תנ"ך על הפרק - בראשית ז - חזקוני

תנ"ך על הפרק

בראשית ז

7 / 929
היום

הפרק

תיבת נח והמבול

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ לְנֹ֔חַ בֹּֽא־אַתָּ֥ה וְכָל־בֵּיתְךָ֖ אֶל־הַתֵּבָ֑ה כִּֽי־אֹתְךָ֥ רָאִ֛יתִי צַדִּ֥יק לְפָנַ֖י בַּדּ֥וֹר הַזֶּֽה׃מִכֹּ֣ל ׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהוֹרָ֗ה תִּֽקַּח־לְךָ֛ שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה אִ֣ישׁ וְאִשְׁתּ֑וֹ וּמִן־הַבְּהֵמָ֡ה אֲ֠שֶׁר לֹ֣א טְהֹרָ֥ה הִ֛וא שְׁנַ֖יִם אִ֥ישׁ וְאִשְׁתּֽוֹ׃גַּ֣ם מֵע֧וֹף הַשָּׁמַ֛יִם שִׁבְעָ֥ה שִׁבְעָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה לְחַיּ֥וֹת זֶ֖רַע עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ׃כִּי֩ לְיָמִ֨ים ע֜וֹד שִׁבְעָ֗ה אָֽנֹכִי֙ מַמְטִ֣יר עַל־הָאָ֔רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָ֑יְלָה וּמָחִ֗יתִי אֶֽת־כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֔יתִי מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָֽאֲדָמָֽה׃וַיַּ֖עַשׂ נֹ֑חַ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖הוּ יְהוָֽה׃וְנֹ֕חַ בֶּן־שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת שָׁנָ֑ה וְהַמַּבּ֣וּל הָיָ֔ה מַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣בֹא נֹ֗חַ וּ֠בָנָיו וְאִשְׁתּ֧וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתּ֖וֹ אֶל־הַתֵּבָ֑ה מִפְּנֵ֖י מֵ֥י הַמַּבּֽוּל׃מִן־הַבְּהֵמָה֙ הַטְּהוֹרָ֔ה וּמִן־הַ֨בְּהֵמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֖נָּה טְהֹרָ֑ה וּמִ֨ן־הָע֔וֹף וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־רֹמֵ֖שׂ עַל־הָֽאֲדָמָֽה׃שְׁנַ֨יִם שְׁנַ֜יִם בָּ֧אוּ אֶל־נֹ֛חַ אֶל־הַתֵּבָ֖ה זָכָ֣ר וּנְקֵבָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֱלֹהִ֖ים אֶת־נֹֽחַ׃וַֽיְהִ֖י לְשִׁבְעַ֣ת הַיָּמִ֑ים וּמֵ֣י הַמַּבּ֔וּל הָי֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ׃בִּשְׁנַ֨ת שֵׁשׁ־מֵא֤וֹת שָׁנָה֙ לְחַיֵּי־נֹ֔חַ בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשֵּׁנִ֔י בְּשִׁבְעָֽה־עָשָׂ֥ר י֖וֹם לַחֹ֑דֶשׁ בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה נִבְקְעוּ֙ כָּֽל־מַעְיְנֹת֙ תְּה֣וֹם רַבָּ֔ה וַאֲרֻבֹּ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם נִפְתָּֽחוּ׃וַֽיְהִ֥י הַגֶּ֖שֶׁם עַל־הָאָ֑רֶץ אַרְבָּעִ֣ים י֔וֹם וְאַרְבָּעִ֖ים לָֽיְלָה׃בְּעֶ֨צֶם הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ בָּ֣א נֹ֔חַ וְשֵׁם־וְחָ֥ם וָיֶ֖פֶת בְּנֵי־נֹ֑חַ וְאֵ֣שֶׁת נֹ֗חַ וּשְׁלֹ֧שֶׁת נְשֵֽׁי־בָנָ֛יו אִתָּ֖ם אֶל־הַתֵּבָֽה׃הֵ֜מָּה וְכָל־הַֽחַיָּ֣ה לְמִינָ֗הּ וְכָל־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ וְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ לְמִינֵ֑הוּ וְכָל־הָע֣וֹף לְמִינֵ֔הוּ כֹּ֖ל צִפּ֥וֹר כָּל־כָּנָֽף׃וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־נֹ֖חַ אֶל־הַתֵּבָ֑ה שְׁנַ֤יִם שְׁנַ֙יִם֙ מִכָּל־הַבָּשָׂ֔ר אֲשֶׁר־בּ֖וֹ ר֥וּחַ חַיִּֽים׃וְהַבָּאִ֗ים זָכָ֨ר וּנְקֵבָ֤ה מִכָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֔אוּ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה אֹת֖וֹ אֱלֹהִ֑ים וַיִּסְגֹּ֥ר יְהוָ֖ה בַּֽעֲדֽוֹ׃וַֽיְהִ֧י הַמַּבּ֛וּל אַרְבָּעִ֥ים י֖וֹם עַל־הָאָ֑רֶץ וַיִּרְבּ֣וּ הַמַּ֗יִם וַיִּשְׂאוּ֙ אֶת־הַתֵּבָ֔ה וַתָּ֖רָם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֛יִם וַיִּרְבּ֥וּ מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַתֵּ֥לֶךְ הַתֵּבָ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם׃וְהַמַּ֗יִם גָּֽבְר֛וּ מְאֹ֥ד מְאֹ֖ד עַל־הָאָ֑רֶץ וַיְכֻסּ֗וּ כָּל־הֶֽהָרִים֙ הַגְּבֹהִ֔ים אֲשֶׁר־תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם׃חֲמֵ֨שׁ עֶשְׂרֵ֤ה אַמָּה֙ מִלְמַ֔עְלָה גָּבְר֖וּ הַמָּ֑יִם וַיְכֻסּ֖וּ הֶהָרִֽים׃וַיִּגְוַ֞ע כָּל־בָּשָׂ֣ר ׀ הָרֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֗רֶץ בָּע֤וֹף וּבַבְּהֵמָה֙ וּבַ֣חַיָּ֔ה וּבְכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֣ץ עַל־הָאָ֑רֶץ וְכֹ֖ל הָאָדָֽם׃כֹּ֡ל אֲשֶׁר֩ נִשְׁמַת־ר֨וּחַ חַיִּ֜ים בְּאַפָּ֗יו מִכֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר בֶּחָֽרָבָ֖ה מֵֽתוּ׃וַיִּ֜מַח אֶֽת־כָּל־הַיְק֣וּם ׀ אֲשֶׁ֣ר ׀ עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה מֵאָדָ֤ם עַד־בְּהֵמָה֙ עַד־רֶ֙מֶשׂ֙ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיִּמָּח֖וּ מִן־הָאָ֑רֶץ וַיִשָּׁ֧אֶר אַךְ־נֹ֛חַ וַֽאֲשֶׁ֥ר אִתּ֖וֹ בַּתֵּבָֽה׃וַיִּגְבְּר֥וּ הַמַּ֖יִם עַל־הָאָ֑רֶץ חֲמִשִּׁ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר ה' ויאמר קמא זה מדת הדין אבל האי דמישתעי ביה בהצלה כתיב ביה מדת הרחמים.מכל הבהמה פרש״‎י מכאן שלמד נח תורה. וא״‎ת הא אמרינן בזבחים טמאים וטהורים בההיא שעתא מי הוו ומשני אין הוו ומנא ידע העבירם לפני התיבה כל שהתיבה קולטתו טהור אין התיבה קולטתו טמא אלמא לא ידע מי טהור ומי טמא אלא מתוך קליטת התיבה ומאי האי דקאמר שלמד נח תורה. אלא י״‎ל דהכי הוה פירושא מנא ידע מי דבק במינו ומי לא דבק במינו בין טמאים בין טהורים ומשני כל שהתיבה קולטתו וכו׳‎ וטמאים וטהורים דהתם דאמר, קולטתו טהור לא קולטתו טמא, שייך גבי ערוה כדאמר בעריות אל תטמאו בהם וטהרה וטומאה דהכא היינו באכילה