מה שמועה שמע אינו רוצה לומר מה שמע דבהדיא כתיב קרא את כל אשר עשה ואם רצה לפרש דקרא דאת כל אשר עשה לא קמיירי אלא בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק היה לו לפרש זה גבי את כל אשר עשה ועוד מ"ל לשרושי הכי קרא דאת כל אשר עשה כולהו משמע ועוד דלגבי את כל אשר עשה פי' בירידת המן והבאר ועמלק ואלו קריעת ים סוף לא קאמר אלא ה"פ מה שמועה שמע ובא כלומר מאי זו שמועה מכל השמועות ששמע נתעורר לבא והכי קתני בהדיא במכילתא ומייתי לה בשלהי מסכת זבחים מה שמועה שמע ובא ואף בקצת נוסחאות שאינו כתוב בהם ובא אלא מה שמועה שמע הרי כתוב בהן רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא רבי אלעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא משמע דעל ביאתו עסקינן לא על שמועתו ואם כן ע"כ לומר דפירוש מה שמועה שמע הוא מה שמועה שמע ובא ורבי יהושע שאמר מלחמת עמלק שמע ובא הוא מפני שכתובה בצדו ודריש סמוכין ואף עפ"י שאין מלחמת עמלק מופלג כקריעת ים סוף שהרי בקריעת ים סוף הפליג הכתוב בה ואמרה רחב שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם ובמלחמת עמלק לא מצינו שהפליג בו בשום מקום מכל מקום מפני שהוא ועמלק היו בעצה עם פרעה וראה שאבד הב"ה את עמלק מן העולם עשה תשובה ואמר אין לי לילך אלא אצל אלהיהן של ישראל כדאיתא בשמות רבה ורבי אליעזר שאמר קריעת ים סוף שמע ובא הוא ממה שהפליג הכתוב בה ואמר ויהי כשמוע כל מלכי האמרי אשר בעבר הירדן וכל מלכי הכנעני אשר על הים את אשר הוביש ה' ורחב אמרה שמענו אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם ונשמע וימס לבבנו. ואם תאמר כיון דסבירא ליה לרש"י ז"ל דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ומשום הכי נקט דברי שניהם ואמר מלחמת עמלק וקריעת ים סוף מ"ט לא נקט נמי מלתיה דרבי אליעזר המודעי דקאמר מתן תורה שמע ובא. י"ל דקריעת ים סוף ומלחמת עמלק הם קרובים לפשוטו של מקרא האחד מצד סמיכות והאחד מצד הפלגתו אבל מתן תורה אין בו לא זה ולא זה ורש"י ז"ל אינו מביא בפירושו אלא המדרשות הקרובות לפשוטו של מקרא ומה שפירש בפסוק את כל אשר עשה בירידת המן והבאר ועמלק ולא קריעת ים סוף והתורה אע"פ שכלם נכללים במאמר את כל אשר עשה וגבי על כל הטובה אשר עשה פירש טובת המן והבאר והתורה ולא קריעת ים סוף ועמלק. י"ל משום דגבי את כל אשר עשה לא מצי לפרושי קריעת ים סוף משום דלמשה ולישראל כתב והקריעה לא היתה בעבורם שהרי בעמידת הענן בין מצרים ובין ישראל כבר היו בטוחים ולא היו יראים מהם ואם כן לא היתה הקריעה רק להטביעם להתכבד השם על ידם כדכתיב ואכבדה בפרעה ובכל חילו ולא להצלת ישראל ונתינת התורה לא תפול בה עשייה רק נתינה ולכן לא יתכן שתכנס תחת מאמר את כל אשר עשה אבל בקרא דעל כל הטובה אשר עשה לא חשש לכלול בו נתינת התורה אע"ג דכתיב ביה עשייה משום דעשייה זו שבה אל הטובה ומצד שהיא טובה נופל בה עשייה ולא יתכן לכלול מלחמת עמלק משום דמלחמת עמלק הצלה היא ולא טובה ולא קריעת ים סוף אי משום דלאו טובה היא ואי משום דלישראל כתיב וקריעת ים סוף לא היתה לישראל כדלעיל ובפסוק את כל התלאה לא כלל רק שעל הים ושל עמלק משום דכולהו אחריני לאו תלאה נינהו ופי' שעל הים אינו רוצה לומר בעד קריעת ים סוף דקריעת ים סוף לאו תלאה היא אלא בעד צעקתם שצעקו כשראו המצרים רודפים אחריהם עד שפת הים א"ק כיון שאין קריעת ים סוף נכללת במאמר את כל אשר עשה היאך אפשר לומר ששמע אותה ובא הא מאמר וישמע אינו דבק רק עם את כל אשר עשה ועוד מ"ש מלחמת עמלק מקריעת ים סוף שמלחמת עמלק כלל אותה בכלל את כל אשר עשה וקריעת ים סוף לא כלל אותה בכלל את כל אשר עשה אי משום דלמשה ולישראל כתיב וקריעת ים סוף לא היתה למשה ולישראל חלישותו של עמלק נמי לא היתה אלא לעמלק ואי משום הצלתם של ישראל שהיתה ע"י חלישותו של עמלק הא לא שייך בה עשייה דהצלה אינה אלא העדר וההעדר לא תפול בו עשייה וצ"ע:
יתרו ז' שמות נקראו לו. במכילתא אבל בפרשת בהעלותך כתב שני שמות היו לו כמו ששנו בספרי משום רבי שמעון בן יוחאי. והן אגדות חלוקות למעיין בם היטב והר' הביא את שניהם כי כן דרכו בכמה מקומות כמו שכתבתי בתחלת פרשת בראשית ע"ש אבל מה שכתב כאן יתר על שם שייתר פרשה אחת בתורה ובפרשת בהעלותך כתב יתרו על שם שייתר פרשה אתת בתורה שכתוב בספרי אין בכך כלום דרבי שמעון בן יוחאי שאמר יתרו על שם שייתר פרשה אתת בתורה הוא האומר שני שמות היו לו חובב ויתרו ומסתמא הוא סובר שנקרא גם כן בשם יתר כדכתיב וישב משה אל יתר חותנו אלא שהוא סובר שיתרו ויתר אחד הוא אלא שכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת כמו אברם אברהם כדאיתא במכילתא ומשום הכי לקח יחרו במקום יתר:
יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות. תימה אם כן אין כאן כי אם ששה שמות מכיון דקודם גרותו שהיה נקרא יתר לא היה נקרא יתרו ואחר גרותו שהיה נקרא יתרו לא היה נקרא יתר ואין ראוי למנותם לשני שמות במו שאין ראוי למנות אברם ואברהם לשני שמות וכן משמע נמי מלשון המכילתא שבראשונה כתב ז' שמות נקראו לו ואחר כך כתב בדבר אחר וישמע יתרו מתחלה לא היו קורין אותו אלא יתר וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יתרו וכן את מוצא באברהם שמתחלה היו קורין אותו אברם וכשעשה מעשים שובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא אברהם משמע שהלשון האחרון חולק עם הראשון שאמרו ז' שמות נקראו לו שהראשון סובר ששניהם היו נקראים לו בזמן אחד ולכן יהיו שמותיו שבעה והאחרון סובר שלא היו שניהם בזמן אחד ולכן יהיו שמותיו ששה ולא שבעה דאל"כ מאי ביניהו וצ"ע:
חובב הוא יתרו שנאמר מבני חובב חותן משה. בספרי שצו ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה חובב היה שמו או רעואל היה שמו שנאמר ותבאנה אל רעואל אביהן כשהוא אומר וחבר הקני נפרד מקין מבני חובב חותן משה חובב היה שמו לא רעואל ע"כ ופירושה אם יפול הספק בפירוש המקרא של מבני חובב חותן משה חובב היה שתי או חבר היה שמו כמו שנפל הספק בפי' המקרא של ויאמר משה לחובב בן רעואל חותן משה אם חובב היה שמו או רעואל היה שמו תתפרשה הבריתא הזאת שמאח' שמהמקרא של ויאמר משה לא נפל הספק רק אם היה שמו חובב או רעואל יחוייב בהכרח שהמקרא של מבני חובב חותן משה שיהיה שמו חובב ולא חבר הקני דאל"כ קשו קראי אהדדי אבל אם לא יפול ספק בפירוש מבני חובב חותן משה אם היה שמו חבר תתפרש הבריתא הזאת שהמקרא של מפני חובב חותן משה יחויי' שהיה שמו חובב ולא רעואל שנפל בו הספק ואיכא לאקשוי כיון שלמדנו מהמקרא דמבני חובב חותן משה בשני הפירושים ששמו היה חובב ולא חבר בנו ולא רעואל אביו היאך שנו עוד שבע שמות נקראו לו ובכללם חבר ורעואל ורש"י הביא שניהם ההיא דספרי וההיא דז' שמות א"ת רעואל וחבר דז' שמות אינם רעואל וחבר הכתובים שהם חבר בן חובב ורעואל אבי חובב מהיכן למדו לומר זה.
ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה כו'. בספרי כו' אביו של יתרו דוקא ולא הוא עצמו אבל האומרים ז' שמות נקראו לו סוברים שאביו והוא שניהם נקראו בשם רעואל דאל"כ מאי בינייהו הרי כלם מודים שרעואל אביו של יתרו היה ויש לתמוה דמהכא משמע שאין מחלוקת אלא בשם רעואל אבל בשאר כל השמות כ"ע מודו דאל"כ למה לא הביא החילקין בשאר השמו' כמו שהביא החולקי' על שם רעואל ובספרי שנינו בהדיא משום ר"ש בן יוחאי שלא היו לו ליתרו אלא שני שמות בלבד חובב ויתרו ושם יתר הנכלל ביתרו. ושמא י"ל רבותא קמ"ל דאפילו ברעואל דאשכחן ביה קרא בהדיא ותבאנה אל רעואל אביהן פליגי ביה ואמרו שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא מפני שכתוב לחובב בן רעואל כ"ש בחבר דלא אשכחן בשום דוכתא שנקרא שמו חבר בלבד קרא דוחבר הקני נפרד מקין מבני חובב חותן משה שהוא מסופק אם חותן משה שב אל חבר או אל חובב אביו ופוטיאל נחלקו בו בפ' יש נוחלין אם הוא יתרו שפטם עגלים לעבודת כוכבים או יוסף שפטפט ביצרו וסמכו דבריהם על מקרא דמבנות פועיאל דמשמע משני פוטים מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים ומיוסף שפטפט ביצרו ואם כן החולק על רעואל שכתוב בו ותבאנה אל רעואל אביהן איך לא יחלוק על פוטיאל הנסמך על הדברים הפורחים באו' א"ק מבני דכתיב ביה ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים:
חותן משה כאן היה יתרו מתכבד במשה אני חותן המלך ולשעבר היה משה תולה הגדולה בחמיו וישב אל יתר חותנו. במכילתא שאע"פ שאין הפרש בין וישמע יתרו חותן משה ובין וישב אל יתר חותנו שבשניהם יחד יתרו הוא הנודע עם משה לא משה עם יתרו שפירוש חותנו כמו חותן משה מ"מ יש הפרש מצד הספור שאם הספור הוא על משה ומזכיר את יתרו בשם חותני נראה שכונת המספר הוא לכבד את משה ואם הספור הוא על יתרו ומזכיר את יתרו בשם חותן משה נראה שכונת המספר הוא לכבד את יתרו.
למשה ולישראל שקול משה כנגד כל ישראל. במכילתא דאל"כ למשה למה לי הא בכלל לישראל הוא ומה שפירש זה קודם את כל אשר עשה הקוד' לו הוא כדי להודיע למה היה יתרו מתכבד במשה הפך המנהג שמנהג העולם תמיד שיתכבד החתן בחותן לא החותן בחתן לכך הסמיך לזה שקול משה כנגד כל ישראל כלומר וראוי שיתכבד בו חותנו אף על פי שהוא הפך המנהג:
את כל אשר עשה להם בירידת המן והבאר ובעמלק. כתב להם במקום למשה ולישראל עמו כדי שלא יאריך בדבור כמו שכתוב אל האבות במקום אל אברהם אל יצחק ואל יעקב:
וכי הוציא זו הגדולה על כלם. במכילתא וכתב וכי הוציא בוי"ו להורות שהוא חסר וי"ו וכאילו אמר וכי הוציא שפירושו את כל אשר עשה וגם שהוציא ולא הללו בכלל את כל אשר עשה להודיענו שזו גדולה על כלן ואינה נכללת עמהן ומה שהכריחו לרש"י להוסיף וי"ו על כי הוציא עד שיצטרך לפרש זו הגדולה על כלן הוא מפני שפתח בכל אשר עשה וסיים בכי הוציא אבל ליכא למימר דמה שדרשו במכילתא שקולה יציאת מצרים כנגד נסים וגבורות הוא משום דס"ל דקרא דכי הוציא הוא פי' את כל אשר עשה ומדקרי ליה כל משמע שהיא שקולה כנגד הכל דומיא דוכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה שדרשו בו בעבודת כוכבים הכתוב מדבר וקרי לה כל משום דשקולה כנגד כל המצות דהשתא כי הוציא הוא כמשמעו בלא תוספת וי"ו דאם כן צ"ל דיציאת מצרים הוא דשמע ותו לא ומהו זה שאמרו קריעת ים סוף ומלחמת עמלק ומתן תורה שמע ובא וא"ת הני דקאמרי מלחמת עמלק שמע ובא וקריעת ים סוף שמע ובא ומתן תורה שמע ובא פליגי מההיא דאת כל אשר עשה שאמרו שקולה יציא' מצרים כו' וס"ל דפי' כי הוציא וכי הוציא שכלן שמע א"כ היה להם להביא גם דברי האומר יציאת מצרים שמע ובא. ושמא י"ל שהמכילתא בחר לומר זה משום דאין סברא לומר שיתרו לא שמע מכל אותן הנסים והנפלאות שעשה השם לישראל אלא את יציאתן ממצרים לבד מפני שבשעה שנקרע הים נשמע הקול מסוף העולם ועד סופו כדכתיב ויהי כשמוע מלכי האמורי כו':
נעשה צוארו כעמוד של שיש. משמע שמפני שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא יכלו להרגו נוצל והלך לו ואלו במכילתא אמרו ר' יהודה או' ויבקש להרוג את משה תפשו את משה והעלוהו לבימה וכפתוהו והניחו הסייף בצארו וירד המלאך ונתדמה להם כדמות משה ותפשו את המלאך והניחו את משה ולולא המלאך היו הורגי' אותו. ושמא י"ל דה"ק והניחו הסייף בצוארו ולא יכלו להרגו מפני שנעשה צוארו כעמוד של שיש והיו משתדלי' להורגו במין אחר וכשירד המלאך ונדמה במשה תפשו אותו והניחו את משה והלך לו שאם לא תאמר כן היכן מצא רש"י שנעשה צוארו כעמוד של שיש ומה שדרשו גבי מי ישום אלם מי עשה פרעה אלם שלא נתאמץ במצות הריגתך אינו ר"ל שלא נתאמץ כלל לא בתחלה ולא בסוף להביאך בפניו דאם כן היאך נמכור לקוסטינר ושמו החרב בצוארו בלא צוויו של פרעה אלא הכי פי' שאחר שנמסר ביד הקוסטינר בצוויו של פרעה שצוה בתחלה ונעשה צוארו כעמוד של שיש ולא שלטה בו החרב והיו מחזרין למצוא דרך להרגו נעשה הכל כעורים וברח מן הבימה ולא ראו אותו ונעשה פרעה אלם ולא נתאמץ לצוות לרדוף אחריו להביאו והשתא אתיא שפיר הא דדרשו גבי או פקח או עור שנעשו האיספקלטורין עורים ולא ראו כשברחת מן הבימה ונמלטת דמשמע שמפני הבריח' נוצל ולא מפני שנעשה צוארו כעמוד של שיש ולא שלטה בו החרב אבל מה שדרשו גבי או חרש שנעשו משרתיו חרשים ולא שמעו לפרעה בצוותו עליך קשיא דאי בקודם הבריחה קמיירי איך תפשוהו ושמו חרב בצוארו אחר שנעשו כחרשים ולא שמעו את צוויו ואי באחר הבריחה קמיירי מאי בצוותו עליו להורגו דקאמר ולא כבר דרשו גבי מי ישום אלם שעשה את פרעה אלם ולא נתאמץ לצוות לרדוף אחריו להביאו. וי"ל שהמדרש של נעשה צוארו כעמוד של שיש והמדרש של לא ראו שברחת הן אגדות חלוקות ורש"י ז"ל הביא את שתיהן כמנהגו בכמה מקומות שכך מצינו בהדיא שנחלקו במכילתא רבי יהודה ורבי אליעזר שרבי יהודה אומר הניחו החרב על צוארו וירד המלאך ונתדמ' להם כדמות משה ותפשו המלאך והניחו את משה ורבי אליעזר אומר אותן בני אדם שתפשוהו עשאן הקב"ה אלמים חרשים סומים והיו אומרים לאלמים היכן הוא משה ולא היו מדברים ולחרשים ולא היו היו שומעים ולסומין ולא היו רואין כעניין שנאמר מי שם פה לאדם או מי ישום אלם או חרש:
לשמוע דברי תורה. אזיל לטעמיה דסבירא ליה דלאחר מתן תורה בא. אבל במכילתא לא אמרו אלא הכתוב מתמיה עליו שהיה שרוי בתוך כבודן של עולם ובקש לצאת אל המדבר מקום תהו שאין בו כלום:
על ידי שליח. כי אחריו ויצא משה לקראת חתנו. ומה שכתב הרמב"ן ששלח לו הדבר באגרת כתוב בה כן כי השליח לא יאמר אני חותנך אלא חתנך יתרו בא אליך שבזה טוען על רש"י ז"ל שאמר ויאמר אל משה ע"י שליח אינה טענה אלא אם היה כתוב ויאמר השליח אל משה אני חותנך יתרו בא אליך שאז ודאי לא יתכן שיאמר השליח כלשון הזה אלא הנה חותנך יתרו בא אליך אבל מאחר שכתו' סתם ויאמר אל משה יהיה פירוש ויאמר יתרו אל משה אני חותנך יתרו בא אליך של ידי השליח שהגיעו הדברים למשה בלשון השליח הנה חותנך יתרו בא אליך או כה אמר יתרו אני חותנך יתרו בא אליך כו':
אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך כו'. במכילת' דאל"כ הוה ליה למכתב אני חותנך יתרו ואשתך ושני בניה עמה באי' אליך ולמה הפסוק בא אליך בין חותנך ובין אשתך ושני בניה ואם תאמר אי הכי אם אין אתה יוצא בגיני צא בגין אשתך ובני' מיבעי ליה י"ל מדהאי לדרשא האי נמי לדרשא דכי האי גונא דרשו במציעא פר' הפועלין גבי בן בקר רך וטוב בן בקר חד רך שנים וטוב שלשה ואימא חד כדאמרי אינשי רכיך וטב אם כן לכתוב רך טוב מאי וטוב ש"מ לדרשא ואימ' תרי מדטוב לדרשא רך נמי לדרשא:
כבוד גדול נתכבד יתרו באות' שעה שכיון שיצא משה כו'. שאם לא יצא לקראת חותנו אלא משה לבדו כמובן מן הכתוב מה כבוד נעשה ליתרו בזה ועד שזה היה זלזול גדול למשה שהניחוהו ללכת לבדו לקראת חותנו ובמכילת' לא אמרו אלא יצא משה ואהרן נדב ואביהוא וע' מזקני ישראל והרב הוסיף לומר כבוד גדול נתכבד יתרו לקוח מתנתומ' משום דמכח הסבר' שמשה לא יצא אלא לכבודו למדנו שלא יצא לבדו כיון שאין מיציאת משה לבדו כבוד גדול ליתרו אם לא שיצאו עמו כל גדולי ישראל ולכן סמך הכתוב ואמר סתם ויצא משה לקראת חותנו ולא אמר ויצא משה ואהרן נדב ואביהו וע' מזקני ישראל לקראת חותנו מכיון שהסברא מוכחת על זה:
איני יודע מי השתחוה למי. במכילתא והה"נ איני יודע מי נשק למי כדאיתא התם אלא חד מינייהו נקט ואע"פ שמדרך הכתוב שיהיו כל הפעולות הנמשכות זו אחר זו פעולות של פועל הפועל האשון כמו ויאכל וישת ויקם וילך שכלן פעולות פועל הפועל הראשון שהוא עשו ויחוייב מזה שיהיו ג"כ פעולו' ויצא משה וישתחו וישק לו הנמשכות זו אחר זו פעולות משה שהוא הפועל הפועל הא' מכל הפעולת הנמשכות עם כל זה נסתפקו רז"ל ואמרו איני יודע יי' השתחוה למי ומי נשק למי כי מצאנו ויאסור יוסף מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה וירא אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד שמלת ויפול שבה על ישראל כדעת הרמב"ן ולא על יוסף אף על פי שיוסף הוא הפועל הפועל הראשון א"ק ולמ' לא נסתפקו גבי אהרן ועשו ולבן דכתי' בהו וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צואריו וישקהו ויהי כשמו' לבן את שמע יעקב וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו לומר איני יודע מי נשק למי:
כשהוא אומר איש לרעהו מי הוא הקרוי איש זה משה. ובמכילתא מי הוא הקרוי איש זה משה שנ' והאיש משה עניו מאד הרי לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו מכאן למדנו שיהא אדם נוהג בכבוד חמיו ואי קשיא והלא יתרו נמי קרוי איש דכתי' ויואל משה לשבת את האיש י"ל דס"ל כמ"ד רעואל אביו של יתרו היה ועליו כתוב ויאל משה לשבת את האיש אבל יתרו לא נקרא איש בשו' מקו' אבל לא משום דמשה נקרא איש כדכתי' איש האלהים ויתרו לא נקרא אלא האיש ואיש מאיש ילפינן איש מהאיש לא ילפינן דאם כן לא היה לו למכילתא להביא ראיתו מקרא דוהאיש משה ענו מאד אלא מקרא דאיש האלהים אבל יש לתמוה מה ראיה מביא משאלה להשתחויה בשלמה אי הוה כתיב וישאל איש לרעהו ה"א דאכולהו קאי אבל השתא דכתי' וישאלו בלשון רבים עכ"ל דמלת' באנפי נפשה היא שהא' מהם הוא שנשק והשתחוה ואח"כ שאלו זה לזה וזה לזה לשלום לכן י"מ דההיא דמי הוא הקר' איש לאו בכ"מ שנאמ' איש קאמר אלא מי הוא הקרוי כאן איש הוי אומר זה משה שהוא ענו מאד כדכתיב והאיש משה ענו מאד ומסתמא הוא היה השואל והמשתחוה והנושק. אך קשה אם כן מאי כשהוא אומר איש לרעהו דקאמר והלא בלאו קרא דאיש לרעהו מסתמא משה הוא המשתחוה והנושק מרוב ענותנותו ועוד מאי מכאן למדנו דקאמר שאני משה שהיה ענו מאד ומרוב ענותנותו עשה לפנים משורת הדין הלכך עכ"ל דמאיש הוא דקדייק לה והא דמייתי ראיה משאלה להשתחויה ונשוק משום דס"ל דאיש דשאלה אכולהו קאי אף אהשתחויה ונשוק כאילו אמר וישתחו וישק לו וישאל האיש לרעהו והא דכתיב וישאלו לשון רבי' אינו אלא כדי להודיענו שגם יתרו שאל אבל עיקר השאלה לא היתה כי אם למשה דהכי אשכחן לרז"ל שאמרו וישאלו איש לרעהו משה הקדי' שנמר איש לרעהו ואין איש אלא משה שנאמר והאיש משה ענו מאד משמע דס"ל דפירוש איש לרעהו משה לרעהו:
למשוך את לבו. במכילתא דאל"כ למה ספר לו הרי כבר שמע הכל כדכתיב וישמע את כל אשר עשה: למ"ד אל"ף הן יתוד התיבה. כדעת חכמי צרפת אבל חכמי ספרד חולקים עליהם ואומרים אל"ף ה"א הן יסוד התיבה כי אין שרש פחות מג' אותיות ולפי שהרב הוא מאנשי צרפת אמר כן:
וכן תרומה תנופה. כי לדעת חכמי צרפת כלם בעלי שתי אותיות הן אבל לדעת חכמי ספרד אין אלו דומין לתלאה כי תלאה מנחי הה"א ותרומ' תנופה מנחי העי"ן:
ומדרשו נעשה בשרו חדודין חדודין. בפ' חלק דאל"כ וישמח מיבעי ליה כמנהג הכתוב בכל מקום:
ועל כלן אשר הצילו מיד מצרים. דאל"כ בויחד יתרו לחודה סגי כיון דאדלעיל מיניה קאי דכתיב ויספר לחותנו את כל אשר עשה יי' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל ויצילם אלא ודאי לא בא הכתוב אלא להודיע שההצלה שקולה כנגד כל הטובות כמו שהודיע זה בפסוק כי הוציא שלא היה צריך לאמרו כיון שהוא נכלל בכלל את כל אשר עשה למשה אבל מויצילם יי' דלעיל מיניה לא שמעינן לה דהתם במה שנעשה לפרעה ולמצרים שעל ידם היתה ההצלה קמיירי ומה שלא הוסיף פה וי"ו על אשר הציל כמו שהוסיף גבי כי הוציא וכי הוציא מפני שכבר הוסיף אותו במאמרו על כלם שאין הבדל בין אמרו ועל כלם אשר הצילו ובין אמרו ואשר הצילו:
היד שהיו מכבידים עליהם. ולא כפי' מיד מצרים שהוא רשות כמו ויקח את כל ארצו מידו שפירושו מרשותו דא"כ תרתי למה לי:
מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר. אינו רוצה לומר שעכשיו מכירו יותר ממה שהיו מכירו לשעב' שהרי אינו מובן מן המקרא הזה אלא שעכשיו מכירו בלבד אלא הכי פירושה דמדקאמר עתה ידעתי כי גדול יי' מכל האלהי' מכלל שכבר היה מכיר את זה השם לשעבר דאס"ד שלא היה מכירו מתחל' הל"ל עתה ידעתי את יי' וכי הוא גדול מכל האלהים אלא עכ"ל מכירו היה לשעבר אבל לא היה מכיר גודל פעולותיו על פעולות כל האלוהו' רק עכשיו אחר כל המעשי' הללו וכאילו אמר מכירו הייתי לשעבר ועכשיו בעניין היתרות אבל במכילתא לא דרשו זה שאמרו מכירו הייתי לשעבר ועכשיו ביותר אלא בקרא דבדבר אשר זדו עליהם וכונתם לומר שמזה הפועל שנפרע מהם המקום כפי מחשבתם שחשבו לאבד את ישראל הכיר יתרותו יתברך על כל האלוהות ואם כן מה שכתב רש"י המדרש הזה בקרא דעתה ידעתי הוא מפני שזה המקרא מורה על מאמר יתרו זה ומה שכתב אותו המכילתא בקרא דבדבר אשר זדו עליהם הוא מפני שזה המקרא מורה על הבנת יתרותו ית' על כל האלוהות:
מלמד שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה. במכילתא דאל"כ מנא ידע זה אבל דוד ע"ה אמר עתה ידעתי אלא אני ידעתי כי גדול יי' מכל האלהים ומלת אני אינה מורה על הזמן. ויש לומר שידע זה בראיות מופתיות וכיון שידעו בדרך המופת אין זה צריך חפוש עד שנצטרך לומר שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה אבל ביתרו שאמר עתה המורה שע"י כל המעשים הללו שעשה יי' לפרעה ולמצרים נודע לו זה שזהו בדרך החפוש הוכרחו רז"ל לומר מלמד שלא הניח עבודת כוכבים שלא עבדה:
ורבותי' דרשוהו לשון ויזד יעקב נזיד בקדרה שבשלו בה נתבשלו. אבל בשמות רבה לא אמרו רק בקדרה שבשלו בה נתבשלו ולא ידעתי מהיכן הוציא רש"י ז"ל לומר שרז"ל דרשו זדו מלשון ויזד שבא בו הנח תמורת הדגש והיה ראוי להיות ויזד בדגש עי"ן הפועל ולא מלשון כי אל יי' זדה גערת זדים ארורים גם מזדים חשוך עבדך שהוא מלשון רשע אם מפני שאמרו לשון קדרה ובשול למה לא נאמר שלא כיונו בזה אלא משל בעלמא כי היה נהוג אצלם בימים ההם לומר על כל מי שחשב מחשבה אחת לעשות לזולתו ונכשל בה בקדרה שבשל בה נתבשל על דרך חופר גומץ בו יעול ומפני שפיר' כי בדבר אשר זדו עליהם הוא שנפרע מהם המקום עם אותה המחשבה עצמה שחשבו לעשות כדאית' במכילתא וכמו שתרגם אנקלוס אמרו עליהם רז"ל דרך משל בקדרה שבשלו בה נתבשלו לא שפי' זדו מורה על זה:
ויהי ממחרת מוצאי יום הכפורים היה כך שנינו בספרי ומהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר. הוצרך לומר ומהו ממחרת ממחרת רדתו מן ההר משום דממוצאי יום הכפורים דקתני בבריתא דספרי משמע שפי' מלת ממחרת הוא ממחרת יום הכפורים ואי אפשר זה כי יום הכפורים לא נזכר שם כלל ואיך אפשר לומר שהכתוב רומז במלת ממחרת על יום הכפורים לפיכ' הוכרח לומר שפי' מלת ממחרת הוא ממחרת רדתו מן ההר שירידתו מן ההר רמוזה במאמר וישב משה לשפוט את העם שלא יתכן לשפוט את העם ולהודיעם חקי האלהים ותורותיו אלא אחר ירידתו מן ההר שהוא מחרת יום הכפורים כדקתני בבריתא דמכילתא והוא מוצאי יום הכפורי' כמו ששנינו בספרי ומפני שלא יתכן שיהיה פיר' מלת ממחרת ממחרת יום הכפורים הניח לשון המכילתא שכתוב בה למחרת יום הכפורים אע"פ שהפרש' הזאת עקרה במכילתא והביא לשון ספרי שכתוב בו מוצאי יום הכפורי' שהיא מור' על הזמן ולא על פ' מלת ממחרת אבל לשון המכילתא שהוא ממחרת יום הכפורים אע"פ שפירושו הוא שזה המעשה היה ממחרת יום הכפורים המורה על הזמן מ"מ מאחר שיש לטעות בלשון זה לומר שהוא פי' מלת ממחרת הניחו והביא לשון ספרי שהוא מוצאי יום הכפורי' שאין לטעות בו לומר שהוא פירוש ממחרת והרמב"ן ז"ל פי' שאין הכונה שיהיה ממחרתו ממש אבל הכונה בו שיהי' אחר יום הכפורי' ואינו מחוור שאין מלת ממחרת כמלת מחר הנאמ' על מחר ממש ועל הזמן שאחריו כמו כי ישאלך בנך מחר אבל מלת ממחרת אינה נאמרת רק על מחרתו ממש ועוד שמלשון ספרי ששנו מוצאי יום הכפורים היה למדנו שלמחרת יום הכפורים ממש היה כי מלת מוצאי בכל מקום לא נמצא רק על היום הראשון הבא אחריו כמו מוצאי שבתות ומוצאי ימים טובים ובמוצאי יום כפור שאינן אלא הלילה הראשון שאחריהם. ולפי פירושו של הרמב"ן ז"ל יהיה לשון המכילתא חולק עם לשון ספרי ואין לומר זה כ"ש שמלת ממחר' ג"כ מורה על מחרת ממש כמלת מוצאי ועוד שאי אפשר לומר שמשה רבינו ע"ה עכב שעה אחת מלהודי' משפטי השם ותורותיו אשר צוה בהן להודיען ומה שטען שאם היה מחרת יום הכפורים ממש יחוייב לומר שתכלו ביום הכפורים אם היה להם יום כפורים אינה טענה שהרי מצינו שאכלו ביום הכפורים כשנבנה הבית כדאיתא במועד קטן וק"ו ביום שהוריד התורה והלוחות וכ"ש שלא יתכן לומר שעשו צום כפור באותה שנה שעדיין לא נצטוו בו ישראל רק אחר רדתו מן ההר שירידתו היה ביום הכפורים עצמו. ומה שטען עוד כי ביום הכפורים נחנו הלוחות האחרונות ולמחרתו ירד משה ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני ואיננו יום המשפט שיעמדו עליו מן הבקר עד הערב איננה טענה כי הנה הרב סובר שבי"ה עצמו ירד ודבר עם ישראל ויצום את כל אשר דבר אתו בהר סיני ולמחרתו היה יום המשפט וזהו המובן ממה ששנינו בברית' דספרי ויהי ממחרת מוצאי יום הכפור היה וממ' ששנינו במכילתא ויהי ממחרת ממחרת יום הכפורים ומה שלא פי' הרב ממחרת הסעודה הכתובה בצדו אבל הוצרך לפרש מהו ממחרת למחרת רדתו מן ההר שאין הירידה מבוארת כל כך כמו הסעודה הוא מפני שאין הסעודה סבה לישיבה לשפוט את העם עד שיתלה בה ישיבתו לשפוט את העם מש"כ בירידתו מן ההר שלולא שירד מן ההר עם התורה שבידו לא היה יושב לשפוט ולהורו' חקי האלקי' ותורותיו:
ועל כרחך אא"ל אלא ממחרת יוה"כ. פי' היום שבו ישב משה לשפוע את העם מחרתו של יום כפור היה שהוא מוצאי יום כפור לא שפיר' מלת ממחרת יום כפור.
שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו. אבל מן ושפטתי בין איש ובין רעהו לא קשיא דאיכא למימר דדינין במרה אפקוד כר' יהודה כמו שהביאו רש"י ז"ל בפסוק שם שם לו חק ומשפט ואע"פ שהאבות קיימו כל התורה כלה אפי' גזרות וסייגים כמו שאמרו בב"ר ואפי' ערובי תבשילין כדאיתא ביומא לא היו עושין אותן אלא לעצמן אבל לא להורות לאחרים.
ואין פרשה זו כתובה על הסדר שלא נאמר ויהי ממחרת עד שנה שנייה אף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא. פירוש הפרשה הזו כלה מחחלת הפסקא עד סופה אינה כתובה על הסדר שהרי אף לדברי האומר יתרו קודם מחן תורה בא לא נאמר ויהי ממחרת עד מוצאי יום הכפורים שהיא שנה שנייה ליציאת מצרים למניין שנות העולם ואף על פי שביאתו של יתרו היתה קודם מתן תורה לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא ע"מ כיון שישיבתו של משה לשפוט את העם לא היתה רק אחר מתן תורה אפילו לדידיה ופירוש ממחרת למחרת יום הכפורים שהיא שנה שנייה למניין שנות העולם אם כן עכ"ל דלכ"ע אין פרשה זו כתובה על הסדר שהיה ראוי להיותה אחר פרשת הדברות ואף על פי שמקצת' שהיא ראש הפרשה היתה קודם פרשת הדברות למ"ד יתרו קודם מתן תורה בא אם היתה כתובה אחר פרשת הדברות אין בכך כלום כי אין היזק אם יספר הכתוב אחר פרשת הדברות ספור ביאתו של יתרו שהיתה קודם פרשת הדברות אבל שיכתב בשנה ראשונה ספור ישיבתו של משה לשפוט את העם שעדיין לא היתה עד השנה השנייה זה אי אפשר בשום פנים זהו הפירוש הנכון בזה המאמר. אבל קצת מהמעיינים פירשו שאין פרשה זו כולה כתובה על הסדר מפני שיום המחרת שבו ישב משה לשפוט אח העם הוא יום מחרת הסעודה כתובה בצדה וכיון שיום המחרת שבו ישב לשפוט את העם לא היה רק בשנה שנייה צריך לומר שגם הסעודה שהיתה ביום ביאת יתרו היתה בשנה שנייה ויהיה א"כ ביאתו של יתרו בשנה שנייה אחר מ"ת ואם כן אין פרשה זו כתובה על הסדר ואין זה נכון שאם כן המחוייב מזה הוא לבטל דברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא לא שאין פרשה כתובה על הסדר שזה אפילו אם לא היה יום המחרת שבו ישב משה לשפוט יום מחרת הסעודה צריך לומר בהכרח שאינה כתובה על הסדר שלא נאמרה רק אחר יום הכפורים שירד מן ההר שהיא השנה השנייה למניין שנות יציאת מצריים ולא בשנה ראשונה כמו שהיא כתובה ועוד אם הקושיא הזאת של העדר הסדר היא למ"ד יתרו אחר מתן תורה בא למה הוצרך להוכיח שאינה כתובה על הסדר מקרא דויהי ממחרת הרי ממאמרו עצמו שאמר יתרו אחר מתן תורה בא יחוייב לומר שאין פרשה זו כתובה על הסדר שהיה ראוי להכתב אחר פרשת הדברות מאחר שביאת יתרו היתה אחריה ולכן הנוסחא שכתוב בה ואף לדברי האומר יתרו קודם מתן תורה בא בוי"ו נוסחא משובשת היא בהכרח מפני שלפי הנוסחא הזאת יחחייב לומר שכל אותה ההוכחה שהוכיח מקרא דויהי ממחרת שאין פרשה זו כתובה על הסדר היא אליבא דמאן דאמר יתרו אתר מתן תורה בא ואם הדבר כן לא היה צריך להוכיח זה מקרא דויהי ממחרת אלא ממאמרו בעצמו שאמר יתרו אחר מתן תורה בא ואין סברא לומר דהא דאצטריך לאוכוחי מקרא דויהי ממחרת אינו אלא על שלא נאמרה עד שנה שנייה שלא למדנו זה אלא מקרא דויהי ממחרת אבל בלאו קרא דויהי ממחרת נהי דהוה שמעינן ממאמרו שאמר אחר מתן תורה בא שלא נכתבה פרשה זו על הסדר שהיה ראוי להכתב אחר פרשת הדברות מכל מקום לא היינו מוכרחים מזה שלא נאמרה עד שנה שנייה דדילמא ביאתו של יתרו היתה באותן החדשים שבין מתן תורה לתחלת השנה השנית שהן קרוב לחרב' חדשי' דמאי נפקא מינה אם היתה ראויה להכתב בשנ' שנייה או בשנ' ראשונה באותו זמן שבין מ"ת לתחלת השנה השנייה סוף סוף שלא כסדרה היא כתובה מה לי בשנה ראשונה מה לי בשנה שנייה והלשון עצמו מוכיח על זה שהרי לא אמר אלא ואין פרשה זו כתובה על הסדר ומשמע שזו היא עקר כונתו לא זולת זה:
שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה. גם הנוסחא הזאת משובשת בהכרח כי מאחר שכתוב בה אף לדברי האומר בלא וי"ו וצ"ל בהכרח דאדלעיל קאי על שלא נאמר ויהי ממחר' עד שנה שנייה אם כן שלוחו אל ארצו דקאמר אין לו קשר לא לפניו ולא לאחריו אבל צריך להיותו כן. שלוחו אל ארצו כו' והיא ראיה שנית על שאין פרש' זו כתובה על הסדר שהרי שלוחו אל ארצו לא היה אלא עד שנה שנייה ולא היה ראוי להכתב פה שהיא שנה ראשונה אלא שלא מצאתי כלשון הזה בשום נוסחא אבל היותר נכונה מכל הנוסחאות שמצאתי היא הנוסחא שכתוב בה ואין פרשה זו כתובה על הסדר שלא נאמרה עד שנה שנייה שהרי נאמר כו' ומצינו במסע הדגלים כו' ומששלחו והלך היכן מצינו שחזר מפני דבזו הנוסחא נוצלנו ממה שהיה קשה עלינו מאף לדברי האומר שכתוב בשאר הנוסחאות שאי אפשר להדביקו למעלה מפני שמאמר שלוחו אל ארצו הבא אחריו אין לו קשר כלל לא לפניו ולא לאחריו ולא להדביקו למטה שפני שיחוייב שנפרש ההוכחה של ויהי ממחרת שהוכיח ממנו שאין פרשה זו כתובה על הסדר אליב' דמ"ד יתרו אחר מתן תורה בא ולא היה צריך לזה שהרי ממאמרו עצמו שאמר אחר מתן תורה בא יחוייב לומר שאינה כתובה על הסדר ואין צורך להוכיח זה מקרא דויהי ממחרת ועוד שאם כן צריך לגרוס ואף לדברי האומר בתוספת וי"ו ועוד שלא היה צריך להוכיח לדברי האומר קודם מ"ת בא שאין פרש' זו כתובה על הסדר משלוחו אל ארצו שלא היה אלא עד שנה שנייה אלא מקרא דויהי ממחרת עצמו שהוכיח ממנו לדברי האומר אחר מ"ת בא שלא נאמרה עד שנה שנייה שהיא עצמו הוכח' אף לדברי האומר קודם מ"ת בא א"ק דלפי הנוסחא הזאת נמי למה הוצרך להוכיח שאין פרש' זו כתובה על הסדר משלוחו אל ארצו אחר שהוכיח זה מקרא דויהי ממחרת שא"א לומר אלא ממחרת יום הכפורים שהוא אחר מתן תורה וזאת הפרשה כתובה קודם פרשת הדברו' שלא על הסדר וי"ל דמה שהוצרך להוכיח מקרא דוישלח משה לחותנו אינו לעניין שאינה כתובה על הסדר דההוא מקרא דויהי ממחרת נפקא אלא כדי להוכיח שלא נאמרה עד שנה שנייה ליציאת מצרים שהוא בכ' לאייר שבו נסעו ישר' ממדבר סיני ועדיין יתרו לא שלחו משה כדכתי' נוסעי' אנחנו אל נא תעזוב אותנו ואע"פ שהכונה בו לא היתה אלא להורות שאינה כתובה על הסדר מ"מ מילתא אגב אורחיה קמ"ל שלא נאמר עד שנה שנייה והוכיח זה מקרא דוישלח משה לחותנו כו' אבל מקרא דויהי ממחרת אין להוכיח רק שלא נאמרה פרשה זו על הסדר שהרי ויהי ממחרת לא נאמרה עד אחר מתן תורה וזו הפרשה כתובה קודם מתן תורה א"ק אם כן האי ואם זו קודם מתן תורה ואם זו קודם שנה שנייה מיבעי ליה שהרי כל עצמו להוכיח מכאן אינו רק שלא נאמרה פרשה זו עד שנה שנייה. ושמא י"ל דהוא הדין נמי דהוה מצי למימר הכי אלא מפני שהטוען שזו השליחות היתה קודם שנה שנייה אלא שחזר ובא והכתוב לא הזכיר רק ביאתו בפעם הראשונה אפשר לו גם כן לטעון שזו השליחות היתה קודם מ"ת אלא שחזר ובא כו' שבזה מרויח יותר כי אז תהיה תחלת הפרש' כתוב' על הסדר אע"פ שא"א זה בסופ' מקושיי' ויהי ממחרת שהיה אחר מ"ת לפיכך טען שאם זו קודם מתן תורה והשובת רש"י שהשיב מששלחו והלך היכן מצינו שחזר היא תשובה לזו ולזו:
מששלחו והלך היכן מצינו שחזר. תימה מה חשובה הוא זו והלא הטוען עצמו שטען שהשליחות הזו היתה קודם מתן תורה מסתמא יודע היה שלא הוזכרה ביאתו השנייה כמו שלא הוזכרו כמה דברים בתורה וי"ל דרש"י ז"ל חולק עם הטוען בזה ואמר אלו היתה השליחות הוו קודם מתן תורה אלא שחזר ובא לא היה הכתוב מעלים ביאתו השנויה דק"ו ומה ביאתו הראשונה שאין בה כל כך קדוש השם ולא כל כך שבח ליתרו שיחשבו העם שעל כרחו הלך כדי להוליך את בתו ואת בני' למשה והראיה שחזר בו והלך למקומו הזכיר אותה הכתו' ביאתו השנייה שיש בה קדוש השם ושבתו של יתרו שאחר שחזר לביתו לקח את כל אשר לו וחזר ובא להיות עם ישראל לכ"ש:
וישב משה ויעמוד העם יושב כמלך וכלם עומדין והוקשה הדבר ליתרו שהיה מזלזל בכבודן של ישראל והוכיחו על כך. במכילתא: והחכם רבי אברהם בן עזרא טען ואמר שאין זה זלזול כי דרך השופט לעולם להיות יושב ובעלי הריב עומדים לפניו וכן כתוב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב ואין לומר שיתרו לא אמר זה רק בעבור שאר כל העם שהיו עומדין לפניו שלא בעת הדין דאם כן מה היתה תשובתו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים והלא הם לא היו עומדים ביום הדין. ונראה לי שאינה טענה כי יש לומר שיתרו היה חושב שהם עומדים לפניו לתפארת כמנהג השרים ומשה השיב לו שאין זה כי אם למשפט ולכן הוא יושב והם עומדים כמנהג השופט עם בעלי הריב והראיה על זה הפי' שלא אמר לו יתרו נבול תבול רק אחר שהשיב לו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים מפני שקודם תשובת משה לא ידע יתרו שהוא שופט והם בעלי הריב רק היה חושב שהוא כמנהג השרים דרך שררה ואז אינו נופל לומר לו נבול תבול ולא תוכל עשוהו לבדך וכאשר השיב לו שאין זה אלא דרך השופט עם בעלי הריב אז אמר נבול תבול לא תוכל עשוהו לבדך. וכן מה שטען עוד ממעלת אריה משה אדוננו שהיא גדולה מאד כי הנה אהרן הגדול ממנו בשנים היה אומר לו בי אדני ואם כן אין זה יוצא מדרך המוסר אם הוא יושב והם עומדים איננה טענה כי כבוד הצבור גדולה מאד מגדולת אהרן אחיו ועוד אם אחיו נתן לו הכבוד מעצמו לקראתו בי אדני אין מדרך המוסר שמשה יבקש זה עד שיהיה הוא לבדו יושב וכל העם עומדים לפניו בכל יום.
כי יבא לשון הווה. לא לשון עתיד דאם כן לא היה לו לישב עתה כל עוד שלא באו אליו העם לדרוש אלהים ועוד שאם הוא לשון עתיד יהיה פירושו שהם עתידים לבא פעם אחת ולא תמיד ואין הכונה פה רק על ההתמדה שבאים תמיד לדרוש אלהים וצריך לשון הווה לא לשון עתיד:
כי יהיה להם דבר בא אלי מי שיהיה לו הדבר בא אלי. נראה שרש"י ז"ל סובר שמאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלהים מורה על כללות העם ומאמר כי יהיה להם דבר בא אלי מורה על פרטי העם והוא מי שיהיה לו הדבר והכל מורה על עניין דברי ריבות ולכן אמר מי שיהיה לו הדבר בה"א הידעה שפירושו הדבר הנזכר לעיל במאמ' כי יבא אלי העם ויהיהי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי להם את חקי האלהים ואת תורותיו מורה כלו על דבר המשפש שיודיע להם חקי האלהים ותורותיו על דברי ריבותיהם ויפרש דברי המתרגם שתרגם לדרוש אלהים למתב' אולפן מן קדם יי' שפירושו לשאול תלמוד מפי הגבורה על דבר המשפט שמבקשי' ממנו להודיעם תלמוד מפי הגבורה על דברי ריבותיהם והוא תמוה מאד כי מי הכריחו לפרש חוקי האלהים ותורותיו ומאמר לדרוש אלהים על דבר המשפט ולמה לא יפרש כי יבא אלי העם לדרוש אלהים לדרוש אלהים על החקים והתורות שהם כל המצות שבינם ובין השם וכי יהיה להם דבר בא אלי על דברי ריבותיה' שבין איש לחברו שיודיע להם דבר המשפט ויהיה מאמר ושפטתי בין איש ובין רעהו דבק עם כי יהיה להם דבר בא אלי הסמוך לו ומאמר והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו דבק עם כי יבא אלי העם לדרוש אלהי' שזהו הנראה גם מדברי המתרגם שתרגם כי יבא אל העם לדרוש אלהים למתבע אולפן מן קדם יי' וכי יהיה להם דבר בא אלי כדהוי להון דינ' אתאן לותי דמשמע שמאמר כי יבא אלי העם לדרוש אלהים אינו בעניין דיניהם. ושמא י"ל מפני שתשובת משה ליתרו במה שהיה חושב שמה שהוא יושב והם עומדי' לפניו הוא לתפאר' בלבד כמנהג השרים אינה רק מן ושפטתי בין איש ובין רעהו שהשיב לו שאין זו העמידה לתפארת כי אם למשפט ודרך המשפט להיות השופט יושב ובעלי הריב עומדין לפניו ולא מן חוקי האלהים ותורותיו שהיו מלמד להם כי אין מדרך למוד התורה שיהיה הרב יושב והתלמידים עומדים לפניו אלא כלם בעמידה כדאיתא בריש הקור' את המגלה עומד ויושב דילפינן לה מקרא דואתה פה עמוד עמדי כביכול אפי' הב"ה בעמידה לפיכך הוכרח לפרש כי יבא אלי העם לדרוש אלהי' וכי יהיה להם דבר בא אלי שניה' יחד מורי' על דבר המשפט רק שהא' מהם מורה על כללות העם והאחר על פרטי העם מי שיהיה לו הדבר ולא שיהיה האחר מורה על למוד התורה והשני על דבר המשפט ועוד שמאמ' ויהי ממחר' וישב משה לשפוט את העם מורה על זה כי אילו היתה ישיבתו לשני ענייני' הא' ללמד להם התורה והמצות והאחר לשפוט את העם למה לא הוזכר במאמר ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם גם למוד התורה ועוד שלמוד התורה והמצות איננו עם הדרך הנזכר פה שיהיה משה לבדו מלמד לכל ישראל אלא לפי הסדר השנוי בברייתא שהוא בתכלית החלוף ועוד כשהשיב לו יתרו נבול תבול כו' ואת' תחזה כו' ושפטו את העם בכל עת והיה כל הדבר הגדול יביאו אליך וכל הדבר הקטון ישפוטו הם למה לא הוזכר בו גם דבר הלמוד מהתורה והמצות א"ק מההיא דמכילתא דקתני חוקי האלהים אלו המדרשות ואת תורותיו אלו ההוריות דברי ר' יהושע רבי אלעזר המודעי אומר חוקי האלהים אלו העריות שנ' לבלתי עשות מחיקות התועבות ואת תורותיו אלו ההוריות שא"כ דברי רש"י דלא כמאן.
ויאמר חותן משה דרך כבוד קורהו הכתוב חותנו של מלך. מה שהוכרח רש"י לפרש זה פה ולא בשאר חותן משה הכתובים לעיל וכ"ש שכבר פירש גבי חותן משה שבראש הפרש' כאן היה יתרו מתכבד במש' אני חותן המלך הוא מפני שלא היה ראוי להכת' פה חותן משה אלא חותנו כפי מה שכתו' למעלה ממנו ויאמר משה לחותנו לכך אמר שמה שהוצרך להארי' לומר פה ויאמר חותן משה אליו במקום ויאמר חותנו אליו הוא מפני הכבוד שדרך כבוד קורהו הכתוב חותנו של מלך:
לרבות אהרן וחור וע' זקנים. אבל במכילתא פליגי בה רבי יהושע ורבי אלעזר המודעי חד אמר אתה זה משה גם זה אהרן העם אשר עמך אלו הע' זקנים וחד אמר אתה זה משה גם זה אהרן נדב ואביהוא העם אשר עמך אלו ע' זקנים נמצא דברי רש"י מחולפי' מלשון המכילתא בשני דברים הא' שאמר חור במקום נדב ואביהוא והשני שאמר לרבות אהרן וחור וע' זקנים ובמכילתא אליבא דכולי עלמא דע' זקנים אינם מכלל הרבוי אלא מגיפיה דהעם אשר עמך המורה עליהם כמלת אתה המורה על משה וכמו שהוציא את משה מכלל הרבוי כן היה לו להוציא גם השבעים זקנים מכלל הרבוי והייתי יכול לומר חלוף נוסחאות יש כאן ובנוסחתו של רש"י היה כתוב בלשון אחר אבל יש לטעון עליו ממה שחור כבר נהרג כדפירש רש"י גבי וירא אהרן ויבן מזבח ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו שזה המעשה היה בי"ז בתמוז ופרשת ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם שאז הית' עצת יתרו לא היתה רק עד אחר יום הכפורים ועוד דלקמן גבי וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום פרש"י אהרן נדב ואביהוא ושבעי' זקנים הנלוים עתה עמך לכן נ"ל טעות נפל בספרים:
כובדו רב יותר מכחך. לא שכיבדו רב ממך כי הכובד הזה אינו כובד גופני אלא כובד כחיי כאילו אמר שכבד כח הדבר הזה גדול מכובד כחך שלא תוכל לסובלו:
ויהי אלהים עמך בעצה. במכילתא כלומר ולא תסמוך על עצתי המלך בעצה זו עם השם לראות אם יסכים בה לא שאם תשמע לעצתי יה השם עמך כי אין פי' איעצך שמע לעצתי אלא אתן לך עצה ולכן לא צדקו דברי החכם ראב"ע שפירש ויהי אלהים עמך שהשם יעזורך אם עשית ככה:
היה אתה לעם מול האלהים שליח ומליץ ביניהם למקום ושואל משפטים מאתו. פירוש למ"ד לעם הוא במקום בעבור כמו אמרי לי ופירושו היה אתה בעבור העם שליח ומליץ למקום בהיותם מבקשים ממנו הדין ומול האלהים רומז על הנכחיות שבין העם והמקום כמנהג המבקשים שפניהם נוכח המבקשים ממנו כאילו אמר היה אתה מליץ בעבור העם על הדברים שבינ' ובין המקום והוא אמרו והבאת אתה את הדברים אל האלהים דבר' השואלי' משפטים מאתו כדי להגיעה אליהם והו אמרו והזהרת אתהם את החקים ואת התורות כו':
את הדברים דברי ריבותם. שהם הדברים שביניהם זה עם זה לא הדברים ששולחים למקום כי הם לאהיו באים אלא לטעון טענותיהם לפניו על דברי הריב שביניהם באמרו ושפטתי בין איש ובין רעהו:
תחזה ברוח הקדש שעליך. דאם לא כן מנא ידע האדם יראה לעינים ויי' יראה ללבב ועוד שמלת חזון מורה על זה לכך אמרו במכילתא תחזה להם בנבואה:
ששונאים את ממונם בדין. במכילתא ומפרש בתנחומא שיהא אומ' אפי' שורף גדישי אפי' קוצץ כרמי כהוגן אני דנו וזהו המובן גם כן מפירוש רש"י ששונאים את ממונם בדין ומה שכתב אחר זה כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא לא דייקא דאי בשכפר בממון והוציאוהו ממנו בב"ד בעדים קמיירי אין זה ממונו אלא ממון של אחרים ואי בשטעה בדין וחיבוהו לשלם ממונו קמיירי הא נמי לאו ממונו הוא ועוד שאין פסולו של זה מחמת ממון אלא מחמת שאינו בקי בדינין. ומה שפירש הרמב"ן את דברי רש"י בזה שהרצון בו הוא שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידן בדי' ישנאו אותו ויתזירוהו מעצמם ואפי' הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדי' וכיוצא בו אינו מחוור שכיון שהטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע הסת ונפטר ואין אדם יכול להוציא העבד הזה מידו בב"ד אלא אם כן לא רצה להשבע ועמד ושלם לא מפסיל בהכי דאדרבה מנהג חסידות הוא זה שאעפ"י שהאמת אתו כדי להפסיד את ממונו כדי שלא יאמרו עליו שנשבע לשוא וכן כתבו התוספ' בשלהי חזקת הבתי' גבי כל דיינא דמפקי' מניה ממונא בדינא גם מה שטען על דברי רש"י ואמר אבל הלשון במכילתא אינו כן אלא כך שנויה שם כו' ופיר' דברי ר' אלעזר המודעי שאמר אלו שהם שונאים ממון עצמן שאין להם חפץ ברבוי הכסף והזהב ולא ידעתי מי הביאו לפר' כן והלא בתנחומ' הביאו הלשון של ר' אלעזר המודעי עצמו ופירשוהו ששונאי' את ממונם בעניין הדי' שאם אומרים להם אם לא תדיניני כרצונני נשרוף גדישכם ונקצץ כרמיכם יאמרו להם אפילו אתם שורפים את גדישנו וקוצצים את כרמנו כהוגן אנו דנים וזהו בעצמו מה שכתב רש"י ששונאים את ממונם בדין שפירושו ששונאים אותו כדי לקיים הדין אף על פי שהדמיון שהביא עליו כההיא דאמרינן כו' אינו דומה לו כדפרישית:
שרי אלפים שש מאות שרים לשש מאות אלף שרי מאות ששת אלפים שרי חמשי' י"ב אלף שרי עשרות ס' אלף. במכילתא ומייתי לה בשלהי פ"ק דסנהדרין וא"ת הא חסרי להו עובא דכי מפקת מס' רבבות ת' ר' לשרי אלפים לא משכחת בתר הכי ו' אלפים לשרי מאות וכי הדר מפקת כל הני לא משכחת בתר הכי לשרי חמשים י"ב אלף וכ"ש דלא משכחת בתר הכי לשרי עשרות ס' אלפים כבר תרצו התוספו' על זה שני תרוצים האחד דבכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתרים מבני ס' שנה דאמרי' בפי"נ דלא נמנו לא פחות מבני עשרי' ולא יתרי' מבני ס' ובשרי עשרות לא חיישי' אפי היו מבני עשרים שהם עצמן היומן החשבון וכל א' שר על ע' והוא עשירי והב' חשבון השררו' קחשיב דבתחלתן נתמנו שרי עשרות ומהחשובין שבהן נתמנו לשרי נ' והחשובין משרי חמשי' נתמנו לשרי מאות ומשרי מאות בירר החשובים לשרי אלהים דהשתא לא יהיו כל דייני ישראל רק ס' אלף ואלה הס' אלף כלם היו שרי עשרות שכל אחד מהן דיין על תשעה אנשים אבל הי"ח אלף ת"ר מהם היו גם שרי חמשים שכל אחד מהם דיין על מ"ט אנשים הט' מהם מאותם שהיו תחתיו מצד שהוא משרי עשרות והארבעים מהם לתשלום המ"ט שהם תחתיו מצד שהוא משרי חמשים ואלה המ' הד' מהם שרי עשרות והל"ו מהם מאותם שהם תחתיהם והששת אלפים מאלה הי"ח אלף ת"ר הנזכרים שהיו בעלי שרי שררות שרי עשרות ושרי חמשים היו גם שרי מאות שכל אחד מהם דיין על צ"ט אנשים הט' מהם מאות' שהיו תחתיו מצד שהוא משרי עשרות והמ' מהם לתשלום המ"ט מצד שהוא משרי חמשים והנה מהם לתשלום הצ"ט מצד שהוא משרי המאות ואלה הנ' הא' מהם שר חמשים והמ"ט מהם מאות' שהם תחתיו הט' מהם מאותן שהיו תתתיו מצד שהוא משרי עשרות והמ' מהם לתשלום המ"ט שהם תחתיו מצד שהוא משרי חמשים שהד' מהם מצד שרי עשרות והל"ו מהם מאותם שהם תחתיהם והת"ר מאלה הששה אלפים הנזכרים שהיו בעלי ג' שררות שרי עשרות ושרי חמשים ושרי מאות היו גם כן שרי אלפים שכל אתד מהם דיין על תתקצ"ע אנשים הט' מהם מאותם שהיו תחתיו מצד שהוא משרי עשרות והארבעים מהם לתשלום המ"ט שהם תתתיו מצד שהוא משרי חמשים והנ' מהם לתשלום הצ"ט מצד שהוא משרי המאות והתת"ק מהם לתשלום התתקצ"ק שהם תחתיו מצד שהוא משרי אלפים ואלה התת"ק התשעה מהם שרי מאות והפ"א מהם מאותם שהם תחת אלו מצד שהם שרי עשרות והש"ס מהם לתשלום המ"ט לכל אחד מהם שהם תחתיה' מצד שהם שרי חמשים והת"נ מהם לתשלום הצ"ט לכל אחד מהם שהם תחתיהם מצד שהם שרי מאות ומה שאמרו במכילת' ובשלהי פר' קמא דסנהדרין נמצאו כל דייני ישראל שבע רבוא ושמנת אלפי' ושש מאות אינו רק על מניין השררות שאף על פי שמניין כל השרים לא היה רק ששים אלף מכל מקום מניין השררות הוא ע"ת אלף ות"ר אלא שקצתן נכללין בתוך קצתן כי שררות שרי החמשים נכללים תוך שררו' העשרו' ושררות שרי המאות נכללים תוך שררות שרי חמשים ושררות שרי האלפי' נכללים תוך שררות שרי מאות כמו שפירשנו:
ושפטו וידונון לשון צווי. פירוש שיהיו דנין בכל עת וכן הוא במכילתא ונקרא בינוני עתיד אבל מלת ושפטו שאחר זה מתורגם ודונון שהיו דנין בכל עת ונקרא בינוני עבר:
והדבר הזה להקל מעליך והקל כמו והכבד את לבו לשון הוה. דאי אפשר לפרשו לשון צווי משום דבמנוי הדיינים הנזכרים כבר הגיע הקלות ואין שם פועל אחר לעשות כדי להוסיף עליו יהיה הנרצה בו הוסיף להקל הלכך עכ"ל שהוא מקור שפירושו שזה הפועל יהיה סבה להקל והוא כוי"ו והאבן הזאת שפירושו ואף אני אעשה. זאת שטעמו ובזה האבן הזאת כו' אף כאן ובזה תוכל להקל מעליך:
המלד בגבורה אם מצוה אותך לעשות תוכל עמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל' לעמוד. במכילתא כאילו אמר ואם צוך אלהים ויכלת עמוד דאל"כ מאי וצוך אלהים וכי תעלה על דעתך שיצוה אותו אף אם לא ימלך בו ומהיכן ידע יתרו זה שעתיד לצוותו ולמה לא יצוהו אלא אחר עצת יתרו הלכך עכ"ל דהכי קאמר המלך בגבורה ואם ירשה אותך במה שנמלכת בו תוכל לעמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד כמו שאמר לו מתחלה נבול תבול גם אתה גם העם:
וגם כל העם הזה אהרן נדב ואביהוא וע' זקנים הנלוים עתה עמך. במכילת' דאע"ג דממאמ' הכתוב וישב משה לשפוט את העם וממאמ' יתרו מדוע אתה יושב לבדך משמע שלא היו אחרי' נלוים עמו מ"מ מדברי דגם אתה גם העם שדרשו בהם לרבות אהרן נדב ואביהוא וע' זקני' משמע שהיו נלוים עמו אלא אף טרם עצת יתרו על מבוי הדיינין ומפני שלא היו יושבים שם אלא לכבודו ולשמוע תורה מפיו לא תלה הכתוב כל הדיינות הזה אלא למשה והסבר' מוכחת על זה שאילו לא היה שם כי אם משה לבדו ויהיה פי' נבול תבול גם אתה גם העם ופי' וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום על בעלי הריב הבאים לפניו ולא על ע' הזקנים הנלוי' עמו למה יבול העם בהיות משה לבדו השופט ויבא על מקומו בשלום בהיות משה עם שאר הדיינים והלא אין ההפרש הזה אלא לדיין שבמקום שישפוט כולם ישפוט מקצתם אבל בעלי הריב מה להם אם יהיה השופט אחד או רבים עד שיהיו נובלים אם יהיה א' ויבאו על מקומם בשלום אם יהיו רבים כי רחוק הוא לומר שיהיה זה מפני העכוב הקורה להם במלאכתם בהיות השופט אחד כי לא היו במדבר לא עובדי אדמה ולא בעלי חניות ולא בעלי אומנות עד שיפסידו מלאכתן מן העכוב ההוא:
וילך לו אל ארצו לגייר את בני משפחתו. במכילתא אמרו יכול שהלך ולא עשה הרי הוא אומר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם הרי שבני קני חותן משה שבו לדת ישראל וישבו את יהודה וכתיב ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקנים הבאים מחמת אבי בית רכב תרעתי' שהיו על שערי בית המדרש שמעתים שהיו שומעים ולומדים סוכתים שהיו ישראל מסכין להם:
