וערבה לה' מנחת... כימי עולם וכשנים קדמוניות
הפרק האחרון במלאכי מתאר את יום ה' שבו יעשה ה' משפט בחוטאים; לפיכך מרובות בו תוכחות על חטאים לצד תיאורי העונש.
פסוק ד', הפותח את ההפטרה לשבת הגדול הלקוחה מהפרק, הוא דווקא פסוק אופטימי של נחמה: "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות". נעיין הפעם בשני חלקי הפסוק. ברישא "וערבה לה' מנחת" נדון בשאלה מדוע מציין מלאכי רק את ערבות המנחה ולא את ערבות הקרבנות כולם, ובסיפא, נברר לאיזו תקופה מתייחס הנביא בביטוי "כימי עולם וכשנים קדמוניות", ונשאל מה היה הדבר הערב בתקופה זו, שאליו מתגעגע הנביא כל כך.
לגבי השאלה הראשונה, יש לומר, שהנביא מתייחס לכלל הקרבנות ולאו דווקא למנחה, ואכן כך תרגם יונתן: "ויתגלי קדם ה' קרבן אנש יהודה ויתבי ירושלים", וכן במצודות: "אז יערב לה' תשורת יהודה". כלומר, השם "מנחה" שבפסוק אינו מכוון לסוג של קרבן מנחה מסֹֹלֶת, אלא משמעותו כאן היא מתנה או קרבן באופן כללי; ואכן הנביא מתייחס לכלל עבודת הקרבנות. והא ראיה, שגם בפסוק הקודם, המתאר את טיהור בני לוי המשרתים בקודש, מציין הנביא רק את המנחה: "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה".
גם אם נקבל פירוש זה, ייתכן שיש משמעות נוספת למילה "מנחה", כסמל לקרבנות כולם. על הפסוק "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לי-הוה"(ויקרא ב א), דרשה הגמרא: "אמר ר' יצחק, מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה? - עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני"(מנחות קד:). בפסוק הבא מדבר הנביא על קבוצת החלשים: "וקרבתי אליכם למשפט והייתי עד ממהר...ובעושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבא-ות". אלו האנשים שקרבנם קרבן מנחה, ומעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבו נפשם לפניו, על כן, דווקא קרבן המנחה יערב לה' לעתיד לבא; ואולי, כל הקרבנות יחשבו אז במעלת קרבן המנחה.
ובאשר לזיהוי התקופה הנרמזת בביטוי "כימי עולם וכשנים קדמוניות", חז"ל חלוקים בקשר להשוואה של קרבנות העתיד לקרבנות העבר: " 'כימי עולם' - כימי משה, שנאמר בו 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה'. 'וכשנים קדמוניות' - כימי שלמה, שנאמר 'וכל בני ישראל רואים ברדת אש'. רבי אומר: 'כימי עולם' - כימי נח, שנאמר כי 'מי נח זאת לי אשר נשבעתי'. 'וכשנים קדמוניות' - כימי הבל שלא הייתה עבודת אלילים בעולם"(ילקוט שמעוני רמז תקפטד המקור בתורת כהנים שמיני).
המגיד מדובנה הסביר כדרכו את הגעגועים לקרבנות מימי קדם במשל. שני אוהבים היו מעניקים זה לזה מתנות. מובן שבמתנות כאלו אין מדקדקין אף אם המתנה אינה מושלמת. לימים נעשו שני האוהבים מחותנים והתחייבו כמקובל. כיוון שעכשיו הנתינה באה מתוך חובה, מדקדק כל אחד עם רעהו עד הפרוטה האחרונה. והנמשל: בימי האבות הוערכו קיום המצוות וזבח הקרבנות בדרגה של "אינו מצווה ועושה", ועל כן הכל היה אהוב; ברם לאחר מתן תורה כשהקרבנות קרבים מתוך ציווי, יש לדקדק במצוות ובקרבן. מלאכי מנבא שלעתיד לבוא תהיה מנחת יהודה וירושלים ערבה כבימי האבות - שכל מה שעשו היה ערב, שהרי קרבנם בא בנדבה, ולא מתוך חובה.
שמא יש להוסיף היבט נוסף. על הפסוק "אדם כי יקריב מכם" (ויקרא א ב), מביא רש"י את דרשת תורת כהנים: "מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו, אף אתם לא תקריבו מן הגזל". מכיוון שבפסוק הבא מדבר מלאכי על "עושקי שכר שכיר אלמנה ומטי גר", אפשר שהביטוי "כימי עולם וכשנים קדמוניות" רומז לימי האדם הראשון. אכן תקופתו היא התקופה הקדמונית ביותר, והיא הולמת את הביטוי "כימי עולם", כימות התקופה הקדומה ביותר, בשנותיה הראשונות של הבריאה. הקרבנות והמנחה המוגשים לה' בעתיד, יהיו ערבים כמו בתקופתו של אדה"ר, כיוון שהם יהיו נקיים מגזל כמו קרבנותיו של האדם הראשון. רמז לפירוש זה, נמצא גם בפסוק הקודם, שבו מדבר מלאכי על בני לוי שיטוהרו ויזוקקו: "והיו לה' מגישי מנחה בצדקה".