כי ברח העם. לשון זה קשה מאוד הלא הוא שלחם, כאשר יאמרו בעצמם מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו, ואם נאמר על שלא היה דעתם לשוב אחרי לכתם ג' ימים, במה נודע לו שלא ישובו אחרי עברם במדבר דרך שלשת ימים, כי עדיין לא נכנסו בו, ומאיזה ענין הרגישו שאינם רוצים לחזור, הרי עדיין לא נתרחקו ממצרים דרך שלשת ימים, ועדיין לא הלכו אלא דרך יום אחד, ואם תאמר שאותו מהלך יום ראשון מרעמסס לסכות היה דרך שלשת ימים כמ"ש במכילתא מרעמסס לסכות ק"כ מילין ומהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום, א"כ למה המתינו עד שעברו שלשת ימים ולא הרגישו מיד אחר יום ראשון, ועוד דרך שלשת ימים במדבר אמרו תחלה והיינו שיצאו מתחומי העיר ויכנסו במדבר, א"כ מהלך יום ראשון מרעמסס לסכות ע"כ אינו מן הענין (ע' רא"ם), ואמר הרי"א בראותם ששבו ישראל אחורנית בדרך אשר הלכו בה, זה יורה כי משה בערמה דבר, ושלא היתה כוונתו לזבוח רק לברוח. והרמ"א אמר כי ברח העם ירצה ברחו מקצה המדבר וישובו אחור מאימת נחש שרף ועקרב שראו שם לכן נזורו אחור, וטעמו כענין סגר עליהם המדבר, ע"כ. ולולי יראתי הייתי אומר כי ברח כאן ענינו מאוסר ומקושר (פערשלאָססען, פערשפעררט, פערריגעלט) מענין בריח (ריגעל) המאסר ומקשר הדלתות, וזה כי בחנותם לפני פי החירות שהוא המחוז אשר משם ישפך י"ס אל תוך לשון ים ארוך ורחב הנקרא חירות, ומקום השפיכה הוא מקום צר ולכן נקרא פי החירות, ומקום תחנותם בין מגדל איתם ובין הים, ובפרט לפני בעל צפון והוא בית ע"א העומד לצד צפון של מגדל מצרים, וחשב פרעה שבמקום ההוא בנקל יהרגם כולם כאיש אחד, כי ממגדל הגבוה ילחמו להם וכן מבעל צפון ולא יהיה להם פליטה רק לירד לים ולהטבע בו כי אין להם מקום מפלט לנטות ימין ושמאל, הנה הם חונים במקום שהם מסוגרים וכלואים (אין דער ענגע), וטעם ברח כטעם הפך לבם לשנוא עמו (תהלים ק"א) שהוא לרד"ק כמו נהפך לבם:
ושלשם על-כלו. על כל עמו וחילו הפקיד שלישים מלומדי מלחמה, כי כל תוקף הצבא תלוי בשר הצבא בחכמתו ותחבולותיו (רע"ס), ומשקל שלשים בא כאן שלא כמשפט כי הפ"א ראוי' להיות בשב"א, כמו מן נזיר נזירים, ומן פתיל פתילים כמ"ש ר"ש ב"מ, ובאמת המאמר למותר, הכי אין אנו יודעים שאין יוצאים למלחמה בלתי שרי צבאות בראש העם; ויראה דמסבות אלה ארז"ל שהוציא פרעה שלש מצרים על כל אחד ואחד מישראל, ויהיה לדעתם שם שלשים כאן כמו הלא כתבתי לך שלשים (משלי כ"ב) דתרגומו תלת זמנין (דרייפאך) [ויש שפי' שם לפי שהרבה משלים ומוסרים דמשלי משלש שלש תיבות, כמו ס' איוב דרובו כן, לכן קרא לדבורים כאלה שלשים]; ולדבריהם מלות על כלו מוסב על ישראל הנזכר למעלה, והוי"ו של ושלשים היא וי"ו ברור משפט הקודם:
ביד רמה. אמרו במכילתא מגיד הכתוב שכשהיו המצריים רודפים אחרי בנ"י היו מנאצים ומחרפים ומגדפים אבל ישראל מרוממים ומשבחים ונותנים שיר שבח וגדולה תהלה תפארת למי שהמלחמה שלו כמ"ש רוממות אל בגרונם וגו' ואומר ה' אלהי אתה ארוממך ואודה את שמך כי עשית פלא (ישעי' כ"ה), כי מלת ביד כמו בתודה, כי שרש יד הוראתו ג"כ תודה שבח והלול, כמ"ש בירים משה ידו, יעו"ש. ויתורגם ביד רמה (מיט האָהעם דאנק), והוא נאות מאד אל הענין, ויורה על אמתות פי' זה מדאמר (פ' מסעי) ביד רמה לעיני כל מצרים, ואם יהיה פירוש ביד רמה גלוי ופרסום וכת"א בריש גלי, א"כ מה הוסיף לאמר לעיני כל מצרים הא והא חד הוא:
להוציאנו. בא כאן קמ"ץ גדול תחת צר"י והאל"ף ראויה להיות צרוי' (ר"ש ב"מ), ואפשר שהאל"ף קמוצה להורות על ההוה בעתו שעתה כבר נשלם (פערגאנגענע געגענווארט) ודוגמת זה יאהבני אישי כמש"ש:
כי אשר ראיתם. ערש"י, וכבר העיר הרא"ם דלפירושו צריכים להוסיף מלת הוא קודם היום, וגם אות וי"ו במלת לא, וא"ת ארי כמה די חזיתון, וכתיב"ע ארום היכמא דחמיתון. ויראה שהוסיפו אות כ"ף במלת אשר (כמ"ש רמ"ד בביאור) ויותר נראה שהם מפרשים מלת כי כמלת כמו, על ההשתוות והתדמות, כמורגל בדברי רבותי' מר כי אתרי', דמשתעי כי ארחי', ויתבאר מלת כי בתרי אנפי', לנתינת טעם ולדמיון, לכן תרגמוהו בתרי לישנא ארי כמה (דענן וויא) עמ"ש ויגש מ"ו ל"ד, כי תועבת מצרים:
מה תצעק. לפירש"י חוזר על תפלת משה שלא הוזכר ממנה בקרא; ויתכן לומר שהוא חוזר על צעקת בנ"י שהזכיר למעלה, ופי' תצעק תעזוב ותניח לצעוק (לאָססעסט שרייען), כי יש פעלים שאין הוראתם פעולה הנעשית מידי הפועל בעצמו רק הסבת פעולה, כמו על אשר מעלתם בי, לא קדשתם אותי, שמכוונתכם גרמתם מעילה, גרמתם מניעת הקדושה, וכן אשר טמאו אחותם (וישלח ל"ד), אף שאנשי שכם לא היו פועלים עצמיים בדבר הנבלה, מ"מ מפני שהיו יודעים בו ושותקים, וברצויים להמול היו רוצים לייפות הדבר, לכן נתיחסה המעשה גם אליהם ע"ד מי שבידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בו. וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית ח"י) אינו פעל עצמי (ער האט צובערייטעט) כי ע"י נערו נעשה כמ"ש ויקח בן בקר ויתן אל הנער, והנה הוא רק פעל מסבב (צובערייטען לאססען) ע"ד שלוחו של אדם כמותו. וכן כל לשונות עשיי' הנאמרים למשה בצווי מלאכת המשכן בתרומה ותצוה, כגון ועשית כפרת ועשית שולחן, וכדומה לאלה העולים כמספר מ"ב, כולם אינם פעלים עצמיים, כי משה לא עשה מאומה והוא לא שלח ידו במלאכה זו כ"א בצלאל עם חכמי לב כמבואר בויקהל ופקודי, א"כ לשון ועשית שנאמר למשה אינו רק פעל מסבב שבצוויו לעושי המלאכה היה סבה לעשיי', ותרגומו (דוא זאָללסט פערפערטיגען לאססען), וכן הבית אשר בנה שלמה (מ"א ו') ויבן שלמה, בנה בניתי בית זבול (שם) אינם רק פעלים מסבבים לא פעלים עצמיים וכן הוא היה עושה (וישב ל"ט) ת"א ויב"ע הוא מפקד למעבד. וכן כשיש כח ורשות באדם לבטל ולמנוע את חברו מפעולה ולא ימנענו ממנה, כמו תושב ושכיר לא יאכל בו שהאזהרה היא על הישראל שלא יניח אותם לאכול, וכן לא תזרע כרמיך כלאים שנכלל בו ג"כ האזהרה מלהניח ומלקיים את הזרעים בכרם, וכן לא תעשה כל מלאכה דבשבת, מלת תעשה כוללת פעולה עצמית (זעלבסטהאֶטיגקייט), ופעל מסבב ככתוב אתה ובנך ובתך וגו' שתזהיר את הגדול מלהניח את הקטן עשיית מלאכה (ע"ש רש"י), וכן לא ירדנו בפרך פי' לא תניח שירדנו, (וביבמות ס"ז) אמרו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו הילוד מאכיל, קרי בי' יאכילו (ע' פ' אמור), ומזה את אשר ישכבון הנשים הצובאות, גרמו וסבבו עליהן שישכבו לא ששכבו הן עמהן וכדעת רבותינו (עמ"ש בשמות בלמה הרעת ובוארא בוהנה אנכי מכה), ומזה אמר כאן מה תצעק אלי, למה תתן מקום אל הצעקה שיצעקו ישראל אלי; וסמוכים לפירוש זה במ"ר דאמר ר"מ אמר הקב"ה למשה אין ישראל צריכים להתפלל לפני, הסב מאמר מה תצעק לצעקת בני ישראל. עמ"ש בסוף אחרי מות בואת זכר לא תשכב שם נאריך בכלל הגדול הזה ובפ' כי תבא בארמי אובד. ומצאתי כן לרמב"ן שפירש מה תצעק מה תניחם לצעוק:
ובקעהו. המשורר קראהו לשון גזירה, לגוזר ים סוף לגזרים וברבותינו קריעת י"ס, ונ"ל שבחרה התורה בלשון בקיעה שיש להבין בו שתי כוונות, האחת חלוקת הדבר (טהיילען), והשנית לשון בקעה, מן ארץ הרים ובקעות (ברוך, טהאל), והוא שם על שטח העמוק והנמוך משאר השטחים שסביבותיו והוא גדול בשטחים כמדת שדה כי (לפי מה שיבואר אח"ז) לא היה מי י"ס נכרתים לגמרי משטח העליון עד תחתית העומק, כי לא בקע ה' לפניהם רק אותו החלק מן המים שהוא גבוה למעלה מן היבשה, אבל מי הים השוום עם פני הארץ, עליהם הלכו בנ"י, ועז"א כאן ובקעהו. שהים שהוא מטבעו גבוה ותלול יעשה בקעה שטח עמוק ונמוך, ותרגומו (מאכע עס צור עבענע), וכ"א (אבות דר"נ פ' ל"ג) אמר להם משה קומו עברו אמרו לא נעבור עד שיעשה הים בקעה לפנינו הכה משה ונעשה בקעה לפניהם שנאמר בקע ים ויעבירם ונאמר (ישעיה ס"ג) כבהמה בבקעה תרד, ע"כ. וכ"א בס' חכמת שלמה (פ' י"ט) ותהי דרך סלולה בים סוף והמצולות העמוקות היה כשדה מלא עשב:
ויסע וגו' ויסע וגו'. עמוד האש נסע מלפני מחנה ישראל והלך מאחריהם ונסע עוד עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם והנה שני העמודים מאחריהם, ולא הפסיק עמוד הענן בין עמוד האש למחנה ישראל אבל הפסיק בין מחנה מצרים ובין עמוד האש. ויהי הענן והחשך בין מחנה למחנה והיה לישראל אור בעמוד האש אע"פ שהיה מאחריהם מפני שהיה למעלה ולא היה עמוד הענן מפסיק אותו להם כאשר למצרים וזה טעם ויאר את הלילה כי האיר להם הלילה אבל לא כשאר הלילות לנחותם הדרך כי לא היה הולך לפניהם, והיה זה כי אילו היה עמוד האש הולך לפני ישראל כשאר הלילות ועמוד הענן בין מצרים ובין ישראל היו ישראל ממהרים ללכת והמצרים לא יראו ולא יבאו אחריהם, ועתה הלכו ישראל לאטם ואין המרחק רב ביניהם והיו המצרים רואים את מחנה ישראל מתוך הענן והולכים אחריהם כי ראו האש מתוך הענן אלא שלא היו יכולים ליקרב אליהם מפני הפסק שני העמודים (רמב"ן):
לחרבה וגו' ביבשה. שם יבש הונח על היבשות המוחלט דהיינו יבשות הדבר לגמרי בין מבפנים בין מבחוץ, ושם חרבה כולל גם השטחים הלחים שבארץ כגון האגמים והאחואים ומקומות הרפש והטיט ודומיהם שהם למים מבפנים ויבשים מבחוץ כל שאין שם מים בעין בגלוי נקרא חרבה, הנה רוח הקדים עשה את הים בתחלה חרבה ואח"כ נתייבש לגמרי ונעשה יבשה. (רש"פ):
ויבאו בתוך הים. בכ"מ ישמש על ההולך בים לשון ירידה, כמו יורדי הים באניות וכדומה, וה"ל לומר גם כאן לשון וירדו, ואמר לשון ויבאו כמ"ש רנ"ו, כי לא היה בקיעת י"ס על דרך המפורסם, כי אם הפליא ה' לעשות שהתהום שהוא קרקעית הים שהמים שוכבים עליו הגביה ה' אותו מעט מעט ממקומו ונשא למעלה עד שנהיה במשוה אחד עם שפת הים, והחלק מן התהום שבא למעלה נעשה גריד ויבש, והוא היה דרך סלולה וטוב לעבור עליו, והנה בהנשא התהום למעלה ונהיה דרך סלולה בלי עמקים וגבוהים הוצרכו מי הים להבקע ולהחצות באשר התהוה ביניהם יבשה חדשה, וזה ענין טבעי; אמנם אלו היו נגרים כדרכם וכפי טבעיהם, ירוצון אל שארית הים מימין ומשמאל הדרך שנתחדש וכן לפנים ולאחור אל שפת הים, ע"כ הפליא הש"י לעשות שהמים שנגבהו ע"י התהום שצפו למעלה לא נסו לפנים ולאחור ולא לשארית הים כדרכם, אלא נחצו לשתים ונערמו זו על זו באויר משני צדי הדרך החדש, והיה זה ע"י רוח קדים שהוליך ה' בים כל הלילה, והרוח הנפלא הזה חצה את המים הנגבהים והעמידן לשני צדי הדרך כשני חומות גם עמדו על מצבן כל הלילה ואע"פ שמדרך המים להיות נוזלים קמו עמדו כמו נד ע"י רוח עזה; היוצא מכל זה שעיקר הנס היה בריאת הדרך החדש שגבה התהום למעלה, לא בקיעת המים, כי בהכרח הוכרחו המים להבקע, והפלא השני היה שהמים הנשאים חצה אותן רוח עזה והעמידן שלא יזלו כטבעיהן, ולכן נכתבה הבקיעה בלשון נפעל שנבקעו מאליהן, ועל עליית התהום למעלה אמר הכתוב קפאו תהומות בלב ים, מלת קפאו כמו צפי', מן הקופאים על שמריהם שצף על השמרים, ויצף הברזל תרגומו וקפא פרזלא, וכן מלת קפאו כמו קרישה ודבוק, מן וכגבינה תקפיאני, ע"כ בחר הכתוב במלה זו הכוללת בהוראה עליית התהום למעלה והיותו נקרש ונעשה גריד כיבשה; ולשון בלב ים היא השטח העליון מן הים, וראיה דרך אניה בלב ים, והאניות הולכות על השטח העליון מן הים השוה עם שפתו, ועד אותו השטח קפה התהום למעלה. וסמך לדברים אלה מברייתא דאבות דר"נ שאמר שם. ראב"י אומר קפה להם למעלה ועברו בו ישראל כדי שלא יצטערו, עכ"ד. ובמ"ר במדבר פ"ט, הקפה שלישו של ים שנאמ' קפאו תהומות בלב ים והלב שלישו של אדם והלכו בתוכו ביבשה, ואמר הפייטן באחרון ש"פ פנו כאן וכאן שליש רום מימות צעו הנותרים למדרס פעמות. דומה לזה ראיתי בשם הגר"א (בפי' לישעי' סי' ח') וז"ל. אילו היו מי ים סוף נכרתין לגמרי היה להם לישראל טורח גדול לירד לעמקה עד הקרקע, ואילו היו המים נשארים כמו שהן ומתייבשין היה ג"כ להם טורח לעלותו כי הים תלול באמצע וכהר גבוה, לכן הפליא הש"י חסדו ונפלאותיו בקע לפניהם גבהו של ים עד מקום שהיו המים שוים עם הארץ, ואותו החלק הגבוה בקע וגזר לגזרים כמין חומה מימינם ומשמאלם, אבל המים השוים עם פני הארץ נעשו כמין קרח ועליהם דרכו בני ישראל, וז"ש והים בקעת לפניהם היינו המים הגבוהים, ואח"כ ויעברו ביבשה, ובאותן המים עצמם את רודפיהם השלכת, וזהו ויבאו בנ"י בתוך הים ביאה ישרה ע"פ המים, ואמר ביבשה היינו על יבושת המים התחתונים, וירדפם מצרים וגו' אל תוך הים היינו נמי על יבושת המים תוך החומות, ויט משה ידו על הים וישב הים לאיתנו היינו המים הגבוהים אשר קמו כמו נד הגישו אחד לאחד, ולא נפרצו כל החומות כאחד, אלא החלק שהיה אחורי המצרים אחר בואם לתוך הים הוא ששב למקומו, לכן כשהפכו פניהם לנוס כתיב ומצרים נסים לקראתו, אבל החלק מחומות המים שהיה כנגד ישראל עדיין נצבו כמו נד, וז"ש עוד הפעם ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים והמים להם חומה, ואמר כאן ביבשה ואחר כך בתוך הים מפני שמסדר הנס הפך דרך מפלת מצרים ובמפלתם כתיב טבעו בים סוף היינו במים שלמטה מהם ואח"כ תהומות יכסימו היינו החומות שלמעלה שנצבו כמו נד קפאו תהומות וגומר, וכאשר ראו המצרים ששבו המים לאחוריהם הפכו שוב פניהם לנוס דרך הלכו גאולים, זה שאה"כ וישובו המים ויכסו, היינו המים שלפני המצרים דרך אחורי ישראל הם שבו גם כן לכסות, אבל למקום שהיו ישראל הולכים לא שבו המים, לכן כתיב אח"ז ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ע"כ:
וישקף. יפרשוהו לשון ראיי' והבטה, ואין זה מתיישב היטב על לשון המקרא, וי"א שטעמו הראה ה' אל מחנה מצרים ופקח את עיניהם לראות את עמוד אש וענן, ובראותם אותם נבהלו מאד וגברה המהומה ביניהם; ול"נ אחרי שידענו שע"י עמוד אש וענן נענשה מחנה מצרים בגחלי אש וברד, כבתיב"ע בעמודא דאישתא למירמי עליהון גומרין דאשא ובעמודא דעננא למרמא עליהון ברדין, נוכל לפרש וישקף לשון חבטה, כי תרגום חבורא משקופי, שדופות קדים תרגומו שקיפין קידום, עלה נדף טרפא דשקיף, ומזה מלת משקוף שהוא הקורה העליון שהדלת שוקפת עליו כשסוגרין אותו (כמ"ש רש"י בא י"ב), ויספוק את כפיו תרגומו ושקפינון, ויהיה טעם וישקף וגו' חבט והכה אל מחנת מצרים ע"י עמוד אש וענן (ער שלוג מצרימ'ס לאגער):
ויהם. ערש"י, ויתכן ויהם במיני חלאים כענין בפלשתים (ש"א ה') ותהי יד ה' בעיר מהומה גדולה מאוד ויך את אנשי העיר מקטן ועד גדול וישתרו להם עפולים, ואותם מיני חלאים הם מדוי מצרים הרעים והיא היד הגדולה אשר עשה ד' במצרים שראו ישראל וייראו כאמרו אשר יגרת מפניהם, אמנם פרטי המכות שהזכירה התורה לא היה בהם שום חולי זולתי השחין, והנה התורה הזכירה שחין מצרים, והזכירה ג"כ מדוי מצרים (רע"ס). וכבר מצאנו לשון המם גם על הכליון והשחתה אכלני הממני (ירמיה נ"א) דתרגומו שצני, וכן (אסתר ט') להמם ולאבדם, והכפולים עם נחי ע"ו משתוים, וכבר הגדילו רבותינו ענשי מצרים שעל הים הרבה יותר ממה שהיה להם במצרים כאמרם באגדה במצרים לקו וכו' ועל הים לקו וכו':
על שפת הים. תיב"ע מיתין ולא מיתין. וכן איתא במכילתא לא מתים היו אלא מתים ולא מתים כענין שנאמר ויהי בצאת נפשה כי מתה, וכי מתה היתה (הלא דברה עם המילדת) אלא מתה ולא מתה. לפי"ז אין מלת מת שם התאר (טאָד) רק בינוני פועל (שטערבענד) כלומר ראו אותם מושלכים על שפת הים כשהם גוססים למיתה. ואין על שפת הים מוסב על ישראל כפירוש ראב"ע ורשב"ם שישראל אשר על שפת הים ראו את המצרים מתים וטבועים בים, דא"כ לא היה להפסיק תיבת מצרים בז"ק המפסיק יותר מן הטפח' שבמת:
ויאמינו בה'. האמנה הסמוכה לבי"ת הוא הבטחון במי שמאמינים בו שבידו לעשות כחפצו לכל דבר, והסמוכה ללמ"ד אינו כ"א האמנת לאותו דבר שהיא אמת, כגון אם לא יאמינו לי, לא האמנתי לדברים ודומיהם (רל"ש):
