טבת כתיב כשהיו מטיבין אותה מקושטת ליכנס בחופה כו'. בב"ר ונראה לי שכך פירושו שאם היה כתוב טובות בו"יו היה נראה שהיו טובות מתחלתן עכשיו שהוא כתיב חסר וי"ו שהוא כמו טבה מלעיל כי התי"ו תבא במקום ה"א הנקב' הנסתרת כמו ושבת לנשיא ובחסרון הוי"ו תשוב מלעיל שהוא מורה על היחיד' הנסתר' שפעולתה לזמן עבר למדנו שאינו מדבר אלא בהוטבה עכשו על ידי תכשיטין ואי זו זו כלה המקושטת לחופה שמטיבין אותה בתכשיטין וכאילו אמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי הוטבו ונתקשטו ויקחו להם ואמר טבה בלשון יחיד כמו וקבל היהודים שפירושו כל אחת מהן וכך אמרו בב"ר טבת חסר כתיב ללמד שלא היו טובות אלא שהיו מטיבין אותן לבעליהן ומקשטין אותן:
אשר בחרו אף בעולת בעל. בב"ר וה"פ לא הנשים שהוטבו ונתקשטו להכנס בחופה בלבד לקחו להם אלא אף הנשים שנכנסו לחופה שהן בעולות בעל דאם לא כן נשים למה לי הרי כבר אמור את בנות האדם ולא הנשים בלבד לקחו להם דאם לא כן מאי מכל אשר בחרו אי בנשים בתולות שעדיין לא נכנסו לחופה הרי כבר אמור אי בנשי' בעולות שכבר נכנסו לחופה הרי כבר אמור וכך אמרו בב"ר א"ר יודן כי טובת הנה אלו הבתולות ויקחו להם נשים אלו נשי אנשים מכל אשר בחרו וכו' והרב ז"ל כלל הכל במאמר מכל אשר בחרו מפני שזהו הקרוב לפשוטו של מקרא וקשה מההיא דפרק קמא דקידושין דאמר רב יהוד' כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק בהן ואמ' רבא וקשין לעולם יותר מדור המבול כדכתיב דמים בדמי' נגעו ומתרגם רב יוסף מולידין בנין עם נשי חבריהון וכתיב על זאת תאבל הארץ וגו' וגם דגי הים יאספו ואלו בדור המבול כתיב כל אשר בחרבה מתו ולא דגים שבים משמע דס"ל לרבא שבדור המבול לא נכשלו באשת איש ולפיכך נוצלו הדגים שבים ושמא אגדות חלוקות הן:
לא יתרעם ויריב רוחי עלי בשביל האדם. פי' מלת ידון נגזר מן מדון וכמוהו ויהי כל העם נדון וחסר עלי ובי"ת באדם כבי"ת ויעבוד יעקב ברחל והריב היה אם להשחית אם לרחם:
לעולם לאורך ימים. לא לעולם ממש כמשמעו שכבר פסק וגזר מאותו יום ההשחתה אם לא ישובו עד ק"כ שנה ואין מדרך הל' לומ' שלא יהי' הריב הזה נמשך תמיד אלא עתה אפסיקנו אלא שלא יהי' לאורך ימים אלא עתה אפסיקנו או שלא יהיה לעולם אלא אפסיקנו:
כמו בשגם השי"ן בסגול כלומר בשביל שגם זאת בו שהוא בשר ואע"פ כן אינו נכנע לפני. הוסיף שתי מלות זאת בו אחר מלת בשגם מפני שלולי זה תהיה מלת גם דבקה עם מלת הוא שאתרי' ותהיה מורה שגם הוא בשר כמו האחר ואין שם אחר אבל עם התוס' הזה מור' שגם זאת ההתפעלות יש בו יחד עם ההתפעלו' שאינו נכנע לפניו ומה הי' ההתפעלות הנוספת על הראשונה שהוא בשר רך שאין בו שום קיום ועם כל זה אינו נכנע לפניו ומה היה עושה אם היה אש או דבר קשה כיוצא בו. ויש לתמוה שא"כ לא היה לו להביא אל התיב' מכל החי מכל בשר שני' מכל זכר ונקבה לחיות זרע על פני כל הארץ מאחר שהתפעלתו לא היתה על פרטים מפרטי הבעלי חיים רק למין במה הוא מין כמובן מבשגם הוא בשר ומלא ידון רוחי באדם שפירושו במין האדם. ושמא יש לומר כי מלת באדם פה לא כיון רק על פרטי האדם שבאותו הדור וקראם בשם אדם המור' על המין מפני שכל פרטי הדור ההוא כלם השחיתו את דרכם מלבד נח ובניו ועל אותם הפרטי' עצמם נאמר בשגם הוא בשר ומה אם היו אש או דבר קשה כיוצא בו:
על שם שנפלו והפילו את העולם. בב"ר פירוש שנפלו מן העולם שעלה ים אוקיינוס ושטפן כדלקמיה מפני שהיו כלם בני זמה והפילו גם כן את העולם כולו במבול שהם גרמו לעולם שהוצפו במבול מפני שנתמלא כל העולם כולו זמה מהם ומלאו כל העולם כלו נפלים מן הזנות שלהם ומפני שלא היה לו להביאו האגדה הזאת הנותנת טעם לשמות מאחר שאין זו מהאגדות הקרובות לפשוטו של מקרא הוצרך לומר ובלשון עברית לשון ענקים הוא כלומר מלת נפילים תואר השם הוא וראוי לתת בו טעם:
בימי דור אנוש ובימי קין. שעלה הים והציף דור אנוש כדלקמן והציף בני קין מפני ענשו של קין שכבר נגזרה גזרה לכלות לשבעה דורות ומפני זה היו נשי למך פורשות מלמך ואומרות מה אנו יולדות לבהלה למחר בא המבול ושוטף את הכל כדאיתא בבראשית רבה:
אשר יבאו היו יולדות ענקים כמותם. נראה לי שהרצון בזה הוא שיהיה מאמר וגם אחרי כן דבור לעצמו ומאמר אשר יבאו בני האלהים כו' דבור לעצמו ופירושו אע"פ שהנפילים שהיו בימי דור אנוש ובני קין נפלו מן העולם כשהציף השם עליהם את מי ים אוקיינו' ושטפן אע"פ כן וגם אחרי כן הם אנשי דור המבול שלא פחדו ולא נכנעו לקחת מהם מוסר אבל היו שטופים בזמה והשחית כל בשר את דרכו על הארץ ואשר יבאו בני האלהים כו' הוא ספור אחר ופירושו שכל זמן אשר היו באים בני האלהים אל בנות האדם היו יולדות ענקים כמותם ווי"ו וילדו נוסף שאין בו טעם החבור אבל יש בו טעם ההפוך וישאר ילדו לשון עתיד כמו אשר יבאו ושניהם מתפרשים עבר הווה כמו ככה יעשה איוב היה עושה אף כאן אשר היו באים היו יולדות גם יתכן שיהיה הוי"ו במקומו ופירושו כאשר היו באים בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם בנים המה הגבורים כו' וכנוי המה הגבורים כו' שב אל הענקים אשר בכח מאמר וילדו שפירושו היו יולדות ענקים כמותם:
הגבורים למרוד במקום. לא גבורי כח כי מה טעם להזכיר זה פה בספור רשעותם:
אנשי השם אותם שנקבו בשמות מחוייאל מתושאל שנקבו על שם אבדן שנימוחו והותשו. בב"ר דאם לא כן איך קורא אותם אנשי השם והם בני נבל גם בני בלי שם וכן אמרו בב"ר אמר רבי אחא בני נבל גם בני בלי שם ואת אמרת אנשי שם ופירוש על שם אבדם ששמותיהם מורים על אבדם והוא מה שאומר אחר זה שנמוחו והותשו כמו שאמרו בב"ר אמר רבי יהושע בן לוי כל השמות הללו לשון מרדות הן עירד עורדן מן העולם מחוייאל מוחן האל מן העולם מתושאל מתישן האל מן העולם:
נחמה היתה לפניו שבראו בתחתוני' שאילו היה מן העליונים היה ממרידן. בב"ר שכשם שהמריד בו התחתונים כך היה ממריד בו העליונים דאם לא כן בארץ למה לי אבל לא משום דלא שייך ניחום וחרטה גבי קב"ה כי כתוב וינחם ה' על הרעה שדברה תור' כלשון בני אדם:
ויתעצב האדם. דאל"כ קשיא רישא אסיפא מעיקר' כתי' וינחם מלשון נחמה והדר כתיב ויתעצב ולכן בפירוש השני שפירש וינחם מלשון חרטה ודבר' תורה כלשון בני אדם פיר' גם ויתעצב כמשמעו:
ממדת רחמים למדת הדין. ודברה תורה כלשון בני אדם ולפ"ז יהי' פי' בארץ שעשה בארץ וזהו שכ' אח"ז מה לעשות באדם שעשה בארץ:
עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם. מדקאמר מה לעשות באדם ולא קאמר לעשות באדם כך וכך משמע שההפוך שנתהפך ממדת רחמים למדת הדין הוא שמתחל' לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומ' ועכשיו עלה במתשבתו לחקור עליו מה לעשות בו לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליהם המבול שהרי אחר זה כתוב ויאמר ה' אמחה את האדם שהיא תחלת דבור ואינו פירוש ההפוך לומר שהפוך מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין הוא מה שאמר אמחה את האדם דאם כן ויאמר אמחה את האד' מיבעי לי' וכיון שהוא תחלת דבור משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם:
נתאבל על אבדן מעשי ידיו. הפך ישמח ה' במעשיו ולא שלא ידע הנולד ועכשו ידעו אלא בזמן חדוה חדוה ובזמן אבלא אבלא כדלקמיה וכדאיתא בב"ר אבל מה שהוסיף לומר בשביל הצדיקים העתידי' לעמוד מה' אין זה בב"ר גם אין המשל דומה לנמשל שהבן לא נברא לשו' תועלת ואין שמחת האב על הבן אלא שבזמן חדוה חדוה והרשעי' נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקי' מהם ואפשר שהנוסחאות נשתבשו וצריך לכתוב ובשביל הצדיקי' והיא תשובה שנית על שאלת האפיקור' והיא לקוחה מההיא דב"ק דפרק שור שנגח ארבע' וחמשה דאמר ליה קב"ה למשה לא כשעלת' על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית ובשבילן חס הקב"ה על שתי אומות הללו מלאבדן:
אף הן השחיתו דרכן. בב"ר כמ"ד הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול:
ד"א הכל נברא בשביל האדם. ב"ר כמאן דאמר הזקיקום:
הואיל והזכירו ספר בשבחו. דאל"כ פתח בתולדותיו וסיים בשבחיו ומפני שהפסיק בשבחיו חזר וכתב ויולד ואף על פי שכבר הוזכרו תולדותיו בפרשה העוברת חזר והזכירם פה להודיע שלא הוליד רק אלה כנרמז במלת אלה ולא שהוליד אחריהם בנים ובנות כחביריו ולא היו הגונים לבא אל התיבה רק אלה:
שעקר תולדותיהן כו'. ב"ר דמדכתב ספור שבחיו בכלל ספור תולדותיו למדנו שמעשיהן של צדיקים הן מכלל תולדותיהן ומדאקדמינהו למדנו שהם העיקר ומפני שתפש פה המתואר תמורת התואר חזר וכתב ויולד ומפני שהוצרך להזכיר תולדותיו המעשיים חזר והזכיר גם בניו אף על פי שהזכירם למעלה לכלול כל תולדותיו:
יש מרבותינו דורשין אותו לשבח כו' ויש דורשין אותו לגנאי. בפרק חלק ובב"ר לא הי' נחשב לכלום והא דכתיב נח דניאל ואיוב המה בצדקתם ינצלו נפשם אלמא אפי' בדור של צדיקים הי' נחשב. י"ל מפני שנוצל נח בצדקתו מונה אותו עם אותם שהצילו נפשם בצדקתם אע"פ שאלו הי' בדורם לא הי' נחשב לכלום דאל"כ מאי שנא הני משאר צדיקי עולם שאמר המה בצדקתם ינצלו נפשם וכי יותר צדיקי' הם מכל שאר הצדיקי' אלא אותם שנצלו נפשם בצדקתם הוא דקא חשיב ומפני שהציל נפשו נח בצדקתו כמותם חשיב ליה בהדייהו ואף על פי ששניהם מודים שלא הי' צדיק גמור אלא לפי דורו דאל"כ מאי כ"ש דקאמר מ"מ בפירוש בדורותיו קא מפלגי מר סבר בדורותיו לשבוחיה הוא דאתא לומר אף בדורותיו שהיו רשעים והי' לו ללמד ממעשיהם הי' צדיק וכ"ש כו' ומר סבר לגנותו הוא דאתא לומר דוקא בדורותיו הי' צדיק אבל אלו הי' בדור צדיקים כו' אבל כ"ע מודו שאלו הי' בדור צדיקים והית' צדקתו כמו שהיתה בדורותיו לא הי' נחשב לכלום וכ"ע מודו שאלו הי' בדור צדיקי' הי' יותר צדיק שאינו דומה מי שגדל בתוך צדיקים למי שגדל בתוך רשעים כמו שדרשו גבי רבקה בת בתואל אחות לבן מפדן ארם להודיעך שבחה שהית' בת רשע ואחות רשע וממקו' רשע ולא למדה ממעשיהם ולפי זה דרשה דאת האלהים שהי' צריך סעד לתמכו דמשמע שלא הי' חזק באמונתו ודרשה דמפני מי המבול שהי' מקטני אמנה אתי אליבא דכ"ע א"נ מ"ד לשבח סובר שצדקתו היתה חשובה ג"כ בדורות של צדיקים אלא שאם הי' בדורות הצדיקים היתה יותר גדולה דיש צדיק יותר גדול מצדיק ומאן דאמר לגנאי סובר שצדקתו זאת אלו היתה בדורו של אברהם לא היפה נחשבת לכלום ולפי זה דרשא דמפני מי המבול ודרשא דאת האלהים אינן אלא אליביה. והא דדריש בדורותיו חד מינייהו לשבח וחד מינייהו לגנאי אף על פי שאין לו הכרע אם לגנאי או לשבת הוא משום דחד מינייהו סובר דבדורותיו אהיה דסמיך לי' קאי שמורה על הזמן לומר שזה המעשה הי' בזמן דורותיו שהיו רשעים וזהו לשבח בלי ספק כאלו אמר וכ"ש אלו היו בדור צדיקים וחד מינייהו סבר דבדורותיו אצדיק דלעיל מיניה קאי כאלו אמר צדיק בדורותיו שפי' צדיק לפי דורו וזהו לננאי בלי ספק:
ובאברהם הוא אומר אשר התהלכתי לפניו. פי' לבדו לא עמו:
נח הי' צריך סעד לתמכו. בב"ר פי' שהי' מתירא להתחבר עם אנשי דורו שלא ילמוד ממעשיהם מפני שלא הי' חזק באמונתו והי' מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם כאלו הי' עם השם אבל אברהם אבינו ע"ה שהי' חזק באמונתו לא הי' מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והי' מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו:
בלשון כבד. מבנין התפעל:
להבא. לצווי:
הופכו להבא. לעתיד:
ותשחת לשון ערוה ועבודת כוכבים. בסנהדרין פרק ד' מיתות אמרו עבודת כוכבים וגלוי עריות דכתיב ותשחת הארץ ותנא דבי ר' ישמעאל כ"מ שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים דבר ערוה דכתיב כי השחית כל בשר את דרכו ופי' רש"י גלוי עריות כדכתיב דרך גבר בעלמה ודור המבול בערוה קלקלו כדכתיב ויקחו להם נשים כו' שהיו נזקקים לנשי רעיהם דכתיב פן תשחיתון כו' והכא דכתיב ותשחת הארץ סתמא על כרחין בתרוייהו קאמר והכי נמי איתא בפ"ק דחולין והא דכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו דמשמע דהשחתתם לא היתה אלא בערוה הכי פירושא שלא נגזרה עליהם גזרת קץ כל בשר אלא על שראה שהשחיתו בעריות אף על פי שהשחיתו גם בעבודת כוכבים שכ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלומסי' באה לעולם כו' כדלק':
חמס גזל. ואע"ג דבב"ק פ' הכונס צאן לדיר אמרו מה בין גזלן לחמסן גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי אלא דלא אמר רוצה אני ובב"ר א"ר חנינא גזל שוה פרוטה חמס פחות משוה פרוטה אלמא גזל לחוד וחמס לחוד ה"מ בחמסן דרבנן אבל בחמסן דקרא היינו גזלן והתם הכי קא בעי מה בין גזלן דרבנן לחמסן דרבנן כדתניא בפרק זה בורר הוסיפו עליהם הגזלנים והחמסנים ומוקי לה התם במציאת חרש שוטה וקטן דאין פסול מן התורה אלא משום דרכי שלום ומפרש התם גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי וכך פירשו התוס' בפרק הכונס:
כי השחית כל בשר אפי' בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. דהשחתת דרכו בגלוי עריות קמיירי כדכתיב דרך גבר בעלמה כדלעיל וכדר' עזריא בשם רבי יהודה ב"ר סימון דאמר הכל קלקלו במעשיהם הכלב היה הולך אחר הזאב והתרנגול אצל הטווס הה"ד כי השחית כל בשר כל אדם לא נאמר אלא כל בשר וזהו לפי הלשון הראשון משתי הלשונות שכתב רש"י בסוף בראשית והא דפרק חלק דא"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל ופריך התם אם אדם חטא בהמה מה חטאת ותרצו כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם עכשיו שחטא אדם בהמה וחיה למה לי הוא לפי הלשון האחרון ומה שפירש"י גבי ויצא נח ובניו וגו' וכל רומש על הארץ למשפחותיהם שקבלו עליהם על מנת לידבק במינן אינו אלא לפי הלשון הראשון משתי הלשונות:
לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. בפרק חלק ואין זה סותר מה שאמר למעלה כל מקום שאתה מוצא זנות כו' דמשמע בשביל הזנות ולא בשביל הגזל דהתם במין הגזרה קא מיירי ולא בגזרה עצמה ואלו הכא בגזרה עצמה ומה שהכריח את הרב לחלק בין הגזרה עצמה למין הגזרה הוא משום דאי לא תימא הכי קשו קראי אהדדי כתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית ויאמר קץ כל בשר אלמא מפני הזנות היתה הגזרה וכתיב קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס אלמא מפני החמס היתה הגזרה לפיכך הוכרח לחלק ולומר דהא דכתיב וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה ויאמר קץ כל בשר במין הגזרה קא מיירי שהיתה כללית שהורגת טובים ורעים כדמשמע ממלת כל בשר והא דכתיב בא לפני כי מלאה הארץ חמס בגזרה עצמה קא מיירי שלא נתחתם גזר דינם אלא על הגזל כדמשמע ממלת בא שפירושו אלמלא שהי' בכלל חטאתיהם חטא הזנות לא היתה גזרה כללית שהיא האנדרלומיסיאה ההורגת טובים ורעים אלא היתה הורגת הרעים בלבד ולולא שהי' בכלל חטאתיהם חטא החמס לא היתה הגזרה באה עליהם לא כללית ולא פרטית עכשיו שהיו שניהם יחד החמס חייב ביאת הגזרה והזנות חייב להיותה כללית ופירוש כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרולומוסיאה באה לעולם אינו ר"ל שעכ"פ היא באה אלא שכשתבא עליהם גזרת מות אינה אלא מזה המין:
ולמה ממין זה על שם גפרית. שכבר דרז"ל בפרק חלק ובפ"ק דר"ה ברותחן קלקלו וברותחין נדונו כתיב הכא וישוכו המים וכתיב התם וחמת המלך שככ' ורתיחתן זו אינה אלא מן הגפרית שהרי רתיחת המים מעצמן אינ' אלא ממנה:
קינים מדורין מדורין לכל בהמה וחיה. ובב"ר הן קילין ומדורין וקילין בלשון יון חדרים והן החלוקין שנתחלקה העלייה השנית למדור כל מין ומין לעצמו כי פירוש קן בכל מקום מורה על המדור המיוחד למין האחד לבדו לא על חלוקי התחתיים שניים ושלישים כי התחתיים לא למדור הם עשויים אלא לזבל בלבד כדאיתא בבראשית רבה ובפרק חלק וכדלקמן האמצעיים למדור לכל הבהמות והחיות והעופות יחד ואף על פי שמלת קן ברוב המקומות מורה על מדור העופות לא על מדורי הבהמות והחיות הנה מצאנו ואומר עם קני אגוע ואם בין כוכבים שים קנך שהם מורים על מדור האדם:
על ידי שהיו תשים דייה בחומר מבפנים ועוד כדי שלא יריח כו'. פי' מה שלא זפתה מבפנים הוא מפני שהיו המים תשים ואין ראוי לשום זפת מבפנים לשתי סבות האחת כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע והשנית שדייה בזפת מבחוץ אבל כאן שהיו המים חזקים ולא דייה בזפת מבחוץ זפתה גם מבפנים אף על פי שיריח ריח רע. וא"ת כיון שהמים היו רותחין היאך היתה הזפת יכולה לעמוד מפניהם כבר הקשו זה בזבחים פרק פרת חטאת ותרצו שנעשה להם נס ונצטננו צדי התיבה דאל"כ לריש לקיש דאמר ירד מבול לארץ ישראל ומפרש לקרא דארץ לא גושמה ביו' זעם בתמיה קשיא עוג מלך הבשן דכתיב ביה ויבא הפליט ריש לקיש בשם בר קפרא אמר הוא עוג הוא פליט ולמה נקרא עוג כו':
ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. בפרק חלק ובב"ר ופי' תעשה תכין כמו ובן הבקר אשר עשה וקצר הכתוב ולא הזכור החלון בצווי וכמוהו רבים דאל"כ למה לא קראו חלון כמו שקראו באחרונה ולמה לא הורה מקומו כמו שהורה מקום הפתח ושניה' בפסוק אחד אבל למ"ד חלון צ"ל שלא הורה מקומו מפני היותו למעלה כמשפט כל חלונות הספינות ולא כן הפתח מפני שמקומה הפך כל הספינות שבכלן הפתח מלמעלה ופה מן הצד וצוהר וחלון עניינם אחד כי צוהר מלשון צהרים המורה על האור והחלון אינו אלא לאורה:
שהוא קצר מלמעלה ועומד על אמה. שהיה ארכו אמה ורחבו ששית אמה בערך אורך התיבה אל רחבה שאין מי הנשמים נופלים משם לרוב קטנותו לא שהיה רחבו אמה דא"כ יהי' ארכו שש אמות בערך אורך התיבה אל רחבה ויהיו הגשמים נכנסים משם ולמה חשש על הפתח שלא יפלו הגשמים בה וגזר שתהיה בצדה ולא חשש על זה:
שלא יפלו הגשמים בה. דאל"כ למה בצדה ולא מלמעלה כמשפט פתחי הספינות ומה שלא פחד שלא יכנסו בה המים מן הצד הוא מפני שבידו לתקן ולא כן מלמעל' או מכיון שהזהירו שישים אותה מן הצד כדי שלא יפלו הגשמים בה הבין מזה שישימנ' למעל' ממקו' השקיעה אע"פ שלא פירש:
עליונים לאדם אמצעיים למדור תחתיים לזבל. בפרק חלק דאל"כ למה חלקו לו' חלקי':
הנני מוכן להסכי' עם אותם שזרזוני כבר. בב"ר דאל"כ מאי ואני שפירושו גם אני כי הוי"ו כאשר יחובר עם השם או עם הכנוי שהוא תמורת השם פירושו במקום גם ולכן דרשו בכל מקו' וה' הוא ובית דינו וכן פרש"י בהדיא גבי ויי' הכה כל בכור:
שזרזוני כבר מה אנוש כי תזכרנו. שבשעה שברא הב"ה לאד' הראשון נעשו מלאכי השרת כתין כתין מהם היו אומרי' מה אנוש כי תזכרנו כו' בבראשית רבה:
שבלה את הכל שבלבל את הכל שהוביל את הכל. שמלת מבול סובלת שיהי' דגש הבי"ת תחת פ"א הפועל נו"ן או יו"ד או תחת אות הכפל כמו משוד כי החול' והשורק מתחלפים לפיכך אמר שבלה הכל אם יהיה הדגש תחת נו"ן פ"א הפועל מלשון ונבל כעלה כולנו ענין בלוי ואמר שהוביל את הכל אם יהי' הדגש תחת יו"ד פ"א הפועל מלשון יובילו שי למורא ענין הולכה ואמר שבלבל הכל אם יהי' הדגש תחת אות הכפל:
ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. בב"ר הגבור היה בא ליכנס לתיבה והיו רגליו מתערסלות הה"ד הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם הארי היה בא ליכנס לתיב' והיו שיניו נתעי' הה"ד שאגת אריה וקול שחל ושיני כפירי' נתעו א"ר חנינא בר אבא ברית היתה לו ואלמלא אותו ברית שהיתה אתו לא היה יכול ליכנס לתיבה הה"ד והקימותי את בריתי אתך אימתי משתבא אל התיבה כאילו אמר והקימותי את בריתי אתך ואז ובאת אל התיבה תוכל לבא אל התיבה ולולא זה לא תוכל ואי זו זו ברית הפירו' שלא ירקבו וברית עצמו שלא יהרגוהו:
האנשים לבד והנשים לבד מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. בפ' חלק ובב"ר דאל"כ למה שינה הביאה מהיציאה דבביאתן כתיב האנשים לבד והנשים לבד וביציאתן כתיב נח ואשתו ובניו ונשי בניו ומויצא נח ובניו ואשתו לא קשיא דאין זה אלא מעצמם ואורחא דמילת' נקט האנשים לבד והנשים לבד:
ומכל החי אפי' שדים. בב"ר דאל"כ לא לכתוב קרא אלא מכל בשר כדאמר קץ כל בשר לשחת כל בשר ויגוע כל בשר מכל החי למה לי אלא להודיעך שאפי' מאותן שאין להם בשר וגויה אלא החיות בלבד שהן השדים הביא אל התיב' להחיותן שלא ימותו במבול שגם הם מתים כבני אדם כדאיתא בחגיגה:
מן הפחות שבהם לא פחתו משנים. לא שהיו מכל מין שנים בלבד דהא מכל הבהמה הטהור' תקח לך שבעה שבעה כתיב וכתיב גם מעוף השמים שבעה שבעה:
אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו. דאל"כ למינהו למה לי פי' ולא השחיתו שלא נעברה בהן עבירה כלומר שלא היו אלו מאותן שהרביעו עליהם בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם שבפרק חלק אמרו בפירוש שלא נעברה בהן עבירה:
מאליהן באו וכל שהתיבה קולטתו כו'. בפ' חלק דאל"כ מנא ידע:
ויעש נח זה בנין התיבה. ובב"ר אמרו זה שכון לעשיית התיב' שפירושו זה דבק עם עשה לך תיבת שאע"פ שנצטו' על בנין התיב' ועל ביאתו שם ועל הכנסת הב"ח שדבקו במיניה' אל התיב' ועל הכנסת המאכל שלו ושל כל בהמה וחיה בתיבה והדר כתיב ויעש דמשמע דאכלהו קאי אפילו הכי אין לפרשו אלא על בנין התיבה דאל"כ ויעש נח תניינא למה לי ועוד אם פירוש ויעש שב אכולהו ואף על ביאתו לתיבה מהו זה שכתוב אחריו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך אל התיב' אלא עכ"ל שהראשון מורה על בנין התיב' והשני על ביאתו שם וכן פרש"י שם ויעש נח זה ביאתו לתיבה:
