו במחתרת כשיוכר מענינו שבא ג"כ על עסקי נפשות הותר דמו. ולכן אם בעל הבית מצא את הגנב בביתו והכהו עד שהמיתו אין לו לב"ה דמים ר"ל שלא יענש על הריגתו כי ירדה תורה לסוף דעתו של כל איש שיש לו שונא יבוא אל ביתו בלט להורגו ואם ימצא יאמר שבא לגנוב ולא גנב ויפטר. אבל אם זרחה השמש עליו מבואר הוא שלא בא להרוג את האדם בביתו כצאת השמש בגבורתו ולכן אין ראוי להמית את הגנב אף שימצא במחתרת כי לא בא אלא לגנוב ממון לא להרוג את הנפש ואין ראוי שבעבור הממון יומת. וחז"ל פירשו אם זרחה השמש עליו שהוא דבור הלציי בדרך משל ר"ל אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עמך כגון האב החותר לגנוב ממון בנו שבידוע שלא בא להרגו. אז דמים לב"ה אם יהרגהו כי לא יהרג נפש אלא על הנפש. אבל הגונב ממון שלם ישלם אם גמר המעשה ר"ל שישלם שנים ואם אין לו ונמכר בגנבתו. ובא בקבלה בגנבתו הוא נמכר אבל אינו נמכר בתשלומי כפל חמשה או ד' כי מכירתו מיסרתו. והמכירה בב"ד כבר התבאר שלא תהיה יותר מלשש שנים. האמנם אם היתה הגנבה דבר מועט והוא אין בידו לשלמו ויספיק למוכרו בעד שנה אחת או שנתים הסברא נותנת שלא ימכור אלא לאותו זמן בלבד שיספיק לגנבתו. והנה אמר הכתוב אם המצא תמצא בידו הגנבה משור עד חמור עד שה חיים שנים ישלם להגיד שלא בלבד בשור ובשה יובנו תשלומי הכפל שזכר במשפט הזה כי גם בכל שאר הדברים שיגנוב ישלם שנים בין מטלטלין בין ב"ח והודיע שאם טבחו לא יקחוהו ידיו בתשלומי הכפל כי חיים שנים ישלם לא מתי' והנה המצוה הזאת מבואר מעניניה שהיא בכלל לא תגנוב ולכן נסמכה ללא תרצח מפני השתוף אשר יש לשני הלאוים בענין הזה. ואמנם שהיא משפט אלהי מבואר מעונשיה כי הנה אומות העולם בארצותם לגוייהם מהם הניחו בנימוסיה' שיהרגו ויתלו על העץ את הגנב שור או שה או שאר המטלטלין ומהם הניחו שיכרתו אזניו בפעם הראשונה ובשנית יומת. ואשר הקלו מהם להעניש ענשו לגנב שישלם שבעתי'. ואולי מדברי שלמה המלך לקחוהו שאמר (משלי ו' ל"א) ונמצא ישלם שבעתים וחלילה למלך הירא את דבר ה' שיכבד בעונשים שזכרה התורה ויעבור בלא תוסיף עליו ולא תגרע אבל הוא לא דבר שם מהעונשים שיתנו בית דין לגנב על פי המשפט אלא על פי הבושת והכלימה שירגיש הגנב כשיתפרס' היותו גנב והוא אומרו לא יבוזו לגנב כי יגנוב כי יאמר שעשהו למלא נפשו כי ירעב. האמנם כשנמצא עם הגנבה התפעל מהכלימה ההיא שכבר היה משלם שבעתי' להנצל מאותה בושה וגם את כל הון ביתו יתן כי זה טבע האד' אבל עונשי בית דין אין להרהר אחריהם כי ישרים דרכי ה' ולא ענשו אלא מה שגנב ממון כי אם בממון וזה כשיעור אשר גנב כמו שביארתי. ומשפטי התורה הם כלם מיוסדים על האמת והנכון. והמצוה הרביעי' היא כי יבער איש שדה או כרם ושלח את בעירו ובער בשדה אחר. רוצה לומר שאם יגנוב האדם תבואת חבירו בהיותה בשדה ובכרם בשלחו בהמותיו לרעות בהם כי לשון ויבער ובערה ובער הכל לשון כליון כמו כאשר יבער הגלל והיתה לבער כי אם יהיה לבער קין והוא שן הבהמה הרועה בשדה ובכרם וזכרו חז"ל שהיא תולדה דשור ושלח את בעירה בא הה"א במלת בעירה במקום וא"ו כמו אסרי לגפן עירה וסותה ומכאן למדו רגל מועד' שהזיקה בהמתו בדריס' רגלה ובבעיטה. ואמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אפשר לפרשו על המזיק מהמיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם כל כך תבואה כמו שהזיקה בהמתו. ומכאן אחז"ל (גיטין מ"ח) הנזקין שמין להם בעדיות רוצה לומר כשהוא רוצה לפרוע ישומו הדבר הניזק כאלו הוא שוה למובחר ממה שימצא למזיק. ויש מפרשי' מיטב שדהו ומיטב כרמו של הניזוק שלא יאמרו לא אכלה הבהמה אלא מהיותר פחות לא יהיה כן. אבל ישומו שזה היה המובחר ממה שהיה לו. המצוה הה' היא כי תצא אש ומצאה קוצים. וגם היא הפסד בממון חבירו כשידלק האש בביתו או בשדהו ומשם יצאה ונאכל גדיש או הקמה כי הוא אף על פי שלא יצא ברצונו כיון שהיה זה בפשיעתו שלא שמר את האש שלא תזיק יהיה מהמשפט ששלם ישלם המבעיר אותה בערה והכתוב הזה מדבר במי שידלק אש בשדהו כדי לבער הקוצים והברקנים באופן שיהיה השדה מוכן לחרוש ולזרוע. ונתפשט לשדה של חבירו ונאכל גדיש והוא ערימת החיטים או עומרי תבואה הנאספי' בגורן או הקמה קודם קצירה או השדה שליחכה האש בתי נירין והתלמים של שדה זרועה שלא תהיה ראויה לגדל צמחים עד שיחרוש ויזרע שנית. הנה בכל אחת מהנזיקין האלה אשר יסבב האש הזה באש אשר הדליק התחייב לשלם הנזק ההוא כלו לפי שהוא מבעיר את הבערה או לפי שלא שמר את גחלתו בשלא תצא האש ותזיק ובזה השלים הכתוב זכרון הארבעה אבות נזיקין וקצת תולדותיהם וזכר אחריהם דין הד' שומרים שהם אלו שיזכור. המצוה הו' היא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמר וגו' רוצה לומר שאם יתן איש אל רעהו בפקדון לשמור כסף או כלים והפרשה הזאת תדבר מהשומר חנם כי לכן אמר כסף או כלים שאין ביניהם טורח ואין השומר מטריח עצמו בשומרם בתוך תיבתו ואין דרך בני אדם לתת שכר על שמירתם ונגנב מבית האיש רוצה לומר שהשומר טוען שנגנב הכסף או הכלים ההם מביתו. הנה אם ימצא הגנב כלומר שיתאמת שנגנבו הדברים ההם ומי גנבם. ישלם הגנב שנים לבעל הפקדון כאלו גנבהו מאתו. ואם לא ימצא הנגב כלומר שלא יוכל לברר שנגנב מאתו הדברים ההם. ובעל הפקדון אומר שהשומר לקחם והחזיק בהם לעצמו אז יקרב בעל הבית השומר אל האלהים והוא מושב בית דין שאלהים נצב בעדת אל וישבע באלהים כי על זה אמר גם כן שיתקרב את האלהים רוצה לומר שיתקרב אליו בשבועתו וישא את שמו על שפתיו. והשבועה תהיה אם לא שלח ידו במלאכת רעהו רוצה לומר שלא שלח ידו באותה הכסף או כלים להשתמש בהם בלי רשות בעליו כי אם נשתמש בפקדון מיד הוחזק גזלן וחייב באונסין ומשם ואילך אם נגנב נגנב לעצמו ולא למפקיד. אבל אם ישבע שלא ישתמש בפקדון ההוא ולא לקחו הרי הוא פטור. ומפני שאמר ונקרב ב"ה אל האלהים בא הכתוב לתת משפט כולל לא לבד בנדון הזה כי אם גם בכל שאר הטענות שכלם יהיו נדונים על ידי בית דין ולפניהם ישבעו הבעלי דינין כי יהיו מאיימים אותם ומשביעים אותם כראוי. וזה הוא שאמר על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה. לא שיהיה השור והחמור והשה מפרשת שומר חנם כי הם מפרש' השומר שכר כמו שיתבאר. אבל בא הכתוב הזה להודיע מאמר כללי שכל טענה שיהיה לאדם עם חבירו בין בשומר שכר בין בשומר חנם אשר יאמר האחד כי הוא זה רוצה לומר שכך היה הדבר והאחד אמר בהפוך זה עד האלהים יבוא דבר שניהם. ואת אשר ירשיעון אלהים ששלח ידו במלאכת רעהו יענש כגנב וישלם שנים לרעהו. וכפי דעת חז"ל (ב"ק ק"ז) בא הכתוב הזה ללמד שאם אחרי שנשבע שומר חנם נמצא שפשע ונשבע לשקר אפילו במקצת אשר יאמר הבעל כי הוא זה שנשבע עליו ויתבאר הדבר בעדים אשר ירשיעון אלהים שנתברר אצלם שנשבע לשקר. ועדים אפי' על המקצת ישלם שנים לרעהו המפקיד כל הפקדון אצלו שמכאן למדו חז"ל כי המודה במקצת הטענה ישבע על הנשאר. האמנם אינו חייב בתשלומי כפל אלא א"כ אחר שנשב' הודה בב"ד או באו עדים בכולו או במקצתו. אבל אם הודה במקצת קוד' שנשבע אע"פ שהוחזק כמכחש בפקדון ואח"כ הודה אינו משלם אלא מה שהודה. המצוה הז' היא כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וגו'. ואחז"ל שפרשה שלמעלה למדה דין שומר חנם כי אין דרך בני אדם לתת לשמור כסף או כלים בשכר. ופרשה זאת למדה דין שומר שכר שאין דרך בני אדם לשמור בהמות אלא ע"י שכר. ואמר ומת או נשבר או נשבה אין רואה. רוצה לומר שנמצא' הבהמה שמתה מעצמה מחולי או שנשברה שנפלה ממקום גבוה ונשברה מפרקתה או איבריה או נשבה. ואומרו אין רואה שב אל או נשבה שגנבוה ושבוה לסטים ואנשי מלחמה ולא היה שם רואה שיעיד עליו והנה המפקיד טוען שהשומר גנבה או מכרה או נגנבה ממנו מפני שלא שמרה כראוי וחייב לפרעה וכן במתה ובנשבר' שהיה בפשעו והשומר אומר שאינו כן אלא שמתה מעצמה. והנשברת מקרה הוא קרה ולא היה בפשעו. הנה בזה שבועת ה' תהיה בין שניהם מאחר שאין שם עדים יעידו בדבר ובשמירה. ואם השומר נשבע שלא שלח ידו במלאכת רעהו כלומר שלא גנב ולא פשע בשמירתם יהיה נאמן בשבועתו ויפטר ויקח בעליו את המתה או הנשבר'. ובכלל שהשומר לא ישלם כלל כיון שלא פשע בשמירתו יהיה נאמן בשבועתו ויפטר ויקח בעליו את המתה או הנשבר'. וחז"ל פירשו ולקח בעליו השבועה שנשבע השומר בפרעון פקדונו ולא ישלם הבעל לשומר שכר שמירתו אף על פי שנשבע שלא פשע ומזה למדו שאין הנשבעין נוטלים. האמנם אם גנוב יגנב מעמו או נאבד שברח והלך לו הדבר המופקד ישלם השומר לבעליו כי הוא חייב בגנבה ואבדה ופטור מן האונסין הגדולים. ואם ימצא הגנב אחרי שישל' השומר ישלם שנים לשומר. אם טרוף יטרף רוצה לומר מחיה רעה אונס מפורסם שלא יוכל השומר לדעתו כזאב ואריה יביאהו עד ר"ל שיביא עליו עדים שראו זה ובמכילתא דרשו יביאהו עד יביא אבר או דבר מהנבלה שהציל להיות לו לעד. וכאשר יציל הרועה מפי הזאב שתי כרעים או בדל אוזן ואז כשיתבאר זה מהעד הטרפה ההיא לא ישלם אותה. המצוה הח' היא וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת וגו' רוצה לומר שפעמים שיקבל האדם בהמתו של חבירו לא בפקדון כשומר חנם או שומר שכר אלא בדרך הלואה ששאלה ממנו כדי לעבוד עבודה מה ונשבר או מתה הבהמה הנשאל' אם בעליו אין עמו ר"ל אחרי שהמשאיל אינו משותף עם השואל בתועלת השאלה וההלואה ההי' כמו שהיה בשומר השכר שלם ישלם אפילו האונסים שכל ההנאה היתה שלו ויוכל לטעון המשאיל שהשואל הטעין את בהמתו יותר מהראוי עד שנשברה ומתה. ואם בעליו עמו בשעת המלאכה או כאשר מתה או נשברה לא ישלם. כי בידוע שלא היה המשאיל מניח לשואל להטעינה יותר מדאי ולכן ישלם דמסתמא לא פשע או ויתר לו אונס השאלה כמו שויתר לו השירות אם לאהבתו אותו ואם לתקות שום גמול והרי שניהם נהנין בזה. ואפילו היה שכיר עמו היה כאלו הכל בא בשכרו ודינו כשוכר ממנו הדבר הנשאל והשוכר פטור וכיוצא בזה. הרי לך בזה ד' שומרים הא' שומר חנם. הב' שומר שכר. הג' השואל בהלואה. הד' השכיר. ויותר נכון לפרש אם שכיר הוא על הבהמה שהיתה נשכר' אצלו בא בשכרו ופטור אם מתה מחמת מלאכה כי בידוע שלא שכר הבהמה על מנת להעמידה על השעורים תמיד ולכן הוא פטור מאונסין. הנה התבאר שכל ח' מצות האלה נכללות בדבור לא תגנוב אשר הכוונה בו שלא יוציא ממונו של חבירו שלא מדעתו ורצונו. והתבאר שכל משפטי ה' אלה צדיקים ילכו בם וכמה באה בהם מהחכמה והחמלה ומהסדר האמתי לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום: כי תקנה עבד עברי וגו' עד וכי ימכור איש את בתו לאמה ויש לשאול במצוה הזאת ג' דברים: השאלה הא' למה התחילה התורה בזכרון המשפטים מהעבד העברי כי אין ספק שלא היה בדרך מקרה ולא כפי ההזדמן כי אם לסבה מה ראוי לבאר אותה: השאלה הב' למה זה הגביל יתברך זמן עבודת העבד עברי שש שנים ובשביעי יצא לחפשי ולא לקח בזה מספר אחר. אם מעשרה שנים ואם מג' שנים כשני שכיר: השאלה הג' באמרו אם בגפו יבא בגפו יצא. כי דבר מבואר הוא שערום נכנס וערום יצא ועל אשתו כבר אמרו מי הכניסה שתצא. גם אומרו עוד והוא יצא בגפו הוא כפול. ואומר בפירוש הפסוקים והיתר השאלות האלה שהנה זכר ראשונה במשפטים משפט העבד עברי לשתי סבות. הא' מפני שהוא יוצא מדבור אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים שהוא הדבור הראשון ששמעו בסיני יסוד והקדמה לכל שאר הדבורים. ומפני שהקדוש ברוך הוא הוציא את ישראל ממצרים זכה בהם להיות עבדיו ולכן לא היה ראוי שישתעבדו אלו באלו וכמ"ש עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים ולכן בזכרון המשפטים האלה זכר ראשונה משפט העבד עברי שלא ישתעבד לאדונו עבודה עולמות אלא לשש שנים בלבד וישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו. והסבה הב' מפני שכמו שתורת האלהים התחילה במעשה בראשית לקיים דעת החדוש וסיימה בזכרון הנפלאות כמו שאמר לכל האותות והמופתים וגומר ככה במשפטים האלה התחילה בזה שהוא ג"כ זכר לחדוש העולם וסיים בזכרון הנפלאות כמו שיתבאר. ומלבד כל זה כבר נתתי הטעם להקשר המשפטים. והוא שהמשפטים האלה באמרו כאן להודיע לישראל שהדבורים ההם אשר שמעו עם היותם בעיניהם דבורים קצרים ושהשכל האנושי יחייבם ורובם נצטוו בהם בני נח וגם כל שאר האומות בארצותם לגוייהם יש ביניהם כדומה מהסכמות האלה המוכנות לתקון קבוציהם שאין הדבר כן כי באות' הדברים הקצרים אשר שמעו יוכללו משפטים אלהיים רבים והם אשר צוה לשום לפניהם ושלא עשה כן לכל גוי. ולכן התחיל מהדברות האחרונים שהם היו יותר קצרים. וכנגד לא תרצח הביא מיני הרציחה שאפשר שיעשה האדם לחבירו. והראשון מהם הוא כשיקנה אותו לעבדות בהשתעבדו בו כל ימיו כי זו היא רציחה בחיים כי כמו שתאר הכתוב הצדקה בשם חיים ואמר וחי אחיך עמך ככה ייחס ההשתעבדות שהוא הפך הצדקה לרציחה וכמו שנאמר לירמיהו על ענין שלוח העבדים לכן כה אמר ה' אתם לא שמעתם אלי לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו הנני קורא לכם דרור נאם ה' אל החרב אל הדבר ואל הרעב וגו' וידוע שמשפטי ה' הם מדה כנגד מדה כי לפי שהם היו מרצחים אותם לעבודתם יהיו בעונש זה נרצחים ברעב ובדבר ובחרב. הנה מפני זה זכר כאן ראשונה משפט העבד עברי הנזכר כאן הוא אשר מכרוהו ב"ד כמו שאמר ואם אין לו ונמכר בגנבתו כי הוא אשר יעבוד שש שנים ובתחלת השנה השביעית יצא חפשי מעבדותו חנם רוצה לומר מבלי שיתן לאדוניו פדיון הכסף אשר הוציא בעדו לא כלו ולא קצתו. אמנם הנמכר מעצמו יש לו רשות למכור עצמו לשנים רבות ומועטות כרצונו ולכן לא יצא בשביעי עכ"פ אלא במלאת שניו או אם פגע בהם היובל או ימות האדון שאז יצא בתוך שנותיו ואמר אם בגפו יבא בגפו יצא לענין אשתו הישראלית שאם לא היה העבד נשוא אשה אבל היה יחידי בגפו או בגופו וכן בא אל בית אדוניו ככה בגפו יצא ולא יכריחנו אדוניו שישא אשה ישראלית בביתו. ואם בעל אשה ישראלית היה קודם שנמכר הנה יהיה הקונה אותו חייב במזונות אשתו ובניו כי אין לה מי שיפרנסה זולת בעלה. ומפני זה כשיצא העבד ויצאה אשתו עמו ולא יהיה אדוניו חייב עוד במזונותיה כיון שכבר יצא בעלה. אבל יש רשות ביד רבו אם העבד אינו בעל אשה לתת לו שפחה כנענית לשיוליד ממנה בנים ולכן אם אדוניו יתן לו אשה רוצה לומר כנענית וילדה לו בנים או בנות לא יצאו עמו כי הם עבדיו של זה האדון ובעבד ובאמה כנענית נאמר שיעבדו כל ימיהם והתנחלתם אותם לבניכם. ומפני זה האשה ההיא וילדיה תהיה לאדוניה כיון שהם כנעניים והוא רוצה לומר העבד עברי יצא בגפו יחידי. ומזה תדע שבראשונה אמר אם בגפו יבוא בגפו יצא לענין האשה הישראלית. ועתה חזר לומר והוא יצא בגפו לענין האשה הכנענית וילדיה שלא יצאו עמו וידוע במשפט הזה כמה הוא אלהי בענינו שהגביל זמנו בשש שנים יעבוד ובשביעי יצא לחפשי כענין השמיטה שצוה בה שש שנים תעבוד ובשביעית תשמטנה ונטשטה וכמו מצות השבת שנאמר בה המספר הזה בעצמו ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת להודיע שהמשפטים האלה אשר ישים לפניהם היו אלהיים ויסודם הוא אמונת חדוש העולם כי אין המשפט הזה מהדינים בהחלט אבל יש לו סוד עמוק בחדוש הבריאה ומי ידענו ואין כן משפטי בני נח וגם לא משפטי האומות והותרו במה שפרשתי בזה עם טעם המצוה הזאת שלשת השאלות אשר שאלתי בפרשה. עוד צוה יתברך שאם אמור יאמר העבד ההוא אהבתי וגו' רוצה לומר שאם לא ירצה לצאת מבית אדוניו לחפשי ולכך קראו העבד בהחלט כדי להזכיר גנותו שבחר בעבדות. והתנה הכתוב שלא יאמר אותו פעם אחת אלא פעם אחר פעם וזה הוא אם אמור שיאמר זה באמירות רבות אהבתי את אדוני כי טוב לי עמו וגם כן אהבתי את אשתי הכנענית ואת בני שחשקה נפשי בהם ולכן לא אצא מבית אדוני להיות חפשי. הנה אז והגישו אדוניו אל האלהים רוצה לומר שיתנצל מזה לפני בית דין ויפרסם שאינו רוצה האיש הזה ואינו מחזיק בו בחנופה ורמאות כנגד המשפט האלהי. ושם אלהים הנזכר כאן פירשוהו המפרשים על הדיינים. וכבר ביארתי בסדר בראשית שלא קרא הכתוב לדיינים אלהים. אבל למקום המשפט לפי שהיו עושים שם משפטי האלהים יקראו למקום ההוא אלהים. וכמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ולמקום ההוא צוה שיגישו את העבד הזה אל הדלת או אל המזוזה מן השער אשר שם השופטים ורצע אדוניו רוצה לומר לא השליח ב"ד אבל אדוניו מעצמו ירצע את אזנו במרצע לפני כל באי שער עירו בפירסום ומשם והלאה ועבדו לעולם שהוא עד היובל קרוב יהיה בשנים או רחוק שמפני שחמשים שנה הוא זמנו של דור אחד נקרא היובל שנת החמשים בשם עולם. ואז בהכרח ישובו איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו והתבונן שפרשה זו מתחלתה ועד סופה בגנות העבד העברי תדבר כי בהיותו נמכר מעצמו או שמכרוהו ב"ד מפני גגבתו תחת אשר הערה לעבדות נפשו נפסק מעליו עול תורה וקבל על עצמו מוטות חבלי אדם ועבותו' עבודתו ואהבתו. כמו שאמרו חז"ל אזן ששמעה בסיני לא תגנוב ובא וגנב. או ששמע בסיני כי לי בני ישראל עבדים והלך למכור את עצמו ירצע. ובשרו הכתוב שאם הוא כיון להרויח בהסיר מעל שכמו טורח פרנסתו ופרנסת אשתו ובניו שלא ידבק בידו מאומה כי אם הבושת והחרפה. ששש שנים יעבוד כעבד נמכר ובסוף יצא לחפשי חנם בלא דבר כי אם בגפו יבוא בגפו יצא ומאומה לא ישא בידו מעמלו. ואם בעל אשה הוא וחשב להשליך פרנסתה על אדוניו לסוף ויצאה אשתו עמו והטורח ישוב עליו כבראשונה ואם כיון שיתן לו אדוניו אשה מבלי שהוא יתן לה מוהר ומתן כמשפט הבנות לא לו יהיה הזרע אשר תוליד. כי האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו. ואם ירצה להתקיים עמהם יקנה בעבורם תרפה ובוז מה שלא יסבלהו שום בעל שכל והיא הרציעה בבית דין להיותו עבד עולם. היש במשפטי עו"ג דמות הרחמנות הזה בענין העבדים אין ספק שביניהם מי שקנה עבד קנה גופו עד יום מותו ולא יהיו מזונות אשתו ובניו מוטלות על אדון העבד. אבל משפטי ה' הם מיוסדים על הרחמים והטוב בלי ספק: וכי ימכור איש את בתו לאמה וגומר עד מכה איש ומת וראוי לשאול במצוה הזאת גם כן ג' שאלות: השאלה הא' למה לא אמר הכתוב באמה העברית לשון כי תקנה כמו שאמר בעבד העברי כי תקנה עבד עברי והוצרך לתלות הענין באביה וכי ימכור איש את בתו לאמה: השאלה הב' איך אמר לא תצא כצאת העבדים כאלו לא תצא בשביעי שהרי הכתוב אומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים מורה שתצא בשש שנים כמו העבד העברי. ומה שפרש"י לא תצא כצאת העבדים הכנעניים בראשי איברים אינו נכון כי עדין לא צוה בזה והעבריה מה לה עם הכנעניים: השאלה הג' באומרו לעם נכרי לא ימשול למכרה כי היה לו לומר לאיש נכרי לא לעם נכרי: ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות. שאחרי שהשלים משפט העבד העברי שהיה נכלל בלא תרצח זכר אחריו משפט האמה העבריה שנכללה בו גם כן. ומפני שהאמה העבריה אין רשות לבית דין למוכרה ולא לשום קרוב מקרוביה אלא לאביה וזה בהיותה קטנה קודם שהביאה סימנים לכן אומר וכי ימכור איש את בתו לאמה כי אביה הוא היכול למכרה לא אחר. ומה שנא' בעבד עברי כי תקנה הוא לפי שקנהו מבית דין שמכרוהו ואין כן האמה העבריה. ומה שאמר לא תצא כצאת העבדים אין הכוונה שלא תצא בשש או ביובל כעבדים כי בזה שניהם שוים העבד והאמה העבריה. אבל פירושו שאין בה דיני היציאה שזכר בעבד כי הנה העבד אמר אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. ולא נאמר כן באמה שאם היתה נשואה לאיש יהיו מזונות בעלה מוטלים על האדון ויצא עמה אין הדבר כן. כי אם היא נשואה לא יוכל אביה למוכרה גם כן בעבד כתיב שיוכל אדוניו לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים. ולא נאמר כן באמה שיוכל האדון לתתה לעבד כנעני להוציא ממנה בנים כי הוא לא יוכל ליעדה אלא לעצמו או לבנו. ומפני החלופים האלה אמר לא תצא כצאת העבדים רוצה לומר בענין האישות שזכר בהם וכבר בא בקבל' האמתית שהשגיחה התורה מאד על האמה העבריה שאפילו בקטנותה בהיותה תחת אביה לעשות בה כרצונו הנה לא יוכל למוכרה ממכרת עבד ולא למכרה לנכרי ולא לקרובים אשר אי אפשר שיהיה לה בהם צד יעוד ושאין למוכרה שתי פעמים והיה זה לפי שלא התירה התורה שימכר אדם את בתו אלא במקום שסבור שהקונה אותה ייעדנה לעצמו ויקחנה לאשה לו או לבנו כי על הרוב לא יקנה אדם נערה קטנה לעבוד עבודה כי היא לא תוכל לעבוד לחולשת שכלה ואיבריה אלא שישאנה ליופיה או לטוב מעשיה כדי ליעדה לו או לבנו ונתן כספו על זה. כי כן היה דרכם לתת בעד הבתולות מוהר ומתן ועל מנת כך מכרה אביה לא בעבור שגנבה ולא לאכול ולשתות הוא את כספה האמנם כבר אפשר שאחרי שלקחה הקונה לא ישרה בעיניו וימצאנה רעה בתכונותיה ולכן לא ירצה ליעדה לעצמו. וכאשר היה זה צוה שיפדה אותה בכסף רוצה לומר שיתן לה מקום לשתצא מביתו ויקח את הכסף אשר הוצי' בעדה ואף הוא יסייע בפדיונה. וזה הוא אומרו והפדה והרמב"ן פירש והפדה על האב שיפדה אותה כשיראה שהאדון לא יעדה לו ולא לבנו. אבל לא יהיה רשות ביד הקונה אותה ולא לאביה למוכרה לעם אחר כיון שבגד בה האדון ולא יעדה לעצמו כאשר חשב מתחלה. ובאמרו לעם נכרי אפשר לפרשו על כל בן ישראל כי הוא יחשב לה כאלו הוא עם נכרי. כי כיון שזה שולחה מביתו כל איש אחר יהיה בעיניה כעם נכרי. או שאמר זה להודיע שעם היות ברשות הקונה עבד עברי לתת לו אשה כנענית להוליד ממנה בנים שאין כן הדבר בקונה אמה עבריה שלא יוכל לתתה לאיש כנעני לשכב עמה. כי הנה לעם נכרי אשר לא מבני ישראל הוא לא יוכל למכרה. וימשך מזה שאם ירצה למכרה לאחד מישר' ימכור על התנאי שתצא בשש מן העת שמכרה האב ואמר בבגדו בה על האדון שלא ישרה בעיניו לישאנה כמו שהבטיחה בו ונקראת בגידה המרמה שיעשה האדם למי שיבטח באמונתו. ואפשר לפרש בבגדו בה על האב שלא יוכלו למכרה פעם שנית בבגדו בה שמכר בתו למי שלא נשא אותה. ואם לבנו של הקונה ייעדנה כמשפט הבנות יעשה לה רוצה לומר שלא יחשוב לפחות מכתובתה כי הנה לא יגרע משפטה כמוהר הבתולות אשר ישיאו אותן אבותיהן ולא יפחות בה מזה להיותה אמה. והנכון שאמר כמשפט הבנות שיעשה הקונה לה כבוד ומוהר כאשר יעשה האיש לבנותיו בעת נשואיהן ואם אחרת יקח לו רוצה לומר הקונה הנזכר או בנו אם לבנו ייעדנה. צוה שהיא אע"פ שהיתה אמה לא תפחת ענינה בעיניו יותר מן האשה האחרת שיקח עליה כי הנה שארה שהיא המזון להעמיד שאר בשרה וכסותה המלבושים הצריכים אליה. ועונתה שהיא עונת תשמיש המטה לא יגרע. וחז"ל אמרו (כתובות מ"ז) שארה זו קרוב בשר כאיש עם אשתו. וכסותה המלבושים ועונתה הזיווג כי המזון הוא מתקנת חז"ל ואינו מן התורה. ואם שלש אלה לא יעשה לה רוצה לומר שלא יעדה לעצמו ולא לבנו ולא הפדה. הנה אז ויצאה חנם בשביעית אם היתה עדיין קטנה או תצא באין כסף קודם השביעית וזה יהיה אם הביאה סימנים שדים נכונו ושערה צמח כי אז תצא מרשות אב והאדון. זה הוא הפירוש המקובל בפסוקים האלה והוא האמתי. האמנם כפי סגנון הפסוקים אפשר לפרש ואם שלש אלה לא יעשה לה שהם הג' שזכר בסמוך שארה כסותה ועונתה לא יגרע שאם יגרע מזה ולא יתן לה את חוקה אז תצא הנערה קודם השש בכל זמן שיהיה חנם מבלי פדיון וזה הוא אין כסף. הנה התבאר שמשפט האמה העבריה נכלל בלא תרצח גם כן כמשפט העבד העברי וכמה מהחמלה מהשם יתברך היה על בנות ישראל במשפט הזה שאף בעבדותן יטו אליהן החסד והרחמים ושדבר מזה לא היה במצות בני נח ולא בתקנות העמים. והותרה השאלה הג': מכה איש ומת וגומר עד ומכה אביו ואמו. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות: השאלה הא' למה תלה הכתוב רציחת הנפש ושפיכות הדמים בהכאה ומכה איש ומת. והיה לו לומר שופך דם האדם או כל הורג נפש מות ?יומת ומה צורך בזכרון הכאה: השאלה הב' באומרו ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כי אולי לא צדה. והאלהים לא אנה לידו אבל מרשעת המכה הרוצח המיתו. ומה יהיה דינו. האם יגלה כשוגג או יומת כמזיד: השאלה הג' באמרו וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה. מה הוא זה שאמר בערמה האם הוא הפך השוגג שזכר וענינו שזדה להרגו מדעתו ורצונו או הוא שהרגו בערמה ומרד בבטחו בו. וכמו שפירשוהו חכמי האומות ויאמרו שההורג ברצונו ונס אל בית השם לא יקחוהו משם אבל אם הרג בערמה ומרמה בהיותו בשלום עמו ובבטחו בו אז מעם המזבח יוקח למות: ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שהכתוב יבאר בזה משפט אחר ברוצח והוא ההורג נפש. ואומר מכה איש לכלול בזה מי הראוי להיות מכה ובר עונשין ומי הוא המוכה שעליו יתחייב המכה מיתה ומה היא ההכאה ואמר מכה איש בלשון שנוכל לפרשו על המוכה. והוא שיהיה המוכה איש או אשה קטן או גדול שהרי כתיב ואיש כי יכה כל נפש אדם וגם נלמוד מזה מי הוא המכה שיתחייב על שהכה והוא שיהיה הרוצח איש גדול בר עונשין מבן י"ג שנה ויום אחד ומעלה לא קטון ולמדנו גם כן בענין ההתראה שתהיה מכה ראויה להביא המות אחריה ולזה לא אמר שופך דם האדם או כל הורג נפש כדי שלא נחשוב שלא יתחייב מות הרוצח אלא אם הרגו מיד כשהכהו. אך אם יום או יומים יעמוד המוכה שלא יתחייב המכה מיתה לכך נאמר מכה איש ומת ר"ל מכה רבה שמת מההכאה ההי' מות יומת רוצה לומר שהרוצח יומת בחנק והיא המיתה האמורה סתם בתורה. והמאמר הזה מכה איש ומת יובן באמת אם כיון להכותו ולהמיתו ולכן הוצרך לבאר ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו כלומר שאם לא הכהו בכוונה וברצון כי אם במקרה לא יומת כי אין אדם נענש על השוגג ולכן הקב"ה ישים לו מקום אשר ינוס שמה והם ערי המקלט שהיה עתיד לצוות לישראל לנוס שמה כל רוצח בשגגה כדי שגואל דם האיש הנרצח בראותו את הרוצח לא יחם לבבו ולא ירדוף אחריו ואין ספק שהם שתי קצוות שאין ביניהם אמצעי ההורג בדעת ובכוונה או ההורג שלא בדעת כי הם חיוב ושלילה ולכך אמר ואשר לא צדה כלומר מות יומת הרוצח חוץ מאשר לא צדה. ובדרך מקרה בא זה לידו. וכמ"ש ונשל הברזל וגומר האמנם יחסו אל האלהים באמרו והאלהים אנה לידו. להגיד שהדברים אשר בכאן עם היות מהם במקרה ובהזדמן בערכנו הנה הם מושגחים מלמעלה וכמו שאמרו חז"ל (חולין ז') אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה וכמו שאמרו מהשני אנשים שכל אחד מהם הרג את הנפש זה בשוגג וזה במזיד וכו' כי הנה בערך המכה היתה ההכאה ההי' בשוגג ומקרה עם היות שהכל מלמעלה ולכך אין ראוי שיהרג הרוצח בשגגה אבל שיהיה גולה אל עיר מקלטו. וחז"ל אמרו שבמדבר מחנה לויה היה קולטת והוא מקום עבודת הלוים ולמדו זה ממה שנאמר במזיד מעם מזבחי תקחנו למות. מכלל שבמקום המזבח קולט לשוגג. האמנם אמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לעשות חלוקה אחרת והיא מהגורם מות לחבירו בערמה ובמרמה אף על פי שלא יכהו בידו כי זה לרשעתו וערמתו להרוג את הנפש לא יקלוט אותו שום מקום ואפילו שיהיה כהן ועומד על המזבח לעבוד עבודה שהוא מקום היותר מיוחד לכפר מאותו מקום קדוש תקחנו למות בבית דין. וזה היה ענין יואב בן צרויה שחשב למלט את נפשו בהאחזו בקרנות המזבח ושלא יקחוהו משם ושלמה המלך צוה את בניהו שאם לא ירצה לצאת יהרגהו שמה כי לא אמרה תורה מעם מזבחי תקחנו למות להורות שאין לבית דין רשות להורגו שם אלא ע"ד הגוזמא נאמר שלא יהיה לרוצח מנוס אפילו על המזבח. והנה עם היות המצוה הזאת בכלל לא תרצח כוללת לכל אדם הנה יראה קדושת האלהית אשר בה מפני' ראשונ' במה שחייב גלות לרוצח בשגגה וגם זה לתכלית ההטבה והחמלה כדי שגואל הדם לא ירדוף אחריו ואולי ימשך ממנו נזק הרבה. שנית שקצת האומות לא יוציאו ממזבחותיהם את הרוצח לא בשגגה ולא במזיד אלא בלבד אותו שהרגו בערמה שהיא אצלם המרד שיעשה האדם לאוהבו הבוטח בו. אבל התורה האלהית גזרה כי כל הורג נפש בדעת וברצון אין המזבח קולט אותו ולא יהיה בית ה' מערת פריצים להשגב שם כל פועלי און. והותרו בזה ג' השאלות ששאלתי: ומכה אביו ואמו וגו' עד וכי יריבון אנשים ויש בפסוקים האלה גם כן ג' שאלות: השאלה הא' למה הביא כאן עונש המכה אביו ואמו בתוך עונשי כל הורג נפש וכל נוגע בחלל: השאלה הב' למה הכניס מצות וגונב איש ומכרו בין מכה אביו ואמו ובין מקלל אביב ואמו: השאלה הג' מה ענין אומרו וגונב איש ומכרו ונמצא בידו כי אם מכרו כבר לא נמצא בידו. ואם נמצא בידו איך יאמר שמכרו כי הם שני מאמרים סותרים זה את זה: ואומר בתשובתם שעתה יתן הכתוב משפט אשר נכלל גם כן בלא תרצח והו' במה שיקרה לאדם עם אביו ואמו שילדוהו וזה בג' אופנים מהרשע והפשע שאפשר שיעשה כנגדם. הא' אם יעשה בהם פצע וחבורה וזה יובן בהכאה שיצא ממנה דם אף על פי שלא תהיה מכת מות רק שפצע בהם בכוונה ודעת בעת כעסו שאז מות יומת המכה בחנק ואפילו שאביו ואמו ימחלו לו וירצו הם לחמול עליו אין מוחלין לו כי מות ימות עכ"פ והיה זה בכלל לא תרצח לפי שהרציחה תאמר גם כן על ההכאה כמו שזכרתי למעלה. והפשע הב' שאפשר שיעשה הבן סורר ומורה לאביו ולאמו. הוא בגנבו אחד מבניו הקטנים כדי למכרו כאשר עשו בני יעקב שגנבו את יוסף אחיהם ומכרו אותו לישמעאלים וע"ז נאמר כאן וגונב איש ומכרו כי עם היות ההזהרה הזאת כוללת לכל אדם שיגנוב נפש מבני ישראל. הנה קשרו הכתוב בזה המקום ללמוד ממנו הפשע ההוא הנעשה לאב ולאם הזקנים שהוא גם כן כנגד דבור כבד את אביך ואת אמך והו' גם כן כנגד לא תרצח כי גניבת הבן הקטן לזקנים שנפשם קשורה בנפשו קשה מרציחתם. והנה אמרו ומכרו ונמצא בידו לפי שהווי"ם בלאוים האלה הם במקום או המחלקת. כי כמו שפירוש ומכה אביו ואמו הוא אביו או אמו כן פירוש ומכרו ונמצא בידו או מכרו או נמצא בידו רוצה לומר שהיה מחביאו אל הכלים כדי למכרו כי באיזה אופן שיהיה שגנבו כדי למכרו מות יומת הגנב. כי גם הוא רוצח לנפש אשר גנב. והלאו הזה כולל לאיש ולאשה קטן או גדול כמו שאמרו ואיש כי יגנוב נפש אדם מאחיו ואף על פי שלא הזיקו כלל בגופו או בכבודו ורוצה לשלם כופרו. או אפי' יהיו חפצים גואלי הגנוב שלא להענישו אין ראוי להניחו מפני תקונו של עולם ולכן נכנסה המצוה הזאת בין מכה אביו ואמו ובין ומקלל אביו ואמו. והפשע הג' שאפשר שיעשה הרשע לאביו ולאמו הוא עדיין בדבר יותר קל מכל זה והוא בדברים שאין בהם מעשה בשיקללם. וראוי שתדע שעם היות שנאמר כאן במקלל אביו ואמו מת יומת. הנה למדנו ממקום אחר שמיתתו בסקילה שנאמר איש איש כי יקלל וגו' אביו ואמו קלל דמיו בו. ובכל מקום שנאמר דמיו בו או דמיהם בם הוא בסקילה שכן אומרים לכל אחד מהנסקלים דמך בראשך מפני שיד כל העם בו להמיתו ושאר המיתות אינם על ידי כל העם אלא ע"י שלוחי בית דין בלבד. ואמנם למה היה המקלל בסקילה והמכה בחנק הוא לפי שהמכה יעשה פשעו בסתר כי יבוש ויכלם מהכות את אביו ואמו בפרהסי' בפני הכל. אמנם המקלל בכעסו ירים את קולו ויפרסם רעת קללתו. גם שהמקלל יקלל בשם הנכבד וכיון שהעלה על שפתיו השם הקדוש לרעה ולבזיון ראוי שיומת בסקילה ומפני היות כל זה נגד דבור כבד את אביך ואת אמך שהיא מהלוח האחד שבין אדם למקום לכן השוה בן המקלל אביו ואמו למקלל את השם ששלשתם הקדוש ב"ה ואביו ואמו היו משותפים ביצירתו. הנה התבאר שכל המצות האלה עם היותן בצד מה נכללות בדבור כבד נכללו בדבור לא תרצח גם כן ונודע מענינם היותם משפטים אלהיים כי במשפטי האומות הגונב נפשות ועדיין לא נמכרו ונמצאו בידו אין לו משפט מות והמקלל אביו ואמו בהיותם דברים שאין בם מעשה אינו חייב מיתה אבל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו ונתן לכל דבר חוקו ובזה הותרו השלש שאלות: וכי יריבון אנשים וגומר עד וכי יפתח איש בור. ויש לשאול בפסוקים האלה גם כן שלש שאלות: השאלה הא' באמרו אם יקום ויתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. האם יחשוב שאם לא מת המוכה ימות המכה אף כי חזר לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא ואם כן לא נקה המכה מכל עונשים: השאלה הב' המכה את עבדו או את אמתו ומת תחת ידו למה זה נקום ינקם. ולמה לא נאמר כספו הוא. ואם אינה טענה למה אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא: השאלה הג' כשנגפו אשה הרה ויצאו ילדיה למה על הילדים שיצאו לא יענש. ועל האשה בהיות לה אסון יענש נפש תחת נפש והנה דין הקטן כדין הגדול לענין החיים והמות: ואומר שאחרי שנתן משפטו ברוצח שאינו הורג נפש אבל הוא מכה או מקלל אביו או אמו וגונב נפש מאחיו ורצה לתת גם כן משפטו בשאר הרציחות שיעשה האדם אם בהכאה לדמים מבלי שיהרגם מה התשלומים שישלם עליהם. ואם בהריגה לא לאחיו אלא לנכרי' העבד והאמה הכנענים המוכים האם יהיו נדונים כבני ישראל או לא יענשו עליהם כלל להיותם מקנת כספו והנה ביאר הכתוב שיש בזה ג' חלוקות נבדלות זו מזו כפי הנושאים אותם וכלם נכללות בלא תרצח בין שתהיה הריגה או הכהה כמו שזכרתי. והיתה החלוקה הראשונה מהן וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו כלומר בן ישראל כמוהו כי לענין הדת והיותם בעלי ברית אחד קראם אחים ורעים ועמיתים ואמר באבן או באגרוף רוצה לומר מכה שראוי להמית בה כי באגרוף הוא הארץ הקשה כאבן. והוא מלשון (יואל א') עבשו פרודות תחת מגרפותיהם. ויש מפרשים שהוא מקבת עץ. ואחרי' פירשו שהוא ארכובת הזרוע והענין שהיתה ההכאה גדולה שיוכל המוכה למות ממנה. האמנם המוכה ההוא לא ימות ונפל למשכב שעומד בספק מיתה למדך תור' שכאשר יהיה על משענתו שנשען עליו כיון שראוהו עדים מתהלך בחוץ כמשפט החולים שנתרפאו מחוליים ונקה המכה רוצה לומר ממיתת בית דין. והענין שהתירו המכה מן המאסר ומאמרו ונקה המכה למדנו שאף על פי שישוב אחר כך למשכב וימות לא יומת המכה כי נקה ינקה מהמות מפני שכיון שקם ממשכבו והלך לחוץ כבר היה נרפא ומורה שהמות שנתחדשה עליו היתה בהנהגתו הרעה ולא מפני המכה כיון שכבר נתרפא ממנה וקם מחליו אבל שאולת אדם תסלף דרכו ולכן לא ישאר על המכה כי אם לשלם שבתו רוצה לומר הימים שבסבת ההכאה שבת ממלאכתו ושכר הרופא אשר רפאו וזהו שאמרו ורפא ירפא ולמדנו מכאן שאם הכהו המכה בידו מבלי אבן ולא כלי אחר אף על פי שיכאיבהו עד שימות מאותו צער שהמכה פטור ממיתה ומתשלומין כי לא חייבתו התורה אלא כאשר הכהו מכה שראוי למות ממנה ומה שנפל למשכב מקרה הוא קרה לו ואין עליו אלא דמי בושת. ואפשר לפרש ורפא ירפא שבעל כרחו של המוכה או של המכה יתרפא. הרי שהוא אומר שיתנו לו שכר הרופא ושהוא ירפא עצמו מבלי רופא או על ידי רופא פחות אין שומעין לו. אבל רפוא ירפא כפי מה שהוא צריך. וכן אם המוכה יאמר איני חפץ שיגע בי רופא. יוכל המכה לטעון אני רוצה להשכיר רופא לרפאו כדי שלא ימות ואהרג אני עליו או עד שהרופא יעיד שזה בטוח ולא ימות ממכתו שעל כל זה נאמר ורפא ירפא. ומלבד השבת והרפוי שנזכרו כאן בתשלומין האלו עוד קבלו חכמינו זכרונם לברכה שחייב לשלם על המכה שלשה דברים אחרים צער ונזק ובושת כפי כבודו וכבוד משפחתו. והחלוקה השנית בענין ההכאות היא כי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט והמשפט הזה הוא בלבד בעבד הכנעני ובשפחה הכנענית לא בעברי ובעבריה כי הם כיתר בני ישראל לכל הדברים אבל בכנעניים חששה התורה שאם מת העבד או האמה תחת ידו מתוקף אכזריותו של האדון שגם בראותו נפשו יוצאת לא הניחו אך הוסיף מכה על מכתו באופן שהרגו בידיו וכן לא יעשה בישראל להרגיל אדם עצמו במדת האכזריות כזאת. ולכן ראתה התורה להענישו לא מפני העבד והאמה כי כספו הם. אבל מפני אכזריותו ורוע מדותיו צוה שנקום ינקם העבד והאמה כי ירדה תורה לסוף ענינו כאשר עשה בזולל וסובא שצותה להמיתו ולכך צותה על זה האכזרי שיהרג בסייף כמו אנשי עיר הנדחת שהיא המיתה הקלה שבמיתות ב"ד כמו שלמדו מחרב נוקמת נקם ברית. אך אם לא ימות תחת ידו ויתקיים יום שלם שהוא כ"ד שעות או יומים מעת לעת. יעמוד ויתקיים בו הרוח החיוני אע"פ שימות אח"כ מהמכה ההיא. הנה אז לא יקום העבד כי לא נחוש למיתתו כי כספו הוא אבל נחוש על האכזריות ורוע בן ישראל. ולכך כיון שלא הית' ההכאה בכל כך אכזריות אחר שלא מת תחת ידו אין ראוי שיומת עליו כי הוא לא הפליג באכזריו' אבל שבר כליו בכעס ולא חשב לעשו' רעה הרבה. והרמב"ן כתב שע"ד הפשט אך אם יום או יומים יעמוד הוא שיקום העבד ויעמוד על רגליו כי אז יחשב שלא מת מחמת המכה ההי' אלא מדבר אחר שנתחדש בו. ועתה תדע שהעבדים האלה שזכרה תורה אינם מהשבעה עממים שנצטוינו בהם לא תחיה כל נשמה רק הם מבני ישמעאל ומבני קטורה ובני אדום ופלשת ובני לוט והם מבני התושבים הגרים אתנו על מנת שיקבלו ז' מצות בני נח. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ושהיא מהמשפטים האלהיים לפי שחשב להשלים את בני ישראל בשלמות המדות ולהרחיק מהם האכזריות המופלג' והותרו בזה שתי השאלות הא' והב'. והחלוקה הג' בהכאות היא אמרו וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה. רוצה לומר שהמריבה היתה בין אנשים ובאו נשים להפריד ביניהם. ואחד מהם בהיותו מתכוון לנגוף ולהכות את בעל ריבו ובמקרה ובלא כוונה נגף את אשה הרה ויצאו ילדיה או ילד אחד שהפילה ולא היה אסון לאשה. הנה בענין הזה להיותו נכלל בלאו לא תרצח ענוש יענש הנוגף את האשה רוצה לומר בממון כאשר ישית עליו בעל האשה על דמי הולדות. ואם לא יתפשרו שניהם ונתן בפלילי' רוצה לומר שהדיינים והשופטים ישפטו ביניהם כפי שקול דעתם כמה היתה שוה האשה להמכר בשפחה בהיותה הרה יותר ממה שתשוה עתה שהפילה. והנה לא אמר ככל אשר תשית עליו האשה לפי שהכל תלוי בבעל כי אין לה חלק וזכות בהם. ואם אסון יהיה שתמות האשה מאותה ההפלה ונתת נפש תחת נפש ולשון נתינה לא יורה על הריגת הנפש אלא על נתינת כופר כי אין דינו של רוצח זה כדין רוצח של מזיד כיון שלא נתכוון לנגוף בה ולא להורגה וגם לא ינקה כמו הרוצח בשגגה יען בזה רצה להכות את בעל ריבו. ולפי שאולי לא תמות האשה אבל ימשך לה נגף אחר מחולי או חסרון אבר לכך אמר עין תחת עין וגו' וכלם הם כופר ממון הנחשבים כאלו הם עבדים ואף שיהיו בני מלכים. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח וכמה מהחמלה והחכמה בעונשיה מה שלא נמצא בנימוסי קצת האומות כי הם יענישו הגורם הפלת האשה בין בדעת בין שלא בדעת כעונש ההורג נפש. והתורה האלהית ראתה שהילדים שעדין לא נולדו אין ראוי שיהיה משפטם כאיש הגדול ושמה שלא נעשה בכוונה אין ראוי שיענש כמו הנעשה במזיד ואמנם משפט עין תחת עין כבר בא בקבלה שאינו כמשמעו דאלמלא כן אלא שיסמא לאדם את עינו בעבור מה שהשחית עין חבירו יתחייב פעמים רבות שיהיה עין ונפש תחת עין כי כבר יקרה שאם ינקרו בב"ד עין אדם או יכרתו ידו במשפט ימות ויהי' אם כן נענש עין ונפש תחת עין בלבד. וכמו שטען הגאון וזכרו בעל ספר הכוזר כנגד הקראים המטפשים בזה. וכבר זכר הרמב"ן ע"ז גם כן טענה אחרת הכרחית והיא שאם היה עין תחת עין וגו' הכל כמשמעו למה א"כ נאמר למעלה רק שבתו יתן ורפא ירפא כי אם יעשו לו בפעל דומה למה שעשה הנה לא ישלם עוד שבת ורפוי כי יתחייב שגם כן יפרעוהו לו וילך הדבר בסבוב וכו' ואני אטעון ע"ז גם כן טענות אחרות אחר זה במקום אחר. והותרה אם כן השאלה הג'. אחר זה זכר מצוה אחרת נכללת בלא תרצח והיא אמרו וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו והמצוה הזאת אינה בעבד העברי או באמה העבריה כי אם האדם יכה את עינם ואת שנם ישלם להם צער ונזק ובושת ורפוי. אבל המצוה הזאת היא בענין העבד והאמה הכנענית שכאשר האדון שלהם ישלח רסן כעסו וירגיל עצמו באכזריות ולא יחוש על עבדיו שהם ממונו וכספו יהי' ראוי שיצאו מתחת ידו העבדים והשפחות ההם ולא יעבדוהו עוד ולכן אף על פי שהם כספו לחפשי ישלחם תחת עינם ותחת שנם ולא יעבדו אותו עוד וכבר קבלו חז"ל שכ"ד ראשי אברים הם שיוצא בהם העבד והאמה מתחת רשות האדון אם חסר אחד מהם והם ראשי אצבעות ידים ורגלים. וראשי אזנים וראש החוטם וראש הגויה והם קצוצי פיאה שנראה האדם מגונה בעבורם והתורה זכרה שן ועין והוא הדין לשאר. הנה התבאר שגם המצוה הזאת נכללה בדבור לא תרצח ויש בה מהחכמ' והחמלה האלהית מה שלא יעלם כי בדיני קצת האומות אין מענישין את האדון על דבר מזה בעבדיו באמרם כספו הוא. אבל הצור תמים פעלו צדיק וישר הוא ונתן לכל אדם חקו כעבד כאדון כשפחה כגברתה ובעבור שכבר יהי' האדם רוצח אף שלא יהרוג בידיו כשהו' גורם הרציחה שתבא על ידי אחר לכן באה אחר זה מצות וכי יגח שור את איש או את אשה ומת וצוה שהשור שבאה אותה התקלה על ידו יסקל. ואמרו ולא יאכל את בשרו יראה מותר כי בידוע שאם יסקל לא יאכלו את בשרו. אבל בא הכתוב להודיע שיהיה השור אסור בהנא' כי עם היות השור בלתי מדבר ולא בר עונשין הנה יסקל לא בדרך עונש לשור אלא כדי שלא יאמרו רואין זה השור שהרג את איש פלוני ולא תזכר הרעה ההיא עוד. אמנם בעל השור יהיה נקי מכל עונש לפי שהוא לא גרם המיתה ההיא. האמנם אם שור נגח הוא מתמול שלשום רוצה לומר שכבר נגח שלשה פעמים אחרות והועד בבעליו רוצה לומר שהתרו הבעל. ואין צריך שתהיה ההתראה מבני אדם בעדי' כי גם מבלי זה אם השור נגח ג' פעמים הוא מותרה עליו מפאת המעשה. הנה אז כיון שהבעל לא שמר את השור אליו תיוחס ההזקה והרציחה ההוא ולכן מלבד שהשור יסקל הנה בעליו יומת וחז"ל דקדקו מאשר לא נאמר בזה מות יומת אלא יומת בלבד ופירשו שמיתתו בידי שמים ולא בב"ד. אבל אומרו אם כופר יושת עליו מורה שמיתתו בב"ד הוא. אבל להיותו גורם בעצות שמירתו ולא הורג בעצם צותה שישימו כופר עליו ויתן פדיון נפשו כי ראוי הוא שיפדה נפשו מן המו' ויהיו לו תשלומין בהפך מה שצותה ברוצח הגמור ולא תקחו כופר לנפש רוצח. והרמב"ן כתב שהמיתה היא בידי שמים והכופר הוא כפרה עליו כענין הקרבנות. ואם הוא אינו חפץ בו אין מכריחין אותו לב"ד לחייבו בכך. ואם חייבוהו ב"ד אין ממשכנין אותו ובעבור זה אמר אם. ואמר הכתוב שכמו שזה יובן באיש הגדול או באשה הגדולה שימיתם השור כן אם בן יגח או בת יגח רוצה לומר בהיותם קטנים הדין שוה כי הנה ברציחות יהיה דין הגדול כדין הקטן וכלם שוים. והנה הוצרך לבאר זה להגיד שאין זה כענין ויצאו ילדיה שזכר למעלה אבל יהיה הפרש אם הרג השור את איש ישראל או את עבד כנעני כי בהיותו איש ישראל הוא כמו שנזכר. אבל אם היה עבד או אמה כנעניים באלה הגבילה תורה התשלומין והו' אמרו כסף ל' שקלים יתן לאדוניו והשור יסקל ולא יפרע יותר מזה שעם היות שאין כל העבדים שוים בערכיהם הנה הגבילה התורה הערך הזה בכל עבד בין שיהיה נוקב מרגליות ששוויו הרבה ובין שיהיה מוכה שחין שאינו שוה כלום יהיה זה כדי לתת הפרש בין נפש אחד מישראל ונפש העבד. כי אם היה האדון נפרע כפי שווי העבד כבר יקרה שיהיה ערכו שוה עם נפש אחד מישראל או יותר ממנו והו' בלתי ראוי. וכבר אמרו חז"ל שהדין הזה שזכרה תורה בשור הוא עצמו אם נשתגע עבדו של איש והזיק שהאדון מחוייב בדעתו שהו' משוגע מוחזק בג' שגעונות שעשה לתופסו או לשומרו כמו שזכר בשור. האמנם אם הבעל שמר את השור ונפתח הדלת או נשבר החבל ויצא השור והזיק וכן הענין בעבד המשוגע הבעל פטור לפי שכבר עשה בשמירתו כל יכולתו ושלשים שקלים הם חמש עשרה אונקיות של כסף. הנה התבאר שגם זה המשפט הוא מכלל לא תרצח ושיש בו מיושר המשפט ודקותו מה שלא נמצא בחקות העמים ובנימוסי דתותיהם:
