תנ"ך על הפרק - שמות א - אבי עזר

תנ"ך על הפרק

שמות א

51 / 929
היום

הפרק

בני ישראל מתרבים במצרים ופרעה משעבדם

וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃רְאוּבֵ֣ן שִׁמְע֔וֹן לֵוִ֖י וִיהוּדָֽה׃יִשָּׂשכָ֥ר זְבוּלֻ֖ן וּבְנְיָמִֽן׃דָּ֥ן וְנַפְתָּלִ֖י גָּ֥ד וְאָשֵֽׁר׃וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם׃וַיָּ֤מָת יוֹסֵף֙ וְכָל־אֶחָ֔יו וְכֹ֖ל הַדּ֥וֹר הַהֽוּא׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל פָּר֧וּ וַֽיִּשְׁרְצ֛וּ וַיִּרְבּ֥וּ וַיַּֽעַצְמ֖וּ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֑ד וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ אֹתָֽם׃וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ־חָדָ֖שׁ עַל־מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדַ֖ע אֶת־יוֹסֵֽף׃וַיֹּ֖אמֶר אֶל־עַמּ֑וֹ הִנֵּ֗ה עַ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ׃הָ֥בָה נִֽתְחַכְּמָ֖ה ל֑וֹ פֶּן־יִרְבֶּ֗ה וְהָיָ֞ה כִּֽי־תִקְרֶ֤אנָה מִלְחָמָה֙ וְנוֹסַ֤ף גַּם־הוּא֙ עַל־שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם־בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן־הָאָֽרֶץ׃וַיָּשִׂ֤ימוּ עָלָיו֙ שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם וַיִּ֜בֶן עָרֵ֤י מִסְכְּנוֹת֙ לְפַרְעֹ֔ה אֶת־פִּתֹ֖ם וְאֶת־רַעַמְסֵֽס׃וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ וַיָּקֻ֕צוּ מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכָל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כָּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃וַיֹּ֙אמֶר֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם לַֽמְיַלְּדֹ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת אֲשֶׁ֨ר שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ שִׁפְרָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית פּוּעָֽה׃וַיֹּ֗אמֶר בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת־הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל־הָאָבְנָ֑יִם אִם־בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם־בַּ֥ת הִ֖יא וָחָֽיָה׃וַתִּירֶ֤אןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים וְלֹ֣א עָשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר אֲלֵיהֶ֖ן מֶ֣לֶךְ מִצְרָ֑יִם וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַיִּקְרָ֤א מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֙יִם֙ לַֽמְיַלְּדֹ֔ת וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ן מַדּ֥וּעַ עֲשִׂיתֶ֖ן הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַתְּחַיֶּ֖יןָ אֶת־הַיְלָדִֽים׃וַתֹּאמַ֤רְןָ הַֽמְיַלְּדֹת֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה כִּ֣י לֹ֧א כַנָּשִׁ֛ים הַמִּצְרִיֹּ֖ת הָֽעִבְרִיֹּ֑ת כִּֽי־חָי֣וֹת הֵ֔נָּה בְּטֶ֨רֶם תָּב֧וֹא אֲלֵהֶ֛ן הַמְיַלֶּ֖דֶת וְיָלָֽדוּ׃וַיֵּ֥יטֶב אֱלֹהִ֖ים לַֽמְיַלְּדֹ֑ת וַיִּ֧רֶב הָעָ֛ם וַיַּֽעַצְמ֖וּ מְאֹֽד׃וַיְהִ֕י כִּֽי־יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת־הָאֱלֹהִ֑ים וַיַּ֥עַשׂ לָהֶ֖ם בָּתִּֽים׃וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל־עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל־הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ וְכָל־הַבַּ֖ת תְּחַיּֽוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

בפסוק ואלה שמות.. אמר המחבר דלא חשיב הפסוק לפי סדר תולדותם. אשר הוזכרו בפרשת ויצא. לחלוק כבוד לאמותינו לכן חשיב ברישא בני לאה. כי הם נולדו ראשונה. ואחר כך בני רחל. ואחר כך בני השפחות לפי סדר תולדותם. ועיין בדברי הרב פרשת במדבר בדיבור המתחיל לבני יוסף וגו':דע כי כל הפעלים. דהיינו שם המקרה הוא חסר ולפעמים נכתב אחריו. כמו הסך נסך לא יקרחו קרחה. כי ידור נדר. וכולם נדרשים יפה בגמרא:ויקם מלך חדש וגו'. הרב נקט שתיבת חדש הוראתו שלא בא מזרע מלוכה. וזה שאמר הכתוב פרושו כמשמעו בלא תוספת. דהיינו שאין הוראת חדש שהוסיף גזרות חדשות ולא נעלם ממך פלוגתא דרב ושמואל:הנה עם בני ישראל וגו'. עיין פרשת שופטים פירש הרב מום כל דבר רע. פירש מום. וכן כאן בני ישראל הוא פירוש של עם: שםכל ממנו בספרי אנשי מזרח. הנה הרב מצדיק אנשי מערב ששניהם דגושים בין ממנו ליחיד נסתר ובין ממנו לרבים נמצאים. גם ממנו ליחיד נמצא. והקשה לעצמו הלא כל כינוי ני רפה. כמו נחני ה'. והיה ממני הפך המנהג להדגיש. ותירץ דחסר נו"ן ני במכתב. דהוי למכתב ממנני. אחת למלת מן. ואחת לכינוי. לכן קאמר הרב. כי הנו"ן הראשון תבוא עם אות המ"ם כאל והוא מן וכו'. והדר קאמר הטעם ממנו לרבים נמצאים. גם שם חסר נו"ן נו. והדר קאמר טעם ממנו ליחיד נסתר להתבלע הה"א בחסרון כי לרוב נאמר ישמרנהו. כמו מאויבים מנהו. ותקח אזני שמץ מנהו ודע שמצינו כינוי מן ליחיד נמצא במ"ם אחת כמו שעו מני אמרר. אבל סורו מני דרך. הטו מנו אורח בצירי הנוני"ן. אין היו"ד מורה על הכינוי. רק היא מתוספת האמנתי"ו. עיין רד"ק. ומה שכתב הרב רק ישמרהו דרך קצר. הוא מלתא בפני עצמו. ושקיל וטרי בענין כינוי פעלים אשר המה בה"א או בנו"ן או בשני נוני"ן או בנו"ן עם ה"א. שמענה ועתה דע לך. ועיין קהלת אשריך ארץ:ולומר פרוכים אינו נכון. אומר אני שנכון כיון בעל הפייט. כמו מן מלח מלוחים. וכן נראה שנאמר מן סרח העודף. וסרוחים על ערשותם:וגזרת עבד בלא בי"ת. קמשמע לן דגזרת עבד פעמים קאי על הנעבד. ופעמים קאי על העובד. כמו נשה פעמים קאי אלוה ופעמים אמלוה. כי גם שם תליה מלתא אם נכתב אחריה בי"ת:ומלת וחיה קשה. דברי הרב פשוטים וחיים הם למוצאיהם דייק דאי אפשר להיות חיים מכפולים. כי פעל עתיד ממנה אינו דומה לכפולים כלל. ונוטה יותר לבעלי ה"א באחרונה. גם לא מצאנו יו"ד שורש בסוף התיבה. כמו שלא מצינו וי"ו בסוף התיבה. וזה תוכן דבריו. וכן יתכן לפי דבריו יחי ויחי היו"ד בשוא. כמו תיבת יהי ויהי. וכבר ביאר אותו הרב לעיל בדיבור המתחיל ויהי כל נפש:ודע כי זו המלה. על כן יראו מאת ה' הוא הנכון. דעת הרב דכאן הוראת את. פירוש מלפני ה'. כי את בכל מקום מורה על הפעול. וכאן לא שייך. כיון שאינו יוצא ואינו עומד כדאמרן. ומסיים הרב על כן מלת נורא איננו בבנין נפעל. כמו נולד נשבר ונדכה. כי נולד נעשה הפעולה מן המוליד אותו. וכן נשבר ודוגמתו. אבל הדבר אשר האדם ירא ממנו לא נעשה בו פעולתו כלל. ודעת הרב נכונים מאד בדעת השכל:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך