לפרק קל"ז

עַ֥ל נַהֲר֨וֹת בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ גַּם-בָּכִ֑ינוּ בְּ֝זָכְרֵ֗נוּ אֶת-צִיּֽוֹן: עַֽל-עֲרָבִ֥ים בְּתוֹכָ֑הּ תָּ֝לִ֗ינוּ כִּנֹּרוֹתֵֽינוּ: כִּ֤י שָׁ֨ם שְֽׁאֵל֪וּנוּ שׁוֹבֵ֡ינוּ דִּבְרֵי-שִׁ֭יר וְתוֹלָלֵ֣ינוּ שִׂמְחָ֑ה שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן: אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת-שִׁיר-ה' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר:
(תהילים קלז א-ד)

עניין הפסוקים האלה הוא זה: כל הדרך נרדפו הגולים על צווארם ולא היה ליבם פנוי לגעגועים, אפס כשהגיעו לנהֲרוֹת בָּבֶ֗ל - נאלצו שוביהם להניח להם מעט עד כדי להכין המעברה שתעביר את כל המון הגולים מחוף אחד למשנהו - "עַ֥ל נַהֲר֨וֹת בָּבֶ֗ל שָׁ֣ם יָ֭שַׁבְנוּ!", וברגעי מנוחה אלה צפו ועלו בליבות הגולים הגעגועים על ציון ויפרצו חוצה בזרם דמעות: "גַּם-בָּכִ֑ינוּ!". לשוביהם היה ביטוי זה לגעגועים על המולדת על אפם ועל חמתם, ועל כן דרשו משבוייהם הלויים למחות דמעותיהם וכלפנים בציון לאחוז בכינור ולתת קול בשיר עליז: "שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן!"; בעוז קודש סרבו השבויים הלויים: "אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת-שִׁיר-ה' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר?"; בפיהם דיברו ובידם מלאו לתלות את כינורות הקודש, שלקחו איתם בתור ערובה לשיבת שבותם, על הערבים שעל-יד הנהר (ולא ניפצום יען כי קודש הם).

אִֽם-אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי: תִּדְבַּ֥ק-לְשׁוֹנִ֨י לְחִכִּי֮ אִם-לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם-לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי:
(תהילים קלז ה-ו)

"אֵ֗יךְ נָשִׁ֥יר אֶת-שִׁיר-ה' עַ֝֗ל אַדְמַ֥ת נֵכָֽר?" הייתה תשובה כלפי עצם הדרישה: "שִׁ֥ירוּ לָ֝֗נוּ מִשִּׁ֥יר צִיּֽוֹן!", אולם כלפי המגמה להשכיח מליבם זכר המולדת, נשבע עתה כי אם בליבו שבועת אמונים: "אִֽם-אֶשְׁכָּחֵ֥ךְ יְֽרוּשָׁלִָ֗ם תִּשְׁכַּ֥ח יְמִינִֽי" לנגוע בכנור, "תִּדְבַּ֥ק-לְשׁוֹנִ֨י לְחִכִּי֮" מלשיר "אִם-לֹ֪א אֶ֫זְכְּרֵ֥כִי אִם-לֹ֣א אַ֭עֲלֶה אֶת-יְרוּשָׁלִַ֑ם עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי" - כלומר, מיד שיבצבץ בלב איזה רגש של שמחה אַ֭עֲלֶה אֶת זכר יְרוּשָׁלִַ֑ם החרבה עַ֝֗ל רֹ֣אשׁ שִׂמְחָתִֽי: כדי לערבב השמחה ולהשביתה כליל.

אַשְׁרֵ֤י שֶׁיֹּאחֵ֓ז וְנִפֵּ֬ץ אֶֽת-עֹ֝לָלַ֗יִךְ אֶל-הַסָּֽלַע:
(תהילים קלז ט)

אין זאת אומרת שהמשורר מקלס את כובש בבל על אכזריותו לנפץ את עולליה אֶל-הַסָּֽלַע, אלא מקלסו על עשותו נקמת ה' בבבל, והפרט שינפץ את העוללים אֶל-הַסָּֽלַע לא בא אלא לתאר את אופיו האכזרי, כאשר מעיד עליו גם ישעיהו לאמר: "ופרי בטן לא ירחמו, על בנים לא תחוס עינם!"(ישעיה יג יח).