וכשהכיר הטהורות לאכילה מבין האחרות למדנו שלמד תורה כמו שפירש״‎י. ד״‎א התם בזבחים בעופות פריך מנא ידע אם טהורים אם טמאים שהרי מיני עופות טמאים מרובים ואין לעמוד בסודם ומשני העבירם לפני התיבה אבל אבהמה לא פריך שאין מין בהמה מרובה כל כך ולא היה צריך להעבירם לפני התיבה וכשהכיר הבהמה בלא העברה לפני התיבה למדנו שלמד תורה. ד״‎א מכל הבהמה הטהורה הנקיה. מתוך שממעטים אותם על ידי אכילה תקח לך ממנה, שבעה זכרים ושבעה נקבות ואם לא תביא מהם רק שנים איש ואשתו יהיו כלים, אבל מן הטמאה והמאוסה לאכול, סגי בזוג אחד. ואעפ״‎י שיש מהם שהאומות אוכלין כגון חזיר וכיוצא בו הם משריצים ויולדים הרבה בכרס אחד. ומתוך שריבה הכתוב בטהורות זכרים ונקבות הבין נח שהקב״‎ה חפץ שיקריב לו מהן קרבן שכן משפט עולה באה זכר כדכתיב אם עולה קרבנו זכר תמים יקריבנו. ומה שלקח מכל מין טהור שבעה זכרים, כדי להקריב מהם חמש עולות לו ולאשתו ולשלשת בניו, ונשתיירו שנים זכרים לחיות זרע.שבעה שבעה איש ואשתו. בבהמה שזכרות ונקבות שלה כעין זכרות ונקבות של בני אדם כתב בה איש ואשתו אבל עופות שאין זכרותם ונקבותם כעין בני אדם לא נכתב בהן איש ואשתו רק שבעה שבעה.ארבעים יום וארבעים לילה נגד מכת ארבעים. ד״‎א על שעברו ישראל תורה שנתנה למשה לארבעים יום.מפני מי המבול ולא מפני הצווי.ומן הבהמה אשר איננה טהרה מיכן מוכח בפסחים עיקם הכתוב שמנה אותיות ולא הוציא דבר מגונה דמצי למימר ומן הבהמה הטמאה. חז״‎ק. שהרי יש לנו להוכיח כך ממקרא של מעלה ומן הבהמה אשר לא טהורה היא ונמצא עקום שמנה אותיות, ואין לתרץ דהאי קרא אשר לא טהורה אין זה עיקום דבבהמה הראויה לקרבן מישתעי קרא והאי דכתיב אשר לא טהורה היא היינו להוציא חיה טהורה ולא מצי למכתב הטמאה דטמאה חזיר משמע, הא ליתא דהא אמר בזבחים עד שלא הוקם המשכן היו מותרות בהמות חיות ועופות זכרים נקבות תמימין בעלי מומין טהורין אבל לא טמאין, וכולן קרבן עולה. ולפי התלמוד צריך תיבת טהורה להיות מליאה להשלים שמונה אותיות העיקום.[ויהי הגשם גלוי היה לפניו שלא יחזרו אלא להשקיט מעליו מדת הרחמים שהיתה מליצה עליהם זכיות הוריד לפניה המים בנחת וראתה היא שלא חזרו בתשובה].כל צפור כל כנף פרט למרוטים ולמקוטעים ולסרוחין ולמחסרי איברין שפסולין בקרבן בני נח.ויסגר ה׳‎ בעדו הניח התיבה פתוחה מתיירא היה שמא לא באו כולם שהרי לא היה מכיר כל מינין שבבריות וכשבאו כולם ויסגר ה׳‎ בעדו, הפתח נסגר מאליו ע״‎י הרוח דומיא כמו שמצינו בפסחים שערי העזרה שהיו פתוחים ננעלו מעצמן בערב פסח [בעדו בעבורו].ויהי המבול ארבעים יום ולמעלה הוא אומר ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום אלא מה שלא פירש הראשון פי׳‎ האחרון כלומר כשהיה הגשם והמבול ארבעים יום אז וישאו המים את התיבה. וכן ויכסו ההרים מן הראשון לא נודע כמה היו ההרים מכוסים בא ויכסו השני ופירשו.ויכסו ההרים לפיכך ויגוע כל בשר שלא מצאו מקום לנוס ומתו.חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו'. פסוק זה מלמדנו מכח סברת פשט כי התיבה לא היתה משוקעת במים רק שש אמות כיצד מהיכא נפקא לן דט״‎ו אמה מלמעלה גברו המים אלא כשתמנה הע״‎ב יום שיש מי״‎ו בתשרי שבו נחה התיבה עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים שבהם היה כל שקוע התיבה במים ותבינו עד היכן הגיעו המים כי דבר קל הוא להכיר בעץ ששרה במים ימים רבים אע״‎פ שיבש, ויש לומר שראו והכירו שלא היתה משוקעת במים רק שש אמות שחסרו בע״‎ב יום הללו והבינו כי החסרון עולה אמה לשנים עשר יום ולפי חשבון זה חזרו ומנו המאה ושמונים יום שיש מכ״‎ח בסיון שבו פסקו הגשמים והתחילו המים לחסור עד אחד בטבת שבו נראו ראשי ההרים ומצאו בהם ט״‎ו חלקים משנים עשר יום בחלק ובשני הימים היתרים אין לדקדק כי חסרון חשבונם אינו עולה רק לשישית החלק ולפי שראו בשיקוע התיבה כי החיסרון עולה אמה לי״‎ב יום הבינו כי חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים וגו'.וכל האדם תיבת אדם סתם שבכל המקרא כוללת אנשים ונשים וטף. וא״‎ת איך נענשו דור המבול מאחר שלא נצטוו על המצות. וי״‎ל יש כמה מצות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ״‎י שלא נצטוו ולפיכך נענשו, כמו קין שנענש על שפיכות דמים אעפ״‎י שלא נצטוה על כך. או שמא על הגזל עצמו נצטוו.[מכל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים].ויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום דיבר הכתוב אחר מחשבתו של נח כאילו לא נתמעטו המים עד שנחה התיבה על הרי אררט אך האמת הם התחילו לחסור מכ״‎ח בסיון שפסקו בו הגשמים כמו שמסדר והולך ויכלא הגשם מן השמים מיד וישבו המים מעל הארץ וגו׳‎ ויחסרו המים מקצה חמשים ומאת יום משהתחיל המבול שהוא מי״‎ז באייר עד י״‎ז בתשרי אז חסרו המים כ״‎כ שנחה התיבה, מיד ותנח התבה בחדש תשרי בי״‎ז יום לחדש וגו', בעשירי הוא טבת באחד לחדש נראו ראשי ההרים, ויהי מקץ ארבעים יום שנראו ראשי ההרים שהוא עשתי עשר בשבט ויפתח נח את חלון התבה אשר עשה, וישלח את הערב לאחר שבעת ימים כמו שפירש״‎י שהוא י״‎ח בשבט, וישלח את היונה ויחל עוד שבעת ימים, ויסף שלח את היונה והוא כ״‎ה בשבט, וייחל עוד שבעת ימים שהם ב׳‎ באדר, וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו, ועמד בתיבה כ״‎ח ימים עד א׳‎ בניסן שנאמר ויהי באחת ושש מאות שנה בניסן באחד לחדש חרבו המים ויסר, מכסה התבה וירא והנה חרבו המים מעל פני האדמה. אך עדיין היתה טיט ורפש ואינה ראויה לדריסת רגל עד כ״‎ז באייר כדכתיב ובחדש השני בכ״‎ז יום לחדש יבשה הארץ.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך